- ראה איך אונקלוס מנסה לשנות את פשט הפסוק ובלבד שלא ישתמע שאברהם קורא תיגר על הקב"ה: "קוּשְׁטָא אִינּוּן דִּינָךְ מִלְּמַעֲבַד כְּפִתְגָמָא הָדֵין לְשֵׁיצָאָה זַכָּאָה עִם חַיָּיבָא וִיהֵי זַכָּאָה כְּחַיָּיבָא. קוּשְׁטָא אִינּוּן דִּינָךְ, דַּיָּין כָּל אַרְעָא בְּרַם יַעֲבֵיד דִּינָא". תרגום לתרגום (באדיבות רפאל פוזן ז"ל): "אמת הם משפטיך מלעשות כדבר הזה, לכלות צדיק עם רשע והיה צדיק כרשע! אמת הם משפטיך! שופט כל הארץ אמנם יעשה משפט!". חס וחלילה לומר שאברהם אמר חלילה כלפי הקב"ה. אבל אנחנו נלך בדרך המדרש ונראה שאין חלילה לחלילה. וכמאמר חז"ל: "יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו" (ירושלמי ברכות פרק ז הלכה ג). ראה דברינו האל הגדול הגיבור והנורא בפרשת עקב.
- מדרש זה לא נמצא בפרשתנו, כי אם בפרשת לך לך, והוא עוסק בהשוואה הכוללת של אברהם עם נח: "עשרה דורות שמנח ועד אברהם ומכולם לא דברתי אלא עמך". יציאתו של אברהם להגנת סדום מוצגת כאנטיתזה לשתיקתו של נח בשעה שהקב"ה מבשר לו "קץ כל בשר בא לפני". אלא שדווקא בהקשר עם השבועה של הקב"ה ששוב לא יביא מבול והרס טוטאלי לעולם, אברהם מסתמך על נח ונעזר בו. לפי המדרש יש לנח חלק חשוב בשבועה זו, ראה בראשית רבה לד ו: "צא מן התיבה - ולא קיבל עליו לצאת. אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח". נח, עם כל הפאסיביות שלו, הוא הבסיס עליו נשען אברהם בטיעוניו להגנת סדום. בפרט הטיעון "חלילה לך" שהוא כאן כמו "לא יחל דברו" - לא יחלל את שבועתו. ראה גם בראשית רבה נו יא שאברהם משביע את הקב"ה לאחר העקידה שלא ינסה אותו עוד. וכבר דנו בצדקותו של נח בדברינו נח ואברהם, צדיק בדורותיו בפרשת נח. ראה גם דברינו צא מן התיבה בפרשת נח.
- מעניין להשוות אמירה זו מול האמירה בגמרא בבא קמא נ ע"א: "כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יותרו חייו, שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". יש משפט בעולם! ולהלן נראה שאמנם יש לקב"ה תשובה ברורה בנושא הזה. אתה רוצה עולם בלי משפט, אברהם?.
- מסכת אבות פרק ה משנה ב: "עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו ... עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו ... עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם".
- מדרש זה ממזכיר שוב את נח, אבל במהות הטענה של "חלילה לך" הוא מוצא קשר דווקא עם בריאת העולם: "כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במידת הרחמים יהיו החטאים מרובים; במידת הדין, היאך העולם יכול לעמוד? אלא הרי אני בורא אותו במידת הדין ובמידת הרחמים והלוואי יעמוד" (בראשית רבה סוף פרשה יב, וראה גם פסיקתא רבתי פרשה מ). ואפשר להציע כאן חידוד לשוני ש"חלילה" כאן הוא גם מלשון חילול (יצירת) העולם: "בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ וכו'" (תהלים צ ב).
- "זה לא מתאים לך", "זה לא אתה". כמו אישה חללה שאסורה לכהן - היא זרה לו. הוא חייב להפריש עצמו - להתנזר - ממנה.
- אותו ר' אחא שבמדרש הקודם דיבר על "חלילה" מלשון חילול שבועה וכבר שָׁם שָׂם בפי אברהם את המילים הבוטות: "מה אתה מערים על השבועה", הולך כאן צעד נוסף ומקשר את "חלילה" עם חילול השם ושם בפי אברהם "אזהרה" לקב"ה: לא מיניה ולא מקצתיה, לא חצי הפיכה ולא רבע ולא כלום. כביכול "במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב" (סנהדרין פב ע"א, עירובין סג ע"א ועוד), גם לרב שהוא ריבון העולם. אלמלא מדרש כתוב, אי אפשר לאומרו.
- אברהם משול לאחד שאכל פרי בשל, איוב משול לאחד שאכל פרי בוסר - פג. מדוע באמת? כי אברהם אומר דברים קשים, אולי יותר קשים ממה שאומר איוב, אבל כקובלנה, בפניה לקב"ה. לא כייאוש, לא כהרמת ידיים. איוב אומר משפט סתמי: "אחת היא על כן אמרתי, תם ורשע הוא מכלה". משפט סתמי של קביעה שככה זה בעולם, בלי להילחם, בלי להתעמת, הרמת ידיים טוטלית.
- מדרש זה קצת חורג מדיוננו בביטוי "חלילה לך", אך הוא מעורר שאלה טובה: על מה בעצם נלחם אברהם? על כך שלא ייפגעו צדיקים? זה ברור ועל כך יש לו את כל הצידוק גם לומר דברים קשים. אלא שאברהם נלחם להציל את כל חמשת הערים, גם את הרשעים שבתוכם. מדוע? בזכות מה? ועל כך עונה המדרש שהתערבבו כאן התשובות (בנוסח אחר, השאלות). לא אברהם אומר: והיה כצדיק כרשע, אלא זו תשובת הקב"ה לאברהם בסימן שאלה: והיה כצדיק כרשע? יתלה לרשעים בשביל הצדיקים? מה באמת תשובת אברהם לטענה זו? ראה רמב"ן על פרק יח פסוק כג: "האף תספה צדיק עם רשע - אפו של הקב"ה היא מדת דינו, וחשב אברהם שהיא תספה צדיק עם רשע. לא ידע מחשבות ה' אשר חשב עליהם ברחמיו כאשר פירשתי. ולכן אמר כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים". דבר דומה מצוי בחטא העגל, במשה שעוד נראה בהמשך, ש"ויחל משה" קשור ב"חלילה לך", בויכוח בינו לקב"ה על ארך אפים: "תניא: כשעלה משה למרום מצאו לקב"ה שיושב וכותב ארך אפים. אמר לפניו: ריבונו של עולם, ארך אפים לצדיקים? - אמר לו: אף לרשעים. אמר ליה: רשעים יאבדו. - אמר ליה: השתא חזית מאי דמבעי לך. כשחטאו ישראל אמר לו: לא כך אמרת לי, ארך אפים לצדיקים? אמר לפניו ריבונו של עולם, ולא כך אמרת לי אף לרשעים? והיינו דכתיב: ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר". (סנהדרין קיא ע"א). ראה דברינו ויחל משה בפרשת כי תשא.
- מדרש זה ממשיך את קו המחשבה של מדרש רבה מט ט לעיל, בפרט דברי ר' אחא ור' חייא בר אבא שם. המדרש פותח בטענה "שלא יאמרו באי עולם כך היא אומנותו", אשר מזכירה את טענת משה "למה יאמרו מצרים", היא טענת חילול השם הידועה (ראה רשב"ם במדבר יד יד). אך סופו בתשובה שהקב"ה עונה לאברהם, שהיא בעצם תשובה כפולה וחזקה: ראשית, גם בעבר לא גביתי את מלוא הפורענות שהגיעה לרשעים; ושנית, מדוע באמת שלא יקבלו הרשעים את עונשם? נשוב ונקרא את בראשית רבה בהערה 5 לעיל: "אם בורא אני את העולם במידת הרחמים יהיו החטאים מרובים; במידת הדין, היאך העולם יכול לעמוד?" יש שני צדדים למטבע. אין סיבה שהרשעים יתחבאו מאחורי גבם של הצדיקים.
- הרעיון של "חלילה לך" בכיוון של לימוד סניגוריה ותשובה, הוא מקורי ומיוחד למדרש זה, אך קשה להולמו. אדרבא, הוא מעורר את ההשוואה המתבקשת של אברהם עם יונה אשר בתחילתו אמנם בורח מפני ה', אך בסופו של דבר שם נפשו בכפו והולך אל נינוה ומכריז: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". והם נענים לקריאתו. ראה דברינו אנשי נינוה ביום הכיפורים. או אפילו בהשוואה לנח שכל מעשה התיבה ואיסוף החיות אשר נמשכו זמן רב היו במטרה לגרום לבני דורו לחזור בתשובה: "אמר הקב"ה: מתוך כך שאני אומר לו עשה תיבה והוא עוסק בה, והם מתכנסים אצלו ואומרים לו נח מה אתה עושה ... ומתוך כך עושין תשובה" (תנחומא (בובר) בראשית לז). אברהם אמנם מתווכח בעוז עם ה', אך לא יורד לסדום לנסות לעוררם לתשובה ושומר על ריחוק מהרשע.
- ילק"ש, שהוא אסופה מאוחרת של מדרשים, מביא שם את כל המדרשים שהבאנו מבראשית רבה מט ט לעיל, אך בדבריו של ר' יודן הוא משנה קמעא ונוקט בנוסח: "חולין הוא לך". וכך מביא גם רש"י בפירושו לפסוק שלנו. המקור הוא במסכת ברכות לב ע"א אצל משה ולא אצל אברהם: "ויחל משה את פני ה' - ... רבנן אמרי: מלמד שאמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה". במרוצת הדורות נעשה ביטוי זה שגרת לשון בפי תלמידי חכמים. ראה למשל שו"ת הריב"ש סימן שעט: "ואני אומר: חלילה לך! חולין הוא לך, לומר כדבר הזה. שלא אמרו ... אלא וכו' ".
- ומוחל על דבריך המתריסים. ראה שם דרשה זו במלואה שהיא על הפסוקים באיוב לד לא-לב: "כִּי אֶל אֵל הֶאָמַר נָשָׂאתִי לֹא אֶחְבֹּל: בִּלְעֲדֵי אֶחֱזֶה אַתָּה הֹרֵנִי אִם עָוֶל פָּעַלְתִּי לֹא אֹסִיף " וכן בפרק מא ד: "לא לוֹ אַחֲרִישׁ בַּדָּיו וּדְבַר גְּבוּרוֹת וְחִין עֶרְכּוֹ". ראה פירוש דעת מקרא (עמוס חכם) על פסוקים אלה שהם דברי אליהוא לאיוב איך ראוי לאדם לדבר אל האל. ובמדרש זה (בקטע שהשמטנו), משתמע שאלה דברי הקב"ה.
- בַּדִים הם ענפי העץ הרכים וכאן במשמעות של צאצאים, צאצאי אברהם שיעמדו ולא יהססו לומר דברים קשים כלפי שמיא. ראה דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך.
- אברהם נוקט בלשון בוטה וקשה מאד והוא גם לא צודק. הקב"ה לא חשב לספות את הצדיקים עם הרשעים. לא היו צדיקים בסדום והיחיד שהיה, אכן ניצל. לשאת לכל המקום בגלל קומץ צדיקים? למה בעצם? אבל הדבר החיובי המרכזי שבגישת אברהם, היא עצם הנכונות לקום ולתבוע צדק ומשפט ולהגן על בני האדם. ובעבור זה הכל נסלח, הכל מתקבל. ומאברהם למדו משה, יהושע, דוד ומנהיגי וסניגורי עם ישראל והעולם לדורותיהם. ראה ילקוט שמעוני בפרשתנו רמז פב: "הולך צדקות - זה אברהם שנאמר: ושמרו דרך ה' לעשות צדקה, ודובר מישרים - חלילה לך, מואס בבצע מעשקות - אם מחוט ועד שרוך נעל, נוער כפיו מתמוך בשוחד - הרימותי ידי אל ה'". בדומה לו גם בילק"ש חיי-שרה רמז קג (על בסיס בראשית רבה נט ה): "מי יעלה בהר ה' - זה אברהם ... נקי כפים - אם מחוט ועד שרוך נעל, ובר לבב - חלילה לך מעשות כדבר הזה, אשר לא נשא לשוא נפשי וכו' ". מי שמסוגל לומר "חלילה לך ... השופט כל הארץ לא יעשה משפט", להתעמת עם ההשגחה, הוא דובר מישרים, הוא בר לבב. ראה הקדמת הנצי"ב לפירושו העמק דבר בספר בראשית האבות שנקרא ישרים. ראה דברינו ספר הישר בפרשת ויחי וכן שוב דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך. ובימינו, עדויות כמו המכתב של יוסל רקובר לאלהים, דין תורה עם הקב"ה, דין תורה עם הבורא ועוד.
- הוא יחזקאל שאמר: "הנפש החוטאת היא תמות"! ראה דברינו לא יומתו אבות על בנים בפרשת כי תצא.
- עפ"י מקור זה טענת אברהם "חלילה לך ... להמית צדיק עם רשע" סופגת מכה נוספת. אם נדלג על הדיון הפנימי בקטע זה, ממנו עולה שיש הווה אמינא בגמרא שצדיקים אכן נפגעים בגין רשעים, השורה התחתונה היא שלקב"ה יש טענה חזקה כנגד טענת אברהם: "חלילה לך ... להמית צדיק עם רשע". הטענה היא שאם היו אלה צדיקים גמורים, היה עליהם למחות כנגד עוולות סדום. גם אברהם בעצם עומד מהצד ובוחר להתרחק מסדום ולא להיות מעורב. ראה סוף הערה 11 לעיל. ועל נושא "היה בידם למחות ולא מיחו", כבר דנו חלקית בדברינו על מצוות הוכח תוכיח את עמיתך בפרשת קדושים. ויש להשלים נושא זה ולחקור בו עוד.
- מי כן הצליח להציל את אחת מחמשת עיר סדום? לוט – את העיר מצער. (משם הביטוי "למצער"?)