מועדי ישראל

מים ראשונים: ביום השביעי לתשעה באב אנו חוגגים את ט"ו באב, ללמדך שאין יושבים "שבעה". אין להרבות באבל ואין לקונן יתר על המידה, אלא לקום ולעשות, לבנות ולהיבנות. ביום בו פסק המוות מדור המדבר ושלם עוון חטא המרגלים, וקם דור נוחלי הארץ; ביום זה יש גם לתקן את החטא ההיסטורי של השבטיות ושנאת חנם שבעטיין חרב הבית ולהתיר לעצמנו לבוא זה בזה.¹

תענית פרק ד משנה ח – ימים טובים לישראל

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו … וחולות בכרמים. ² ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה: "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא ל). ואומר: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה" (שם שם לא). וכן הוא אומר: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג יא). "ביום חתונתו" – זו מתן תורה, "וביום שמחת לבו זה" – בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.³

גמרא בבלי תענית דף ל ע"ב – מבנות צלפחד ועד פלגש בגבעה

רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים. בשלמא יום הכיפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות.⁴ אלא חמישה עשר באב מאי היא?⁵ – אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.⁶ מאי דרוש? "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" (במדבר לו ו)⁷ – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.⁸ אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה" (שופטים כא א). מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו.⁹

אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, … רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שֶׁכָּלוּ בו מתי מדבר. … עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, … רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה… רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא: רבי אליעזר הגדול אומר: מחמישה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה, ¹⁰

מסכת בבא בתרא דף קיט עמוד ב – חכמתן של בנות צלפחד

תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן.¹¹ חכמניות הן – שלפי שעה דברו. דאמר ר' שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבנו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר: "כי ישבו אחים יחדיו" (דברים כה ה). אמרו לו: אם כבן אנו חשובין – תנה לנו נחלה כבן, אם לאו – תתיבם אמנו!¹²

מסכת בבא בתרא דף קכ עמוד א – לטוב בעיניהן תהיינה לנשים

אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להינשא לכל השבטים, שנאמר: "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים" (במדבר לו ו), אלא מה אני מקיים "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (שם)? עצה טובה השיאן הכתוב, שלא ינשאו אלא להגון להן.¹³

מותיב רבה: "אמור אליהם" (ויקרא כב יג) – לאותן העומדים על הר סיני, "לדורותיכם" – אלו דורות הבאים. … יש באבות שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות … קתני מיהת, באבות הוא אומר: "וכל בת יורשת נחלה"! הוא מותיב לה והוא מפרק לה: לבר מבנות צלפחד.¹⁴

אמר מר: באבות הוא אומר: "וכל בת יורשת נחלה".¹⁵ באבות – אִין, בבנים – לא, מאי משמע? אמר רבא, אמר קרא: "זה הדבר" (במדבר לו ו) – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.¹⁶

רמב"ן במדבר לו ז – על כורחנו תיסוב נחלה משבט לשבט

ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה – לא חשש הכתוב אלא לתקן העת ההיא. כי אם היו בישראל נשים נשואות לשבט אחר, והן יורשות נחלה היום, או שתירשנה מיום זה ואילך שימות אביהן או אחיהן בלא בנים, על כרחנו תסוב נחלתן ממטה אל מטה, ומי יוכל לתקן בזמן את אשר עותו? כי לא רצתה התורה לצוות שלא יירשו אותן הבן והבעל, שלא ראתה לעקור משפט הירושה. וכן לא יחוש הכתוב למקרים העתידים לבוא, כי הבנות שאינן יורשות נחלה יכולות להינשא לכל השבטים, ואפשר שתהיינה יורשות נחלה בזמן הבא כי ימותו אחיהן בחיי האב ותעבור נחלת אביהן או קרוביהן להן.¹⁷

ועל דעת רבותינו (בבא בתרא קכ א) שדרשו דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה בלבד, יתכן שלא היו בכל הדור ההוא הבא בארץ בנות יורשות נחלה זולתי בנות צלפחד, כי על כן לא דברו. וצוה הכתוב, שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו, לא תינשא לשבט אחר שלא יבוא האיש ההוא בעת חלוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר. כי הקפדה להם תהיה יותר גדולה בעת החלוק שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה. כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך … והשם אשר בידו נפש כל חי אין לו לחוש מכאן ואילך.¹⁸

מסכת ערכין דף לב עמוד ב – ביטול היובל?

דתניא: משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה י),¹⁹ בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן; יכול היו עליה והן מעורבין, שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין, יהא יובל נוהג? תלמוד לומר: "לכל יושביה", בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין!²⁰

אחרית דבר

אנו שזכינו לראות בשוב ה' ציון ובכינוס גלויות, עדות ושבטי ישראל מהפזורות לארץ, אפשר שנאמר שבדור האבות העולים והמתיישבים הראשונים בארץ, אכן מן הראוי היה שכל עדה תביא איתה את מנהגיה בשלמותם ותשמרם ולא תסוב מסורת ומנהג מעדה לעדה. אבל בדורות הבאים, כבר הותרו משפחות, עדות ושבטים לבוא זה בזה ורבו ב"ה הנישואין בין יוצאי קהילות שונות ובני עדה אחת מתפללים עם בני עדה אחרת ואף עוברים לפני התיבה ומתאימים את נוסחם ומנהגיהם. ולעתים קרובות, הבת מביאה לנישואין את 'הירושה והנחלה' מבית אביה ואמה והבעל מקבל עליו מנהגים אלה. וההפך. ²¹

ומה נעשה עם מדרש איכה לעיל שחזר תשעה באב ומחק את ט"ו באב? מה נענה לטענתו ששנאת חינם ופילוג העם כבר מחקו את "הותרו שבטים לבוא זה בזה" ובטל ט"ו באב המקורי! נאמר לו "חכמות נשים בנתה ביתה" (משלי יד א). בדור הזה, בו קולן של הנשים הולך וגובר ומהן חכמניות ומהן צדקניות ודרשניות, עובר קו ישר מבנות צלפחד אליהן. ובזכות הנשים שקבלו את התורה תחילה (תנחומא מצורע סימן ט) שוב "הותרו שבטים לבוא זה בזה". זו הייתה גדולתן וחוכמתן של בנות צלפחד שלכאורה נלחמו על דבר פרטי ואנושי פשוט – רצונן לרשת את אביהן שמת בלא בנים (זכרים) ולא לאבד נחלה, אבל גם ראו הרבה מאד קדימה והבינו שדרך זו סופה לשבור את המסגרת השבטית של עם ישראל, להתירה, וליצור עם אחד. אכן, חכמניות ושקולות היו.

תַּם וְלֹא נִשְׁלַם זֶה הַדַּף

לְתִקּוּן יוֹם טי"ת וא"ו בְּאָב

זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר חָרַב

נֵזֶר לָעָם לְאַרְצוֹ הוּא שָׁב

יָחִישׁ יְשׁוּעָה שׁוֹכֵן עַב

לְכָל אֲשֶׁר יִכְאַב

לְכָל אֲשֶׁר יִדְאַב

יַגִּיהַּ חָשְׁכּוֹ יָאִיר לוֹ כּוֹכָב

עַד יִמָּלֵא פִּיו שִׁיר לֹא אַכְזָב

וְתוֹדָה וּבְרָכָה יְרַנְּנוּ שִׂפְתוֹתָיו

וּלְכָל אֲשֶׁר בֵּיתוֹ שֶׁלּוֹ

טֶרֶם נִצַּב

וחוֹלָה בְּכַרְמֵי שילֹה

טֶרֶם חָטַף

נִשְׁלַח אִחוּלֵינוּ בַּעֲדוֹ

לַ- Two בְּאַהַב

יִבְנֶה בַּיִת אֵיתָן מִשֶּׁלּוֹ

עִם אֲשֶׁר יֹאהַב

בט"ו בְּאָב

מחלקי המים

מים אחרונים 1: הרעיון של שאילת בגדי הלבן, היינו שאף אחת לא לובשת את בכד הלבן שלה, מצוי בדומה במסכת סוכה פרק ד משנה ד: "מצות לולב כיצד? יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גב איצטבא והזקנים מניחין את שלהן בלשכה ומלמדים אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה. למחר משכימין ובאין והחזנין זורקין אותם לפניהם והן מחטפין ומכין איש את חבירו וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו". אבל תקנה זו של לולב בשבת בהר הבית לא החזיקה מעמד ואפשר שכך אירע גם למחוללות ולפיכך בטל בהדרגה מנהג נאה זה.:

מים אחרונים 2: החיבור של בנות צלפחד לט"ו באב קשור גם ללוח השנה. פרשת מסעי, בה מוזכר נושא בנות צלפחד בפעם השנייה (הפעם הראשונה היא בפרשת פנחס) ובהקשר עם הסבת הנחלה ממטה למטה, היא החותמת את ספר במדבר ולעולם תהיה שבת מברכים של חודש אב – החודש של ט"ו באב שבזכות בנות צלפחד הפך ליום שהותרו בו שבטים לבוא זה בזה. ראו כללי הלוח בשולחן ערוך אורח חיים סימן תכח.