- זו פרשת נוב עיר הכהנים ששאול המלך, באמצעות דואג האדומי (לאחר שעבדיו האחרים סירבו פקודה) הרג את כל כוהניה, כנקמה על שנתנו לדוד הנמלט ממנו, לא רק מחסה וצידה, אלא גם את חרב גלית הפלישתי (מדוע היא הייתה שמה? ראו פירוש מלבי"ם שם: "נתנה לשם לזכר הנס"). אך מה לפרשה כאובה זו ולפרשתנו? מדוע נדרשנו לנושא זה? הדבר יובהר בהמשך.
- והמשך הפסוק שם: "מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם". עונש מי שדורש באוב או ידעוני הוא מיתה. ועוד יש לשים לב שפסוק זה איננו בפרשתנו, פרשת אמור, אלא חותם את פרשת קדושים הקודמת. אז באמת מה לכל זה ולפרשתנו?
- של מטה. איסור השאלה באוב וידעוני הוא המעורר לדרשה על שאול ובעלת אוב המתוארת בשמואל א פרק כח וכבר הארכנו לדון בה בדברינו שאול ובעלת אוב בפרשת אמור. ראו גם דברינו אורים ותומים בפרשת תצוה. ועדיין לא הגענו אל נוב עיר הכהנים ובעצם גם לא אל פרשתנו, כי כאמור, הפסוק על אוב וידעוני חותם את פרשת קדושים הקודמת.
- ראו גם גמרא ברכות יב ע"ב: "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי, ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה. ואילו אורים ותומים לא קאמר - משום דקטליה לנוב עיר הכהנים". לפי זה, שאול התחייב מיתה לא בגלל ששאל באוב וידעוני, אלא עוד קודם, בשל הרג כהני נוב. וכך הוא בפשטות בפירוש רש"י בתחילת פרק כא בשמואל ב: "ואל בית הדמים - שהרג נוב עיר הכהנים", למרות שבפסוק שם נאמר במפורש: "על אשר המית את הגבעונים" (ועוד נידרש לפרק זה להלן בפרשת הגבעונים). כך גם בפירוש רש"י לקהלת ז יז: "למה תמות בלא עתך – כשאול, שנאמר: וימת שאול במעלו אשר מעל בה' (דברי הימים א י יג) - בנוב עיר הכהנים ובעמלק". אך במותו לפחות נסלח לו, כפי שממשיכה שם הגמרא בברכות יב ע"ב: "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו - מוחלין לו על כל עונותיו ... ומנין דאחילו ליה מן שמיא? שנאמר: ומחר אתה ובניך עמי, ואמר רבי יוחנן: עמי – במחיצתי ... יצתה בת קול ואמרה: בחיר ה' ".
- ובנוסחאות אחרות גם: "דור דור וחומסיו, דור דור וגזלניו, דור דור ושוטריו". ... אין חדש תחת השמש.
- כאן הגענו סוף סוף אל פרשתנו, דרך הקישור שהדרשן עושה בדרישת סמוכים "לאחור" בין הפסוק הפותח את פרשתנו והפסוק המסיים של פרשת קדושים. כבודם של הכהנים גובר על כבוד המלכות, או לפחות דמם אינו מניח להעביר על מעשיו. ומכאן עכ"פ, סלולה דרכנו להוסיף ולדרוש במעשה נוב עיר הכהנים ככל שנספיק ונוכל.
- ראו גם שמות רבה נב א: "מהו תובל למלך? זה משה שנקרא מלך כמו שכתוב: ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. תובל - שהביאו לו המשכן". ובירושלמי סנהדרין פרק א הלכה ג: "משה זה מלך ונביא, אהרן אילו אורים ותומים". על רקע מדרשים אלה נראה להסביר את המדרש הקודם שמסיים: "ולי אתה אומר? אמור אל הכהנים בני אהרון שהרג, שהם מקטרגים אותו, שנאמר: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן" – מדרש המשמש יסוד לכל הדף שלנו. למשה היה דין של מלך, כפי שמצוין במקורות רבים, וכמלך הוא גם זה שמצווה על המשכן וחונך את הכהונה. וכראש למלכים הוא גם זה שרואה למרחוק ומיצר על נפילתו של שאול, המלך הראשון לישראל ובחילול כבוד המלכות. ראו גם איך הוא מזדהה עם דוד במדרש ספרי דברים פיסקא שמח: "וזאת ליהודה, מלמד שנתפלל משה על דוד מלך ישראל, אמר לפניו: ריבונו של עולם, כל זמן שדוד מלך ישראל שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה. ואל עמו תביאנו שתחזירו אל אחיו בשלום. ידיו רב לו בשעה שהרג את גלית וכו' ". משה מיצר על כבוד מלכי ישראל – הוא משה שהצטווה במצרים לחלוק כבוד למלכות פרעה הרשע, אך הפסוק משיב לו: "אמור אל הכהנים" – יש כבוד מלכות, אבל יש גם את כבוד הכהונה וחמור מכך, את דמיה. מלך לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה וסופו ליתן את הדין על מעשיו. ראו דברינו מלך לא דן ולא דנים אותו בפרשת שופטים משם עולה שבעיקרון כן דנים מלך, ונמנעו רק בשל תוקפנותם (ינאי המלך). אולי הדרשן מרמז כאן לדגם המוצלח של משה ואהרון שהם הצמד מלך וכהן הראשון ומבכה את כישלונו כבר בימי שאול המלך הראשון. ראו אגב בהמשך מדרש ויקרא רבה לא ד הנ"ל בפרשתנו שמשה גם מכונה: "מלך אסור ברהטים" (מומלץ מאד לקרוא את כל הסימן שם במלואו, ויקרא רבה לא ד). ונראה שגלשנו לנושא רחב ומעניין של מלכות משה שאולי מקומו בפרשת וזאת הברכה או בפרשה זו בשנה האחרת ואנו חוזרים אל נוב עיר הכהנים, לנושא שבחרנו לדרוש בו הפעם.
- שאלת המדרש קצת תמוהה וצריך להבינה ע"ס הפסוקים בשמואל ב רא פרק כא: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים: וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה". ביקש שאול להכות את הגבעונים או אכן המית אותם? המדרש כאן מעדיף לומר שלא ושבעצם הכל קשור להרג נוב עיר הכהנים. ראו גם 'הצעת הפשרה' של הירושלמי במסכת קידושין פרק ד הלכה א: "שלח דוד וקרא להם: מה לכם ולבית שאול? אמרין ליה: על אשר המית ממנו ז' אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש". כבר הארכנו לדון בנושא הגבעונים בדברינו הגבעונים בפרשת נצבים ושם הבאנו בשם דעת מקרא שיש מסורות ששאול אכן חיסל את הגבעונים כחלק מתהליך מיסוד המלוכה והקמת הבמה הגדולה בגבעון. ומסורת אחרת, הקשורה יותר לנושא שלנו, היא שהוא הרג בהם על שסירבו להסגיר את דוד (ובכך נוצרת ממש שותפות גורל של הגבעונים עם כהני נוב).
- ראו המדרש שם שדן במאמרו של ר' יוחנן: "כל מי שהוא גוזל את חבירו שוה פרוטה, מעלים עליו כאילו הורגו. ויש לו מקראות מרובים". אחד המקראות הוא הסיפור של הגבעונים ששאול לא המית אותם, רק נטל מהם את פרנסתם העיקרית שהייתה המסחר עם נוב עיר הכהנים וכשזו נחרבה, הם נותרו ללא מחיה. האם בשל כך בא הרעב הגדול בימי דוד, כמסופר בשמואל ב פרק כא? על הגבעונים המסכנים שלא היה להם פרנסה ולא על נוב עיר הכהנים שנחרבה? וגם אם אכן הומתו בידי שאול כפי שהבאנו בשם מסורות בהערה הקודמת, האם דמם סמוק יותר מדם כוהני נוב? האם זה בגלל חילול השם שיש בדבר (ראו דברינו חילול השם במקרא בפרשה זו). האם הרג גויים (בידי יהודים) חמור מהרג יהודים (בידי יהודים)? נשמח לקבל צלוחיות או דליי מים חוזרים.
- רש"י שם: "כמה סמוך ומובטח, ואין צריך לחלות ולדאוג מכל רעה, מי שהקב"ה בעזרו, שהרי מצינו שאול נכשל באחת - ועלתה לו לרעה לקונסו מיתה, לבטל מלכותו, ודוד נכשל בשתים ולא עלתה לו לרעה". ושטיינזלץ מפרש "לא חלי" – אינו חושש, אולי מלשון חולה, היינו בריא, ולא מלשון לחלות כרש"י. התרגום של המילה "חלי" הוא בעצם מתוק. וצריך עיון נוסף במילה זו.
- וההמשך שם בשתי הרעות שעשה דוד ולא עלו לו במלכותו: הרג אוריה ומניית עם ישראל ("הסתה" בלשון הגמרא). וכל זה על רקע מעשה שאול שמתוארים בסוגיה שם (הדנה באופן שהיו מונים את הכהנים בבית המקדש), אשר מנה נכון את עם ישראל באמצעות חרסים ("בזק") או טלאים (כבשים). ראו בדברינו מניית עם ישראל בפרשת במדבר. ראו גם שאלת הגמרא שם לגבי דוד מה עם מעשה בת שבע! עכ"פ, מה שנוגע לשאול, אי הציות לדברי שמואל במלחמת עמלק הוא שגרם לו לאיבוד המלוכה והרג כוהני נוב כבר לא שינה דבר. האם זה אומר משהו לגבי המידה בה הדרשן מסתכל על הרג כהני נוב? האם זה מעשה בלתי מוסרי שמחייב עונש מוות, אבל לא איבוד המלוכה (לזרעו ובית שאול אחריו)? ואגב, אנו תמהים כל פעם מחדש על ענין זה של "נחמתי כי המלכתי את שאול" שבפרשת מחיית עמלק, כאשר כבר הרבה לפני כן, בתחילת מלכותו, במלחמת "נציב פלישתים אשר בגבע", שמואל א פרק יג, לאחר ששאול מחכה שבעה ימים לשמואל והוא לא בא, ובסוף הוא פותח במלחמה בלי לחכות לו, ושמואל מופיע בדיוק ברגע הזה, כועס על שאול שלא חיכה לו וקורע מעליו את המלכות שזה אך נתנה לו, כשהוא אומר לו: "ועתה ממלכתך לא תקום". וצריך עיון.
- נניח לרגע את עניין הסיבה לאיבוד המלכות ונתמקד בצד המוסרי. ההשוואה של מחיית עמלק בה שאול חס על הנשים, הטף ובעלי החיים, לעומת מעשיו בנוב שם "הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב", זועקת לשמים. ראו מקבילה בקהלת רבה ז טז: "אל תהי צדיק הרבה ... מדבר בשאול ... התחיל מדיין הוא כנגד בוראו, ואמר: כך אמר הקב"ה לך והכית את עמלק. אם אנשים חטאו, הנשים מה חטאו, והטף מה חטאו, והבקר ושור וחמור מה חטאו, יצאת בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך ... רשב"ל אומר: כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן ... שנאמר: ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב. ולא תהא נוב כזרעו של עמלק?" ראו גם פירוש רד"ק לשמואל א כב י: "מאיש ועד אשה - דרשו בו: בדבר עמלק כתיב: ויחמול שאול והעם על מיטב הצאן וגו' - יצאתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. ובנוב עיר הכהנים כתיב: מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב - יצאתה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה". (ראו הדף אל תהי צדיק הרבה בקהלת). חשוב לזכור שמעשה נוב בא לאחר מעשה עמלק. האם שאול, שידע כבר שסר חינו בעיני שמואל ושה' ניחם על ממלכתו, עושה כאן מעשה קיצוני של ייאוש, של מי ש"אין לו מה להפסיד"? ולמען הגילוי הנאות נציין שאת שני הקטעים מהגמרא ביומא לעיל, הבאנו בסדר ההפוך ממה שהם בגמרא המודפסת. זה מעשה ידינו לצורך הדרשה וכל אחד יסכים או ימחה לפי דעתו.
- ממקור זה ולהלן מהירושלמי ואחרים, נראה שהייתה זו שגרת לשון לכנות את לשון הרע "לשון שלישי" והדרשה רק באה להציע הסבר לכך. ראו דרשה מורחבת על 'לשון שלישי' במדרש ויקרא רבה כו ב בפרשתנו (נמצאת בדברינו על לשון הרע), שם הנחש "המצוי בין הגדרות" שפרץ גדרו של עולם, עומד במרכז. הוא מקור לשון הרע או דימוי לו עוד מימי חטא גן העדן. ושם מביא פירוש א.א. הלוי את הצעתו של ש. ליברמן שהקדמונים קראו לנחש "שלישי" משום שראו אותו כמחולק לשלושה.
- ומדרשים אחרים מוסיפים אישים נוספים שנראה להלן. דואג שאמר לשון הרע ושאול שקיבל, ניחא. ראו מדרש תנחומא (בובר) פרשת מצורע סימן א: "דואג על לשונו נטרד, אימתי? בשעה שברח דוד לנוב עיר הכהנים וקיבלו אחימלך, הרגיש שאול וכינס כל עבדיו, ואמר להם: יפה אתם עושים לי, כי דוד עשה כל מה שהוא מבקש, ואין אחד מכם גולה את אזני, שנאמר: כי קשרתם כולכם עלי ואין גולה את אזני (שמואל א כב ח). התחיל דואג לספר לשון הרע, שנאמר: ויען דואג האדומי והוא ניצב על עבדי שאול (שם שם ט), ועל ידו נהרגו שמונים וחמשה כהנים נושאי אפוד". לגבי דואג, ראו גם המדרש שמציין שהוא (או בנו) זה ששרד מהמערכה בגלבוע ובא לספר לדוד ששאול מת ושם קבל את עונשו: "ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי (שמואל ב א יג). א"ר יצחק: דואג האדומי היה. ויאמר לו דוד דמך על ראשך (שם שם טז), א"ר יצחק: דמיך כתוב, אמר לו: הרבה דמים שפכת בנוב עיר הכהנים" (פסיקתא דרב כהנא ג – זכור). דואג הוא גם מאותם ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ ע"א). ועל שאול אומר מדרש תנחומא (בובר) פרשת מצורע סימן ד: "וכן שאול אמר עמוד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ (שמואל ב א ט), קטיגוריא של נוב עיר הכהנים, ואין השבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר ועשית משבצות זהב (שמות כח יג)". אבל מה עשו אנשי נוב רע? ומדוע מי שמספרים עליו לשון הרע נענש? ראו שוב דברינו על לשון הרע בפרשת מצורע.
- עד אותו היום, שסנחריב בא לכבוש את ירושלים עוד נשאר החטא של הריגת נוב עיר הכוהנים. ראו רש"י ושטיינזלץ בגמרא שם. אבל ירושלים היא בית דוד! הייתכן קשר גם בין דוד לנב? ראו סיפור המקלט שנתנו לו הכהנים בשמואל א פרק כא.
- הנה כי כן, גם דוד לא יוצא נקי מכל העניין ואפילו מואשם שבגללו נטרד דואג ואין לו חלק לעולם הבא. ראו מקבילה למדרש זה במדרש תהלים (בובר) מזמור יח: "מהו וישבי בנוב? אמר ר' יהודה אמר רב: איש שבא על עסקי נוב עיר הכהנים, אמר לו הקב"ה לדוד: עד מתי יהיה עון נוב עיר הכהנים טמון בידך? על ידך נהרג נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג מחיי העולם הבא, ועל ידך נהרג שאול ושלשת בניו, עכשיו רצונך שיכלו זרעך, או שתמסר ביד אויב? אמר לפניו: ריבונו של עולם, מוטב שאמסר ביד אויב, ולא יכלו זרעי". וכי לא היה ברור לדוד שברגע שהוא פונה לבקשת מקלט ועזרה מכוהני נוב הוא מסכן אותם? אך מנגד, האם צריך היה דוד להניח ששאול ינקוט במעשה כל כך קיצוני?
- ובגמרא בבלי ערכין טו ע"ב "במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו". אם כי שם זה קצת שונה, ראו רש"י שם וחילופי גרסאות שם. ירושלמי זה הוא סביר המקור למדרש ויקרא רבה כו ולדברים רבה, אבל דווקא במקרה שלנו אין הוא מסתפק במספר שלוש.
- אחימלך יש לומר הוא זה "שנאמר עליו" ומייצג את העיר נב כולה. אך למה אבנר, הוא הרביעי?
- מספר הסברים נאמרו שם: "על שעשה דמן של נערים שחוק שנאמר [שמואל ב ב יד] יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו ... על שהקדים שמו לשמו של דוד ... על שלא הניח לשאול להתפייס מן דוד".
- הנה כי כן, לא רק דוד נתפס בעוון נוב, אלא גם לאבנר יש אשמה בכך שיכול היה להפעיל את השפעתו כראש הצבא ולמחות בפני שאול. ולפיכך, אומר שם הירושלמי, שבמקרה של נוב עיר הכהנים לא היה זה לשון שלישי (ראו המדרש הקודם), אלא רביעי, שארבעה נכוו בלשון הרע שהייתה שם. עוד על אבנר, במדרש מדבר רבה כג יג, פרשת מסעי: "ומפני מה נהרג אבנר? מפני שעשה דמן של נערים שחוק ... וחכמים אומרים: על שלא הניח לשאול להתפייס מדוד והיה ספק בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה". אבל גם במספר ארבע לא געצרה רשימת האשמים בהרס נב עיר הכהנים. מי יכול להיות החמישי?
- מדובר בגמרא שם על כוחה או גדולתה של ה"לגימה", היינו מתן לחם או מים למישהו בדרך, או הימנעות ממעשה כזה: "שהרחיקה שתי משפחות מישראל ... מרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתו עולה זדון". ראו שם המקרים של מואב ועמון, יתרו, פסל מיכה, נביאי הבעל וכו'. ומכולם, מעניינת אותנו מתן לגימה וסיוע למישהו בדרך שנעשה בשגגה ובתום לב, אך סופה זדון ואסון.
- הנה החמישי, יונתן בנו של שאול שלא נתן לדוד לחם לדרך ולפיכך נאלץ דוד לנטות אל נב עיר הכהנים ולבקש מהם לחם ומשם נתגלגל כל הסיפור הקשה של הריגת נב עיר הכהנים. ראו שני הפסוקים הראשונים בתחילת פרק כא בשמואל א שממשיכים את סיפור המפגש ביניהם שאנו קוראים בשבת ערב ראש חודש ("מחר חודש"): "וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר: וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ". גם ליונתן יש אשמה אמנם עקיפה בהריגת נוב וכתוצאה מכך גם במותו הוא ביחד עם שאול אביו ואחיו: אבינדב ומלכישוע. אין איפוא מי שלא נפגע ממעשה נוב, כולל אנשי נוב עצמם שלא הספיקונו להבין מדוע. ראו רד"ק שמואל א כב יט: "ונראה כי חייבים היו הכהנים ולא נגלה בכתוב עונם זולתי עון בית עלי". והמאיר עינינו בעניין זה יבורך בכל מילי דמיטב.
- שאול הוא ללא ספק אחת הדמויות הטרגיות שבמקרא. אם יורשה לנו, נשנה קצת את סדר החטאות של שאול, מכפי שהוא נמנה במדרש על בסיס הפסוק מדברי הימים (שהוא ספר בית דוד!). החטא הראשון היה שלא קיבל את מרותו של שמואל ויצא למלחמה בלי לחכות לו (שמואל א פרק יג). והרי מלך הוא! ראו הערות 11, 12 לעיל. בדומה לו בפרק יד שאחריו, שאול אינו ממתין לדבר הכהן, והלוא הוא רואה כבר בבירור שיש מהומה במחנה פלישתים והקב"ה מצליח את מלחמתם. החטא השלישי הוא כמובן מלחמת עמלק ומשם משם כבר החלה ההתדרדרות, לנוב עיר הכהנים עקב קנאתו לדוד שמצליח (דוד כבר נמשח למלך ע"י שמואל בפרק טז) ועד להליכה לבעלת אוב ערב הקרב הסופי. ואם חזרנו לויקרא רבה, נחזור גם לגמרא יומא כב ע"ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול - מפני שלא היה בו שום דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו - אומרין לו: חזור לאחוריך. אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול - מפני שמחל על כבודו, שנאמר: ובני בליעל אמרו מה ישענו זה ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש". לדוד הייתה קופה של שרצים תלויה מאחוריו, אבל גם מזל וג'ינג'יות. שאול היה ללא דופי, אך גם חלש שזכה לכינוי "גרופית של שקמה" (בראשית רבה כה ג, רות רבה א ד, בעקבות ירושלמי עבודה זרה פרק ב הלכה א). ראו דברינו בין שאול לדוד בפרשת במדבר. ועל דמותו של שאול, בוודאי כבר הרחיבו רבים וטובים.