- פסוקים אלה כתובים לאחר עשרת הדברות וכך גם מפרש למשל רשב"ם, היינו שראו את קולות מתן תורה. ודווקא רמב"ן שככלל אינו אוהב את השיטה אין מוקדם ומאוחר בתורה, ממקם פסוקים אלה לפני מתן תורה, היינו שמדובר בקולות שלפני עשרת הדברות. ראה פירושו על הפסוק: "וכל העם רואים את הקולות. ויאמרו אל משה - דעת המפרשים שהיה זה אחר מתן תורה ... והנכון בעיני בפרשה ובסדור הענין, כי וכל העם רואים ויאמרו אל משה היה קודם מתן תורה וכו' ". מיקום זה משפיע כמובן גם הבנת פסוק בקשת העם: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" – מפי מי שמעו בני ישראל את הדברות: כולן או מקצתן, עד היכן "מפי הגבורה" ומהיכן "מפי משה" בשם הגבורה? אך אנחנו נתמקד במהות פשר המילים "רואים את הקולות" בין אם אלה הקולות שלפני עשרת הדברות או קולות הדברות עצמם, שהרי הכל חיזיון גדול אחד הוא.
- שורת הבנין הנבנית.
- אם כל הפסוקים מפרקים יט וכ' בפרשתנו לא משכנעים שבני ישראל עמדו שלמים במעמד הר סיני, נלך לפרשה הקודמת.
- "אני ה' רופאך" לא (רק) כהבטחה לעתיד, אלא כריפוי כאן ועכשיו מהמחלות שהושמו על בני ישראל במצרים. ראה דברינו כי אני ה' רופאך בפרשת בשלח. ועל המשך הדרשה של במדבר רבה שאחרי שחטאו ישראל בעגל "חזרו למומם", נוותר הפעם. דרשה זו מצויה גם בשיר השירים רבה ב ב, קהלת רבה ב ג ושם הלשון הוא: "עדיין לא בא בני בזיוו שנשתנה מחליו". ראו דרשה זו גם במדרשי תנחומא בפרשת יתרו ובילקוט שמעוני רמז רעא על הפרשה. נראה שמקור דרשה זו הוא פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יב - בחדש השלישי שמדגיש שהתורה מקפידה על לשון "בחודש" ולא ב"ירח", בשל "חידוש דברים אני עושה ומחדש אתכם" – חידוש שנראה להלן גם בדרשות על "לעתיד לבוא". ראו שם גם שהזמן בין יציאת מצרים ומתן תורה איננו רק ימים של ריפוי ומזור גופני אלא גם ימים של עשייה של בעלי מלאכה שהיו מכינים את החופה של מעמד הר סיני – תזכורת למהות המקורית של ימי ספירת העומר. דרשות אלה אינן מתעכבות על פשר 'ראיית הקולות' ודי להן בכך שבני ישראל שיצאו זה עתה לחירות נרפאו משעבוד מצרים והם מחודשים במעמד הר סיני בחודש השלישי: עומדים על רגליהם, רואים בעיניהם, שומעים במו אזנם ואף עונים: "כל אשר דיבר ה' נעשה". ועל מיקום דרשה זו במדרש במדבר פרשת נשא דווקא, ראו להלן.
- ר' ישמעאל לשיטתו שהתורה מדברת בלשון בני אדם וכאן קצרה התורה בלשונה ובמקום לכתוב: "רואים את המראות ושומעים את הקולות" – ראו מה שניתן ואפשר לראות, שמעו מה שניתן לשמוע, קצרה התורה ואמרה: "רואים את הקולות"
- עפ"י רבי עקיבא אפשר לעיתים לראות קולות, יש מקרים שהראייה והשמיעה מתלכדים כגון כאן שבני ישראל ראו את האש שלחשה ויצאה מהשכינה וחצבה את הכתוב על הלוחות. האותיות שנחצבו ברחש האש הם הקולות. נראה לומר שהיה זה חזיון בו כל דיבור שיצא מפי הגבורה נשמע, ונראה נחקק על הלוחות בו בזמן. באופן זה, אפשר אולי לשלב את דברי ר' ישמעאל עם דברי רבי עקיבא ואין הם בהכרח חולקים, רק מציגים את אותה תופעה של מעמד הר סיני במילים שונות. ראו איך מדרש ילקוט שמעוני תורה פרשת יתרו רמז ש' משלב את דברי שניהם: "וכל העם רואים את הקולות - רואים את הנראה ושומעין את הנשמע, ראו דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנאמר: קול ה' חוצב להבות אש".
- אם היו כל כך הרבה קולות ולפידים ואש, כיצד עמדו בזה בני ישראל? התשובה היא "לפי כוחו". מוטיב זה מורחב מאד במדרש שמות רבה ה ט שנראה ממנו עוד להלן: "בוא וראה היאך הקול יוצא, אצל כל ישראל, כל אחד ואחד לפי כוחו! הזקנים לפי כוחם, הבחורים לפי כוחם, והקטנים לפי כוחם, והיונקים לפי כוחם, והנשים לפי כוחן. ואף משה לפי כחו, שנאמר: משה ידבר והאלהים יעננו בקול - בקול שהיה יכול לסובלו. וכן הוא אומר: קול ה' בכח – בכוחו לא נאמר אלא בכח, בכוחו של כל אחד ואחד, ואף נשים מעוברות לפי כחן, הוי אומר: כל אחד ואחד לפי כוחו". ראה דברינו לפי כוחו לפי כוחם בפרשת פנחס.
- ראו נוסח קצת יותר ברור בילקוט שמעוני תורה פרשת יתרו רמז רצט: "וכל העם רואים את הקולות - רבי יהודה אומר: אדם מדבר עם חברו הוא שומע רגש קולו אבל אינו רואה מאורו. וישראל שמעו קול של הקב"ה וראו את הקול יוצא מפי הגבורה בברקים ורעמים, שנאמר: וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים". כך גם בילקוט שמעוני פרשת ואתחנן רמז תתלא. כשאדם משוחח עם חברו הוא שומע את קולו (דבורו) אבל לא רואה את "האור הפנימי" – את הרגש שבוער באדם שמניע את הדיבור. במתן תורה, זכו ישראל לא רק לשמוע את דבר ה' (מי זוכה לכך) אלא גם "לראות" את אש הגבורה שהניעה את הקול. וצריך לקרוא את הפסוק בשלמותו: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" – קול, לפיד (הוא האש הוא המקבילה ל"אורו" של האדם במשל), ושוב קול שהולך וחזק. ראו חיבור הלפידים והקולות במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות כ טו: "את הקולות ואת הלפידים - בנוהג שבעולם אי אפשר לראות את הקול אבל כן את הקולות ואת הלפידים. כשם שראו את הלפידים כך ראו את הקולות". ואולי כל זה איננו אלא המשך לדברי רבי עקיבא במדרש הקודם: "רואין דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנאמר: קול ה' חוצב להבות אש".
- על הרוחות לא ראינו שאנשים מברכים, אבל על הברקים והרעמים למדונו לברך מינקותנו. הסמיכות של הברק והרעם, ראיה שמביאה מיד בהמשך לשמיעה, אפשר שמזכירה את הברקים והרעמים של מעמד הר סיני ואת "רואים את הקולות". וכלשון המדרש הקודם: "שמעו קולו של הקב"ה בהר סיני וראו את הקול יוצא מפי הגבורה כברקים וכרעמים". לא בכדי מברכים על שילוב זה "שכוחו וגבורתו מלא עולם".
- דרשה זו אינה ממעטת את התופעה הפלאית של ראיית הקולות. מה שהמדרש הבא מכנה "פלאי פלאים". אבל היא רואה באירוע זה אחד מהפלאים שאירעו גם לחושים אחרים: לשמיעה ולדיבור, בהזדמנויות אחרות. ואולי מנסה בר קפרא לומר שכמו שהאבן שומעת שהוא דבר סמלי (גם משה מעיד בבני ישראל את השמים ואת הארץ ואומר להם "האזינו", גם יעקב מקים גלעד), כך גם ניתן להבין את "רואים את הקולות" כדבר סמלי. כך או כך, הסיום עם אתונו של בלעם מעניין במיוחד. ראו פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר שגם בלק "ראה" במובן של שמע: "וירא בלק - יש ראיה שהיא שמועה כגון (שמות כ) וכל העם רואים את הקולות. כן בלק שמע וכאילו ראה". עוד על בלעם במכילתא להלן.
- נעשה אתנחתא קלה במדרשים (אליהם נחזור בהמשך) ונפנה קצת לפרשנות המקרא.
- התרגום המיוחס ליונתן (תרגום ירושלמי) מרחיב את הפסוק שמדבר בקצרה וכוונתו לומר שהעם ראה איך הקולות יוצאים מתוך הבעירה ("האש") ומתהפכים לשמע באזניהם. נראה שפירוש זה יכול להתחבר עם שיטת ר' ישמעאל במכילתא לעיל (קיצר הכתוב), עם דרשת פרקי דרבי אליעזר לעיל (ודברינו בהערה 8 לעיל) וגם עם פירוש אבן עזרא וסיעתו שנראה להלן.
- ראה פירוש אבן עזרא גם בקהלת יא ז: "ומתוק האור וטוב לעיניים - ... ואמר על האור מתוק ואינו דבר שיאכל! ועיקר זה בעבור התחברות ההרגשות במקום שעל המצח. והוא מקום יאמרו מלה שהיא ידועה לזאת ההרגשה להרגשה אחרת וכמוהו: ראה ריח בני וכל העם רואים את הקולות וכו' ". חסר לנו רק חוש המישוש שאולי נוכל לשאול מיצחק אבינו שביקש לוודא מי עומד לפניו כשאמר: "ואמושך בני האתה זה בני וכו' ". ראו גם פירוש אבן עזרא הקצר בשמות ה כא: "אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה - כבר הודעתיך כי בעבור התחברות כל ההרגשות במקום אחד, יאמר לזאת מה שהיא לזאת, וכן: רואים את הקולות". ובדומה לכך מפרש רד"ק בזכריה א ט: "אני אראך - היה לו לומר אני אשמיעך כי לא הראה לו עוד אלא מראה הסוסים ... אפשר כי אראך כמו אשמיעך כי חוש הראות נשאל לשאר החושים לפי שהוא החזק שבכולם, כמו שאמר וכל העם רואים את הקולות וכו' ". ונראה שלחבורה זו ניתן לצרף גם את פירוש בכור שור על הפסוק. שפותח אמנם בהסבר שרואים את הקולות היה "מעשה נס", אך ממשיך ומפרש: "כי ידיעה ושמיעה וראייה אחת היא". נראה שדעה זו מתחברת היטב גם עם המדע המודרני לפיו כל הרגשות והחושים מגיעים למוח האדם שהוא ה"מקום האחד" בו "ההרגשות מתחברות". שימו לב שאבן עזרא מזכיר את המצח ולא את הלב. ואולי יש כאן גם ידיעה כללית של חכמי ימי הביניים של מה שקרוי בימינו סינסתזיה (Synesthesia) שהיא "ערבוב חושים - תופעה שבה גירוי חושי אובייקטיבי אחד מעורר חוויה סובייקטיבית בחוש אחר ונוצר מיזוג קוגניטיבי בין מספר חושים. לדוגמה, שמיעת צלילים עשויה לגרום לאדם שיש לו סינסתזיה לחוש טעם בפיו" (מתוך הערך בויקיפדיה). תופעה שברמת הפרט היא נדירה, אבל כאן במעמד הקולקטיבי והמיוחד של עשרת הדברות חשו אותה כולם. ותודה לפרופ' שולה פרוש על המידע הזה.
- חזרנו למדרשים.
- מדרשים רבים מתארים את ריבוי הקולות שבמעמד הר סיני שהיה קשה לבני ישראל לקלוט (גם למשה), כגון זה שבשמות רבה כט ט: "כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל שמעו קולות ומתו, שנאמר: נפשי יצאה בדברו (שיר השירים ה)". וכן במדרש תנא דבי אליהו, אליהו רבה פרשה כ: " ... אף כשעמדו אבותינו על הר סיני לקבל עליהן תורה מסיני (אף) באותה שעה נזדעזעו ורעדו ופחדו וחרדו חרדה גדולה, שנאמר: ויהי ביום השלישי ... ויהי קול השופר הולך וחזק ... וכל העם רואים את הקולות וגו', ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו' ". האם ראיית הקולות וריבויים הייתה בסופו של דבר למעלה מכוחם של בני ישראל? אולי 50 יום ריפוי הם בכל זאת זמן קצר מדי? אולי אף בן אנוש לא יכול באמת לראות את הקולות?
- במדרש שמות רבה ה ט (כך גם בתנחומא (בובר) שמות כב ובתנחומא הרגיל שמות כה) אנו שומעים נימה אחרת: "אמר ר' יוחנן: היה הקול יוצא ונחלק לע' קולות לע' לשון, כדי שישמעו כל האומות. וכל אומה ואומה שומעת קול בלשון האומה ונפשותיהן יוצאות, אבל ישראל היו שומעין ולא היו ניזוקין ... א"ר תנחומא: דו פרצופין היה יוצא והורג לעובדי כוכבים שלא קבלוה ונותן חיים לישראל שקבלו את התורה, הוא שמשה אמר להם בסוף מ' שנה: כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש ויחי - אתה היית שומע קולו וחייתָּ אבל עובדי כוכבים שומעים ומתים". אבל כאן, הנימה שונה לחלוטין. התורה ניתנה במדבר ובפומבי ולא בשתיקה, על מנת שאומות העולם יוכלו להצטרף (לאחר שבתחילה סרבו, ספרי דברים שמג). שתי גישות מנוגדות אלה מצויות במדרשים רבים ומייצגים שתי אסכולות של חכמים לא רק ביחס לאומות העולם, אלא במהות התורה. ראו דברינו תורה ומדבר בפרשת במדבר, כתיבת התורה על אבנים בשבעים לשון בדברינו האבן תשמור את האבן בפרשת כי תבוא וכן תורה לאומית או תורה אוניברסלית בפרשתנו. כאן עכ"פ, "רואים את הקולות" משמע לעולם כולו, אבל אולי בשל כך אין שום מסתורין ו"פלאי פלאים" כשמות רבה לעיל, אלא "שומעים את הקולות" – שמיעה כלל אנושית פשוטה, כולל מעורבותו של בלעם שמסביר לאומות העולם מה פשר הקולות האלה (ראו דרשה מורחבת על בלעם במתן תורה, ספרי דברים שמג).
- וחשש מהעין הרעה שהייתה בקידושין הגדולים שעשה המלך לבתו.
- פומבי או פומבון במקורות אחרים.
- ראו שמות רבה מו א המשלת שבירת הלוחות לקריעת הכתובה של אישה שנתקדשה אך עדיין לא נכנסה לחופה, על מנת "שתהא נדונית כפנויה ולא כאשת איש". ושם גם משה שובר את הלוחות אחרי שראה שפרח הכתב מהם היינו התבטלה האש שחצבה וחקקה את הדברות בלוחות (שיטת ר' עקיבא במכילתא והערה 8 לעיל), היינו בטל "רואים את הקולות".
- לא השתהה, לא עבר זמן. לא עשה דבר אחר בינתיים.
- דרשה זו חוזרת במדרשים רבים, ראו במדבר רבה יב ד שם פתיחת הדרשה היא על הפסוק בשיר השירים ג ט: "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן" – מסביר רש"י שם: "חופת כתר לכבוד" (וראו הערך אפריון בויקימילון). ראו דרשה זו גם בתנחומא (בובר) פרשת מקץ סימן ח שם הקשר הוא לדברי יעקב לבניו בירידתם למצרים שחשש מעין הרע ואמר להם: "למה תתראו, בבקשה מכם היו מצניעים עצמיכם". עוד בתנחומא נשא סימן יז. ומדרש אגדה (בובר) במדבר ז א מדגיש את יום מתן תורה כיום הקידושין ואת הקמת המשכן כנישואין: "מה הוא ביום כלות משה - ביום שנכנסה כלה לחופתה, לפי שמתן תורה היה קידושין ... ובמעשה משכן נישואין היו. ... וכתיב ביה: ביום חתונתו וביום שמחת לבו ... ביום חתונתו זה מתן תורה שנתחתן עמהם, וביום שמחת לבו, זה המשכן שהיה נישואין". הרי לנו שהטקס הגדול, הפומבי של מעמד הר סיני שבו "רואים את הקולות" היה גדול ועוצמתי מדי (ראה לעיל "קידושין גדולים") ואולי באמת למעלה מכוחם של בני ישראל. התיקון הוא במשכן שניתן בחופה שקטה של ענן הכבוד (סוף ספר שמות) ולא בקולות וברקים. ועל הקשר: מעמד הר סיני – חטא העגל ושבירת הלוחות – הקמת המשכן, יש עוד לדרוש ולהרחיב.
- האחר.
- גם דרשה זו זכתה לאזכורים רבים. ראו פסיקתא רבתי פיסקא טו שממקם גם הוא את הדרשה על "החודש הזה לכם", ומנגד, מדרשי תנחומא (בובר והרגיל) בתחילת פרשת דברים שממקמים דרשה זו על הפסוק בראש ספר דברים: "אלה הדברים". ראיית הקולות (והפלאים האחרים) אירעה פעם יחידה במעמד הר סיני. ובין אם נשתברה ראייה זו בחטא העגל כמדרש הקודם בין אם לא, גם המשכן והמשכו במקדש שבאו לתקן, כבר חרבו. ולא נותר לנו אלא לצפות לחידוש הגדול של הגאולה לעתיד לבוא שגם בה יתרחש ריפוי ניסי כמו לפני מעמד הר סיני. שימו לב להקבלה הברורה עם מדרש פסיקתא דרב כהנא בו פתחנו. ומה נעשה עד אז?
- מעניין המספר 5 שהוא מרכיב בעשרת הדברות, האם לפני כל צמד דברות היה קול? ניחא אנכי ולא יהיה לך – קול אחד. לא תשא וכבד את אביך – צמד שני? וכו'?
- מדרש זה שממקם את "רואים את הקולות" לפני מעמד הר סיני מחזיר אותנו להערה 1 לעיל והוא סיוע טוב לשיטת רמב"ן לעיל. לגופה של הדרשה, מדוע "רואים את הקולות" הוא קושיה לדרשת ר' יהושע בן לוי על חמישה הקולות של שמחת חתן וכלה? מה רע אם נאמר שהיו עוד קולות רבים במעמד הר סיני וממילא קולות וזכויות נוספים למי שמשמח חתן וכלה כדין? האם רק כדי להקל על מי שלא משמח כדין? אפשר שהרעיון הוא אחר. מעמד הר סיני נחשב כפי שכבר ראינו כיום חתונת הקב"ה עם כנסת ישראל (הדרשות על הפסוק בשיר השירים ג יא: "יום חתונתו ויום שמחת לבו"). על מנת לחבר את שמחת חתן וכלה כן ירבו עם מעמד הר סיני (שהוא אחד ויחיד), מעדיף ר' יהושע בן לוי לצמצם לחמישה קולות (שגם בהם יש "קולות וברקים") שהם "לפי כוחו" של המשמח ולא לכלול את כל אותם קולות פלאיים וחד-פעמיים שניתנו לראייה. עד שנזכה לחידוש ראיית הקולות בגאולה לעתיד לבוא, יש לנו, אומר ר' יהושע בן לוי, את קולות שמחת חתן וכלה – חמישה במספר. ויש לקרוא את הפסוק המלא בירמיהו: "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה' ". כל הקמת בית בישראל היא חלק מהשיבה לארץ (בפרט הקמת בית בארץ ישראל) ומעין הבאת תודה בית ה'.
- דרשה זו היא על פרק צב בתהלים: מזמור שיר ליום השבת.
- ארבע האזכרות הנוספות הם: "וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה', כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה'. שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה' ". ראו בראשית רבה כב יג: "המזמור הזה אדם הראשון אמרו ונשתכח מדורו ובא משה וחדשו על שמו מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ".
- תהלים מזמור כט שאנו אומרים לפני פיוט לכה דודי: "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם, קוֹל ה' בַּכֹּחַ, קוֹל ה' בֶּהָדָר: קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים, קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ: קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר, קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת". דעה זו מובאת בגמרא ברכות כט ע"א: "הני שבע דשבתא כנגד מי? אמר רבי חלפתא בן שאול: כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים". ראו גם מסכת ברכות דף כח עמוד ב שמספר האזכרות (שם השם) בפרק זה הוא אחת מהסיבות לתפילת שמונה עשרה (דברינו תפילת שמונה עשרה בפרשת פקודי).
- ראו דרשה זו גם בילקוט שמעוני תהלים רמז תשט. הרי לנו עוד "רואים את הקולות" הרלוונטי לימינו שלנו, לא במעמד הר סיני שהיה חד-פעמי ולא בעת "חידוש הגאולה" הניסי לעתיד לבוא, אלא בכל שבת ושבת. בשלוש 'תפילות שבע': ערבית, שחרית, מנחה. כאן מצטרפים בצנעה "רואים את הקולות" לכל שאר הקולות לקיים: "שבע ביום הללתיך". וגם נספרים כקול אחד לא כשניים ולא כקולות רבים. המספר 5 שראינו בגמרא ברכות לעיל בשמחת חתן וכלה הופך כאן למספר שבע ואולי גם רבי חלבו בשם רב הונא יסכימו לצרף את "רואים את הקולות", הפעם כשניים, לשמחת חתן וכלה שהם כנגד שבע הברכות. והרי הקב"ה הוא שנוכח כשושבין בכל הקמת בית בישראל. והרוצים להרחיב עוד מעט, יפנו למדרש שיר השירים רבה פרשה ב על הפסוק יונתי בחגווי הסלע אשר דורש על הקול של בני ישראל שלאחר הדברות: "בשעה שעמדו לפני הר סיני: יונתי בחגוי הסלע שהיו חבויין בסתרו של סיני. הראיני את מראייך ... וכל העם רואים את הקולות. השמיעני את קולך - זה קול שלפני הדברות ... כי קולך ערב - זה קול שלאחר הדברות, שנאמר: וישמע ה' את קול דבריכם וגו' הטיבו כל אשר דברו. מהו הטיבו כל אשר דברו? חייא בר אדא ובר קפרא, חד אמר הטבה כהטבת הנרות, וחד אמר הטבה כהטבת הקטורת. ומראך נאוה שנא' (שמות כ') וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק".