לא שמעתי שכחתי טעיתי

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה': הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: (ויקרא י טז-כ).1

ספרא שמיני פרשה א פרק ב סימן יב

"וישמע משה וייטב בעיניו" – הודה מיד ולא בוש לומר לא שמעתי.2 א"ר יהודה: חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו: קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות. אחר מיתתו, הריני כמשיב על דבריו: ומי גרם לו שהקפיד? אלא שטעה.3

גמרא זבחים קא ע"א

מדוע לא אכלתם – אמר לו משה לאהרן: שמא נכנס דמה לפני ולפנים? אמר לו: הן לא הובא את דמה; שמא חוץ למחיצתה יצאת? אמר לו: בקודש היתה; ודלמא באנינות אקריבתוה ופסלתוה? אמר לו: משה, וכי הם הקריבו? אני הקרבתי! …וא"ל: הן לא הובא את דמה ובקדש היתה, אכול תאכלו אותה כאשר צויתי באנינות יאכלוה! אמר לו: … ומה מעשר הקל אמרה תורה: לא אכלתי באוני ממנו, בקדשי דורות לא כל שכן! מיד: "וישמע משה וייטב בעיניו", הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא אמר: שמעתי ושכחתי.4

ויקרא רבה פרשה יג סימן א

"וידבר אהרן אל משה" (ויקרא י יט) – בדיבור ענה כנגדו, כדכתיב: "דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב ל).5 "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה' "? (שם) – אמר לו: היום מתו בני, היום אקריב קרבן? היום מתו והיום אוכל בקדשים? מיד דרש אהרן קל וחומר למשה: ומה מעשר הקל אסור לאונן, חטאת החמורה, אינו דין שתהא אסורה לאונן?

מיד: "וישמע משה וייטב בעיניו" – הוציא כרוז לכל המחנה ואמר: אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי למדני.6  אלעזר ידע את ההלכה ושתק, איתמר ידע את ההלכה ושתק, זכו ונתייחד הדיבור עליהם ועל אביהם ועל אחי אביהם בחייהם. זהו שכתוב: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם: דברו אל בני ישראל לאמור" (ויקרא יא א-ב) – תני ר' חייא: "לאמר אליהם" – לבנים לאלעזר ואיתמר.7

אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מ

ומודה על האמת – זה משה, שנאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו".8

מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לז

"ואינו נכנס לתוך דברי חבירו" – זה אהרן .. ששתק עד שיסיים משה את דברו ולא אמר לו: קצר דבריך, ואח"כ אמר אל משה: "הן היום הקריבו" ואוננים אנחנו. ויש אומרים: מְשָׁכוֹ אהרן מתוך הצבור לחוץ ואמר לו: משה אחי, ומה מעשר הקל אסור לאונן לאכול ממנו, חטאת חמורה לא כל שכן שתהא אסורה לאונן! מיד הודה לו, שנאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו", ובעיני הגבורה.9

מדרש תנאים לדברים פרק יד פסוק יב

"וזה אשר לא תאכלו ממנו" … מפני מה נשנו במשנה תורה?10 בבהמה מפני השסועה, ובעוף מפני הָרָאָה.11 ללמדך שלא יהא אדם בוש לומר: שכחתי. והרי הדברים קל וחומר: ומה אם משה חכם החכמים, גדול הגדולים, אבי הנביאים, לא בוש לומר: שכחתי. מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות של תלמיד תלמידיו, על אחת כמה וכמה שלא יהא בוש לומר: שכחתי.12

תלמוד ירושלמי יומא פרק א הלכה א

… וכי רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא טעה בין תקיעת הקהל לתקיעת קרבן? דתני: "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות" [במדבר י ח] – תמימים ולא בעלי מומין, דברי ר' עקיבה. אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי אם לא ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה וחצוצרתו בידו ותוקע. אמר לו ר' עקיבה: רבי, שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל, ואני אומר בשעת קרבן. אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי שלא הטיתה ימין ושמאל. אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי ולא היה לי לפרש, ואתה דורש ומסכים לשמועה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו.13

ספרי במדבר פרשת חוקת פיסקא קכג

"זאת חוקת התורה", רבי אליעזר אומר: נאמר כאן "חוקה" ונאמר להלן "חוקה", מה חוקה האמורה להלן בבגדי לבן הכתוב מדבר אף חוקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר.14 שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: באילו כלים פרה נעשית? אמר להם: בבגדי זהב. אמרו לו: והלא למדתנו רבינו בבגדי לבן! אמר להם: אם מה שראו עיני ומה ששרתו ידי שכחתי, קל וחומר למה שלמדתי.15 וכל כך למה? כדי לחזק את התלמידים. ויש אומרים הלל הזקן היה, אלא שלא היה יכול לומר: מה ששרתו ידי.16

גמרא פסחים סו ע"א

… התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם – עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי.17

מדרש תנחומא (בובר) פרשת וארא סימן ב

"כי העושק יהולל חכם" (קהלת ז ז), עיסוק שהחכם מתעסק בצרכי צבור, הן משכחין אותו מן החכמה. אמר ר' יהושע בן לוי: ששים הלכות למדתי מיהודה בן פדייה בחרישת הקבר, ובשביל שהייתי עוסק בצרכי צבור, שכחתי את כולן, הוי: "כי העושק יהולל חכם ויאבד לב מתנה".18

מסכת שבת דף סג עמוד ב

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא – מציץ. אמר ליה אביי: וציץ אריג הוא? והתניא: ציץ כמין טס של זהב, ורוחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשתי שיטין: יו"ד ה"א למעלה וקודש למ"ד למטה. ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו בעיר רומי וכתוב קדש לה' בשיטה אחת! כי סליק רב דימי לנהרדעא, שלח להו: דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי.19

משנה מסכת הוריות – פרק א משנה א

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם … פטור, מפני שתלה בבית דין. הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן … הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין. זה הכלל: התולה בעצמו – חייב, והתולה בבית דין – פטור.20

מסכת נדה דף כ עמוד ב

רבי ראה דם בלילה – וטימא. ראה ביום – וטיהר. המתין שעה אחת – חזר וטימא. אמר: אוי לי שמא טעיתי! שמא טעיתי? ודאי טעה! דתניא: "לא יאמר חכם אילו היה לח היה ודאי טמא". אלא, אמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.21

ספורנו ויקרא פרק י פסוק כ

וייטב בעיניו. שמח על טוב סברת אחיו ובניו שהיטיבו לראות ולהורות.22

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: באמצע הסיפור על מות נדב ואביהוא, בין תיאור האסון שקרה ותגובת משה ואהרון הראשונה, ובין כעסו של משה על אהרון והדיון ההלכתי לגבי אכילת הקרבן במצב של אנינות, מופיעה 'פרשה קטנה' של שתוי יין והוראה של מי ששתה יין. פרשה זו נאמרת ישירות לאהרון: "וידבר ה' אל אהרון לאמר" ומסתיימת במילים: "להורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר אליהם ביד משה". פתח באהרון וסיים במשה ולא בכדי. עיקרה של 'פרשה קטנה' זו הוא החידוש של תפקיד הכהנים כמורי ההלכה (נושא שחוזר אח"כ בספר דברים פרשת שופטים) – תורת משה בידי הכהונה. היישום של תפקיד זה (שלצערנו התפוגג עם השנים וירידת מעמדה של הכהונה) הוא מיד בהמשך הסיפור, כאשר אהרון מורה את ההלכה למשה! ובעזרת הנותן ליעף כח נרחיב ונדון ב'פרשה קטנה' זו בשנה האחרת.

עדכון אחרון: 19/06/2017

הערות שוליים

  1. כבר נדרשנו לפסוקים אלה בדברינו כשמשה כועס בפרשה זו בשנה האחרת. כעס כה גדול, שבא לידי ביטוי במילים הקשות שהמדרש שם בפיו של משה, ראה ויקרא רבה יג א: "וכיון שכעס, נתעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכול בקדשים ... אמר להם: הטובים מתו והרעים נשתיירו! ור' יהודה ברמי סימון אמר: אמר להם: אף אתם לואי לא נשתיירתם!" – עד כדי כך כעס משה על אחיו ואחיינו! הפעם נרצה להתקדם מהכעס לשלב הבא. מה עושה משה אחרי ששכך כעסו? מה הוא עושה כשמתחוור לו שכעסו בא משום שנתעלמה ממנו ההלכה (או שמא ההפך)?
  2. כך גם מפרש רש"י, בעקבות הספרא, על הפסוק: "וייטב בעיניו - הודה ולא בוש לומר לא שמעתי". הרבה "לא שמעתי" יש לנו בתלמוד במהלך השיח ההלכתי, כגון זה במסכת סוכה כח ע"א: "מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלושים הלכות בהלכות סוכה. שתים עשרה אמר להם: שמעתי, שמונה עשר אמר להם: לא שמעתי". גם במקומות רבים כשחכמים נשאלים הם מדייקים לומר: "זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי" (מגילה כב ע"א, שבת קח ע"ב ועוד). ובמסכת אבות פרק ה משנה ז: "לא שמעתי", היא אחת משבע התכונות המבדילות בין חכם לגולם. ראה גם מסכת כלה רבתי פרק ד הלכה ה: "אם חפץ אתה ללמוד, אל תאמר על שלא שמעת שמעתי; ואם שאלוך דבר ואין אתה בקי בו, אל תבוש לומר איני יודע; אם שנו לך דבר ולא שמעת, אל תבוש לומר לא שמעתי". משה הוא בית אב לכל חכמי כל הדורות לומר "לא שמעתי" על דבר שאינך יודע ולא להתבייש בכך. כך גם בפרשת המקלל, ויקרא כד יב: "וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל־פִּי ה' "; בפרשת פסח שני, במדבר ט ח: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה־יְצַוֶּה ה' לָכֶם"; בפרשת מקושש העצים, במדבר טו לד: "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ" ובפרשת בנות צלפחד שנראה עוד להלן, במדבר כז ה: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' ".
  3. ר' יהודה מביא את דברי חנניה בן יהודה (רבו?) שהקפדתו (כעסו) של משה היא שגרמה לו לטעות בהלכה, אבל חולק עליו (לאחר מותו, מה שמחזק את הסברה שהיה רבו) וטוען ההפך: טעותו של משה היא שגרמה להקפדתו. כך או כך, משה מודה בטעותו. איזו הודאה גדולה יותר? לפי שיטת חנניה בן יהודה או לפי שיטת ר' יהודה? נשמח לשמוע לקח מדולי המים.
  4. לא ניכנס כאן לכל פרטי הדיון ההלכתי שבין משה ואהרון, הנוגע לדין כהן אונן (מי שמתו מוטל לפניו) אם הוא משמש בקודש ואם מותר לו לאכול מבשר הקודש (קרבן חטאת שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, יומא סח ע"ב), על מקצת מנושא זה דנו בדברינו כשמשה כועס ומקצת נראה גם להלן במדרש ויקרא רבה. עיקר עניינינו כאן הוא השוואת ההודאה של משה עם ההוראה בספרא לעיל. כאן יש תוספת חשובה מאד. לא רק "לא שמעתי" כמו בספרא, אלא גם: "שמעתי ושכחתי". אין כאן סתירה בין שני חלקי המשפט? אם הודה שלא שמע, איך שמע ושכח? ראה פירוש שטיינזלץ בגמרא שם: "לא בוש משה לומר רק: לא שמעתי הלכה זו עד כה, אלא אמר במפורש: שמעתי הלכה זו ושכחתי". "שמעתי ושכחתי" נשמע בדרגה גבוהה יותר ולכן קצת תימה על רש"י (ראה הערה 2) שהעדיף את "לא שמעתי" של לשון הספרא על פני לשון הגמרא בזבחים. ראה פירוש מזרחי (רא"ם) על הפסוק שמנסה לפשר בדרך מתוחכמת בין דברי רש"י ובין דברי הגמרא בזבחים. כך מנסה להסביר את רש"י גם פירוש ריב"א על הפסוק. ומתשובותיהם למדנו שיש כאן "שאלה קטנה" על רש"י, מה גם שבפירושו לגמרא זבחים שם, לא פירש עניין זה כלל וכלל ושתק.
  5. שדיבור בניגוד לאמירה הוא לשון קשה. ראה רש"י על הפסוק בשמות לב ז: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - וידבר - לשון קושי הוא, כמו (בראשית מב ז) וידבר אתם קשות". ראה פסוק יב קודם: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל־אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים", וכאן אהרון מדבר כנגד משה. בתוך כל הצער הגדול על מות נדב ואביהו, אהרון ומשה האחים "מדברים" האחד כנגד השני.
  6. נראה שלשון מדרש ויקרא רבה "אני טעיתי את ההלכה" היא הלשון הכי חזקה! יותר מ-"לא שמעתי" וגם יותר מ-"שמעתי ושכחתי", שבשניהם לא נעשתה פעולה או אמירה מוטעים. כאן יש הודאה כנה ופשוטה: "טעיתי" - עשיתי או אמרתי דבר לא נכון - ואהרון צודק. וכל זאת, בהכרזה בפומבי במחנה!
  7. זה הפסוק הפותח את פרשת חיות ובהמות האסורות והמותרות לאכילה, פרשה העוקבת את פרשת מות נדב ואביהוא (פרשת שתויי יין נאמרת תוך כדי הסיפור). הדרשן מבין שהדיבור בפסוק זה הוא לא רק למשה ולאהרון, אלא גם לאלעזר ואיתמר ("אליהם לאמר") וכולם ידברו אל בני ישראל. ראה סדר לימוד התורה בגמרא עירובין נד ע"ב, המצוטט ונדרש בהרחבה בהקדמת הרמב"ם לפירושו למשנה: "תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן ... נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד". בפרשתנו, אלעזר ואיתמר שותקים. הדיבור הוא רק בין משה ואהרון. ואילו כאן, משה, אהרון, אלעזר ואיתמר כאחד. אולי זה התיקון האמיתי לכעסו של משה שגרם לו לשכוח את ההלכה ולטעות – לפתוח את התורה לציבור הרחב על מנת שתמיד יוכל מישהו להעמידו על האמת! ראה דברינו מורשה קהילת יעקב בפרשת וזאת הברכה.
  8. לשון רביעית שמצאנו, הנדרשת על הודאת משה בפרשתנו, היא "מודה על האמת". לשון זו אולי איננה הודאה אישית כמו "טעיתי", אבל קרובה אליה יותר מ-"שמעתי (ידעתי) ושכחתי" ובוודאי יותר מ-"לא שמעתי". אך ראה סמיכות "לא שמעתי" ו"מודה על האמת" במסכת אבות פרק ה משנה ז, הדנה בתכונות החכם בהשוואה לגולם: "חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב ... ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי ומודה על האמת". "מודה על האמת", או "מודה לאמת" בלשון מדרשים מאוחרים, היא תכונה חשובה לכל אדם ומתלכדת עם "דובר אמת" של תהלים פרק טו בנוסח התפילה בשחרית: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו וישכם ויאמר וכו' ". זו תכונה גם של הקב"ה, כמאמר אבות דרבי נתן נוסח א פרק לז: "ומודה על האמת זה משה, שנאמר: ויאמר ה' אלי הטיבו אשר דברו (דברים יח יז). וכן הקב"ה הודה על האמת, שנאמר: כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז ז)". ובספרות המחשבה מקובל הביטוי "קבל (או שמע) האמת ממי שאמרה", המקור שאנחנו מצאנו לביטוי זה הוא ההקדמה לשמונה פרקים לרמב"ם. ראה גם ספר החינוך מצוה תסט. המקור הוא כנראה מיוונית, דברי אריסטו על אפלטון: "אפלטון אהובנו והאמת נאהב יותר". ובלטינית Amicus Plato, sed magis amica veritas, ראה הערך בויקיפדיה.
  9. גדולתו של אהרון הייתה שבדרכי נעם גרם למשה להודות בטעותו, וגדולתו של משה שהודה בטעותו. אהרון מושך את משה מחוץ לציבור ואומר לו בפרטיות שטעה ואילו משה מוציא כרוז במחנה ומכריז בפומבי: טעיתי! וגדולתם של אלעזר ואיתמר - ששתקו. והגבורה? היא לא התערבה ונתנה לשני האחים האבלים לדון ביניהם, בדיבור או בנחת, ורק בסוף היא מצטרפת. מה שטוב בעיני בני האדם – טוב בעיני השכינה. להסכמה שלמטה, מצטרפת הסכמה שלמעלה. כמו בקידוש החודש, תנורו של עכנאי, מעשה מרכבה ומעשי חכמים אחרים. מפרשה זו נצא למקרים נוספים של חכמים ואנשים נכבדים שידעו להודות בטעותם, אבל לא לפני שנעשה עוד תחנה אחת אצל משה.
  10. פרשת בהמה, חיה ועוף המותרים והאסורים לאכילה הנזכרת בפרשתנו וחוזרת ונשנית בספר דברים פרשת ראה.
  11. שני דינים, תוספות, שנזכרים בפרשת ראה ואינם בפרשתנו. להסבר דינים אלה, ראה גמרא חולין דף סג ע"ב.
  12. למרות שלחזרה של דינים בספר דברים יש הסברים רבים ומגוונים, ראה דברינו ספר דברים – משנה תורה, כאן, אומר המדרש, כל החזרה של פרשת בעלי חיים מותרים ואסורים באכילה היא משום שמשה שכח שני פרטים חשובים. אין לשכחה זו שום רמז במקרא, כמו הפסוק "וישמע משה וייטב בעיני" בפרשתנו, אבל חז"ל מחשיבים את החזרה של פרשת בעלי החיים האסורים והמותרים בספר דברים, כהודאה של משה שכשכתב פרשה זו בספר ויקרא, נשמטו ממנו שני פרטים חשובים!  ראה אזכור נושא זה באסתר רבה ד יב: "א"ר שמואל בר נחמן: מכאן אדם צריך לשנות את פרשיותיו. אילו לא שנה לנו משה את התורה, מהיכן אנו יודעין השסועה?". משמע, בכל לימוד ושינון וחזרה יש מעין "שכחתי" סמוי. אנו משננים, כי אנו כבני אדם יודעים שאנחנו מועדים לשכחה. יפה שאדם, תלמיד חכם בפרט, מודה בפה: "שכחתי", אבל אין צורך להגיע לכך. צריך לשנן ולמנוע מראש להגיע למצב של "שכחתי". ואחרי כל זאת, אין זה ה"שכחתי" האחרון של משה, יש עוד, כגון במעשה המנורה, ראה במדבר רבה טו י: "ועשית מנורת זהב טהור. אמר לו: כיצד נעשה אותה? אמר לו: מקשה תיעשה המנורה. ואעפ"כ נתקשה משה וירד ושכח מעשיה ... עלה ואמר: ריבוני שכחתי אותה. הראה לו למשה ועוד נתקשה בה ... אמר לו הקב"ה: לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה. ירד משה ואמר לבצלאל ומיד עשאה". ראה דברינו מעשה המנורה בפרשת תרומה. ועד כאן ב-"שכחתי" של משה, נעבור לאישים אחרים.
  13. ר' טרפון היה מבוגר מרבי עקיבא, אבל היו ביניהם יותר יחסי חברותא מאשר רב-תלמיד. במספר מקומות מסופר סיפור דומה שר' טרפון מעיד על דברים שראה עוד כשבית המקדש היה קיים, אך ר' עקיבא מסיק את ההלכה מדרשות ודרכי לימוד ור' טרפון מקבל את דבריו. ראה דיון דומה בתוספתא מסכת זבחים (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ח וכן בגמרא זבחים יג ע"א בדיני קבלת הדם בקרבנות, תוספתא מקוואות פרק א וכן בגמרא קידושין סו ע"ב בדין מקווה שנמצאה חסרה, בירושלמי נזיר פרק ג הלכה ה בעניין תוספת טומאה לנזיר ועוד. ובכולם ר' טרפון נוקט לשון שבועה גם כשהוא מציג את דעתו וגם כשהוא מוותר ומקבל את דעת ר' עקיבא. ובכולם הסיום הוא: "כל הפורש ממך כפורש מחייו". אין כאן אמירה של "שכחתי" או "טעיתי", אלא קבלת הדרשה ההלכתית על פני המסורת והעדות האישית.
  14. שלומדים מיום הכיפורים שכתוב בו "חוקה" ומשרתים בו בבגדי לבן, על ה"חוקה" של פרה אדומה שנעשית גם היא בבגדי לבן.
  15. במקבילות ובנוסחאות של מקרים דומים (תוספתא אהלות טז ח ועוד) הנוסח הוא: "מה ששמעו אוזני על אחת כמה וכמה".
  16. רבי יוחנן בן זכאי "עושה תרגיל" לתלמידים ואומר להם תשובה לא נכונה, בדבר שכנראה היה לו פשוט שהם יודעים או צריכים לדעת, ומצפה לראות כיצד יגיבו. כשהעמידו אותו התלמידים על "טעותו", הוא מבהיר להם את כוח השכחה האורב לכולם, גם לרב היושב בראש תלמידיו. יש בעיה בסיפור זה שעולה ממנו כאילו רבי יוחנן בן זכאי היה כהן ושימש במקדש וכבר עמדו על כך הפרשנים ושברו את קולמוסיהם בעניין. מה שחשוב לעניינינו, הוא "תרגיל השכחה" שעשה רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו. ראה הסיפור המקביל על הלל, הנזכר בקצרה בסוף המדרש, בספרי זוטא חוקת יט ג, שם אין תרגיל, והשכחה של הלל היא אמתית: "אמרו: פעם אחת שאלו את הלל: באיזו לבוש הפרה נשרפת? אמר להם: בגדול (בבגדי כהן גדול היינו בבגדי זהב). אמרו לו: אינה נשרפת אלא בלבן. א"ל: אני ראיתי את יהושע בן פרחיה ששרפה בגדול. א"ל: אנו ראינו ששרפה בלבן. אמר ליה: אתה אומר משמו ואני אומר משמו, מי יוכיח? אמר ליה: לך לתורה. מי שרף פרה ראשונה? אמר ליה: אלעזר. א"ל: וכי לובש אלעזר בגדי גדול בימי אביו? א"ל: אל תבוזו שכחה לאדם. שאם מה שראו עיני שכחתי, מה ששמעו אזני לא אשכח?". שוב ניצח הדיון ההלכתי וההוכחה הטיעונית, את הזיכרון האנושי המתעתע. וסיפור זה על הלל, יהא מבוא לסיפור הבא.
  17. כך הוא גם בתלמוד הירושלמי פסחים פרק ו הלכה א, בלשון חריפה יותר: "כיון שמינו אותו נשיא עליהן התחיל מקנתרן בדברים ואומר: מי גרם לכם לצרוך לבבלי הזה, לא על שלא שימשתם לשני גדולי עולם לשמעיה ואבטליון שהיו יושבין אצליכם? כיון שקינתרם בדברים נעלמה הלכה ממנו. אמרו לו: מה לעשות לעם ולא הביאו סכיניהם? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי ... כיון שראה את המעשה נזכר את הלכה, אמר: כך שמעתי משמעיה ואבטליון". מדובר בסיפור על הלל ובני בתירא ששכחו את הדין של ערב פסח שחל להיות בשבת אם מקריבים או לא מקריבים את קרבן הפסח בשבת. הלל בא ומחדש את ההלכה שמקריבים, בני בתירא חולקים לו כבוד בשל כך ומוותרים על נשיאותם. הוא מקנטר אותם על שלא ידעו את ההלכה וכששואלים אותו מה הדין לגבי הבאת הסכין, אין הוא יודע ונאלץ להודות: "שמעתי ושכחתי". ומי שיודע את ההלכה הוא הציבור הרחב, כמאמר הגמרא שם: "פוק חזי מה עמא דבר". ראה שם וראה דברינו בני בתירא בפסח, שם הרחבנו במעשה זה שבגינו התמנה הלל שעלה מבבל לנשיא הסנהדרין. והנה, הוא, הלל העניו, מקנטר ושוכח את ההלכה. ואח"כ, גם טועה בבגדי לבן של פרה אדומה כנזכר לעיל.
  18. ראה מדרש זה גם בקהלת רבה ז א וכבר הרחבנו במדרשים על פסוק זה בדברינו כי העושק יהולל חכם במגילת קהלת. כאן, חכמים ערים לסכנה של שכחת התורה בגין העיסוק בצרכיי ציבור. ראה ויקרא רבה א ה על תלמיד חכם שיוצא מבית המדרש ו"נוטל טלית", מדרש שהבאנו בדברינו דעה קנית מה חסרת – דעה חסרת מה קנית בפרשת ויקרא. אבל לא חסרות הודאות "שכחתי" גם בין כתלי בית המדרש, בתוך עולם לימוד התורה עצמו, כפי שכבר ראינו, וכפי שנזכר למשל בגמרא זבחים ע ע"ב: "אמר רבי ינאי: גבול שמעתי ושכחתי", במסכת יומא יט ע"א: "לשכת העץ, אמר רבי אליעזר בן יעקב: שכחתי מה היתה משמשת" ועוד. אך מסקירה מהירה נראה ש-"לא שמעתי" שהזכרנו בקצרה בהערה 2 לעיל, מצוי הרבה יותר בחז"ל מאשר "שמעתי ושכחתי" או רק "שכחתי". באלה האחרונים התמקדנו, משום שרצינו לראות כמה וכיצד הולכים חכמים בצעדיו של משה. ומה עם "טעיתי"?
  19. הרי לנו דוגמא של הודאה בטעות של חכם, לא רק "שכחתי" או "לא שמעתי". רב דימי שירד מארץ ישראל לבבל מעיד בשמו של ר' יוחנן שהציץ היה עשוי מאריג ולפיכך ניתן ללמוד ממנו דיני טומאה לבדים אחרים שמיטמאים בכל גודל שהוא. ודוחים אותו, לכאורה בטיעון פשוט ביותר שהציץ היה עשוי זהב ולא מאריג. ובאמת, היה פתיל אריג שהחזיק את הציץ על ראש הכהן ולכאורה צדק רב דימי. ראה עיונים בשטיינזלץ על הדף שם שמסביר את כל העניין. מה שחשוב לנושא שלנו הוא, כאמור, הודאתו של רב דימי שטעה ואף שלח להודיע זאת, קצת בדומה להודאתו של משה שהכריז עליה במחנה. "טעיתי" נוסף מצאנו בתלמוד ירושלמי מסכת כתובות פרק ד הלכה יא, בדיון על "כתובת בנין דכרין" (ראה הדין במסכת כתובות פרק ד משנה י), אם נכון לכתוב בכתובה "ירתון", היינו "ירשו", או "יטלון" היינו "יטלו". פסק מי שפסק שם שהלשון הנכונה היא "יטלון" וכשבא אצל אביו ותיקן אותו לומר "ירתון", חזר לבית המדרש והודיע: "טעיתי טעות ששניתי לכם​,​ לית כאן  ​"​יטלון​"​ אלא ​"​ירתון". ותודה לפרופ' שלמה נאה על ביאור ירושלמי זה. עוד מצאנו "טעיתי" בגמרא נדה דף סח עמוד ב: "בראשון לא שאלתי, וטעיתי שלא שאלתי", אבל שם זה בבירור העובדתי, ולא בדין ההלכתי.
  20. הטעות הגדולה ביותר שיכולה להיות היא מקרה בו בית הדין הגדול שבירושלים, הסנהדרין הגדולה, טעה בהוראת ההלכה. מקור מקרה מיוחד זה הוא בפסוקי התורה, ויקרא ד יג-יד: "וְאִם כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל־מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא־ תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד", לכך מוקדשת מסכת מיוחדת בשם הוריות. שני עקרונות יסוד למדנו בדין מורכב זה: הראשון, המתבקש מסמכות בית הדין והחובה לשמוע לו, שאם בית הדין טעה, אזי מי שחטא בשוגג עפ"י הוראתם, פטור מעונש (מקרבן חטאת, היינו איננו אפילו בגדר שוגג). והשני, לכאורה סותר, שסמכות בית הדין, איננה פוטרת את היחיד שיודע ומבין שבית הדין טעה! וכבר הרחבנו לדון בנושא מורכב זה בדברינו אם כל עדת ישראל ישגו בפרשת ויקרא. הנושא שאולי הכי מעניין בהלכה זו הוא כיצד עומדים בית הדין הגדול על טעותם? מי הוא שמודיע להם את זאת? כיצד הם מודיעים לקהל שהם טעו? דבר זה לא מבואר במישרין שם ומשתמע שזה תהליך לא-פורמלי, אין בית דין גבוה יותר שיכול להעמיד אותם על טעותם, אלא נוצרת מעין הבנה בין חברי בית הדין שהם טעו. בכך נראה שיש דמיון אבל גם שוני מהודאתו של משה שטעה בעקבות הדיון עם אהרון.
  21. והגמרא בהמשך מסבירה שם כיצד היו הראיות השונות של רבי בלילה, בבוקר וביום. בהמשך לדין של בית דין שטעה, הרי לנו ראות עיניו של דיין בודד שהן הקובעות. לפיכך, דיין יכול לומר אמת ולטעות ושוב לתקן את הטעות. ההלכה היא לפי ראות עיניו של הדיין ולפיכך אין בעצם "טעיתי" (אלא אם יבואו דיינים אחרים ויורו לו על טעותו). הנושא: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ראוי לעיון נפרד ומן הסתם כבר דנו בו גדולים וטובים. ראה בבא בתרא קל ע"ב כיצד מנחה רבא את תלמידיו להתייחס לפסקיו בחייו ולאחר מותו. ובסנהדרין ו ע"ב נאמר ביטוי זה על עצם חובת הדיין לשבת בדין ולא להתחמק. המדרשים המאוחרים (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת דברים על הפסוק: "כי המשפט לאלהים הוא"), הרחיבו את הביטוי ואמרו: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ואזניו שומעות".
  22. נחתום את דברינו בחזרה לפרשת השבוע ולהודאתו של משה: לא שמעתי, שכחתי, טעיתי. בא פירוש ספורנו ומוסיף את השמחה! ראה גם איך הוא חוזר פעמיים על הפועל טו"ב: "שמח על טוב סברת אחיו ובניו שהיטיבו לראות ולהורות". הכרת הטוב הולכת יחד עם שמחה. שמחה על האמת, על העמדת הדברים על מכונם. כפתגם שמקורו עלום: "אין שמחה כהתרת הספיקות" וכתפילה בכניסה לבית המדרש: "תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ... ולא יכשלו חבירי ... ואשמח בהם". (ברכות כח עמוד ב).