- בריאת האדם מוזכרת "בחצי השני" של מלאכת היום השישי. החצי הראשון, פסוקים כד-כה, משלים את בריאת עולם החי: החיה, הבהמה "וכל הרמש הרומש על האדמה", לאחר שהעופות, הדגים וכל "אשר שרצו המים למיניהם", נבראו כבר ביום חמישי. חצי ראשון זה, מסתיים במילים: "וירא א-להים כי טוב" ומזכיר את מלאכת היום השלישי, שגם בה יש "כי טוב" באמצע היום המסיים מלאכה שהתחילה יום קודם. בחצי השני של מלאכת היום השישי, נברא היצור התבוני של עולם החי – האדם. אדם זה הוא "כצלמנו וכדמותנו", מה שלא נאמר על שום דבר אחר בבריאה, ומכח זה, כך נראה, נתנה לו הממשלה בשאר יצורים וברואים, חי, צומח ודומם. לטוב או חו"ח לרע. וכפסוק בתהלים ח ז: "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו". (יש מקבילה יפה בין פרק ח בתהלים ופרשה ח בבראשית רבה!).
- לעתים אנו נתקלים במדרש אשר דן בנושא מסוים באופן מקיף (יחסית) ויש בו שלמות ורצף פרשני, ולפיכך נראה ראוי להביאו כמות שהוא, להתערב עד כמה שפחות ולתת לקורא להתבשם ישירות מהמדרש ובאופן בלתי אמצעי. כך למשל מדרש ויקרא רבה כו ז אשר סוקר את פרק כח בשמואל א פסוק אחד פסוק. ראה דברינו שאול בפרשת אמור. כאן, לעומת זאת, ריכז העורך מגוון מדרשים הדנים על פסוק אחד: "נעשה אדם". לא נוכל להביא את כולם, רק טעימות נבחרות וגם לא נתיימר, כמובן, להקיף את הנושא הרחב של בריאת האדם. מומלץ מאד לקרוא מדרש זה, בראשית רבה ח, במקור במלואו.
- ר' יוחנן פותח, כמקובל במדרש, בפסוק מהכתובים ומשאיר את הקורא או השומע לתהות מה במעשי האדם גורם לו לזכות בשני העולמות, לצלוח בשלום את העולם הזה ולא לבייש את העולם ממנו בא ואליו הוא עתיד לשוב ("עולם הבא" במשמעות, המקובלת, של העולם שיבוא אחרי זה הנוכחי וגם במשמעות של העולם ממנו באנו שקדם לזה הנוכחי). ראה פרק קלט במלואו בספר תהלים, הפרק שאותו מכתיר פירוש דעת מקרא: "תלותו הגמורה של האדם בא-ל הבוראו": "לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע: אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק ... כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה: פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ: אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח ... אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ ... אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד: גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם". וכבר הקדשנו דף מיוחד לפרק זה בדברינו פליאה נשגבה ממני בראש השנה.
- ר' אלעזר דורש "אחור" – למעשה היום הראשון, אבל לפי הפסוק שהוא מצטט: "תוצא הארץ נפש חיה למינה" (בראשית א כד) נראה שהוא מתכוון לחצי הראשון של מלאכת היום השישי בו הושלמה בריאת כל היצורים, כולל רוחו של האדם (ראה הערה 1 לעיל). ראה גם סיומת הדרשה: "זבוב קדמך, יתוש קדמך, שלשול זה קדמך" שאולי מצביע עוד אחורה למלאכת היום החמישי, אבל לא לפני כן, בוודאי לא ליום הראשון.
- לגבי ההשוואה עם היתוש, ראה דרשת רבי שמלאי בסוף הקטע הבא והערה 8 להלן. ואימתי נבראו המלאכים? ראה בראשית רבה פרשה א סימן ג: "אימתי נבראו המלאכים? ר' יוחנן אמר בב' נבראו המלאכים, זהו שכתוב: המקרה במים עליותיו (תהלים קד ג) וכתוב: עושה מלאכיו רוחות (שם). ר' חנינא אמר: בה' נבראו מלאכים, זהו שכתוב: ועוף יעופף על הארץ (א כ) וכתוב: ובשתים יעופף (ישעיה ו ב)". לפי ריש לקיש, הכל מסתדר, לפי ר' אלעזר, יש בעיה. אך מה שבאמת חשוב זה שהמלאכים שזה עתה נבראו בעצמם, מחווים דעה על בריאת האדם, כפי שנראה בהמשך.
- מי שנברא אחרון, נדון ראשון. מי שבא לעולם מוכן, ומה עוד שהשליטו אותו על העולם, הוא הראשון ליתן דין וחשבון על קלקולו שלו וקלקולו של העולם בעטיו. ראו דברינו בשבילי נברא העולם, בפרט דברי בן זומא שם "ברוך שברא כל אלה לשמשני".
- ראה תהלים פרק קמח שאנו אומרים בכל בוקר בפסוקי דזמרה: "הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים: הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו: הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר: הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם ... הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת ... הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים: הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף ... בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים". ורק בסוף, עם ישראל וחסידי ה': "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּ יָהּ". הדרשן רואה קשר בין סדר הקילוס לקב"ה (הקריאה לקילוס) וסדר הבריאה. הראשון, ראשון קודם לבריאה ולקילוס. אבל לאחריות, האחרון קודם. (לא זכינו להבין מה פירוש הביטוי: "ואומר כל הפרשה" שבמדרש והמאיר עינינו יבורך). ראו עוד סימן ב' במדרש, שכל יום שואל את היום שלפניו: מה נברא בך. ואנו נדלג על סימן זה ונמשיך בסימן ג בבריאת האדם.
- ר' שמלאי מדבר על ברייתו של האדם שהיא אחרי בריאת בהמה חיה ועוף, אבל מזכיר גם את הדגים ושאר שרץ המים שנבראו ביום החמישי. גם הדגים, הממלאים את פיהם מים, קודמים בקילוסם (בשתיקתם) לקב"ה, לקילוס האדם. ראה אליהו רבה סוף פרשה א לגבי בריאת האדם ובריאת השרצים שם הגישה היא שאם האדם חוטא הוא נחשב "כבהמה וכחיה וכשאר שקצים ורמשים שברא הקדוש ברוך הוא על פני האדמה". לא יותר, אבל גם לא פחות.
- יועצים הקרובים למלכות, במעגל הפנימי הקרוב למלך.
- סנקתדרון, מסביר מילון ג'סטרו הוא גם סוג של יועץ (associate) שהמלך "לא היה עושה דבר חוץ מדעתו", התחלף הלשון מרבים ליחיד - "במעשה כל יום ויום נמלך", ביום שהתווסף לבריאה. אבל לפי העניין נראה שגם כאן מדובר בחבורת יועצים,. לא רק בשמים וארץ נמלך הקב"ה (אותם שמים וארץ שיעידו באדם אם יחטא, ראה המדרשים בראש פרשת האזינו), אלא כל מה שנברא לפני האדם, מלאכת חמישה וחצי ימים, כולל דגים, עופות, חיות ובהמות. כולם נשאלים מה דעתם על בריאת האדם. רק חבל שר' שמואל בן נחמן לא המשיך את דרשתו ולא פיתחָהּ, כך שאיננו יודעים מה חשבו כל אלה על בריאת האדם.
- פרשת בראשית המתחילה בבריאת העולם, מסתיימת בפסוק: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו ו) ומכאן, המעבר לפרשת נח – המבול. בבריאת האדם הקב"ה נמלך עם לבו וקבל את ההחלטה עם עצמו; והנה לא עברה פרשה אחת בתורה וכבר הוא מתעצב אל לבו. כמעט היינו דורשים, אל תקרי "אל לבו", אלא "על לבו". אין כביכול לקב"ה טענה על אף אחד. הכל ממך ומידך נתנו לך. ...
- בהמשך לסוף הדרשה הקודמת, יש לקב"ה כביכול "בעיה", אבל כל ההתלבטות היא עם עצמו, כדרשתם של ר' אמי ור' אסי. יש באדם איזו דואליות מסוכנת, מה שאין בכל יצור אחר, ומכאן ההיסוס והמחשבה השנייה טרם בריאתו. דואליות זו נשענת על דואליות רחבה ומקיפה יותר של מידת הדין כנגד מידת הרחמים, שהיא לא רק בבסיס בריאת העולם כולו, אלא בבסיס שמו של בורא העולם: ה'- מידת הרחמים וא-לוהים – מידת הדין. ראה רש"י בראשית פרק א: "ברא אלהים - ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". דברי רש"י אלה, מקורם בבראשית רבה יב טו: "ביום עשות ה' אלהים - למלך שהיו לו כוסות ריקים. אמר המלך: אם אני נותן לתוכן חמין הם מתבקעין, צונן - הם מקריסין. ומה עשה המלך? ערב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים, יהיו החטאים מרובים. במדת הדין, היאך העולם יכול לעמוד? אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים, והלואי יעמוד".
- על פי סדר המדרשים שבידינו (בבראשית פרשה ח) שמורה לר' חנינא זכות הראשונים של ערוב המלאכים בנושא של בריאת האדם. אחריו יבואו דרשנים חשובים אחרים כר' סימון שיפתחו את המוטיב.
- פה המלאכים כבר מתדיינים בינם לבין עצמם. הקב"ה לא צריך להעלים מהם דבר וגם העימות איננו בינו לבינם. העימות הוא פנימי, בין המלאכים.
- ראה מסכת יומא סט ע"ב: "נפל להו פיתקא מרקיעא, דהוה כתב בה אמת. אמר רב חנינא, שמע מינה: חותמו של הקב"ה אמת". ראה שם האגדתא על הניסיון להיפטר מהיצר הרע. נראה שאגדתא זו קשורה למדרש שלנו קשר עמוק יותר והנושא מצריך עיון מיוחד ולא נוכל להאריך כאן.
- והדרשנים מפלפלים שאותיות אמ"ת נכתבות יפה ועומדות יפה על השורה (השיטה בלשון הסופרים), בעוד ש"לשקר אין רגליים", משום שאותיות שי"ן, קו"ף ורי"ש אינן יושבות יפה על השורה. ראו מקור ב וצר מדרשים (אייזנשטיין) עקיבא: "מפני מה ראשו של אל"ף זקוף ועומד ויש לו שתי רגלים כבני אדם? מפני שהוא נחשב כאמת ואמת יש לו רגלים. ושקר אין לו רגלים, שכל האותיות של שקר עומדין על חודן".
- שינוי קל בניקוד האות שׂי"ן מסגול לקמץ ומלשון עתיד ושיתוף: נַעֲשֶׂה ללשון עבר ועובדה גמורה: נַעֲשָׂה. ומהקב"ה למדו חכמים, ראו גמרא ראש השנה כט ע"ב: "תנו רבנן: פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, [והיו כל הערים מתכנסין]. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע. - אמרו לו: נדון. - אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו: נדון! - אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה".
- גם הפסוק: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", ראוי לדרשה נפרדת ומיוחדת. ראשית, כדאי לעיין במקרא עצמו. ראה פרק ח בתהלים במלואו שהוא שיר דו-ערכי לאדם, שבח והלל מצד אחד, גימוד וביטול מצד שני. באשר למדרשים, קצתם נראה בהמשך. ובמסכת שבת דף פח נדרש הפסוק על נתינת התורה לבני האדם, בוויכוח הידוע של המלאכים עם הקב"ה (ועם משה) על הורדת התורה לארץ ומסירתה לבני האדם. קודם, התנגדות לעצם בריאת האדם ובהמשך התנגדות למסירת התורה לו.
- עכשיו התהפך הגלגל. מקודם, הקב"ה נמלך עם מעשי הבריאה, כולל המלאכים, אם לברוא אדם או לא; וכעת הוא מעמיד אותם בפני עובדה גמורה: אם לא אברא אדם, בשביל מה בראתי את כל מה שבראתי? (כך הוא לחיוב, בבריאה, וכך גם לשלילה בחורבן המבול: "כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל האדם, עכשיו שאדם חוטא, בהמה וחיה למה לי?" (סנהדרין קח ע"א)). יש כאן שתי השקפות עולם לגבי השאלה אם ניתן לחשוב על עולם בלי אדם או לא. האם יכולה להיות תכלית לעולם בלי אדם? המדרשים הקודמים היו מוכנים לפחות להעלות רעיון זה לדיון. המדרש הזה, פוסל אותו מכל וכל. גם את חידוש המדרש ורש"י ששיתוף מידת הרחמים עם מידת הדין איננה רק בשביל בריאת האדם (ראה הערה 12 לעיל), אלא בעבור בריאת העולם כולו, אפשר לקשר עם דיון זה ובכך ירחיב כל אחד כפי הבנתו.
- בשלב מסוים, מפסיקים המלאכים להתווכח עם הקב"ה, שהרי הוא בורא העולם, כולל אותם, ומי יוכל לדון עמו? אבל ביקורתם, והפסוק בתהלים: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", ממשיכים להדהד וללוות את קיומו של העולם. ראה סנהדרין לח ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקב"ה לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם: רצונכם, נעשה אדם בצלמנו? אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה מעשיו? אמר להן: כך וכך מעשיו, אמרו לפניו: רבש"ע, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם. וכן כת שניה. כת שלישית אמרו לפניו: רבש"ע, ראשונים שאמרו לפניך - מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך - עשה. כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו: רבש"ע, לא יפה אמרו ראשונים לפניך? אמר להן: ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל ואמלט (ישעיהו מו ד)". ראו גם בראשית רבה לא יב: "ואני הנני מביא מבול על הארץ - הנני מסכים לדברי מלאכים, שהיו אומרין מה אנוש כי תזכרנו".
- אין לפחד ממלעיזים למיניהם. אתה, לך באמת שלך. מעין הביטוי: "יאבד העולם מפני השוטים?" (עבודה זרה נד ע"ב). אבל עדיין צריך להבין מה המטרה? מה הדבר הראוי המסתתר בביטוי "נעשה אדם" שבשבילו איננו חוששים מהמינים?
- לימוד דרך ארץ שכל אדם, לא חשוב באיזה מעמד נכבד ככל שיהיה, יש לו להתייעץ עם אחרים, כולל נחותים וקטנים ממנו. דרך ארץ קדמה לתורה וזו כל המטרה שלשמה לא אכפת לנו להסתבך עם טענות המינים.
- המלך לא ממש מתייעץ עם הפמליה שלו. הוא מדבר בלשון רבים, לעצמו, בבחינת Pluralis majestatis. ראו פירוש אבן עזרא על נעשה אדם שהביא בשם רס"ג: "ואמר במלת נעשה ואם היא לשון רבים, שכן מנהג המלכים לדבר". הפמליה מציעה להשתמש באבן היפה (בולרין) למבנה ציבור (דימוסיות) או למרחצאות (פריבטאות), אבל המלך עושה ממנה אנדרטה – כצלמנו וכדמותנו. אמירה שנשמעת אמיצה למדי בעולם חז"ל שהיה מוקף בתרבות הגוף והפסלים האנושיים ההלניסטית. נראה שיש כאן חזרה על דרשת ר' הונא לעיל (סוף סימן ה) שעד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו, הקב"ה ברא את האדם ואמר להם: "מה אתם מדיינין כבר נַעֲשָׂה אדם"; אבל בעוצמה כפולה: לא רק שכבר נעשה, אלא שנעשה "בצלמנו וכדמותנו" .ולעניין האנדרטה למלך שנעשית מבול עץ שמיועד לבית מרחץ, ראה שמות רבה טו יז: "אתמול הייתם מדיישים את העץ הזה במרחץ ועכשיו ... אנו כורעים לפניו ... בשביל פּרוֹטוֹמֵי של מלך שהיא חקוקה עליו". ראה הרחבה על מדרש זה בדברינו עם זו יצרתי לי בפרשת ויקרא ובדברינו והלא אין בה ממש בפרשת כי תשא.
- כבר ראינו לעיל, בדרשתו של רבי שמואל בר נחמן, את הבעיות שפסוק זה עלול ליצור אצל המינים. ר' שמלאי ידוע בוויכוחיו עם המינים וכל סימן ט, שרק קטע ממנו הבאנו, מוקדש לנושא (ראה מקבילה\מקור בירושלמי ברכות פרק ט הלכה א). גם המילה "אלהים" עצמה שהיא ריבוי של "אלוה" שימשה מקור לניגוח. אך ראה מגילה ט ע"א בסיפור על כתיבת ספר התורה לתלמי המלך (תרגום השבעים) שאכן שינו את "נעשה אדם" ל"אעשה אדם".
- יש לנו סדרה של מדרשים בהם חכמים מתווכחים עם המינים ועונים להם מה שעונים ואח"כ באים התלמידים ומבקשים את התשובה האמיתית: לאלו דחית בקנה, לנו מה אתה משיב? וכבר זכינו להידרש לרבים מהם בדף לאלו דחית בקנה לנו מה אתה משיב בפרשת חוקת. ראו גם השיח בפרה אדומה בין ר' יוחנן בן זכאי ותלמידיו, בדברינו חוקה חקקתי גזירה גזרתי. במקרה שלנו, למי נותן ר' שמלאי את התשובה האמיתית? נראה שדווקא את התלמידים הוא דוחה בקנה של אגדה על איש ואישה ושכינה ביניהם, בעוד שלמינים הוא נותן תשובה נכונה. ואולי באמת זה הפשט בפסוק שכאשר הקב"ה אומר: נעשה אדם, אין הכוונה (רק) על בריאת אדם הראשון, אלא על הכוח של האדם לברוא בני אדם אחרים ולהמשיך את "כצלמנו וכדמותנו" לאורך הדורות. נכון הוא שכל בעל חיים מוליד בצלמו וכדמותו. אבל "בצלמנו וכדמותנו" של גבוה, יש רק לאדם.
- המלך ואחד משריו (אפרכוס) נוסעים במרכבה המלכותית (קרוכין) והקהל (הנתינים) מבקשים לברך את המלך בקריאה: אדון (דומיני ברומית, דומינוס בלטינית) ואין הם יודעים מי הוא המלך ומי הוא השר, למי להריע?
- שוב מתהפך הגלגל. המלאכים שהתנגדו לבריאת האדם, כעת טועים בו להעריצו ואינם מבחינים בין הבורא ובין הברוא! הכיצד? ראה מדרש ר' תנחומא, בסימן א לעיל (שהשמטנו ולא הבאנו) שאדם הראשון היה יצור פלאי שמלא את כל היקום: "רבי תנחומא בשם רבי בנייה ורבי ברכיה בשם ר"א אמר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון גולם בראו. והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו הדא הוא דכתיב (תהלים קלט) גלמי ראו עיניך וגו'. רבי יהושע בר נחמיה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי אלעזר אמר: מלוא כל העולם בראו, מן המזרח למערב מנין שנאמר: אחור וקדם צרתני וגו', מצפון לדרום מנין? שנאמר: (דברים ד) ולמקצה השמים ועד קצה השמים, ומנין אף בחללו של עולם ?שנאמר: ותשת עלי כפכה". אולי גם המדרש הבא יסייע בהבנת העניין.
- במקצת נוסחים של המדרש תקנו כאן לשם הוי-ה: "לך נאה להקראות ה' ". ולא ברור מדוע שינו משם אדנות שהוא לשון נופל על לשון ומתכונות לשון הקודש (רש"י בראשית ב כג).
- התמקדנו בפרשה ח של בראשית רבה ולא התיימרנו להקיף את כל המדרשים על הפסוק "נעשה אדם", בודאי לא כל המדרשים על בריאת האדם. אבל לא נוכל שלא להביא מדרש זה שאולי הוא המפתח להבנת כל העניין. עם כל חסרונותיו ומגרעותיו, האדם הוא זה שנותן לכל יצורי העולם הנברא את שמותיהם, גם לבורא אדון הכל! רק למי אין הוא נותן שמות? ... למלאכים! (ויעקב ומנוח מבקשים לדעת את שם המלאך). ראו בהקשר זה ירושלמי מסכת ראש השנה פרק א הלכה ב מי ומתי ניתנו שמות למלאכים: "רשב"ל אמר: אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל. בראשונה [ישעיהו ו ו] ויעף אלי מן השרפים [שם ב] שרפים עומדים ממעל לו. מיכן והילך [דניאל ט כא] והאיש גבריאל [שם י כא] כי אם מיכאל שרכם". זאת, לצד שמות החודשים שעלו מבבל (בדברינו החודש הזה לכם).
- שבת פרשת בראשית זו וכן כל שבתות בראשית הבאות עלינו לטובה.