לא יומתו אבות על בנים – איש בחטאו יומת

מים ראשונים: בעיון בדברי התורה, דרשניה ומפרשיה, אין להתעלם גם מפרשות ודינים שקשים לנו להבנה כבני התקופה המודרנית. ויש לא מעט כאלה דווקא בפרשתנו. אל לנו לקחת רק את הדברים הנעימים לאוזנינו והמתיישבים בנחת בלבנו ולהתעלם מהשאר. אנו צריכים להתנתק לרגע ממושגי זמננו ולהגיע לסוף דעתה של התורה שניתנה בעולם שהיה שקוע בעבודת אלילים, בערות, גילוי עריות, אמונות טפלות, מאגיה, תלות בתהפוכות מזג האוויר וכו' והתבטא בין השאר בתוחלת חיים קצרה ותמותה גבוהה בעיקר של ילדים. אם נבחן ללא כחל ושרק את דברי התורה ואת פירושי חז"ל עליה (תורה שבע"פ) ואת הנדבך הנוסף שבנו פרשני המקרא לדורותיהם, נוכל להבין את המהפכה הגדולה שעשתה התורה בתרבות עם ישראל (ובתרבות העמים האחרים), מהפכה שלא אירעה ביום אחד.

לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: (דברים כד טז).1

בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְיוֹאָשׁ בֶּן יוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה: … וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו: וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת: (מלכים ב יד א-ו).2

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת: … הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה: … וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ: בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת: וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה: וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת: (יחזקאל פרק יח).3

 

מסכת סנהדרין דף כז עמוד ב

משנה. ואלו הן הקרובין: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, ובעל אמו, וחמיו, וגיסו. הן ובניהן וחתניהן, וחורגו לבדו. אמר רבי יוסי: זו משנת רבי עקיבא. אבל משנה ראשונה: דודו, ובן דודו, וכל הראוי ליורשו, וכל הקרוב לו באותה שעה וכו'.4

גמרא. מנהני מילי? – דתנו רבנן: "לא יומתו אבות על בנים", מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות – הרי כבר נאמר: "איש בחטאו יומתו". אלא, לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות – בעדות אבות.5

ובנים בעון אבות לא? והכתיב: "פוקד עון אבות על בנים"! – התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: "ואף בעונות אבותם אתם ימקו – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם".6 אתה אומר כשאוחזין, או אינו אלא כשאין אוחזין? כשהוא אומר: "איש בחטאו יומתו" – הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.7 ולא? והכתיב: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו לז) – איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה! – התם שהיה בידם למחות ולא מיחו.8

מסכת ברכות דף ז עמוד א

אמר מר: צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו – צדיק בן רשע.9 איני? והא כתיב: "פוקד עון אבות על בנים", וכתיב: "ובנים לא יומתו על אבות", ורמינן קראי אהדדי ומשנינן: לא קשיא, הא – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא – כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם!10 אלא, הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו – צדיק גמור, צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו – רשע שאינו גמור, רשע ורע לו – רשע גמור.11

ופליגא דרבי מאיר, דאמר רבי מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, שנאמר: "וחנתי את אשר אחון" – אף על פי שאינו הגון, – "ורחמתי את אשר ארחם" – אף על פי שאינו הגון.12

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כה – סליחות

"פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (במדבר יד יח), (משל) לארבע דיוטות13 זו למעלה מזו וזו למעלה מזו. בזו יין ובזו שמן, ובזו דבש ובזו מים. נפלה דליקה באחת מהן הם מכבות זו את זו. אבל אם היו כולם של שמן – כולן נשרפות. כך, בזמן שהם תופשין מעשה אבותם, דור אחר דור, דור אחר דור, הם נידונין על ידם. אבל אם היו משורגין דור אחד צדיק דור אחד רשע – "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד טז). באותה שעה שמח משה ואמר: אין בישראל קוצץ בן קוצץ.14

רשב"ם שמות פרק כ פסוק ה

"פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" – אִם הבנים שׂוֹנְאָי.15

במדבר רבה יט לג, פרשת חוקת פרשה יט

זה אחד מג' דברים שאמר משה לפני הקב"ה ואמר לו: לִמַדְתַּנִי. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מנין ישראל יודעין מה עשו? לא במצרים נתגדלו? וכל מצרים עובדי עבודת כוכבים הם …16 השניה, כשאמר לו הקב"ה: "פוקד עון אבות על בנים", אמר משה: ריבונו של עולם, כמה רשעים הולידו צדיקים, יהיו נוטלין מעוונות אבותיהם?! תרח עובד צלמים ואברהם בנו צדיק. וכן חזקיה צדיק ואחז אביו רשע. וכן יאשיה צדיק ואמון אביו רשע … אמר לו הקב"ה: לִמַדְתַּנִי! חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך, שנאמר: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות". וחייך שאני כותבן לשמך שנאמר: "וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת וכו' " (מלכים ב יד ו).17

מסכת מכות דף כד עמוד א

אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג כח), בא עמוס וביטלה, שנאמר: "וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' חֲדַל נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא" (עמוס ה ה), וכתיב: "נִחַם ה' עַל זֹאת גַּם הִיא לֹא תִהְיֶה אָמַר אֲדֹנָי ה' " (הפסוק העוקב שם). משה אמר: ובגוים ההם לא תרגיע, בא ירמיה ואמר: הלוך להרגיעו ישראל. משה אמר: פוקד עון אבות על בנים, בא יחזקאל וביטלה: הנפש החוטאת היא תמות.18

מסכת שבת דף נה עמוד א

אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא – דכתיב: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה וגו' " (יחזקאל יח כ) – אין יסורין בלא עון, דכתיב: "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" (תהלים פט לג).19

מסכת יבמות דף עט עמוד א

"וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת  חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי: וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וכו' " (שמואל ב כא ח-ט)20 … והא כתיב: "לא יומתו אבות על בנים וכו' "! אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.21

אברבנאל שמואל ב פרק כא

וכפי הפשט והסברא הישרה נשיב לזה שמה שאמרה תורה: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות", היא אזהרה לבית דין במשפט האנושי שלא יעשו כן. ולא יובן זה על המשפט האלקי, כי הוא פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, ואם כן דינא זוטרא ודינא רבא איכא בינייהו.22

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ: (במדבר כו יא).23

 

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה פירוש בכור שור (מובא גם בחזקוני) שמרכך מאד את פוקד עוון אבות: "כך היא המידה, אם אדם חוטא, הקב"ה ממתין לו אולי ישוב. או שמא בנו יהיה צדיק ואינו נפרע ממנו. ואם יהיה בנו רע הקב"ה ממתין גם לו אולי ישוב. או שמא יהיה הבן טוב, וכן השלישי. ואם הרביעי רע, מכחידו מן העולם בעונותיו של עצמו, שכבר הוחזקו אבותיו [לרשעים]. ולא גרמו לו עונות אבותיו, אלא שאין הקב"ה ממתין לו. ומכל מקום אין הקב"ה פורע ממנו אלא מה שהוא עצמו חוטא, וזה "פוקד עון אבות", שאם לא היו אבותיו חטאים, לא היה פורע ממנו.

עדכון אחרון: 15/09/2019

הערות שוליים

  1. ברצף המצוות המרובות שבפרשת כי תצא (27 מצוות עשה, 47 מצוות לא תעשה), בין איסור עושק שכר שכיר לאיסור הטיית משפט הגר, מצוי פסוק זה המקפל בתוכו עקרון משפטי-מוסרי בסיסי ביותר. האם גם זו מצווה (לא תעשה) שיש לה גדרים וחוקים או שמא רק קביעה מוסרית-דתית? כיצד נערוך פסוק זה מול המילים: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים", שנזכרים ארבע פעמים בתורה: בשמות כ ה ובדברים ה ט בעשרת הדברות, ובשמות לד ז ובבמדבר יד יח בשלוש עשרה מידות שהתגלו למשה בלוחות השניים שהפכו לשבע מידות בחטא המרגלים. האין אלה פסוקים סותרים? (ומטיבי לכת ימצאו את ההבדל הדק בין עשרת הדברות וי"ג מדות באזכור "פוקד עוון אבות על בנים" טרם שנגלה אותו בהמשך).
  2. על אמציה מלך יהודה, עשירי בשושלת בית דוד, נאמר "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּדָוִד אָבִיו כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה יוֹאָשׁ אָבִיו עָשָׂה". יואש אביו של אמציה ניצל בעודו ילד ע"י יהוידע הכהן הגדול בעת שעתליה בתם של אחאב (ואיזבל) השתלטה על ממלכת יהודה ובקשה לחסל את כל צאצאי בית דוד. ראה מלכים ב פרק יא. יואש שעלה למלוכה בעקבות המרד נגד עתליה, שיקם את הממלכה ואת שושלת בית דוד והחזיר את עבודת ה' (להוציא העבודה בבמות). אך הוא נרצח בידי קושרים (אולי בידי שרידי משפחת עתליה), ככתוב במלכים ב יב כא: "וַיָּקֻמוּ עֲבָדָיו וַיִּקְשְׁרוּ קָשֶׁר וַיַּכּוּ אֶת יוֹאָשׁ בֵּית מִלֹּא הַיּוֹרֵד סִלָּא". כאשר אמציהו תופש את השלטון בעקבות רצח אביו הוא מכה את המכים את אביו, אבל חס על חייהם של בניהם (ושאר קרובי משפחתם?) שלא כנהוג באותם ימים, כאשר מלך ביקש לבסס את שלטונו. מדוע לא עשה זאת? בגלל הפסוקים בפרשתנו. אגב, אין זה האזכור היחיד של "תורת משה" בנ"ך, ראה גם יהושע ח לא-לב, שם כג ו, צוואת דוד לשלמה במלכים א ב ג, צדקתו של יאשיהו במלכים ב כג ה, מלאכי ג כב, דניאל ט יא-יג, עזרא ג ב, שם ז ו, נחמיה ח א וגם בדברי הימים. אבל כאן יש אזכור וקשר ישיר לפסוק ולמצווה ספציפיים בתורה (כך גם ביהושע ח בכתיבת התורה על אבנים, אבל הקרבה של ספר יהושע לספר דברים היא מיוחדת).
  3. פרק יח בספר יחזקאל הוא מאמר (נבואה) מיוחד המוקדש כולו לדיון בשכר ועונש, בצדקת הצדיק וברשעת הרשע, בעונש או בשכר שכל אחד יקבל כראוי לו, במוטיב התשובה ומעל לכל בניתוק מוחלט של קשר בן-אב או אב-בן בנושאים אלה. נראה שיחזקאל נלחם שם בדעות קדומות שבנים נענשים בגין מעשה אבותיהם (וההפך), כנראה גם כחלק מהייאוש של גולי בבל אחרי החורבן, אחר שהאבות אכלו בוסר והבנים שגלו מיואשים. ראה דברינו עבד שמכרו רבו בתשעה באב. פרק זה הוא יסוד חשוב בספרות הנביאים לנושא שכר ועונש, צדק בעולם ויכולת תיקון ותשובה, וראוי לעיון מורחב בפני עצמו! לא בכדי נלקחו לא מעט פסוקים מפרק זה לתפילת הימים הנוראים, כגון הפסוק: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה' הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה" וכן הפסוק החותם את הפרק:  "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ".
  4. משנה זו מגדירה את בני המשפחה שאינם יכולים להעיד לבן משפחתם בשל קרבה משפחתית. ראה שם גם דין "אוהב ושונא".
  5. הגמרא שואלת מיניה וביה לפשר הכפילות בפסוק שלנו: מספיק לומר: "איש בחטאו יומתו" וממילא נבין שאבות לא יומתו בגין בנים ולא בנים בגין אבות. לשיטה דברה תורה בלשון בני אדם (ראה דברינו בנושא זה בפרשת נשא) אין כאן קושי מיוחד, חזרה התורה והדגישה עניין זה בכפל לשון כמותו מצאנו לא מעט במקרא. אך מטרת הגמרא כאן היא למצוא סימוכין מהתורה לאיסור עדות קרובים, והנה אם נדרוש את שני חלקי הפסוק, יש לנו סמך כזה. ראה לימוד זה גם במדרש ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רפ (שאולי הוא המקור, הוא ה"תנו רבנן") וזה לשונו: "לא יומתו אבות על בנים - וכי מה בא הכתוב ללמדנו, שלא יומתו אבות על ידי בנים ולא בנים על ידי אבות? והלא כבר נאמר: איש בחטאו יומתו! אלא שלא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעדות אבות וכו' ". כך גם במקבילה בתלמוד הירושלמי שבועות פרק ד הלכה א. (ומטיבי לכת יעיינו בגמרא בבא קמא פח ע"א שם נמשכת הדרשה על הפסוק שלנו לפסול עדות עבד מחד גיסא, אבל להכשיר עדות גר מאידך גיסא). סוף דבר, פתרנו את עניין הכפילות בפסוק. אבל עדיין את הקביעה הבסיסית "איש בחטאו יומת" טרחה התורה לכתוב ולא סמכה על המוסר האנושי הכללי. ואנו חוזרים ושואלים האם זו אמירה עקרונית-מוסרית שאלה דרכי ההשגחה בעולם, או שיש כאן גם ענין להלכה וציווי מעשי לבני האדם? עד שנענה לשאלה זו, ראה שאחרי מחלוקת קרח הקשה מדגישה התורה: "ובני קרח לא מתו" (במדבר כו יא).
  6. "תניא" זה הוא מדרש ספרא – תורת כהנים בפרשת בחוקותי פרשה ב תחילת פרק ח, על הפסוק בתוכחה שם: "והנשארים בכם ימקו בעונם, אינו אומר ימקו אלא ימסו בעונם, ובעונות אבותם אתם ימסו. והלא כבר הבטיח המקום לישראל שאינו דן האבות ע"י בנים ולא בנים ע"י אבותם, שנאמר: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות! אם כן למה נאמר אף בעונות אבותם אתם ימקו? אלא בזמן שהם תפוסי מעשה אבותם דור אחר דור דוריהם נידונין על ידיהם".
  7. משום מה לא נחה דעתה של הגמרא מהרשה בספרא והיא חוזרת ושואלת אולי הפסוק: "פוקד עוון אבות על בנים" הוא גם אם הבנים הם צדיקים ואינם אוחזים במעשה אבותיהם הרשעים, בכל זאת הקב"ה פוקד עוון האבות על הבנים? עונה הגמרא: לא. הפסוק "איש בחטאו יומתו" הוא ברור ביותר (את החלק הראשון של הפסוק כבר לקחנו לעניין העדות אז אי אפשר להיעזר גם בו, למרות שבפשט הפסוק הכל עניין אחד) ולפיכך בהכרח ש"פוקד עוון אבות על בנים" הוא כאשר הם ממשיכים ברשע אבותיהם. ורש"י מוסיף שאז: "נפרעין מהן עוונותיהם ועוון אבותיהם".
  8. הגמרא לא מניחה לנושא, נראה שהיא רוצה לברר ולמצות את העניין עד תומו: אדם ייענש אך ורק בגין חטאיו הוא. לפיכך היא שואלת מפסוק אחר בתוכחה של פרשת בחוקותי שמלמד שאנשים יכולים להיכשל האחד בגין מעשיו של האחר. באמת, אין בעיה עם הפסוק הזה שפשוט מתאר את הקורות כאשר עם ישראל חוטא ונענש. בני אדם במצבים כאלה כושלים ונכשלים האחד עם השני. אבל יש לנו כבר דרשה במקום אחר על פסוק זה: "מלמד שכולם ערבים זה בזה" ויש להתחשב בה. התשובה היא שזה אכן דין מיוחד של "כל ישראל ערבים זה בזה", בפרט במקרה שיכלו למחות ולעצור את ההתדרדרות ולא עשו כן. וכבר הקדשנו דף מיוחד לנושא מורכב זה. ראה דברינו כל ישראל ערבים זה בזה בפרשת בחוקותי. סוף דבר: "איש בחטאו יומתו"!
  9. ראה שם בתחילת הסוגיה שמשה ביקש מהקב"ה שלוש בקשות ובהן "בקשה אחת קטנה": מפני מה יש בעולם צדיקים שרע להם ולעומתם רשעים שטוב להם! זו השאלה העצומה של שכר ועונש שכבר הנביא ירמיהו זועק עליה: "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל  בֹּגְדֵי בָגֶד" (ירמיהו יב א). והתשובה שקיבל משה היא: "צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו - צדיק בן רשע, רשע וטוב לו - רשע בן צדיק, רשע ורע לו - רשע בן רשע". משם מתחיל הקטע שהבאנו.
  10. הגמרא מצטטת את הדיון שראינו לעיל בגמרא סנהדרין ואת האבחנה שם בין מי שאוחז במעשה אבותיו (הרשעים) ובין מי שאינו. עפ"י הבחנה זו מי שאינו אוחז במעשי אביו הרשע, היינו הוא "צדיק בן רשע", אינו נענש כלל ואילו בסוגיה כאן זה המקרה של צדיק ורע לו!
  11. בגלל קושיה זו משנה הגמרא את ההגדרה של "צדיק ורע לו" למקרה פשוט יותר שאינו קשור במעשי אבותיו – צדיק שאינו גמור. הקביעה שבגמרא סנהדרין לעיל שאדם לא ייענש בשום פנים ואופן מחטאי אבותיו, שרירה וקיימת.
  12. רבי מאיר חולק על הדעה שלמשה נגלה סוד שכר ועונש. על שתי בקשות נענה משה (ראה שם בגמרא מה הן), אבל על "השאלה הקטנה" של שכר ועונש בעולם הזה – לא קיבל תשובה. ראה בגמרא מנחות כט איך משה מזדעק אל מול הייסורים הנוראים שקיבל ר' עקיבא ונענה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". כך גם אלישע בן אבויה שראה איך בן מקיים גם מצוות שילוח הקן וגם כיבוד אב ואם ומת בירידתו מהסולם. בדברינו אלישע בן אבויה הוא אחר בדפים המיוחדים. אין זה המקום להיכנס לכל הנושא הענק של שכר ועונש, רק נסתפק בשאלה שאם אין לנו תשובה על כך, שמא גם הקביעה "איש בחטאו יומת" איננה מתקיימת תמיד כפשוטה?
  13. קומות, מפלסים. נראה שהכוונה לשורות של חביות זו ע"ג זו במרתף הבית בו שמרו משקאות. ראה משנה בראש מסכת פסחים.
  14. מדרש זה, על הימים שבין שבת שובה ויום הכיפורים, אינו נזקק כלל לפסוק בפרשתנו ולעימות שבינו ובין "פוקד עוון אבות על בנים". המדר ממוקד כולו בפסוק "פוקד עוון אבות על בנים" - זה שבשבע המידות שמשה מזכיר בתפילתו בפרשת חטא המרגלים. ראה דברינו שבע מידות כנגד י"ג מידות בפרשת שלח לך. מתוך עיון בפסוק זה בלבד, יוצר המדרש את המשל על דיוטות (חביות) של משקים שאם כולם שמן לא יימלטו משריפה אם תפרוץ (שמן סמל לרשע?). אך אם הם משקים שונים, לא תתפשט האש ויכבו זה את זה. כאילו הוא קורא את הפסוק כך: פוקד עוון אם הוא באבות ונמשך בבנים, בשילשים ובריבעים. ולפי שלא יימלט שלא יהיו בארבעה דורות גם דור אחד לפחות או שניים שאינם רשעים, תכבה השריפה ולא תתפשט על פני כל הבית. משל/פירוש היה מספיק על מנת שמשה ישמח, שהרי לא ייתכן שבעם ישראל תהיה שרשרת של קוצצים וקוצים, בלי איזו "שושנה בין החוחים". ונראה שמכאן לקח הפייטן את הפיוט אץ קוצץ בן קוצץ לפרשת זכור. ראה דברינו על איזה עץ תלו את המן בפורים.
  15. אנו מדלגים לרגע לפרשנות המקרא מסיבות טובות. בשלוש מלים מאיר רשב"ם את הפסוק: "פוקד עוון אבות" באור חדש. ראה הערה 1 לעיל המפרטת את ארבעה המופעים של "פוקד עוון אבות" בתורה: שניים בעשרת הדברות ושניים בי"ג ובשבע המדות (אחרי חטא העגל ואחרי חטא המרגלים). בא רשב"ם וזורק אלומת אור על המילה "לשונאי". על אילו בנים ייפקד עוון אבותיהם עד ארבעה דורות? על אותם שהם שונאי! והרי זה בדיוק מה שהגמרא מכנה "אוחזים במעשה אבותיהם בידיהם" וספרא ופסיקתא דרב כהנא מכנים: "תפוסי או תופשי מעשה אבותם". והכל נהיר ובהיר. אך דא עקא, שמדרש פסיקתא דרב כהנא דורש את "פוקד עוון אבות" של שבע המדות בחטא העגל (במדבר יד יח) שם לא נמצאת המילה "לשונאי", ולפיכך לא נוכל לסייע לדרשתו מדיוק נאה זה שעמד עליו רשב"ם. (לגבי הגמרא בסנהדרין ומדרש ספרא קשה לדעת לאיזה פסוק הם מתכוונים).
  16. זו הסנגוריה של משה על חטא העגל בנימוקים מנימוקים שונים. ראה דברינו סניגוריות על חטא העגל בפרשת כי תשא.
  17. בגמרא ברכות לעיל ראינו שלושה דברים שביקש משה מאת הקב"ה, ואילו כאן שלושה דברים שהקב"ה למד ממשה. אחד מהם הוא: "לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות, איש בחטאו יומת". ספר דברים הוא אכן "תורת משה" ובעימות כביכול בין ספרים שמות ובמדבר המכילים את "פוקד עוון אבות על בנים" שבעשרת הדברות ושלוש עשרה המדות, ובין "תורת משה" שקובעת: "איש בחטאו יומת" – נצחה תורת משה. ואין זו הפעם היחידה שמשה כביכול משנה מדברי התורה במקום אחר. ראה מדרש דברים רבה ה יג ואחרים על הפסוק באיוב: "ותגזר אומר ויקם" בדברינו וקראת לשלום בפרשת שופטים אחר כותלנו.
  18. והגזירה הרביעית היא: "משה אמר: ואבדתם בגוים, בא ישעיהו ואמר: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וגו' ". מדרש זה נותן את מלוא הקרדיט על ביטול "פוקד עוון אבות על בנים" לנביא יחזקאל שאת פרק יח המיוחד שלו הזכרנו לעיל! האם שכח הדרשן את הפסוק בפרשתנו? אפשר שהוא מבקש להעצים את כוחם של הנביאים כממשיכי נבואת משה. ואפשר שהוא מתנגד לדרשות שראינו לעיל המנסות לפשר בין הפסוקים: "פוקד עוון אבות על בנים" ו"איש בחטאו יומת", ומעדיף לראות את דברי יחזקאל כמבטלים לחלוטין את "פוקד עוון אבות על בנים". בשום מקרה. גם כאשר בן אוחז במעשה אבותיו והוא "רשע בן רשע", הוא נענש על מעשיו בלבד, לא על מעשי אביו. כל אחד מהרשעים יידון לעצמו. יחזקאל עושה צעד נוסף מעבר למשה. אך עדיין אנו מזכירים את "פוקד עוון אבות על בנים" בתפילותינו ומחשיבים את י"ג המידות כתפילת סליחה מרכזית: "ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם" (ראש השנה יז ע"ב, ראה כל הדרשה שם שהקב"ה מלמד את משה את סוד שלוש עשרה המידות וכיצד יש לומר אותן). ובאשר למדרש במדבר רבה לעיל, משום שהוא מן הסתם מאוחר לגמרא במסכת מכות, נראה שהוא מתווכח עם דרשתו של ר' יוסי בר חנינא בגמרא מכות ותובע את כבודו של משה. כך או כך, נראה ששני המדרשים האלה מנהלים דיאלוג מעניין ביניהם: למי מגיע הקרדיט על כינון העקרון המוסרי-דתי: "איש בחטאו יומת", למשה או ליחזקאל?
  19. גם מקור זה נראה כמעדיף את יחזקאל ואינו מתייחס כלל לפסוק בפרשתנו. ולא רק מיתה, אלא גם ייסורים ומחלות, אינם באים על האדם אלא בשל חטאיו ומעשיו הוא. אלא שלהישענות על יחזקאל יש מחיר. משה מתמקד בנושא פקידת עוונות מאבות לבנים ומבנים לאבות ואילו יחזקאל מדבר בנושא הרחב של שכר ועונש. ראה שוב הערה 3 לעיל. חז"ל היו מודעים לכך שאיננו מבינים את נושא שכר ועונש בעולם הזה ושייסורים באים על האדם לא רק בגין חטאים שעשה אלא גם כניסיון או "זיכוך" וכבר אמרו: "לא הם ולא שכרם" (ברכות ה ע"ב). אחרי השואה ושאר פרעות ופוגרומים שעבר עם ישראל לדורותיו, קשה לנו להשלים עם הקביעה: "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון" ובעצם עם דברי יחזקאל וגם דברי משה "איש בחטאו יומת".
  20. פרק כא בספר שמואל ב מתאר את אחד הסיפורים הקשים שבתנ"ך, סיפור מסירת צאצאי בית שאול האחרונים בידי דוד לגבעונים שבקשו לנקום את ההרג שעשה בהם שאול. זאת לאחר שהיה שלוש שנים רעב בארץ ודוד מבקש לדעת על מה נענשו והקב"ה עונה לו: "אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים". לפרשה קשה זו הקדשנו דף מיוחד בשם הגבעונים בפרשת נצבים, וכאן נביא רק הדרוש לעניינינו.
  21. בכל הכבוד לדרישה של הגבעונים לנקום בצאצאי בית שאול וסירובם לכל פיצוי כספי שהציע להם דוד (ראה שם בשמואל), נשאלת השאלה איך עשה זאת דוד כאשר בתורה נאמר: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות"?! תשובת הגמרא היא שהיה כאן חילול שם שמים בפרהסיא שמצדיק עקירת "אות אחת מן התורה", בעצם פסוק שלם. מסבירים המפרשים שהמעשה שעשה שאול שהמית את הגבעונים היה חילול השם בכך שלא שמר את השבועה שנשבעו להם יהושע וישראל והדרך היחידה לתקן זאת היה במעשה הנקמה הזה. והכל בעיני הגויים שמסביב כפי שמסביר שם רש"י. לא ניכנס כאמור לכל הסיפור הקשה הזה, רק להראות שבפועל וע"י דוד כאן לכאורה כן הומתו בנים בעוון אביהם. מקרה נוסף הוא חטאו של עכן בן כרמי שלקח מהחרם של יריחו שעפ"י פשט הפסוקים שם (יהושע פרק ז) הומתו גם בניו ובנותיו. ראה בעניין זה פרקי דרבי אליעזר פרק לז שאומר שגם הבנים חטאו "שידעו בדבר ולא הגידו" ולעומתו פירוש רלב"ג שם שמדקדק בפסוקים שרק עכן לבדו הומת. וכבר הקדשנו דף מיוחד לסיפור עכן בפרשת מסעי.
  22. כחלק מהתשובה שאברבנאל נותן לשאלה הנ"ל לגבי דוד והגבעונים, הוא מציע אבחנה בין "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" בפרשתנו שהוא ציווי לבית דין: "היא אזהרה לבית דין במשפט האנושי שלא יעשו כן", ובין "פוקד עון אבות על בנים וכו' " שהוא בדיני שמים, הוא "המשפט האלוהי" – לא האנושי. על בסיס הבחנה זו הוא מנסה להסביר את מעשהו של דוד שהיה "על פי ה' במאמר נביא או במשפט האורים והתומים", אבל אותנו מעניינת עצם ההפרדה בין המשפט האנושי ודין שמים. הפסוק בפרשתנו מדבר על מגבלות כוחו של בית הדין! שים לב ללשון "יומתו" ו"יומת" בפסוק בפרשתנו ובין "פוקד עוון אבות". הבחנה זו של אברבנאל מצויה גם בפירושו על הפסוק בפרשתנו כשהוא מקשר את הכל לפסוק בספר ויקרא יט טו פרשת קדושים: "בצדק תשפוט עמיתך". ראה דבריו בפרשתנו: "ויותר נכון אצלי שיאמרו שהמצוה הזאת נכללת באמרו שם (פ' קדושים) בצדק תשפוט עמיתך. כי הצדק האמתי איש בחטאו יומת ובנים לא יומתו על אבות ואבות לא יומתו על בנים. ... והוצרך לבאר פה לא יומתו אבות על בנים איש בחטאו יומתו. כדי שלא יחשוב השופט שאחרי שהשם יתברך הוא פוקד עון אבות על בנים. ובעיר הנדחת יומתו בנים על חטא אבותם יעשה כן גם הוא לכן הזהירו שלא יעשו כן אבל בצדק ישפוט את עמיתו". בקיצור, החשבונות של הקב"ה בהנהגתו בעולם מתי ועד כמה ואם בכלל הוא פוקד עוונות אבות על בנים ובנים על אבותם, ואיש בחטאי חברו כחברה כוללת, וערבות הדדית וכו', הם עניין אחד. ובית דין אנושי ששופט ומעניש בנים בחטאי אבות וההפך הוא עניין אחר!
  23. לקראת סוף דברינו נראה להציף שוב את הפסוק הזה שכבר נזכר בקצרה בהערת שוליים 5 לעיל. ההבחנה החשובה שעושה אברבנאל בין דין שמים ודיני אדם בבית דין של מטה יכולה לפתור את העימות כביכול בין יחזקאל למשה הנ"ל ואת השאלה איך מתעלמת הגמרא במסכת מכות מהפסוק בפרשתנו ומעמתת ישירות את "פוקד עוון אבות על בנים" עם הפסוקים ביחזקאל פרק יח. משה עושה את הצעד הראשון ומפריד בין דין שמים: "פוקד עוון אבות על בנים" ובין בית דין של מטה שמצווה לא להעניש אבות בגין מעשי בניהם וההפך. "איש בחטאו יומתו" – בבית דין. והחידוש של ספר מלכים הוא שאמציה החיל כלל זה גם במקרה של רוצחי אביו כשיש אכן סכנה שהבנים ינקמו את נקמת מות אביהם וישובו וינסו להתנגש בחיי המלך – דבר שהיה מאד מקובל בהיסטוריה. בא יחזקאל ומתייחס גם לדין שמים ואומר: גם בדין שמים לא יומתו אבות על בנים: "הנפש החוטאת היא תמות". אין "פוקד אבות" גם בדיני שמים. אין ספק שפרק יח בספר יחזקאל מדבר על דיני שמים והחשבונות שבין הקב"ה לעם ישראל. זה פשר הגמרא במכות והכל לכאורה טוב ויפה, אלא שאז צף ועולה הפסוק הנ"ל ואומר: "ובני קרח לא מתו"! ופשיטא ששם מדובר בדיני שמים, וזאת כבר בספר במדבר עצמו! ונשארנו בצריך עיון. עד שנפתור שאלה זו ונקבל תשובות משואבי המים, ראו דברינו ובני קרח לא מתו בפרשת קרח, הם שהשאירו לנו פרקי תהלים לקרוא ולשאוב תקווה לדורות.