- זכות הראשונים למופע הפועל שכ"ח במקרא שמורה לדברי רבקה ליעקב, בעת שהיא שולחת אותו אל לבן אחיה בחרן. לא מצאנו במקרא שרבקה אכן שלחה ליעקב (המדרשים מסבירים שהיא שלחה את דבורה מניקתה), אולי באמת משום שעשו לא שכח.
- כך מסתיימת פרשת וישב, אשר נפתחת במילים: "תולדות יעקב – יוסף" ובמעמדו המיוחד של יוסף כבן האהוב ומסתיימת ב'שכחת יוסף' אי שם במרתפי בתי האסורים אשר בממלכת מצרים האדירה, אילולי המפנה של תחילת פרשת מקץ הסמוכה – חלום פרעה. כבר הקדשנו גיליון מיוחד לנושא זה בדברינו ולא זכר – וישכחהו. כאן נתמקד כאמור בתכונת (מדת) השכחה בכלל.
- אדם מצווה לזכור עשר 'זכירות' בכל יום – בסידורים רבים נזכרות זכירות אלה בסוף תפילת שחרית - ובהם: יציאת מצרים, שבת, ירידת המן, מעמד הר סיני, מעשה מרים ועוד. בשלוש מהן מצויה הכפילות: לזכור ולא לשכוח: עמלק בפסוק לעיל, הכעסת הקב"ה במדבר: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר" (דברים ט ז), וירושלים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם ... אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי" (תהלים קלז ה-ו). אליהם אפשר אולי גם לצרף את זכירת הקב"ה וגבורותיו שבדברים ח יח-יט: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל ... וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וכו' ". האם כפילות זו: לזכור ולא לשכוח היא עניין של חיזוק ותפארת המליצה, או שמא שתי פעולות שונות (אך לא נפרדות) הן: לזכור, ולא לשכוח. ראו הבחנה ברורה בין שתי פעולות אלה בגמרא מגילה יח ע"א בדין קריאת מגילה מהכתב דווקא והשמעה בקול: "זכור, יכול בלב? כשהוא אומר לא תשכח - הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור – בפה".
- פסוקים נוספים יש במקרא על אזהרת השכחה בלי ציווי לזכור, כגון: " ... פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וכו' " (דברים ד ט), "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וכו' " (שם שם כג), "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וכו' " (שם ח יד) ועוד. וכאן, בפרשת ביעור מעשרות זוכה האדם להעיד על עצמו שלא עבר על המצווה ולא שכחה. וזה הנושא שלנו הפעם, שכחה כתכונה אנושית או שמא גם משמים. ואגב, ראוי להעיר שציוויים אלה שלא לשכוח מצויים רובם ככולם בספר דברים! הפועל שכ"ח נזכר בספרים בראשית ודברים ואיננו כלל בספרים שמות, ויקרא, במדבר.
- הפועל שכ"ח לא נעדר גם מספרות הנביאים ומתמקד בעיקר בקובלנות הנביאים על עם ישראל ששכח את הקב"ה, כגון בישעיהו נא יג: "וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וכו' " ובהושע ח יד: "וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת עֹשֵׂהוּ"; מנגד קובלנת עם ישראל שהקב"ה שכח אותם, כגון בישעיהו מט יד: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי". ומכולם, בחרנו בפסוק זה מישעיהו לא רק בשל נימתו החיובית בה הקב"ה מבטיח לעם ישראל שלא שכח אותו, אלא גם בשל מוטיב השכחה הכפול שהוא מעניינינו: שיש דברים ששוכחים וטוב שכך, ולעומתם דברים שלא שוכחים. או נאמר כך, על מנת לזכור ולא לשכוח דבר טוב, יש לשכוח (או מוטב שיישכחו) הדברים הרעים. האם זה אות גם לזכרון ולשכחה של בני האדם?
- גם בספרות הכתובים מצוי הפועל שכ"ח, הרבה בספר תהלים אך גם באיוב ומשלי, ובהם לצד תוכחה על שכחת העם את הקב"ה, כפי שמצאנו בנביאים, גם אמירה חיובית מנגד של העם: לא שכחנו. ראו בפרט בתהלים קיט: "תורתך לא שכחתי .. חוקיך לא שכחתי .. פיקודיך לא שכחתי .. מצוותיך לא שכחתי". ומכולם בחרנו בפסוק זה מקהלת שמציג את הראייה הפסימית שבסופו של דבר: "הכל נשכח". האמנם? עוד נחזור ונדון להלן בפסוק זה.
- בשיטה הראשונה, מציע פירוש אור החיים (ר' חיים ב"ר אשר בן עטר, מרוקו מאה 17) ששר המשקים פשוט שכח את שמו של יוסף, מה שמסביר את האזכור שלו במילים: "נער עברי" (ומה שקורה לכולנו ...). שכחה "רכה" כגון זו (שהיא שווה לאי-זכירה) מצאנו גם בפירושי רשב"ם ובכור שור שמדגישים את ממד הזמן ומבחינים בין אי-זכירה ובין שכחה. ראו רשב"ם בראשית מ כג: "ולא זכר שר המשקים את יוסף - מיד בצאתו. וישכחהו - זמן מרובה אחרי כן". ופירוש בכור שור שם: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו - לא שם לבו עליו ושכחו. ויש מפרשים: ולא זכר מיד, ושכחו לאחר זמן". והוא גם מדגיש שאי הזכירה והשכחה לא היו "מחמת שנאה ורשע, אלא שכחו".
- בשיטה השנייה של פירושו, מדגיש אור החיים את ההחלטה שלא לזכור – את השכחה המכוונת. שר המשקים עשה מאמצים לשכוח את יוסף, וכהמשך דבריו שם: "ואולי ירמוז עוד וישכחהו שהיה משכיחו מלבו ומדעתו עת עלות על זכרונו, עד עת קץ שפקד ה' את יוסף ויזכרהו". זכרונו של יוסף כן עלה בראשו של שר המשקים בכל עת ששירת את פרעה וזכר היטב איך וע"י מי חזר לגדולתו, אבל ניסה לשכוח (להדחיק) בכוח אירוע זה שמזכיר את חטאו, מסיבות ברורות. וכאמור לעיל, כבר הקדשנו גיליון מיוחד לנושא זה בדברינו ולא זכר – וישכחהו והפעם נתמקד בדרשות על תכונת (מדת) השכחה בכלל.
- דרשות רבות יש על חשיבות זכירת התורה ואי שכחתה. ראו רק כטעימה קלה: "כל המשכח דבר מתלמודו עובר בלאו" (מנחות צט), "הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח" (ירושלמי ברכות ה א), "תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה" (ירושלמי חגיגה ב א), "המתעסק בצרכי ציבור משכח תלמודו" (שמות רבה ו ב), "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה" (סוכה כ ע"א), והלל עצמו מודה: "הלכה זו שמעתי ושכחתי" (פסחים מט) – ועוד רבים בנושא שכחת התורה (שכחה בעברית ושכיחותה בארמית). וכבר הקדשנו כאמור לנושא זה את הדף כי לא תשכח מפי זרעו בפרשת וילך וכן מי ימנע את שכחת התורה בדפים המיוחדים. וכאן, ר' אבהו דורש בשבח שכחת התורה שהיא שגורמת לאדם לחזור ולשנן ולשלש את תלמודו. החשש הוא שאם האדם היה לומד תורה והיא הייתה נקבעת בלבו ובראשו ושוב אין הוא שוכח אותה, היה נפנה ועוסק בדרך ארץ כל ימיו. דרשה מיוחדת זו צריכה עיון בפני עצמה (אם לא נשכח לחזור ולדון בה להלן), ובינתיים, היא שתוביל לדרשות הבאות שחלקן אכן רואות את השכחה כדבר שהוא חלק מתכונות בני אדם ואינו שלילי בהכרח.
- ראו בדומה תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק טו הלכה ז: " ... בראשונה כשהיה אדם חוטא כשהיה סנדרי (סנהדרין) קיימת - נפרעין ממנו. עכשיו -ממנו ומקרוביו, שנאמר: ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו וגו' (ויקרא כ ה). משלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שסרח בעיר ומסרוהו לרצען וריצעו. היה קשה מן הרוצען, מסרוהו לבעל זמורה וחבטו. היה קשה מבעל זמורה, מסרוהו לקטרון וחבשו. והיה קשה מקטרון - מסרוהו לשלטון והטילו בקמין. אף כך ישראל, צרות האחרונות משכחות את הראשונות". וכך בלשון דומה גם בגמרא ברכות יג ע"א, ירושלמי ברכות א ו ועוד. ובעצם, בישעיהו, סה טז: "כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי". ובמדרש שמות רבה כג יא שלפיכך כל השירות על תשועות ביניים הם בלשון נקבה, בדומה לאשה שמתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת ואחרי כל שמחת לידה חוזר צער ההריון והחשש מהלידה הבאה (ולהלן נראה גם תמותת תינוקות שהייתה אז שכיחה), ורק לעתיד לבוא ייאמר בלשון זכר "שירו לה' שיר חדש". ומכאן מן הסתם מקור לאמירה העממית בהומור (שלום עליכם?) שהקב"ה ברחמיו מביא עלינו צרות חדשות כדי שנשכח את הקודמות.
- ובגמרא פסחים נד ע"ב, שכחת המת היא מאותם דברים ש"עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו - דין הוא שיעלו". ורד"ק בפירושו לפסוק בתהלים פח יג: "הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה", מפרש: "בארץ נשיה, הוא הקבר שהוא מקום השכחה שהמתים נשכחים בו, כמו שאומר: נשכחתי כמת מלב". ובגמרא מועד קטן ח ע"א, בעקבות מעשה שאירע, נפסק: "לא יעורר על מתו, ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום ... לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום". אחרי שלושים יום או אחרי שנים עשר חודש הולך המת ונשכח. אנחנו עושים מאמצים רבים שלא לשכוח את אלה שהלכו לעולמם: לימוד משניות, אזכרות, ימי זכרון, קדיש וכו', אבל יש להודות שקשה להמשיך לחיות אילו היו המתים כל הזמן לנגד עינינו ובמחשבותינו. ובאשר לנעדרים, כבר למדנו מיעקב אבינו שמיאן להתנחם על יוסף. ראו רש"י בראשית לז לה פרשת וישב: "וימאן להתנחם - אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי".
- כך גם בתוספתא סוטה ג יב. זו דוגמא נדירה של שכחה כפעולה אקטיבית כפולה ותגובתית. אנשי סדום מְשַׁכְּחִים את מידת הכנסת אורחים וסבורים שהם חיים בעולם סגור משלהם שאינו זקוק לאף אחד – מוחקים את שאר העולם, והקב"ה משכח את סדום היינו מוחק אותה מעל פני האדמה. מלבד מקור זה והשיטה השנייה בפירוש אור החיים לעיל, לא מצאנו דוגמאות נוספות של שימוש בשורש שכ"ח בבנין פיעל או הפעיל, הקרוב הוא אולי התכחש בבניין התפעל. ולעצם הרעיון של התכחשות מתוך עושר ושפע חומרי, ראו דברים לב טו פרשת האזינו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ", דברים ח י-יא פרשת עקב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ .... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ". וקרוב לכפילות ולמידה כנגד מידה שבמדרש לעיל, הוא אולי הפסוק בהושע ד ו: " ... וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי".
- ראו שם המאמר המלא בקשר לשבת וששת ימי המעשה על הפסוק בתהלים קלט: "ימים יוצרו ולו אחד בהם", וזו לשון המדרש שם: "עושה אדם מלאכה כל ששה ימים ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו, שוב עושה אדם מלאכה בפני אויביו כל ששה ימים ונח בשביעי - שכח כל צער שהיה לו. כך היא מדתו של אדם: יום טוב משכחת רעה, ויום רע משכחת טובה". ראו גם דברינו ביום טובה היה בטוב בקהלת, שם ראינו את הניסיון להטות לימים הטובים ולהפוך את הימים הרעים לחומר למחשבה חיובית. ראו אגרת שד"ל לידידו שמואל חיים בן דוד: "ביום טובה - היה שמח וטוב לב, ואל תדאג שמא רעה עתידה לבוא עליך לעומת הטובה ההיא, שאם אתה עושה כן, יהיו כל ימיך רעים. וכן ביום רעה - אל תדאג הרבה, אבל ראה והתבונן, כי לא לעולם תעמוד הרעה, רק עתידה היא להתחלף בטובה".
- עניין זה כנגד אכילת זיתים צריך בירור. האמנם לא אכלו חכמים זיתים שהם משבעת המינים? האם הכוונה לזיתים חיים בלבד? האם אכלו רק ביחד עם שמן הזית? בין כך ובין כך, ראו שם עוד רשימה של דברים שגורמים לשכחה ("משכחים את הלימוד") ובהם אכילת מאכל שנגסו בו בעלי חיים ואכילת לב של בהמה (שמשם אולי המנהג שלא לאכול לב של בעלי חיים), וכנגדם רשימה של דברים שמסייעים לזכרון ("משיבים את הלימוד") ובהם: "האוכל ביצה מגולגלת בלא מלח והרגיל ביין ובשמים", נוסף על "הרגיל בשמן זית". ראו גם בגמרא סנהדרין קט ע"א האזהרה לא להתקרב לאיזור של מגדל בבל ההרוס (השרוף?) משום שהאוויר סביבו גורם לשכחה: "אמר רב: ויר מגדל משכח". האם חכמי בבל הכירו מקום זה? האם הייתה מסורת כזו?
- רקע והסבר: מדובר בגמרא שם באדם שהודה בפני עדים נסתרים שהוא חייב ממון לחברו ואח"כ מתכחש לזה. לשיטת אביי, אם ההכחשה היא בטענה של "משטה אני בך", היינו הודאתי לא הייתה ברצינות ונאמרה רק על מנת לפייס את דעתך באותו רגע (שטיינזלץ על אתר), הוא פטור. אבל אם כפר מכל וכל ואמר: "לא היו הדברים מעולם", הוא חייב, משום שסוף סוף יש עדים ששמעו שהודה בתחילה שהוא חייב. ובאשר לדין "משטה אני בך", ראו הדיון במנחת אשר מדוע עשו לא יכול היה לומר ליעקב על מכירת הבכורה "משטה הייתי בך" – באמת חשבת יעקב שאני מוכר בכורה בנזיד עדשים?
- תרגום: כל הנאמר בכדי – לא זוכרים אנשים. הסבר: רב פפא יוצא כנגד שיטת אביי וטוען שבכל מקרה האדם שלכאורה הודה שהוא חייב ממון לחברו - אינו חייב, משום שדברים שנאמרים "בכדי", נאמרו לרגע ולא ברצינות (ואולי תחת לחץ או ההפך למצוא חן) – אנשים לא זוכרים. האדם לא מתכחש למה שאמר ולא מוחזק כפרן, כי באמת אינו זוכר שאמר. אמירתו לא באמת הוטמעה בראשו ומחשבתו רק מהשפה ולחוץ. אין כאן מחשבה כלשהיא ולפיכך אין כאן גם לא שכחה ולא הכחשה. ונראה שאפשר לחבר כלל זה גם עם הכלל: "כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש, עביד לה ולאו אדעתיה" – כל דבר שלא מוטל על האדם לעשות, יכול להיות שהוא עושה זאת בלי משים. ראו הסוגיות בגמרא שבועות לד ע"ב, מא ע"ב ובבא בתרא לט ע"א.
- גם לכהן הגדול יש צורך לשנן ולחזור בכל פה על סדר עבודת יום הכיפורים. כאן אפשר לומר שאמירת "שמא שכחת" היא בגדר נימוס ולשון נקייה ויעיד המשך המשפט: "שמא לא למדת". מה גם שכידוע בשלהי הבית השני הייתה הכהונה נקנית בכסף ועמדה בצל המחלוקת הגוברת בין הפרושים לצדוקים. ראו פירוש הרמב"ם לקטע זה במשנה: "במקדש שני שהיו בו כל הענינים בלתי מושלמים ... והיו מעמידים כהנים גדולים בכח אף על פי שאינם ראוים לכך, ועליהם אפשר לומר שמא לא למדתה".
- ברכת "ולמלשינים אל תהי תקוה וכו' ", שנוספה בשלב מאוחר יותר לתפילת שמונה עשרה והפכה אותה לתפילת תשע עשרה. ראו דברינו תפילת שמונה עשרה בפרשת פקודי.
- לא העבירו אותו מהעמוד. החזן "יורד לפני התיבה" ואי לכך "להעלות" פירושו להעביר ולמנות אדם אחר.
- ראו המשך הסוגיה שם הדיון שמא גם אדם צדיק כשמואל הקטן (ראו על צדקותו, למשל בעיבור השנה, סנהדרין יא ע"א) חזר בו ונהיה מין היינו נוצרי, שהרי למדנו: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" – כולל "צדיק מעיקרו"! וסוף הסוגיה שם: "לא שנו אלא שלא התחיל בה, אבל התחיל בה – גומרה". יש בסוגיה זו ללמדנו הרבה על הנוצרים הראשונים בתקופת חז"ל והיחס אליהם, אך החשוב לעניינינו הוא שכחה בתפילה. גם אדם בקי ומנוסה עשוי לשכוח פרק בתפילה ולמעוד אל מול העמוד, ויש לדעת כיצד להתנהג במקרים כאלה.
- ומתפילה, חזרה לשכחה בלימוד תורה שהרי זה היה עיקר עיסוקם של חכמים. אבל לא שכחה במובן הכללי-ערכי של חשיבות התורה שלא תשתכח מעם ישראל, אלא, כפי שכבר הערנו לעיל, שכחה כתכונה אנושית ושל מי שמבקשים לשמר את התורה.
- היינו במקרה של מות נדב ואביהוא ואהרון לא אכל את החטאת כדין כהן אונן ומשה נזף בו.
- בפרשת המן. כיון שכעס משה על האנשים שלקטו ביום חול יותר מהכמות הנדרשת (עומר לגולגולת), שכח לומר להם שביום שישי כן ילקטו כפליים בשביל שבת.
- כיצד לטהר כלי מתכת בשלל של מלחמת מדין. ראו במדבר פרק לא פסוקים כא-כד.
- השכחה כאן היא מתוך מידת כעס, ומי לנו גדול ממשה ממנו נלמד בקל וחומר לעצמנו. וכסיכום באבות דרבי נתן נוסח ב פרק א על המשנה "הוו מתונין בדין ... ומה אם משה אב הנביאים על שהקפיד שעה אחת שכח את דבריו, קל וחומר שאר בני אדם". ראו דיון מורחב בדרשה זו בדברינו כשמשה כועס בפרשת שמיני. אבל לא רק בשעת הכעס שכח משה ולא רק בשלושה מקרים מיוחדים אלה. ראו גמרא נדרים לח ע"א: "בתחילה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, שנאמר: ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו" – והשוו עם דרשת ר' אבהו בקהלת רבה לעיל. עוד על שכחה של משה, במדרש במדבר רבה טו י בעשיית המנורה: "אמר לו: כיצד נעשה אותה? אמר לו: מקשה תיעשה המנורה, ואעפ"כ נתקשה משה וירד ושכח מעשיה ... עלה ואמר: ריבוני, שכחתי אותה ... עד שנטל מנורה של אש והראה לו עשייתה ואף על פי כן נתקשה על משה. אמר לו הקב"ה לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה". ראו דרשה זו בהרחבה בדברינו מעשה המנורה בפרשת תרומה. ובשמות רבה נא ו משה שוכח את תרומת האדנים בסך אלף ושבעה מאות וחמישה ושבעים שקל: "התחיל יושב ומתמיה, אמר: עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמור: משה נטלן!" – ראו דרשה זו בהרחבה בדברינו אלה פקודי המשכן בפרשת פקודי. ולא באו כל אלה אלא ללמד כל אדם לומר "שכחתי", כסיכום בגמרא זבחים קא ע"א ומדרש תנאים לדברים יד יד,: "ומה אם משה חכם החכמים, גדול הגדולים, אבי הנביאים, לא בוש לומר: שכחתי. מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות של תלמיד תלמידיו, על אחת כמה וכמה שלא יהא בוש לומר: שכחתי". ראו דברינו לא שמעתי, שכחתי טעיתי בפרשת שמיני.
- לשון שבועה חמורה. ובנוסחאות אחרות: העבודה, שגם היא לשון שבועה. כל כך היה בטוח ר' טרפון בעמדתו.
- ראו מקבילה בירושלמי יומא פרק א הלכה א: " ... וכי רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא טעה בין תקיעת הקהל לתקיעת קרבן? דתני: ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות [במדבר י ח] - תמימים ולא בעלי מומין, דברי ר' עקיבה. אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי אם לא ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה וחצוצרתו בידו ותוקע. אמר לו ר' עקיבה: רבי, שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל, ואני אומר בשעת קרבן. אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי שלא הטיתה ימין ושמאל. אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי ולא היה לי לפרש, ואתה דורש ומסכים לשמועה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו". וכבר הרחבנו מעט לדון בחכמים שיודעים לומר על הלכה שלא שמעו, על הלכה ששכחו וגם כשטעו. וראש לכולם הוא משה. ראו דברינו לא שמעתי, שכחתי טעיתי בפרשת שמיני.
- זו אחת הדרשות הקלאסיות בשבח הדורות הראשונים ומיעוט חוכמתם של האחרונים וכבר הרחבנו לדון בה בדברינו חדשים גם ישנים – אחרונים גם ראשונים בשיר השירים. כאן נתמקד בדבריהם של אחרוני האמוראים שרואים את עצמם כנחותים לעומת הראשונים, והכל בשל דיון שמתחיל עוד בימי רב ושמואל אם נכון לומר "מאברין" או "מעברין" את הערים בדיני עירוב תחומים. עיקר עניינינו הוא הדימויים של אחרוני האמוראים: אביי, רבא ורב אשי על קושי הלימוד והזכירה בדורם, ובפרט הדימוי של רב אשי שהלימוד שלו הוא כמו מי שמכניס אצבעו לבור (לומד) ומיד כשהוא מוציא את ידו הוא שוכח.
- פרה אדומה שמטרתה לטהר טומאה חמורה.
- של הכהן הגדול.
- יש בעיה בקטע זה של הסיפור, ממנו עולה שרבי יוחנן בן זכאי היה כהן ושימש במקדש, בפרט במילים "שעשו ידי", וכבר עמדו על כך הפרשנים ושברו את קולמוסיהם בעניין, ראו כדוגמא פירוש מלבי"ם במדבר יט ב שמביא את שיטת רש"י מול התוספות.
- רבי יוחנן בן זכאי עושה "תרגיל שכחה" לתלמידיו, כנראה בעקבות "תרגיל" דומה שראה וחזה על בשרו מהלל רבו (ראו הקשר בין שני אישים אלה בגמרא סוכה כח ע"א). ראו מקבילה לדרשה/סיפור זה בתוספתא אהלות טז ח ובספרי במדבר פרשת חוקת פיסקא קכג – מובאים בדברינו לא שמעתי, שכחתי טעיתי בפרשת שמיני. "תרגיל שכחה" זה הוא מעין מבחן בע"פ פומבי (דבר שהיה נהוג בעבר גם בעולם הישיבות) ור' יהושע מקשר אותו למוטיב השינון והחזרה שנראה עוד להלן. שימו לב לתיאור החזרה כעמל התורה: אבות ד י: "אם עמלת בתורה", שם ו ד: "ובתורה אתה עמל", סנהדרין צט ע"ב: "לעמל תורה נברא", ספרא בחוקותי פרשה א: "שהמקום מתאוה שיהו עמילים בתורה" ועוד.
- שבתקופתם הייתה תמותת תינוקות גבוהה.
- ר' עקיבא מציע פתרון אחר (נוסף) למלחמה בשכחה והוא ללמוד עם ניגון. ראה גמרא מגילה לב ע"א: "אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה - עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו', ופירוש תוספות שם: "שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותן על פה וע"י כך היו נזכרים יותר". ראו התוספת בגמרא סנהדרין צט ע"ב: "אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא – שנאמר: "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ (משלי טז כו), הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר". העמל של ר' יהושע הוא החזרה ואילו העמל של ר' עקיבא הוא הניגון ונראה שהם משלימים יפה זה את זה.
- מי הוא "האומר" כאן? הקורא מוזמן לנחש – התשובה בסוף הדרשה.
- מי הוא "האומר" כאן? אלישע בן אבויה! פרק זה באבות דרבי נתן עוסק בשבח לימוד התורה ומעשים טובים, וכולו הם דבריו של אלישע בן אבויה, שנזכר כאן בשמו ולא בתואר "אחר". (ראו בסוף מסכת הורית איך הענישו את רבי מאיר ב"אחרים אומרים" ואת רבי נתן ב"יש אומרים"). ראו ציטוט שמו של אלישע בן אבויה גם במסכת אבות פרק ד משנה כ: "אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא? דומה לדיו כתובה על נייר מחוק" (ויש עוד מקורות בשמו הוא). חזרה למדרש לעיל, ראו דבריו בפיסקה קודמת שם שדברי תורה: "קשה לקנותם ככלי זהבים ונוחין לאבדם ככלי זכוכית"; וזאת, על בסיס הפסוק באיוב כח יז: "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז", – הוא הפסוק שדרש אלישע בן אבויה בדיאלוג עם רבי מאיר בגמרא חגיגה טו ע"א, על כך שאין לו עוד תקנה. ראו דברינו אלישע בן אבויה הוא אחר – סיפור אחד בשני נוסחים בדפים המיוחדים. וכאן נשאל: האמנם הכותל שנפל החריב את הכרם כולו? נראה שעצם הבאת דרשה זו על חשיבות פעולת החזרה כאמצעי לשימור לימוד התורה בשמו של אלישע בן אבויה (פרק כד באבות דרבי נתן כולו) באה ללמדנו שאולי לא הכפירה האידיאולוגית ויציאתו "לתרבות רעה" היא שהרחיקה אותו סופית משאר החכמים, אלא ביטול העיסוק בתורה שנלוותה לכפירה ובאה בעקבותיה. החזרה על התורה מהדהדת את החזרה למוטב.
- עד כאן, ראייה אופטימית של החלמה ממחלה. אין זו בהכרח ראייה שממעיטה בחומרת מי שחלה בימיו של הדרשן, אדרבא. דווקא משום שמי שחלה נחשב למסוכן ונוטה למות (ראו ברכת הגומל), החלמה נחשבת כבריאה חדשה. ראו שם בדרשה אחרת שנס של חולה שהתרפא גדול מזה של חנניה, מישאל ועזרה, שהם היו באש של הדיוט ואילו החולה באש של שמים. אבל לא כך בהמשך דרשה זו.
- נתרגם ונסביר. רב יוסף חלה ושכחת את תלמודו – הוא רב יוסף שנעטר בתואר "סיני", היינו ידען גדול בתורה ומשמר נוסחאות, ראו גמרא ברכות סד ע"א, בדברינו סיני או עוקר הרים בדפים המיוחדים. כשהחלים (חלקית) רב יוסף, היה אביי חוזר לפניו על תלמודו וזהו שאומרים בכל מקום: "אמר רב יוסף: לא שמעתי שמועה זו, א"ל אביי: אתה אמרת לנו, ומברייתא זו אמרת לנו". יש מאות אזכורים של אביי ורב יוסף בדיונים הלכתיים בתלמוד ולא מצאנו למי מאלה מכוונת קביעה זו.
- תרגום: כאשר היה רבי (יהודה הנשיא) גומר (לומד) שלוש עשרה פנים בהלכה, לימד את רבי חייא שבעה מהם. (למה לא כל שלוש עשרה הפנים? האם לא רצה לבלבל אותו?). המשך הגמרא, הוא תרגום לעברית בעזרת שטיינזלץ, אבל באחריותנו.
- את כל שלוש עשרה הפנים שהיה רבי לומד לעצמו ורק שבעה מהם לימד לר' חייא.
- ראו מסכת עדויות פרק א משנה ג, מחלוקת הלל ושמאי כמה מים שאובים פוסלים את המקווה, והכרעת חכמים עפ"י עדות שני אורגים: " ... עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם". ראו השלמת הסיפר בתוספתא מסכת עדויות פרק א הלכה ג: "ולמה הוזכרו שם מקומותיהן ושם אומנותן? והלא אין לך אומנות ירידה אלא גרדי, ואין לך מקום בזוי בירושלם כשער האשפות?! אלא, מה אבות העולם לא עמדו על דבריהם במקום שמועה, על אחת כמה וכמה שלא יעמיד אדם על דברו במקום שמועה". האם אפשר שדווקא אומנויות כאורג וכובס שמלאכתם ליצור בגדים ולכבסם כחדשים, הם שנזכרו כאן ושם? כך או כך, ראו בגמרא נדרים כג ע"א את הכובס (קצרא) שסייע להתיר את נדרו של ר' ישמעאל בן ר' יוסי, לאחר שנלאו כל החכמים להתירו. וכן הכובס בהלווית רבי, בירושלמי כלאיים ט ג.
- הוא דורש כאן את צמד הפסוקים שאחד מהם כבר ראינו בראש הדף: "וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל: כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל". תחילה את הראשון ואח"כ את השני.
- כאן היינו מצפים שהדרשה תמשיך לפסוק הצמוד כהמשך ישיר ותחזק את הראייה הפסימית של קהלת, כפי שלמשל עולה מפירוש אבן עזרא לפסוק טז שם: "כי - בעבור שהכל יסור גם ישכח. והוא שאמר שגם זה הבל, בעבור שאין זכרון לחכם עם הכסיל. ואם היה לו זכר ימים או שנים מעטים, בימים הבאים הכל נשכח והרעה הקשה שימות החכם עם הכסיל וכו' ". כך גם בפירוש דעת מקרא וכך גם עולה מפיסוק הטעמים שמחלק את הפסוק כך: "כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם, בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וכו' ". ראו גם דרשת פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) על הפסוק בקהלת ב יז: "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וכו' " – "ושנאתי את החיים. כי מה הנאה בחיים מאחר שהכל נשכח: כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש. זה עסק המיתה".
- אבל הדרשן ובעקבותיו רש"י, פסיקתא זוטרתא, אלשיך ועוד פרשנים, אינו מוכן לקבל ראייה פסימית כל כך ומפריד בין הדבקים ושם סימן שאלה בסוף פסוק טז: "ואיך ימות החכם עם הכסיל?", וקובע שלא הכל נשכח! ראו דרשה דומה בהמשך המדרש שם על משה ובלעם: "החכם עיניו בראשו זה משה, והכסיל בחשך הולך זה בלעם הרשע ... זה נקרא נביא וזה נקרא נביא, א"כ ולמה חכמתי אני אז יותר, למה נתתי נפשי על התורה? וחזרתי ואמרתי .... למחר ישראל נכנסין לצרה ואומרים: ויזכור ימי עולם משה עמו וגו' (ישעיה סג) - שמא אומות עולם אומרים: ויזכור ימי עולם בלעם עמו?". ועוד שם על החכם שלקח חטים לשלוש שנים, לעומת הכסיל שלקח חטים לשנה אחת ... "למחר שנת בצורת באה זה אוכל ביוקר וזה אוכל בזול". מאמץ גדול עושה הדרשן לטעון שלא הכל נשכח ויש יתרון לחכם על הכסיל. ועינינו רואות שאכן האנושות מתפתחת על בסיס חכמה ותבונה אנושית מצטברת, אך לצדה אולי גם אבדנו בדרך חכמות עתיקות חשובות שנעלמו ואינן. והסכלות שנעלמה ונשכחה במרוצת הדורות, אולי גורמת לנו לחזור על שגיאות וטעויות העבר.
- שבמעשה העגל אמרו בני ישראל: "אלה אלהיך ישראל" ובמעמד הר סיני אמר הקב"ה: "אנכי ה' אלהיך". את "אלה" שאתם אמרתי - אשכח ואת "אנכי" שאני אמרתי - לא אשכח. במסכת אבות פרק ד משנה כב לימדנו רבי אליעזר הקפר במילים ברורות: "לידע להודיע ולהודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא הוא המבין הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין והוא עתיד לדון ברוך הוא. שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד וכו' ", אבל בירושלמי פאה פרק א הלכה א לימדונו רבי הונא ור' אבהו: "הקב"ה אין לפניו שכחה - הא בשל ישראל נעשה שוכחן". ראו גם הדו-שיח בין הקב"ה ואבות האומה, בפסיקתא דרב כהנא נספחים ה - מה נאוו על ההרים: " ... אמרו לפניו: ריבונו של עולם, מה חטאו בנינו שכך עשית להם? אמר להם: עשו המזמתה (ירמיהו יא) וכל אותה קדושה שהיתה בבשרם העבירו מהם, לפיכך נתחייבו גלות. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, שמא אתה שוכחן בין אומות העולם? אמר להם: נשבע אני בשמי הגדול שאיני שוכחן בין אומות העולם, אלא אני מחזירן למקומן, שנאמר: ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם (ירמיהו לא טז)". ראו בדומה בגמרא ברכות כ ע"ב המוטיב של נשיאת פנים לישראל משום שהם מברכים ברכת המזון ומודים על הטובה, גם בזמנים קשים, ולא שוכחים (הערה ... לעיל), בדברינו ברכת המזון בפרשת מסעי.