- שבע פעמים, בשלושה אירועים, נזכרות בנות צלפחד בתורה וכולם בספר במדבר. כמו כן, הן נזכרות בספר יהושע יז ג ובדברי הימים א ז טו. מי הן בנות צלפחד? מה עשו שזכו להיכתב כל כך הרבה פעמים? מי היה אביהן? מה הקשר שלהן למשה? האזכור הראשון הוא בפרק הקודם בפרשתנו, במניין הפקודים השני של ספר במדבר, פרק כו פסוק לג: "וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה". אזכור זה נראה כהקדמה לאירוע בפרשתנו: הדיון בנושא הנחלות. האירוע השלישי הוא בסוף הספר, בפרק לו פרשת מסעי, שם מתעורר הנושא מה יקרה לנחלה שיירשו בנות צלפחד אם יתחתנו עם בני זוג משבט אחר: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה" (במדבר לו ו-ז). על נושא זה כבר הרחבנו בדברינו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה בט"ו באב. הפעם, נתמקד בפרשתנו, פרשת פנחס, בפנייתן של בנות צלפחד למשה ובבקשתן לקבל נחלה בארץ (לרשת את אביהם). וגם בקשר העדין והסמוי שנוצר בינן ובין משה.
- גם אילו לא.
- ראה במקור שם שאלה דבריו של ר' עקיבא בתשובתו לאנשים שבאו לנחמו על מות שמעון בנו: "נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של רבי עקיבא ... הוציאו לו ספסל מן הקברות וישב עליו ודרש ואמר: אחינו ישראל שמעו לא שאני חכם, יש כאן חכמים ממני, ולא שאני עשיר, יש כאן עשירים ממני. אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא, אנשי גליל מאין מכירין? האנשים מכירין את רבי עקיבא, הנשים והטף מאין? אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה, מנוחם אני". ראה כתובות ח ע"ב שהאבל עונה למנחמים, דברינו ברכת אבלים במיוחדים. אך ר' עקיבא לא עוצר שם והוא ממשיך ונושא דרשה (אבל מותר בדברי תורה?) על מי שמזכה את הרבים ומי שמחטיא את הרבים ומתגלגל משם לנושא של "מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב". פירושו, הדברים שהיו צריכים לקרות היו קורים גם בלי מי שלכאורה גרם להם: יתרו בפרשת הדיינים, האנשים הטמאים במצוות פסח שני וכו'. כך גם בנות צלפחד. אם לא היו באות למשה, לא היינו לומדים את הדין שבת יורשת היכן שאין בנים? ואת ההלכה שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים (בבא בתרא קיז)? ושמותר להן להינשא למי שירצו וכו'? ודאי שהיינו לומדים את ההלכות האלה, אלא בדרך אחרת ובהזדמנות אחרת. זכותן של בנות צלפחד שהלכה זו נתגלגלה ובאה על ידן. ביטוי דומה, אגב, הוא: "הניחו לו מקום להתגדר בו". ראה ביטוי זה לגבי יתרו, שנזכר לעיל, במכילתא דרשב"י שמות פרק יח פסוק יז: "חביב הוא יתרו שניתן לו מקום להתגדר בו - זה מנוי זקנים". וקצת נגענו בביטוי זה בדברינו נחושתן בפרשת חוקת. עוד על הביטוי: "מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב", ראה מסכת שבת לב ע"א בדיני נפשות. ראה גם הביטוי: "מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב" (תענית כט ע"א) אשר מסביר את צירוף המקרים שחורבן בית שני חל ביום בו חרב גם בית ראשון.
- ובהמשך הגמרא שם (צז ע"א) עוד נזיפה לרבי עקיבא: "ויחר אף ה' בם וילך - מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך - התורה כיסתו ואתה מגלה אותו?! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק". ובמסכת חגיגה יד ע"א (ובסנהדרין סז ע"ב) מייעצים חבריו של ר' עקיבא לו שיחדל בכלל לעסוק בענייני אגדה ויעסוק בהלכה: "אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא! עד מתי אתה עושה שכינה חול! ... אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות". ראה עוד ספרי במדבר פיסקא קה: "רבי יהודה בן בתירה אומר: עתיד ליתן את החשבון כל מי שאומר נתנגע אהרן. אם מי שאמר והיה העולם כיסה עליו ואתה מגלה עליו. ועתיד ליתן את החשבון כל מי שאומר צלפחד מקושש היה. אם מי שאמר והיה העולם כסה עליו ואתה מגלה עליו. ועתיד ליתן את הדין כל מי שאומר עקביה בן מהללאל נתנדה". אבל ר' עקיבא לא נרתע וכוחו רב לו גם בהלכה (נגעים ואהלות) וגם באגדה ("דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא וחבריו", במדבר רבה יט ו, ראה גם איך הוא דורש וכל העם גועים בבכי, בראשית רבה לג ה). יש לרבי עקיבא כוונה ברורה בגילוי הסוד שהמקושש היה צלפחד.
- אז בסוף גם ר' יהודה בן בתירא שנוזף בר' עקיבא, מגלה גם הוא מה היה חטאו של צלפחד. אולי משום שמשעה שר' עקיבא העלה את הנושא וקבע שצלפחד היה המקושש, לא הייתה לר' יהודה בן בתירא אפשרות אחרת. "תנו רבנן" זה שמצוטט בגמרא הוא ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קיג ושם דברי ר' יהודה בן בתירא חדים וברורים יותר: "ר' יהודה בן בתירה אומר: עתיד ליתן את הדין כל האומר צלפחד מקושש היה. אם מי שאמר והיה העולם כיסה עליו ואתה מגלה עליו! אלא מאין היה? מן המעפילים היה, שנאמר ויעפילו לעלות אל ראש ההר (במדבר יד מד)". ראה עניין זה גם בספרי במדבר זוטא טו לב ושם בעלי המחלוקת הם ר' אליעזר בן יעקב (כשיטת ר' עקיבא) ור' שמעון. ושם גם התוספת: "וכי באיזו שעה מת צלפחד? בשעה שנאמר: וישמע הכנעני מלך ערד (במדבר לג מ) - באותה שעה מת צלפחד". לא מהמרגלים היה צלפחד, אבל מהמעפילים. אלה שניסו בכל זאת להגיע לארץ. צלפחד לא עשה עבירה חמורה של מקושש עצים בשבת! הוא היה מאלה שאולי טעו אבל ניסו לתקן ולהעפיל לארץ ישראל. ובזכות זה באות בנותיו לבקש נחלה בארץ ואין בושות או מהססות. ומתי נפטר צלפחד? בדיוק ברגע התיקון! ברגע שהכנעני שומע שעם ישראל שוב מתקרב לארץ ויוצא שוב להילחם בהם והפעם ניגף! ראה דברינו בין מלחמת חורמה ומלחמת חורמה בפרשת חוקת. חבל שלא זכה צלפחד לראות את תיקון ההעפלה והחורמה. זאת, אבל בנותיו זכו. האם תעדפנה בנות צלפחד את שיטת ר' יהודה בן בתירא על פני שיטת ר' עקיבא?
- נראה שבנות צלפחד היו מסכימות עם ר' יהודה בן בתירא ואולי גם עם ר' עקיבא. חשוב להן לציין שאביהן לא נטל חלק בחטא המרגלים שמאסו בארץ ישראל וכן לא בחטא המתלוננים ולא בעדת קרח, שכל אלה אין להם חלק ונחלה בארץ (פסוק זה עצמו משמש מקור לדין זה, ראה בגמרא שם). אמנם אין הן מציינות באיזה חטא מת, את זה עושה ר' עקיבא בדרשתו וכמוהו ר' אליעזר בן יעקב בספרי במדבר זוטא, אך נראה שבדיעבד הן היו מסכימות לפרסם את היות אביהן מקושש העצים בשבת, לא רק על מנת לזכות בנחלה בארץ, אלא גם משום שאין הן מסתירות דבר. ראה דברינו ייכתב עווני, בפרשת חוקת, במחלוקת דוד ומשה לגבי גילוי החטא או כיסויו, וכן דברינו כיסוי החטא או גילויו ביום הכפורים. מי שבא לתבוע מהדין, חייב לבוא עם פתיחוּת ושקיפות ולא להסתיר דבר. את זאת דרש ר' עקיבא. נראה לנו שמותר לחבר שתי דרשות אלה של ר' עקיבא ואולי גם את דרשתו על דור המדבר שאין להם חלק לעולם הבא. ראה דברינו דור המדבר וחלקו לעולם הבא, בפרשת שלח לך.
- הקשר בין המקושש ובנות צלפחד אינו רק שבשניהם כתוב "במדבר" או איש שמת במדבר, כמו שדורשת הגמרא הנ"ל במסכת שבת, אלא גם שבשניהם נתעלמה ממשה ההלכה ונזקק לשאול בשכינה. זה לחובה ואלה לזכות. ואם נטלנו את הרשות לחבר את הגמרא במסכת בבא בתרא עם דברי ר' עקיבא במסכת שבת (וכן גם בספרי במדבר קלג), אין זה אלא משום ששמעון השקמוני הוא מתלמידי ר' עקיבא. ראה גמרא בבא בתרא קיח וכן ספרי במדבר סח: "אמר ר' חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר"ע". ועל היעלמות ההלכה ממשה ראה דברינו כשמשה כועס, וכן לא שמעתי שכחתי טעיתי בפרשת שמיני.
- ומדרש ספרי במדבר פיסקא קלג, מובא ברש"י במדבר כז א, מציין את תכונת השקולות כמה שמסביר את שינוי סדר שמותיהן בין במדבר כז א ובמדבר לו יא: "מלמד שכולם שקולות זו בזו". או בלשון רש"י: "זו כזו". יש משהו איכותי בבנות צלפחד, כל אחת לעצמה, ויחד עם זאת גם משהו מאחד ומפרגן ומלכד בהופעתן, כפי שנראה להלן.
- בנות צלפחד מוזכרות תמיד ביחד אבל לכל אחת יש שם ואישיות משלה. הן חכמות וצדקניות ודרשניות וגם שקולות תרתי משמע, כלפי פנים וכלפי חוץ. וכשהן מדברות הן מכבדות ומשלימות זו את זו. במקום שהאחת פוסקת, רעותה מוספת. ראה עוד בגמרא בבא בתרא שם קיט ע"ב, שלרגע נראה כאילו היה בעמידתן משום פגיעה בכבודו של משה: "ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה". וכי משה לא מספיק? אבל מסקנה הגמרא לא כך: "אבא חנן אמר משום רבי אליעזר: בבית המדרש היו יושבין, והלכו ועמדו להן לפני כולן". נראה שעם כל חטאיו, הצליח אבא צלפחד בחינוך שנתן לבנותיו ... ראה מדרש דומה לכאורה באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שנב: "כן בנות צלפחד דוברות, ראשונה אמרה: אבינו מת במדבר, שניה אמרה: והוא לא היה בתוך העדה, שלישית אמרה: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, רביעית אמרה: כי אין לו בן, חמישית אמרה: תנה לנו אחוזה. ואז ויקרב משה את משפטן לפני ה' ". אמרנו מדרש דומה לכאורה, משום שמדרש אחרון זה מסיים: "ואז – ויקרב משה את משפטן לפני ה' ". לפי מדרש זה, עצם העמידה של בנות צלפחד גרמה למשה לא לענות להן ולהביא את משפטן לפני ה'. אבל מדרש ילקוט שמעוני לא סבור כך וממשיך אחרת.
- סלקו את כל טענותיו. משה נשאר ללא מענה.
- נראה שמדרש זה הוא פיתוח והרחבה של גמרא בבא בתרא קיט ע"ב האומרת: "תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן - שלפי שעה דברו. דאמר ר' שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר: כי ישבו אחים יחדו (דברים כה ה). אמרו לו: אם כבן אנו חשובין - תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתיבם אמנו! מיד: ויקרב משה את משפטן לפני ה'. דרשניות הן - שהיו אומרות: אילו היה לו בן לא דברנו". וכבר הרחבנו לדון בגמרא זו בדברינו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה והראינו שחוכמתן של בנות צלפחד חרגה הרבה מעבר לדיאלוג זה ועד פרשת מסעי הגיעה. הן ידעו שהנושא לא יסתיים בדיני נחלה ושתהיה לכך גם השפעה על נישואי בנות יורשות ועל הדין של מעבר נחלה ממטה למטה; ובסופו של דבר, על שבירת השבטיות בעם ישראל ועל דין היובל! בנות צלפחד הן שיסדו את ט"ו באב! ועל כך כאמור הרחבנו שם ולא נשוב ונרחיב כאן. מה שחשוב כאן, הוא שמדרש זה מנסה להסביר כיצד נתעלמה ההלכה ממשה. ועל כך יש מדרשים רבים (אחד כבר ראינו לעיל). בקצה האחד עומדים מדרשים שאומרים שבעצם לא נתעלמה ההלכה ממשה והוא פשוט נהג בהן בכבוד. בקצה השני עומדים מדרשים המחמירים עם משה. את שניהם נראה להלן. ייחודו של מדרש ילקוט שמעוני זה, הוא בכך שהיה כאן דיאלוג למדני (ואישי?) שהסתיים ב"סילוקו" משה ולא נותרה לו ברירה אלא להביא את הדברים לפני הקב"ה.
- ראה סוטה לה ע"א. ובפסיקתא זוטרא נאמר ענין זה, שדוד טעה בדבר שהתינוקות יודעים, בהקשר עם האיסור למנות את ישראל (ראה גם ברכות סב ע"ב). ראה דברינו מניית עם ישראל בפרשת במדבר. במקרים רבים ראינו הבדלים בין משה ודוד. שיטת דוד כנגד שיטת משה. (הערה 6 לעיל). פה נראה ששניהם שווים.
- סלע היא מטבע עוברת לסוחר שערכה ידוע, כך וכך דינרים שוויה, כך וכך שקלים (ראה מטבעות בתקופת חז"ל בויקיפדיה). אבל מרגלית היא אבן יקרה שצריכה מומחה שיעריך את ערכה. ואם אנחנו כבר בעסקי שולחני (חלפן כספים), ראה ספרי דברים פרשת דברים פיסקא יג: "מה בין חכם לנבון? חכם דומה לשולחני עשיר. כשמביאים לו לראות – רואה. וכשאין מביאים לו לראות - מוציא משלו ורואה. נבון דומה לשולחני עני. כשמביאים לו לראות – רואה. כשאין מביאין לו לראות - יושב ותוהה". ראה דברינו חכמים נבונים וידועים בפרשת דברים ושם הראינו איך רש"י הופך את התמונה בין חכם לנבון. כאן, עכ"פ, מדובר בשולחני ובשוליה (עוזר) שלו.
- מדרשים אחרים מחמירים עם משה עוד יותר. ראה אגדת בראשית (בובר) פרק ע על הפסוק "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" (וכן הוא בתנחומא בובר שם): " ... ולמה כך? אלא כדי שלא יהיו הנביאים מתגאין, מתשש להן הקב"ה כחן, ומראה להן שאינן כלום. וכן את מוצא משה גדול הנביאים, על שאמר: והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי (דברים א יז), אמר לו הקב"ה: אתה יכול לפתור דבר קשה? חייך אני מראה לך". מדרשים אחרים חולקים ואינם מסכימים עם גישה זו. ראה מדרש שמואל (בובר) פרשה יד: "ר' הונא בשם רבי יהודה בר רבי סימון ... בשם רבי פדת: חס ושלום לאותו הצדיק שאמר כלשון הזה! אלא אמר: דבר שאני יכול לשמעו תקריבון אלי, ושאיני יכול לשמעו, ושמעתיו - והשמעתיו לאלהים". ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת פינחס סימן ט: "אמר ר' שמעון בן לקיש: יודע היה משה רבינו את הדין הזה. אלא באו לפני שרי עשרות תחילה, אמרו להן דין של נחלה הוא ואין זו שלנו, אלא של גדולים ממנו. באו לפני שרי חמשים, ראו שכיבדו אותן שרי עשרות, אמרו שרי חמשים אף אנו יש גדולים ממנו, וכן לשרי מאות, וכן לשרי אלפים, וכן לנשיאים, השיבו להם כולם כענין הזה, שלא רצו לפתוח פה בפני מי שגדול מהם. אמר משה: אם אומר להם את הדין, אטול את גדולתם. אמר להם: אף אני יש גדול ממני, לפיכך ויקרב משה את משפטן". כך או כך, בין המחמירים בין המקילים, מדרשים אלה מנתקים בעצם את היעלמות ההלכה ממשה מפרשת בנות צלפחד. עניין זה הוא עונש למשה בגין דבר שקרה במקום אחר ובפעם אחרת, בגין משפט מיותר שאמר. או ההפך, בשל כבוד שנהגו הדיינים זה בזה ולא רצו ליטול גדולה לעצמם. על רקע גישות אלה בולט מדרש ילק"ש לעיל שקושר את התעלמות ההלכה ממשה ישירות לבנות צלפחד. הן הביאו אותו למצב לוגי\הלכתי קלאסי של "ממה נפשך". ואולי גם לפי המדרשים האחרים, בעיקר המחמירים, יש קשר. שהרי למדנו: "מגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב". עובדה היא שזה קרה למשה פעמיים: אצל צלפחד (אם נאמר שהוא המקושש) ואצל בנותיו. ראה שוב אוצר המדרשים שהבאנו בהערה 8 שעצם העמידה גרמה. יש "משהו באוויר" במפגש של משה עם חמש בנות צלפחד - ותקרבנה ותעמודנה לפני משה – שגרם לו לשכוח את ההלכה. וזה אולי מה שרבי עקיבא חשב שחשוב לגלות.
- ובמקבילה בספרי במדבר פיסקא קלד: "ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד דוברות - יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום. אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו. כיוצא בו אתה אומר: כן מטה בני יוסף דוברים (במדבר לו ה). כיוצא בו אתה אומר: ויאמר ה' סלחתי כדבריך (במדבר יד כ). עתידות אומות העולם לומר אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו". בנות צלפחד מדברות "כן" – אמת. רש"י אמנם מפרש "כן בנות צלפחד דוברות – כתרגומו יאות" ומביא את המדרשים שלנו, אבל אבן עזרא, רד"ק, מצודות ואחרים פירשו: כן – אמת, והשתמשו בפסוק זה כדי להסביר שימושים רבים של "כן" במשמעות אמת בתנ"ך. ראה אבן עזרא בראשית מב יא "כנים אנחנו", שמות י כט "כן דברת", רד"ק ירמיהו כג י "וגבורתם לא כן", מצודות ישעיהו טז ו "ועברתו לא כן בדיו" ועוד. בדיוק במשמעות של "כן" או "כנה" בימינו. מול האמת של בנות צלפחד שכיוונו לדין התורה ולאמת ההלכתית מודה הקב"ה בכבודו ובעצמו. "נִכָּרִים דברי אמת" (סוטה ט ע"ב בדברי שמשון לדלילה) שים לב לסיומת של הספרי: "עתידות אומות העולם לומר אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו". למה דווקא אומות העולם? דבר שהוא אמת, צריך שיהיה ניכר לכל, לא רק בחוג החכמים הסגור (צורבא מדרבנן). ראה גם חשיבות דעתן של אומות העולם בשעת מתן תורה, קידושין לא ע"א: "בשעה שאמר הקב"ה: אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו למאמרות הראשונות". וגם בחילול השם וקידוש השם יש חשיבות רבה ל"מה יאמרו הגויים".
- בנות צלפחד שלא מוותרות על נחלתן ומתעקשות לשמר את הקשר עם אביהן, דרך ירושת הנחלה, גורמות למשה להרהר: היכן נחלתו הוא? איפה ההמשכיות שלו? איפה הבנים שלו? האם אין הוא בבחינת קל וחומר מצלפחד? אם צלפחד (שחטא במקושש או אפילו חמור או פחות מזה בחטא המעפילים) זכה, למה יגרע חלקו של משה? אלא שדא עקא. מה שנעלם ממשה הוא שהדרישה להמשכיות אצל צלפחד באה מדור ההמשך ואילו אצלו זה בא ממנו, לא מבניו. וזה כל ההבדל. יהושע הוא המקביל לבנות צלפחד. וכבר הארכנו לדון בנושא ירושת משה בדברינו יפקוד ה' איש על העדה וכן בדברינו חילופי דורות ומשמרות בפרשה זו. ועכ"פ, דרישת פרשיות סמוכות זו ויצירת הקשר בין צלפחד ומשה, בנות צלפחד ובני משה, היא מנפלאות המדרש. יש כאן תמונת ראי והשתקפות מהופכת. בנות צלפחד שהיה חוטא, מתעקשות לרשת את נחלתן בארץ ישראל וגורמות לחידושי הלכה שאפילו משה לא ידע; ואילו משה גדול הדור, אין לו המשכיות, בניו אינם הולכים בדרכיו (ראה כל המדרשים על מנשה עם הנ"ן הקטנה ופסל מיכה) ואינו זוכה להיכנס לארץ ישראל. אסוציאציה כזו רק המדרש יכול. ראה דברינו פסל מיכה ועד כאן.
- בה בעת פגע ביטול היובל בשחרור העבדים עליו זועק הנביא ירמיהו בעת המצור על ירושלים, ולאחר גאולת השדה בענתות שגם היא קשורה ביובל (ראה דברינו ): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם: וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו: וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת" (ירמיהו לד יד-טז). ראה דברינו אוזן ששמעה ששמעה בסיני בפרשת משפטים.
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: (במדבר כז א)1
מסכת שמחות פרק ח הלכה יד
… ולא עוד, אלא שישב עליו ודרש: מגלגלין זכות על יד זכאי. ראוין היו ישראל ליגאל ממצרים אילולי2 עמדו משה ואהרן, שנאמר: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ראוין היו ישראל לקבל את התורה אילולי עמדו משה ואהרן במדבר, שנאמר: "יצפן לישרים תושיה". ראויה היתה פרשת שופטים ליאמר אילולי עמד יתרו. ראויה היתה פרשת פסח שני ליאמר אילולי עמדו טמאים. ראויה היתה פרשת נחלות ליאמר, אילולי עמדו בנות צלפחד.3
מסכת שבת דף צו עמוד ב
תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' " (במדבר טו לב) ולהלן הוא אומר: "אבינו מת במדבר" (במדבר כז ג), מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק.4 … אלא מהיכא הוה? – מ"ויעפילו" הוה.5
מסכת בבא בתרא דף קיח עמוד ב
אבינו מת במדבר – זה צלפחד, והוא לא היה בתוך העדה – זה עדת מרגלים, הנועדים על ה' – אלו מתלוננים, בעדת קרח – כמשמעו.6
מסכת בבא בתרא דף קיט עמוד א
וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו. וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן; ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר: "מחלליה מות יומת" (שמות לא יד), אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות. וראויה היתה פרשת מקושש שתיכתב ע"י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו; ללמדך שמגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב.7
מסכת בבא בתרא דף קיט עמוד ב, קכ ע"א
תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן … תנא דבי רבי ישמעאל: בנות צלפחד שקולות היו, שנאמר: ותהיינה, הויה אחת לכולן.8
ילקוט שמעוני תורה פרשת פינחס רמז תשעג
"ותקרבנה בנות צלפחד" – חמשתן אמרו חמשה דברים. הראשונה אמרה: "אבינו מת במדבר". השניה אמרה: "והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח". השלישית אמרה: "כי בחטאו מת" הוא המקושש. הרביעית אמרה: "ובנים לא היו לו". החמישית אמרה: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו" וכל הפסוק.9
אמר משה: אי אפשר לבת לירש. אמרו לו: למה? אמר להם: שאתם נקבות. אמרו לו: וכה אמרת משה רבנו הואיל שהזכר יורש, תתייבם אמנו לאחי אבינו שתוליד זכר שיירש. אמר להן משה: אי אפשר להתייבם הואיל שיש לה בנות. אמרו לו: מה הוא זה שאתה עושה משה רבינו? שנירש את אבינו – אין אנו בנים. שתתייבם אמנו – אנו בנים. אותה שעה סלקו את משה.10 כיון ששמע משה כן, מיד: "ויקרב משה את משפטן לפני ה' ".11
מדרש תנחומא פרשת פינחס סימן ח
"ויקרב משה את משפטן". יש אומרים שהפליא ממשה. שיש צדיקים שנתגאו בדברים של מצוה והתיש הקב"ה כחן. את מוצא שאמר דוד: "זמירות היו לי חוקיך" (תהלים קיט נד), שקלות ורגילות עלי כזמירות. אמר לו הקב"ה: חייך, שסופך לטעות בדבר שהתינוקות של בית רבן יודעין בו. בשעה שהעלה הארון טעה ונתנו על העגלה, שנאמר: "ויביאו את ארון ה' ויתנו אותו אל העגלה חדשה" (שמואל ב ו ג). תלה הארון באויר נשמטו הפרות מתחתיו. קרב עוזא לסמכו … מיד: "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזה" (שם שם ח). אמר לו הקב"ה: לא אמרת "זמירות היו לי חוקיך"? לא למדת: "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז ט)?12
וכן משה, על שאמר: "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו" (דברים א), התיש הקב"ה כוחו. משל לשולחני שאמר לתלמידו: אם יבואו לך סלעים לפרוט – פרוט. אם תבוא מרגליות הביאה לי.13 באת אצלו חוליא אחת של תינוקות, הוליכה לרבו. הלך רבו להראותה לאחר. אף כך, אמר משה: "הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתין". באו בנות צלפחד והפליא ממנו, שנאמר: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". "כן בנות צלפחד דוברות" – כך הוא הדין. א"ל הקב"ה למשה: לא כך אמרת "הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי"? הדין שאין אתה יודע – הרי הנשים יודעות אותו.14
אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מ
ומודה על האמת זה משה, שנאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י כ). הקב"ה הודה על האמת, שנאמר: "כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כז ז) – "כן מטה בני יוסף דוברים" (שם לו ה) – "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" (שם יד כ). מכאן אמרו חכמים: אשרי מי שהקב"ה מודה על דבריו.15
במדבר רבה כא יד
"וידבר משה אל ה' לאמר: יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה" – מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות? אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי. אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר לו הקב"ה: "נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד" (משלי כז יח) – בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה. יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל.16
שבת שלום
מחלקי המים
מים אחרונים: ראה גמרא ערכין לב ע"ב: "דתניא: משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה י), בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן; יכול היו עליה והן מעורבין, שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין, יהא יובל נוהג? תלמוד לומר: "לכל יושביה", בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין!".
פתח המקור התנאי בביטול היובל עקב גלות שבטי עבר הירדן המזרחי וסיים, בדברי האמוראים ופירושם, שהיובל בטל כאשר השבטים מעורבבים ואינם יושבים 'כתיקונם'. אם כך, אזי בנות צלפחד שחידשו שבת לא רק יורשת אלא יכולה להינשא לאשר חפץ ליבה ואין הירושה שהביאה חוזרת ביובל, אולי הן שגרמו שדין היובל פקע הרבה לפני גלות שניים וחצי השבטים. ביטול היובל אירע במרוצת הדורות, בהם התערבבו נחלות השבטים עקב 'בנות יורשות' ונישאות באשר יישאו, בפרט אם נאמר שט"ו באב הוא חג קדום מימי תקופת השופטים. ראה דברינו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה בט"ו באב.17