- כבר נדרשנו לפסוקים אלה בדברינו כשמשה כועס בפרשה זו בשנה האחרת. כעס כה גדול, שבא לידי ביטוי במילים הקשות שהמדרש שם בפיו של משה, ראו ויקרא רבה יג א: "וכיון שכעס, נתעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכול בקדשים ... אמר להם: הטובים מתו והרעים נשתיירו! ור' יהודה ברמי סימון אמר: אמר להם: אף אתם לואי לא נשתיירתם!" – עד כדי כך כעס משה על אחיו ואחיינו! הפעם נרצה להתקדם מהכעס לשלב הבא. מה עושה משה אחרי ששכך כעסו? מה הוא עושה כשמתחוור לו שכעסו בא משום שנתעלמה ממנו ההלכה (או שמא ההפך משום שכעס נתעלמה ממנו ההלכה)?
- כך גם מפרש רש"י, בעקבות מדרש ספרא, על הפסוק: "וייטב בעיניו - הודה ולא בוש לומר לא שמעתי". הרבה "לא שמעתי" יש לנו בתלמוד במהלך השיח ההלכתי, כגון זה במסכת סוכה כח ע"א: "מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלושים הלכות בהלכות סוכה. שתים עשרה אמר להם: שמעתי, שמונה עשר אמר להם: לא שמעתי". גם במקומות רבים כשחכמים נשאלים הם מדייקים לומר: "זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי" (מגילה כב ע"א, שבת קח ע"ב ועוד). ובמסכת אבות פרק ה משנה ז, לא שמעתי היא אחת משבע התכונות המבדילות בין חכם לגולם. ראו גם מסכת כלה רבתי פרק ד הלכה ה: "אם חפץ אתה ללמוד, אל תאמר על שלא שמעת שמעתי; ואם שאלוך דבר ואין אתה בקי בו, אל תבוש לומר איני יודע; אם שנו לך דבר ולא שמעת, אל תבוש לומר לא שמעתי". משה הוא בית אב לכל חכמי כל הדורות לומר "לא שמעתי" על דבר שאינך יודע ולא להתבייש בכך. כך גם בפרשת המקלל, ויקרא כד יב: "וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל־פִּי ה' "; בפרשת פסח שני, במדבר ט ח: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה־יְצַוֶּה ה' לָכֶם"; בפרשת מקושש העצים, במדבר טו לד: "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ" ובפרשת בנות צלפחד שנראה עוד להלן, במדבר כז ה: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' ".
- ר' יהודה מביא את דברי חנניה בן יהודה (רבו?) שהקפדתו (כעסו) של משה היא שגרמה לו לטעות בהלכה, אבל חולק עליו (לאחר מותו, מה שמחזק את הסברה שהיה רבו) וטוען ההפך: טעותו של משה היא שגרמה להקפדתו. כך או כך, משה מודה בטעותו. איזו הודאה גדולה יותר? לפי שיטת חנניה בן יהודה או לפי שיטת ר' יהודה? נשמח לשמוע לקח משואבי המים.
- לא ניכנס כאן לכל פרטי הדיון ההלכתי שבין משה ואהרון, הנוגע לדין כהן אונן (מי שמתו מוטל לפניו) אם הוא משמש בקודש ואם מותר לו לאכול מבשר הקודש (קרבן חטאת שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, יומא סח ע"ב), על מקצת מנושא זה דנו בדברינו כשמשה כועס ומקצתו נראה להלן במדרש ויקרא רבה. עיקר עניינינו כאן הוא השוואת ההודאה של משה עם ההודאה בספרא לעיל. כאן יש תוספת חשובה. לא רק "לא שמעתי" כמו בספרא, אלא גם: "שמעתי ושכחתי". אין כאן סתירה בין שני חלקי המשפט, אם הודה שלא שמע, איך שמע ושכח? ראו פירוש שטיינזלץ בגמרא שם: "לא בוש משה לומר רק: לא שמעתי הלכה זו עד כה, אלא אמר במפורש: שמעתי הלכה זו ושכחתי". "שמעתי ושכחתי" נשמע בדרגה גבוהה יותר ולכן קצת תימה על רש"י (ראו הערה 2) שהעדיף את "לא שמעתי" של לשון ספרא על פני לשון הגמרא בזבחים. ראו פירוש מזרחי (רא"ם) על הפסוק שמנסה לפשר בדרך מתוחכמת בין דברי רש"י ובין דברי הגמרא בזבחים. כך מנסה להסביר את רש"י גם פירוש ריב"א על הפסוק. ומתשובותיהם למדנו שיש כאן "שאלה קטנה" על רש"י, מה גם שבפירושו לגמרא זבחים שם, לא פירש עניין זה כלל וכלל ושתק.
- שדיבור בניגוד לאמירה הוא לשון קשה. ראו רש"י על הפסוק בשמות לב ז: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - וידבר - לשון קושי הוא, כמו (בראשית מב ז) וידבר אתם קשות". ראו פסוק יב קודם: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל־אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים", וכאן אהרון מדבר כנגד משה. בתוך כל הצער הגדול על מות נדב ואביהו, אהרון ומשה האחים "מדברים" האחד כנגד השני. ואגב דיבור שהוא בלשון קשה, ראו הפסוק: "וידבר משה אל ה' לאמר" (במדבר כז טו) והדרשות עליו, בדברינו יפקוד ה' איש על העדה, שהוא אחד מהמקרים בהם משה 'מדבר' אל הקב"ה בתקיפות.
- נראה שלשון מדרש ויקרא רבה "אני טעיתי את ההלכה" היא הלשון הכי חזקה! יותר מ-"לא שמעתי" וגם יותר מ-"שמעתי ושכחתי", שבשניהם לא נעשתה פעולה או אמירה מוטעים. כאן יש הודאה כנה ופשוטה: "טעיתי" - עשיתי או אמרתי דבר לא נכון - ואהרון צודק. וכל זאת, בהכרזה בפומבי במחנה!
- זה הפסוק הפותח את פרשת חיות ובהמות האסורות והמותרות לאכילה, פרשה העוקבת את פרשת מות נדב ואביהוא (פרשת שתויי יין נאמרת תוך כדי הסיפור). הדרשן מבין שהדיבור בפסוק זה הוא לא רק למשה ולאהרון, אלא גם לאלעזר ואיתמר ("אליהם לאמר") וכולם ידברו אל בני ישראל. ראו סדר לימוד התורה בגמרא עירובין נד ע"ב, המצוטט ונדרש בהרחבה בהקדמת הרמב"ם לפירושו למשנה: "תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן ... נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד". בפרשתנו, אלעזר ואיתמר שותקים. הדיבור הוא רק בין משה ואהרון. ואילו כאן, משה, אהרון, אלעזר ואיתמר כאחד. אולי זה התיקון האמיתי לכעסו של משה שגרם לו לשכוח את ההלכה ולטעות – לפתוח את התורה לציבור הרחב על מנת שתמיד יוכל מישהו להעמידו על האמת! ראו דברינו מורשה קהילת יעקב בפרשת וזאת הברכה.
- לשון רביעית שמצאנו, הנדרשת על הודאת משה בפרשתנו, היא "מודה על האמת". לשון זו אולי איננה הודאה אישית כמו "טעיתי", אבל קרובה אליה יותר מ-"שמעתי (ידעתי) ושכחתי" ובוודאי יותר מ-"לא שמעתי". ראו סמיכות "לא שמעתי" ו"מודה על האמת" במסכת אבות פרק ה משנה ז, הדנה בתכונות החכם בהשוואה לגולם: "חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב ... ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי ומודה על האמת". "מודה על האמת", או "מודה לאמת" בלשון מדרשים מאוחרים, היא תכונה חשובה לכל אדם ומתלכדת עם "דובר אמת" של תהלים פרק טו ועם נוסח התפילה בשחרית: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו וישכם ויאמר וכו' ". זו תכונה גם של הקב"ה, כמאמר אבות דרבי נתן נוסח א פרק לז: "ומודה על האמת זה משה, שנאמר: ויאמר ה' אלי הטיבו אשר דברו (דברים יח יז). וכן הקב"ה הודה על האמת, שנאמר: כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז ז)". ראו בגמרא שבת נה ע"א שחותמו של הקב"ה היא האמת. ובספרות המחשבה מקובל הביטוי "קבל (או שמע) האמת ממי שאמרה", המקור שאנחנו מצאנו לביטוי זה הוא ההקדמה לשמונה פרקים לרמב"ם. ראו גם ספר החינוך מצוה תסט. המקור הוא כנראה מיוונית, דברי אריסטו על אפלטון: "אפלטון אהובנו והאמת נאהב יותר". ובלטינית Amicus Plato, sed magis amica veritas, ראו הערך בויקיפדיה.
- גדולתו של אהרון הייתה שבדרכי נעם גרם למשה להודות בטעותו, וגדולתו של משה שהודה בטעותו. אהרון מושך את משה מחוץ לציבור ואומר לו בפרטיות שטעה ואילו משה מוציא כרוז במחנה ומכריז בפומבי: טעיתי! וגדולתם של אלעזר ואיתמר - ששתקו. והגבורה? היא לא התערבה ונתנה לשני האחים האבלים לדון ביניהם, בדיבור או בנחת, ורק בסוף היא מצטרפת. מה שטוב בעיני בני האדם – טוב בעיני השכינה. להסכמה שלמטה, מצטרפת הסכמה שלמעלה. כמו בקידוש החודש, תנורו של עכנאי, מעשה מרכבה ומעשי חכמים אחרים. מפרשה זו נצא למקרים נוספים של חכמים ואנשים נכבדים שידעו להודות בטעותם, אבל לא לפני שנעשה עוד תחנה אחת אצל משה.
- פרשת בהמה, חיה ועוף המותרים והאסורים לאכילה הנזכרת בפרשתנו וחוזרת ונשנית בספר דברים פרשת ראה.
- שני דינים, תוספות, שנזכרים בפרשת ראה ואינם בפרשתנו. להסבר דינים אלה, ראו גמרא חולין דף סג ע"ב.
- למרות שלחזרה של דינים בספר דברים יש הסברים רבים ומגוונים, ראו דברינו ספר דברים – משנה תורה, כאן, אומר המדרש, כל החזרה של פרשת בעלי חיים מותרים ואסורים באכילה היא משום שמשה שכח שני פרטים חשובים. אין לשכחה זו שום רמז במקרא, כמו הפסוק "וישמע משה וייטב בעיני" בפרשתנו, אבל חז"ל מחשיבים את החזרה של פרשת בעלי החיים האסורים והמותרים בספר דברים, כהודאה של משה שכשכתב פרשה זו בספר ויקרא, נשמטו ממנו שני פרטים חשובים! ראו אזכור נושא זה באסתר רבה ד יב: "א"ר שמואל בר נחמן: מכאן אדם צריך לשנות את פרשיותיו. אילו לא שנה לנו משה את התורה, מהיכן אנו יודעין השסועה?". משמע, בכל לימוד ושינון וחזרה יש מעין "שכחתי" סמוי. אנו משננים, כי אנו כבני אדם יודעים שאנחנו מועדים לשכחה. יפה שאדם, תלמיד חכם בפרט, מודה בפה: "שכחתי", אבל אין צורך להגיע לכך. צריך לשנן ולמנוע מראש להגיע למצב של "שכחתי". ואחרי כל זאת, אין זה "שכחתי" האחרון של משה, יש עוד, כגון במעשה המנורה, ראו במדבר רבה טו י: "ועשית מנורת זהב טהור. אמר לו: כיצד נעשה אותה? אמר לו: מקשה תיעשה המנורה. ואעפ"כ נתקשה משה וירד ושכח מעשיה ... עלה ואמר: ריבוני שכחתי אותה. הראה לו למשה ועוד נתקשה בה ... אמר לו הקב"ה: לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה. ירד משה ואמר לבצלאל ומיד עשאה". ראו דברינו מעשה המנורה בפרשת תרומה. ועד כאן ב-"שכחתי" של משה, נעבור לאישים אחרים.
- ר' טרפון היה מבוגר מרבי עקיבא, אבל היו ביניהם יותר יחסי חברות מאשר רב-תלמיד. במספר מקומות מסופר סיפור דומה שר' טרפון שהיה כהן, מעיד על דברים שראה עוד כשבית המקדש היה קיים, אך ר' עקיבא מסיק את ההלכה מדרשות ודרכי לימוד ור' טרפון מקבל את דבריו. ראו דיון דומה בתוספתא מסכת זבחים (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ח וכן בגמרא זבחים יג ע"א בדיני קבלת הדם בקרבנות, תוספתא מקוואות פרק א וכן בגמרא קידושין סו ע"ב בדין מקווה שנמצאה חסרה, בירושלמי נזיר פרק ג הלכה ה בעניין תוספת טומאה לנזיר ועוד. ובכולם ר' טרפון נוקט לשון שבועה גם כשהוא מציג את דעתו וגם כשהוא מוותר ומקבל את דעת ר' עקיבא. ובכולם הסיום הוא: "כל הפורש ממך כפורש מחייו". אין כאן אמירה של "שכחתי" או "טעיתי", אלא קבלת הדרשה ההלכתית על פני המסורת והעדות האישית.
- שלומדים מיום הכיפורים שכתוב בו "חוקה" ומשרתים בו בבגדי לבן, על ה"חוקה" של פרה אדומה שנעשית גם היא בבגדי לבן.
- במקבילות ובנוסחאות של מקרים דומים (תוספתא אהלות טז ח ועוד) הנוסח הוא: "מה ששמעו אוזני על אחת כמה וכמה".
- רבי יוחנן בן זכאי "עושה תרגיל" לתלמידים ואומר להם תשובה לא נכונה, בדבר שכנראה היה לו פשוט שהם יודעים או צריכים לדעת, ומצפה לראות כיצד יגיבו. כשהעמידו אותו התלמידים על "טעותו", הוא מבהיר להם את כוח השכחה האורב לכולם, גם לרב היושב בראש תלמידיו. יש בעיה בסיפור זה שעולה ממנו כאילו רבי יוחנן בן זכאי היה כהן ושימש במקדש וכבר עמדו על כך הפרשנים ושברו את קולמוסיהם בעניין. מה שחשוב לעניינינו, הוא "תרגיל השכחה" שעשה רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו. ראו הסיפור המקביל על הלל, הנזכר בקצרה בסוף המדרש, בספרי זוטא חוקת יט ג, שם אין תרגיל, והשכחה של הלל היא אמתית: "אמרו: פעם אחת שאלו את הלל: באיזו לבוש הפרה נשרפת? אמר להם: בגדול (בבגדי כהן גדול היינו בבגדי זהב). אמרו לו: אינה נשרפת אלא בלבן. א"ל: אני ראיתי את יהושע בן פרחיה ששרפה בגדול. א"ל: אנו ראינו ששרפה בלבן. אמר ליה: אתה אומר משמו ואני אומר משמו, מי יוכיח? אמר ליה: לך לתורה. מי שרף פרה ראשונה? אמר ליה: אלעזר. א"ל: וכי לובש אלעזר בגדי גדול בימי אביו? א"ל: אל תבוזו שכחה לאדם. שאם מה שראו עיני שכחתי, מה ששמעו אזני לא אשכח?". שוב ניצח הדיון ההלכתי וההוכחה הטיעונית את הזיכרון האנושי המתעתע. וסיפור זה על הלל, יהא מבוא לסיפור הבא.
- כך הוא גם בתלמוד הירושלמי פסחים פרק ו הלכה א, בלשון חריפה יותר: "כיון שמינו אותו נשיא עליהן התחיל מקנתרן בדברים ואומר: מי גרם לכם לצרוך לבבלי הזה, לא על שלא שימשתם לשני גדולי עולם לשמעיה ואבטליון שהיו יושבין אצליכם?! כיון שקינתרם בדברים נעלמה הלכה ממנו. אמרו לו: מה לעשות לעם ולא הביאו סכיניהם? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי ... כיון שראה את המעשה נזכר את הלכה, אמר: כך שמעתי משמעיה ואבטליון". מדובר בסיפור על הלל ובני בתירא ששכחו את הדין של ערב פסח שחל להיות בשבת אם מקריבים או לא מקריבים את קרבן הפסח בשבת. הלל בא ומחדש את ההלכה שמקריבים, בני בתירא חולקים לו כבוד בשל כך ומוותרים על נשיאותם. הוא מקנטר אותם על שלא ידעו את ההלכה וכששואלים אותו מה הדין לגבי הבאת הסכין, אין הוא יודע ונאלץ להודות: "שמעתי ושכחתי". ומי שיודע את ההלכה הוא הציבור הרחב, כמאמר הגמרא שם: "פוק חזי מה עמא דבר". ראו שם וראו דברינו בני בתירא בפסח, שם הרחבנו במעשה זה שבגינו התמנה הלל שעלה מבבל לנשיא הסנהדרין. והנה, הוא, הלל העניו, מקנטר ושוכח את ההלכה. ואח"כ, גם טועה בבגדי לבן של פרה אדומה כנזכר לעיל.
- ראו מדרש זה גם בקהלת רבה ז א וכבר הרחבנו במדרשים על פסוק זה בדברינו כי העושק יהולל חכם במגילת קהלת. כאן, חכמים ערים לסכנה של שכחת התורה בגין העיסוק בצרכיי ציבור. ראו דברינו העיסוק בצרכיי ציבור וכן פרנס על הציבור בדפים המיוחדים – שם הבאנו בין היתר את מדרש ויקרא רבה א ה על תלמיד חכם שיוצא מבית המדרש ו"נוטל טלית" היינו תפקיד ציבורי - מדרש שהבאנו בדברינו דעה קנית מה חסרת – דעה חסרת מה קנית בפרשת ויקרא. אבל לא חסרות הודאות "שכחתי" גם בין כתלי בית המדרש, בתוך עולם לימוד התורה עצמו, כפי שכבר ראינו, וכפי שנזכר למשל בגמרא זבחים ע ע"ב: "אמר רבי ינאי: גבול שמעתי ושכחתי", במסכת יומא יט ע"א: "לשכת העץ, אמר רבי אליעזר בן יעקב: שכחתי מה היתה משמשת" ועוד. אך מסקירה מהירה נראה ש-"לא שמעתי" שהזכרנו בקצרה בהערה 2 לעיל, מצוי הרבה יותר בחז"ל מאשר "שמעתי ושכחתי" או רק "שכחתי". באלה האחרונים התמקדנו, משום שרצינו לראות כמה וכיצד הולכים חכמים בצעדיו של משה. ומה עם "טעיתי"?
- למ"ד זה לא הבינונו מה פשרו. ראו פירוש רש"י על הדף שמאמץ את שיטת רבינו הלוי שהיה כתוב שם קודש לה'.
- הרי לנו דוגמא של הודאה בטעות של חכם, לא רק "שכחתי" או "לא שמעתי". רב דימי שירד מארץ ישראל לבבל מעיד בשמו של ר' יוחנן שהציץ של הכהן הגדול היה עשוי מאריג ולפיכך ניתן ללמוד ממנו דיני טומאה לבדים אחרים שמיטמאים בכל גודל שהוא. חבריו לבית המדרש דוחים אותו, לכאורה בטיעון פשוט ביותר שהציץ היה עשוי זהב ולא מאריג. באמת, היה פתיל אריג שהחזיק את הציץ על ראש הכהן ולכאורה צדק רב דימי (הציץ היה גם מונח על כיפה של צמר שהיתה בראש הכהן הגדול, חולין קלח ע"א). ראו עיונים בשטיינזלץ על הדף שם שמסביר את כל העניין. מה שחשוב לנושא שלנו הוא, כאמור, הודאתו של רב דימי שטעה ואף שלח להודיע זאת. "טעיתי" נוסף מצאנו בתלמוד ירושלמי מסכת כתובות פרק ד הלכה יא, בדיון על "כתובת בנין דכרין" (ראו הדין במשנה כתובות פרק ד משנה י), אם נכון לכתוב בכתובה "ירתון", היינו "ירשו", או "יטלון" היינו "יטלו". פסק מי שפסק שם שהלשון הנכונה היא "יטלון" וכשבא אצל אביו ותיקן אותו לומר "ירתון", חזר לבית המדרש והודיע: "טעיתי טעות ששניתי לכם
, לית כאן " יטלון " אלא " ירתון". ותודה לפרופ' שלמה נאה על ביאור ירושלמי זה. עוד מצאנו "טעיתי" בגמרא נדה דף סח עמוד ב: "בראשון לא שאלתי, וטעיתי שלא שאלתי", אבל שם זה בבירור העובדתי, ולא בדין ההלכתי. - דוגמא זו דומה עוד יותר להודאתו של משה שהכריז עליה במחנה. רב נחמן עמד ודרש בשם שמואל בהלכות שבת, בדין בניית רשות יחיד למי שנתקע בשבת במקום פתוח (שיירה שנאלצה לחנות בדרך), מה גודלה. כשהעירו לרב נחמן שהוא הורה כמו רבי יוסי ברבי יהודה ולא כחכמים (שמתירים גודל "ככל צרכם") הוא חוזר ודורש בפני הקהל ומתקן את דבריו ואומר בפה מלא: "דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי". את הביטוי "דברים שאמרתי טעות הם (היו) בידי" מצאנו גם בגמרא בבא בתרא קכז ע"א בדין ירושה במקרה של ספק מי הבכור ש"כותבים הרשאה זה לזה", כשרבא חוזר בו מדברים שאמר ודורש זאת בפומבי. ושם אין זו טעות ברורה כנגד משנה או הלכה פסוקה, אלא כנגד עדות של דברים שאמרו משום רבי ינאי. כך גם חוזר בו רבא בפומבי בגמרא זבחים צד ע"ב בדין כביסת מנעלים בשבת, ע"ס עדות של רב פפא בשם ר' חייא בר אשי, וכך גם בגמרא נדה סח ע"א בדין חפיפה וטבילה של נדה שמיטהרת בערב שבת, עקב דברים שרב פפא מביא בשם רבין. רבא לא לבד, מצאנו גם את זעירי שמכריז על טעותו בגמרא חולין נו ע"א בדין בדיקה לטריפות בתרנגולות, אבל ממה שמצאנו (ומן הסתם יש עוד) רבא בולט כמי שדורש ברבים לא מעט פעמים: "דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי". האם הוא נחפז לפסוק לפני שברר דברים עד הסוף או שמא הוא שלא מהסס להכריז על כך בפומבי. האם עובדה זו קשורה למיקומו כאמורא בדור מאוחר (רביעי)?
- הרבה נכתב ונדרש על מידת הכעס השלילית שמביאה גם לידי טעות. ומי גדול לנו ממשה שמשום שכעס נתעלמה ממנו הלכה. ראו דברינו כשמשה כועס בפרשת שמיני. אבל כאן מוצגת גישה חיובית לטעות ואולי גם לשכחה, שגם אותה למדנו ממשה. ראו את היחס הכפול לשיבושים ושגיאות, בדברינו שיבושים וטעויות בלימוד בדפים המיוחדים. וראו עוד דברינו תורה שלמדתי באף, בפרט הדעות ש"באף" הוא בכעס. ובפרט פירוש כלי יקר שם לעל הפסוק "אל תרגזו בדרך" בראשית מה כד: "ואני מוסיף לקח טוב טעם ודעת, לפי שכל כעס מביא לידי טעות, ואמרו חז"ל (גיטין מג א) אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה תחילה, על כן אמרו שהחכמה שלמדתי באף וכעס אשר הביאני לידי טעות היא שעמדה לי, כי הטועה בדבר פעם אחד אז ביותר הוא נשמר ממנו להבא". ומי הם שלומדים משגיאות? אנשי אמנה. ראו בגמרא שבת קיט ב (חגיגה יד ע"א): "דברים שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהן, ישנן תחת ידיך".
- הטעות הגדולה ביותר שיכולה להיות היא מקרה בו בית הדין הגדול שבירושלים, הסנהדרין הגדולה, טעה בהוראת ההלכה. מקור מקרה מיוחד זה הוא בפסוקי התורה, ויקרא ד יג-יד: "וְאִם כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל־מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא־ תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד", לכך מוקדשת מסכת מיוחדת בשם הוריות. שני עקרונות יסוד למדנו בדין מורכב זה: הראשון, המתבקש מסמכות בית הדין והחובה לשמוע לו, שאם בית הדין טעה, אזי מי שחטא בשוגג עפ"י הוראתם, פטור מעונש (מקרבן חטאת, היינו איננו אפילו בגדר שוגג). והשני, לכאורה סותר, שסמכות בית הדין, איננה פוטרת את היחיד שיודע ומבין שבית הדין טעה! וכבר הרחבנו לדון בנושא מורכב זה בדברינו אם כל עדת ישראל ישגו בפרשת ויקרא. הנושא שאולי הכי מעניין בהלכה זו הוא כיצד עומדים בית הדין הגדול על טעותם? מי הוא שמודיע להם את זאת? כיצד הם מודיעים לקהל שהם טעו? דבר זה לא מבואר במישרין שם ומשתמע שזה תהליך לא-פורמלי, אין בית דין גבוה יותר שיכול להעמיד אותם על טעותם, אלא נוצרת מעין הבנה בין חברי בית הדין שהם טעו. בכך נראה שיש דמיון אבל גם שוני מהודאתו של משה שטעה בעקבות הדיון עם אהרון.
- והגמרא בהמשך מסבירה שם כיצד היו הראיות השונות של רבי בלילה, בבוקר וביום. בהמשך לדין של בית דין שטעה, הרי לנו ראות עיניו של דיין בודד שהן הקובעות. לפיכך, דיין יכול לומר אמת ולטעות ושוב לתקן את הטעות. ההלכה היא לפי ראות עיניו של הדיין ולפיכך אין בעצם "טעיתי" (אלא אם יבואו דיינים אחרים ויורו לו על טעותו). הנושא: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ראוי לעיון נפרד ומן הסתם כבר דנו בו גדולים וטובים. ראו בבא בתרא קל ע"ב כיצד מנחה רבא את תלמידיו להתייחס לפסקיו בחייו ולאחר מותו. ובסנהדרין ו ע"ב נאמר ביטוי זה על עצם חובת הדיין לשבת בדין ולא להתחמק. והמדרשים המאוחרים (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת דברים על הפסוק: "כי המשפט לאלהים הוא"), הרחיבו את הביטוי ואמרו: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ואזניו שומעות".
- נחתום את דברינו בחזרה לפרשת השבוע ולהודאתו של משה: לא שמעתי, שכחתי, טעיתי. בא פירוש ספורנו ומוסיף את השמחה! ראו גם איך הוא חוזר פעמיים על הפועל טו"ב: "שמח על טוב סברת אחיו ובניו שהיטיבו לראות ולהורות". הכרת הטוב הולכת יחד עם שמחה. שמחה על האמת, על העמדת הדברים על מכונם. כפתגם שמקורו עלום: "אין שמחה כהתרת הספיקות" וכתפילה בכניסה לבית המדרש: "תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ... ולא יכשלו חבירי ... ואשמח בהם". (ברכות כח עמוד ב).