- אין זו הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שמשה כועס. כבר קדמה לה פרשת המן בשמות טז כ: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה". זו גם לא האחרונה, שעתיד משה לכעוס גם בפרשת מלחמת מדין, במדבר לא יד: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה". אלה הכעסים המפורשים במקרא, והמדרש מעצים מקרים אלה ואף מוסיף אחרים עליהם, לחלקם יש גם סמך ברור במקרא, כגון: על פרעה במצרים, שבירת הלוחות, במרגלים, בחטא מי מריבה ופרשת בני גד ובני ראובן.
- ראו ויקרא רבה י ד, אשר דורש את תחילת פרק ח בפרשת צו בה אהרון ובניו מתחילים בימי המילואים וחינוכם לכהונה: "הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת - אלו בניו של אהרן. וּמָטִים לַהֶרֶג אִם תַּחְשׂוֹך (משלי כד יא) – שהיו בצד המיתה. אמר רב חנן: כתיב: ויקח מידם ויצר אותו בחרט (שמות לב ד) - תבוא לקיחה של כאן ותכפר על לקיחה שלהלן. מתו שנים ונשארו שנים: קח את אהרן ואת בניו איתו (ויקרא ח ב)". נראה ששם הבנים שהיו "בצד המיתה" הם נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרון, שנגזר עליהם למות, בעקבות חטא העגל. וכאן, במדרש שלנו, אולי הכוונה לאלעזר ואיתמר שגם הם בעצם צריכים היו למות. ועדיין לא ברור הקשר לפסוק במשלי, אולי "תוכחת חיים" באה במשמעות של תוכחה שעלתה בחיים ... וראו עוד ויקרא רבה כ ב, בתחילת פרשת אחרי מות איך במסגרת הדיון על חטאם של נדב ואביהוא משתרבב גם סיפור העקידה! וכאן פחתנו פתח לנושא נכבד שבחלקו דנו בו בדברינו שררה על הציבור בפרשה זו ובחלקו בדברינו נדב ואביהוא כסמל לדורות בפרשת אחרי מות ובע"ה נזכה להשלים.
- אלו שלושה המקרים המפורשים במקרא שמנינו לעיל: שבת – האנשים שהותירו מהמן (ביום חול), כלי מתכת – מלחמת מדין ואונן (אָבֵל) – הוא המקרה שלפנינו, כפי שהמדרש מסביר ומפרט.
- כיון שכעס משה על האנשים שלקטו מן ביום חול יותר מהכמות הנדרשת (עומר לגולגולת), שכח לומר להם שביום שישי כן ילקטו כפליים בשביל שבת, עד שהקב"ה היה צריך לומר לו שנית. ודבר זה נרמז בלשון: "הוא אשר דבר ה' ". ראו שמות רבה כה י: "כיון שכעס שכח לומר להם שילקטו ביום השישי שני עומדים לאחד. כיון שהלכו ולקטו ביום השישי ומצאו כפלים, באו הנשיאים ואמרו למשה שנאמר: ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. ומה אמר להם? הוא אשר דבר ה'. ואינו אומר: הוא אשר דברתי, אלא: אשר דבר, ששכח. ועל זה נאמר: עד אנה מאנתם, שהוא מכניס משה בכללם". (אירוע זה מוזכר בזמר לשבת ובהושענות, מצאו היכן).
- כיצד לטהר כלי מתכת, ככתוב: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר פרק לא פסוקים כא-כד).
- אלעזר תופס פיקוד, אבל גם מקפיד בכבודו של משה או שסבור שציטוט ההלכה מפי משה, ייתן יתר תוקף לדבריו. ראו דברינו חילופי דורות ומשמרות בפרשת פנחס. ועכ"פ, דמותו של אלעזר כפי שמצטיירת כאן, חשובה להבנת דמותו כפי שמצטיירת במדרש אשר ממשיך והולך אחורה, למקרה השלישי בו כועס משה בפרשתנו, בין השאר גם על אלעזר ואיתמר.
- פה לכאורה משה כועס רק על אלעזר ואיתמר בני אהרון ובעקיפין מן הסתם יצא קצפו גם כנגד אהרון, אלא שלא רצה או לא יכול היה לצאת כנגד אחיו הגדול ממנו, כפי שגם לא עשה, רק חלקית, בחטא העגל. אבל בספרא תורת כהנים בפרשתנו משמע שכעס משה גם על אהרון, הגם שאין זה כתוב מפורש בפסוק. ראו ספרא שמיני פרק ב סימן ג: "מלמד שנתן פניו כלפי פניו וכעס כנגד אהרון".
- מדרשים לא מעטים מחמירים מאד עם דמותו של משה ומציירים אותה בצבעים קיצוניים או ירודים, ללא כל צורך או צידוק הנראה לעין, לפחות לא מן המקרא. המדרש לעיל הוא אחד מהם. מדוע לתאר את משה כאדם כל כך קשה ואכזרי וחסר כל רגש? מה גם שבתורת כהנים (פרשתא א פרק א בפרשתנו) הוא מפרש את "הנותרים" לשבח ולא לגנאי: "הנותרים (אלעזר ואיתמר) שקולים בו בכבוד ואין הראשונים (נדב ואביהוא) שקולים בו בכבוד". אז מאיפה לוקחים ר' פנחס ור' יהודה בר' סימון את פירושם הקשה כל כך, אשר מנמיך מאד את דמותו של משה כאדם, מנהיג וקרוב משפחה? ראו דברינו הנמכת דמותו של משה שם הרחבנו לדון בנושא, ועדיין נודה לכל מי שיחכימנו ויאיר עינינו בנושא זה.
- כאן עונה אהרון למשה על טיעונו ההלכתי לעיל: "אם שחטתם למה לא אכלתם? אם לא הייתם עתידין לאכול, למה שחטתם?" התשובה היא שזו ההלכה שכהן גדול אונן מקריב אבל לא אוכל (תוספתא זבחים פרק יא הלכה ג). ראו גם פירוש רש"י על הפסוק המסביר את דברי אהרון למשה: "הן היום הקריבו - מהו אומר? אלא אמר להם משה: שמא זרקתם דמה אוננים, שהאונן שעבד חילל. אמר לו אהרן: וכי הם הקריבו, שהם הדיוטות? אני הקרבתי, שאני כהן גדול ומקריב אונן". והרוצה להעמיק עוד בכל הצד ההלכתי של האירוע שבפרשתנו: שלושת שעירי החטאת שהקריבו ביום השמיני (א' בניסן, ראו דברינו אחד בניסן בפרשת החודש), בעקרון של קודשי דורות (שעיר ראש חודש) מול קודשי שעה (קרבנות חנוכת המשכן), דין אונן, הזאת הדם באונן וכו', יעיין במקורות הבאים: תורת כהנים בפרשתנו, הגמרא בזבחים קא ע"א וע"ב, פירוש רש"י בפרשה (המסכם שני מקורות אלה) וכן פירוש רמב"ן (ויקרא י יט) שמסביר שכל הדו-שיח של משה ואהרון היה "משא ומתן של הלכה" ולא הייתה כאן שום בעיה הלכתית, רק משה "לא היה רואה את מעשיהם" של אהרון, אלעזר ואיתמר ולכן טעה בביקורתו עליהם.
- ובגמרא זבחים קא ע"א: "וישמע משה וייטב בעיניו - הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא אמר שמעתי ושכחתי". ובאבות דרבי נתן נוסח ב פרק מ: "ומודה על האמת זה משה שנאמר: וישמע משה וייטב בעיניו". "מודה על האמת" או "מודה לאמת", היא אחת מהתכונות החשובות של תלמיד חכם. ראו מסכת אבות פרק ה משנה ז, אבות דרבי נתן נוסח א פרק לז ונוסח ב פרק מ הנ"ל ועוד, כאשר הפסוק שלנו משמש מקור מרכזי לרעיון זה. ושם גם הקב"ה מודה לאמת. ובספרות המחשבה מקובל הביטוי "קבל האמת ממי שאמרה", המקור שאנחנו מצאנו לביטוי זה הוא ספר החינוך מצוה תסט. כך או כך, הודאתו של משה ונכונותו לומר בפשטות: "טעיתי" מרככת את כעסו. וכבר הארכנו לדון בנושא זה בדברינו לא שמעתי שכחתי טעיתי בפרשה זו.
- זה הפסוק הפותח את פרשת חיות ובהמות האסורות והמותרות לאכילה, פרשה העוקבת את פרשת מות נדב ואביהוא (פרשת שתויי יין נאמרת בתוך סיפור מות נדב ואביהו). הדרשן מבין שהדיבור בפסוק זה הוא לא רק למשה ולאהרון, אלא גם לאלעזר ואיתמר ("אליהם לאמר") וכולם ידברו אל בני ישראל. ראו סדר לימוד התורה בגמרא עירובין נד ע"ב: "תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן ... נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד". ראו תיאור לימוד זה גם בהקדמת הרמב"ם לפירושו למשנה. ואילו כאן, משה, אהרון, אלעזר ואיתמר כאחד. זה התיקון האמיתי לכעסו של משה, לא רק ההודאה על האמת!
- החצי הראשון של מדרש זה מצטרף לריכוך כעסו של משה שראינו במדרש הקודם ובמקורות שהבאנו בהערה 10 לעיל. אלא שהוא מצמצם את הודאתו של משה ל-"לא שמעתי", דרגה פחותה בהשוואה עם הגמרא בזבחים קא ע"א: "שמעתי ושכחתי", ופחותה בהרבה מלשון ויקרא רבה הנ"ל: "הוציא כרוז לכל המחנה ואמר: אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא למדני". מה שחשוב לעניינינו כאן, הוא החצי השני של הדרשה שחוזר לכעסו של משה - דברי חנניה בן יהודה והשגת ר' יהודה עליו, אם הקפדתו (כעסו) של משה היא שגרמה לו לטעות בהלכה או שמא ההפך, טעותו היא שגרמה להקפדתו (מה שממעיט בערך הודאתו בטעותו). האם גם צמצום ההודאה ל-"לא שמעתי", בחצי הראשון של המדרש, מורה על הכעס?
- מכלל שנעלם ממשה. הדרשן מעדיף את הכעס של משה בפרשת מלחמת מדין, על פני הכעס בפרשתנו מסיבה ברורה. בפרשתנו, בסופו של דבר משה "חוזר לתמונה". אהרון שואל: "הייטב בעיני ה' "? ומשה שומע ועונה שהדבר טוב בעיניו. הגושפנקא הסופית והסמכות הן עדיין בידי משה, למרות הכעס. אמנם: "נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו" (אבות ה יא, ראו פירוש ברטנורא שם), אבל בסופו של דבר הודה משה לאמת. ואילו בפרשת מלחמת מדין, לאלעזר יש את המילה האחרונה. הוא חולק אמנם כבוד למשה וחותם את דבריו: "אשר ציווה ה' את משה", אבל משה כבר לא בעסק, חכמתו נסתלקה ממנו. ונשוב עוד לדמותו ומקומו של אלעזר בכל העניין הזה.
- היינו שאלישע, לאחר שכעס על יהושפט, הוצרך למנגן כדי שתשוב ותשרה עליו רוח הנבואה. ראו שמונה פרקים לרמב"ם פרק ז הדן באריכות בתנאים בהם שורה או אין שורה הנבואה על הנביא. ובגמרא פסחים שם, ראו מימרא קודמת של רב יהודה: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - מהלל. דאמר מר: התחיל מקנטרן בדברים. וקאמר להו: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - מדבורה, דכתיב: חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל (שופטים ה) וכתיב: עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר'". שצריך היה לעורר את דבורה לחזור ולהינבא ולשיר שיר הודיה אחרי שהתייהרה. וכל הסוגיה הזו בפסחים היא בהמשך למעשה בני בתירא שנתנו להלל את הנשיאות עקב ידיעותיו בהלכה ואח"כ התנשא עליהם. ראו דברינו בני בתירא בפסח. ועכ"פ, משה לא חטא ביהירות רק בכעס ואף ידע להודות מיד בטעותו ונראה שחטא היהירות חמור יותר.
- הדרשן (או המעתיק) קיצר ולא הביא את הפסוק המלא מקהלת ז ט: "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ", אם מחוסר מקום בגיליון ואם מפני כבודו של משה. עכ"פ, הרי לנו כעס נוסף של משה שבעצם אף הוא מפורש במקרא ("ויחר אף משה", שמות לב יט) – כעס חטא העגל ושבירת הלוחות (ראו הערה 1 לעיל). וכאן יש תיקון גדול בדמות לוחות שניים עד שאמרו: "אל תצטער, בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות בלבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרשות ואגדות" (שמות רבה מו א, ראו דברינו לוחות שניים בפרשת עקב). פתח בכעס שהוא מנת הכסילים וסיים בחכמת התיקון והימים האחרונים (החיבור של הפסוק העוקב: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה", הוא חיבור שאנחנו עשינו). אבל עדיין כעס הוא דבר מגונה ואין לסמוך על חכמת בדיעבד. ראו לקח נוסף של המדרש מכעסו של משה באבות דרבי נתן נוסח א פרק א: "הוו מתונים בדין. כיצד? מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ואל יהי מקפיד על דבריו. שכל המקפיד על דבריו משכח את דבריו, שכן מצינו במשה רבינו בשעה שהיה מקפיד על דבריו משכח דבריו". ולא נוכל להביא את כל דרשות מוסר ההשכל שלומדים חז"ל וחכמי מחשבת ישראל מכעסו של משה ששוב ושוב משמש דמות בית אב להישען עליה.
- חזרנו לכעס משה בפרשתנו ולאבות דרבי נתן, אך המוטיב הפעם הוא התנהגות אהרון ובניו שבהדרגה עולים כדמויות משנה חשובות מאד, בפרט בכעס זה ובכעס מלחמת מדין. ראו המשך המדרש שם (שאמנם מוקף בסוגריים): "כיוצא בו: ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בני אהרן. מכאן אמרו: כשאדם עושה משתה לתלמידיו, אינו נותן פניו אלא בגדול. וכשהוא קוצף, אינו קוצף אלא על הקטן, שנאמר: ויקצוף על אלעזר ועל איתמר - מלמד שאף אהרן היה בקצפון. אהרן היה גדול ממשה וגדול מאהרן הקב"ה. ולמה לא דבר עם אהרן? על שלא היו לו בנים עומדים בפרץ. שאילו היו לו בנים עומדים בפרץ אלעזר ואיתמר, לא גרם חטא לנדב ואביהוא". משה כועס על אלעזר ואיתמר שלא עצרו את אחיהם הגדולים, נדב ואביהוא ולא מנעו את האסון!
- מדרש זה הוא בפרשת מטות ודורש את הכעס של משה על ראשי המטות שהחיו את בנות מדין. ראו גמרא שבת סד ע"א: "ויקצוף משה על פקודי החיל, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון?". אבל על מנת לדרוש את הכעס על ראשי המטות, חוזר המדרש לכעס בפרשתנו בנושא אי אכילת שעיר חטאת ראש חודש ושרפתו. משה כועס על אלעזר ואיתמר בעוד שבאמת היה כעסו מופנה כלפי אהרון אחיו. ראו דברי רש"י בשם תורת כהנים: "בשביל כבודו של אהרון הפך פניו כנגד הבנים וכעס". ובלשון תורת כהנים שבידינו: "מלמד שנתן פניו כלפי פניו וכעס כנגד אהרון".
- אנחנו בכעס האחרון של משה, אחרי מרה, חטא העגל, חנוכת המשכן, מי מריבה וכל השאר. משה כבר יודע שההנהגה עוברת לדור הצעיר ושהוא אינו נכנס לארץ. כאן, נזכר הדרשן בכעס שבפרשתנו וחוזר ומסיק שכבר שם, היה כוח בידי אלעזר ואיתמר לענות למשה. היה להם גם צידוק למעשיהם שהרי אמנם אין אדם מורה הלכה בפני רבו, אבל רבו כועס ומתוך שהוא כועס הוא בא לידי טעות בהלכה ואולי בכגון זה מותר ואף מצווה בידי התלמיד להעמיד את רבו, בצורה זו או אחרת, על טעותו. אלעזר ואיתמר, שאותם תוקף משה משום שחס על כבוד אחיו, נשארים שותקים מפני כבוד אביהם (שאכן הוא זה שענה בסוף למשה) ומפני כבוד משה דודם רבם של כל ישראל: "שאין שבחו של אדם שתלמידו משיבו". אבל כוח יש בהם וכוח זה, כולל הכוח להבליג ולשתוק כשגדול מהם כועס ובא לידי טעות – הוא שמכשירם לעמוד בהנהגת הדור הבא ולהנחיל את בני ישראל את הארץ. ואכן, בפרשת מטות, שוב אין אלעזר שותק! ואפילו פנחס בנו מדבר דברים ברורים עם משה. ראו ספרי במדבר פיסקא קנז: "ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה, אמר לו פינחס: רבינו, כשם שפקדתנו כך עשינו". ראו שוב דברינו חילופי דורות ומשמרות בפרשת פנחס.
- וכן הוא באותו מדרש ספרי פיסקא קמ לגבי יהושע: "וסמכת את ידך עליו. אמר לו: משה, תן לו תורגמן ליהושע להיות שואל ודורש ומורה הוראות בחייך. כשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים בחיי רבו לא הורה ועכשיו הוא מורה!". הרי לנו שוב שדרוג מעמדו של הדור הצעיר שאולי גם זה מספיחי כעסיו של משה: לוחות שניים ודור מנהיגים חדש. ויש לשים לב שבמדרש זה שלושה הכעסים הגדולים הם: פרשתנו, מדין ומי מריבה. יצאה מרה ונכנסה מריבה. וכך מביא גם רש"י בפירושו לבמדבר פרק לא פסוק כא: "לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים. וכן אתה מוצא בשמיני למילואים ... ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, בא לכלל כעס, בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע, ע"י הכעס טעה" (ורמב"ן כדרכו חולק אבל כל זה שייך כבר לפרשת חוקת הבעל"ט).