מניית עם ישראל

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: (במדבר א ב-ג).1

וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי: (הושע ב א).2

במדבר רבה פרשה ב יט

"אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם" (במדבר ב לב)3 – בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, שהרי כתב הקב"ה חשבון ישראל ד' פעמים בדגלים: ב' פעמים בפרט וב' פעמים בכלל. ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט. להודיע כמה היו חביבין לפניו, שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה. כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין. כך היה הקב"ה שמח בזכירת מנין ישראל, לומר: כך צבאות יש לי בעולמי שעושין רצוני ומתנחם בהם.4

"והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל כאשר ציוה ה' את משה" (שם ב לג) – כשם שאמור במנין ישראל … לומר ששמחה היתה לפני המקום, לפי שהלוים לא נמנו עמהם כדי שלא יכלו עמהם בגזירה.5

במדבר רבה פרשה ד סימן א

"מאשר יקרת בעיני, נכבדת ואני אהבתיך" (ישעיהו מג ד) – אמר הקב"ה ליעקב: הרבה יקר אתה בעיני, שלכל אומות העולם לא נתתי מנין ולך נתתי מנין. משל למלך שהיו לו גרנות הרבה … והיה לו גורן אחת, ראה אותה נאה. אמר לבן ביתו: אותן הגרנות … אל תדקדק במניינם. אבל הגורן הזו חיטים נאות הן. לכך דקדק במניינן: כמה כורים יש בה, כמה שקים, כמה מודיאות6 יש בו. כך, המלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה והגורן אלו ישראל … כולם חטים אגורי הם,7 שנאמר "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". לכך דקדק במניינם של ישראל. כך עשה משה – מנה אותם … שנאמר: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל".8

במדבר רבה פרשה א סימן יא

אמר ר' פנחס אמר ר' אידי: מה כתוב בראש הספר? "שאו את ראש כל עדת בני ישראל". "רומם את ראש", "גדל את ראש" – לא נאמר, אלא "שאו את ראש". כאדם האומר לקוסטינר (לתליין): טול ראשו של פלוני. כך נתן רמז למשה: "שאו את ראש", שאם יזכו יעלו לגדולה, כמו שאתה אומר: "ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך". ואם לא יזכו, ימותו כולם, כמו שאתה אומר: "ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על העץ".9

מסכת ברכות דף סב עמוד ב

"אם ה' הסיתך בי ירח מנחה" (שמואל א כו יט).10 אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקב"ה לדוד: מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כופר נפשו". מיד: "ויעמוד שטן על ישראל" (דברי הימים א כא א) וכתיב: "ויסת את דוד בהם לאמר: לך מנה את ישראל" (שמואל ב כד א).11 וכיון דמנינהו, לא שקל מינייהו כופר.12

יומא כב עמודים א-ב

משנה: הממונה אומר להם: הצביעו. ומה הן מוציאין? אחת או שתיים ואין מוציאין אגודל במקדש.13

גמרא: תנא: הוציאו אצבעותיכם למנין. ונימנינהו לדידהו! מסייע לר' יצחק, דאמר ר' יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה שנאמר: "ויפקדם בבזק" … "ויפקדם בטלאים".14 אמר ר' אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".15

במדבר רבה ב יח

"והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יִמָּד ולא יִסָּפֵר" – א"ר שמלאי: מהו הדבר הזה? מי שהוא אומר שיש להם מספר, הוא חוזר ואומר להם שאין מספר: "לא ימד ולא יספר"?16 אלא, בזמן שאין עושין רצונו של מקום, יש להם מספר … ובזמן שהם עושין רצונו של מקום, אין להם מספר … רשעים שבהם, יש להם מספר, אבל לצדיקים אשר לא ימד ולא יספר.17

דבר אחר: לפני הקב"ה יש להם מספר, שנאמר: "והיה מספר בני ישראל", אבל לפני בשר ודם אין להם מספר, שנאמר: "אשר לא ימד ולא יספר". דבר אחר: ליתן להם גדולה ציוה הקב"ה לִמְנוֹתָם, כגון: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (שמות ל יב), אחר מעשה העגל כדי לרומם קרנם. וכן ציוה הקב"ה למנותם כדי לעשות דגלים, שנאמר: "אלה פקודי בני ישראל" (במדבר ב לב). וכן ציוה הקב"ה למנותם לחילוק הארץ, הוי: "והיה מספר בני ישראל". אבל לענין חסרון, לא ציוה הקב"ה למנותם. ואם תאמר: הרי דוד מנאם וחסרו? הא לא ציוה המקום למנותם ולכך חסרו, ולכך נאמר: "אשר לא ימד ולא יספר".18

מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תשא סימן ח19

אתה מוצא עשרה פעמים נמנו ישראל: אחת בירידתן למצרים, במצרים כתיב: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דברים י כב).20 ואחת בעלייתן, שנאמר: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף" (שמות יב לז).21 ואחת בפרשת כי תשא, ושנים בספר וידבר,22 אחת בדגלים, ואחת בחילוק הארץ. ושנים בימי שאול, שנאמר: "ויפקדם בטלאים" (שמואל א טו ד), "ויפקדם בבזק" (שמואל א יא ח).23 ואחת בימי דוד, שנאמר: "ויתן יואב את מספר מפקד העם" (שמואל ב כד ט). ואחת בעלייתן מן הגולה,24 שנאמר: "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים" (עזרא ב סד). ואחת לעתיד לבוא, שנאמר: "עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה אמר ה' " (ירמיה לג יג).25 אמר הקב"ה: בעולם הזה היו בני אדם סופרים אתכם, אבל לעולם הבא אני אספור אתכם, ואין מי יספור אתכם, שנאמר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" (הושע ב א).26

דברים רבה א יג, פרשת דברים

"ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א י-יא) … כך אמרו לו ישראל: רבינו משה, הקב"ה לא נתן קצבה לברכותינו: ואתה אמרת: "אלף פעמים"? אמר להם: מה שברכתי אתכם, משלי ברכתי; כשיבוא הקב"ה, "יברך אתכם כאשר דבר לכם".27

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: הזכרנו לאורך כל הדף את פסיקתא רבתי מספר פעמים, הן את פסיקתא י – כי תשא והן את פסיקתא יא – יהודה וישראל. שתי פסיקתאות אלה מוקדשות לפרשת שקלים ומשתיהם שאבנו מים מלוא החפניים לדף זה. הפסיקתא השנייה, יא, דנה באריכות בחטאו של דוד ודווקא היא מוכתרת בשם יהודה וישראל, שם הלקוח מתיאור השפע בימי הזוהר של מלכות שלמה, מלכים א ד כ: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים". ללמדך שנסלח לדוד ואולי גם ללמדך שוב שחטאו היה באופן שערך את המפקד ולא בעצם קיומו.

עדכון אחרון: 01/06/2017

הערות שוליים

  1. פעמיים נמנים בני ישראל בספר במדבר, הוא חומש הפקודים. בראשונה, כאן בתחילת הספר ובשנייה לקראת סופו, בפרשת פנחס. וכדברי מדרש במדבר רבה כא ז, פרשת פנחס: "משל לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין. השלים הרועה שמירתו, כשמחזירן צריך למנותן. כך, כשיצאו ישראל ממצרים מסרן למשה במנין ... בא ליפטר מן העולם בערבות מואב החזירם במנין". ויש עוד מנין ומפקד, קדום יותר, בספר שמות פרשת כי תשא, שמניינו נמסר בפרשת פקודי, שמות לח כו: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (אותו מניין כמו בפרשתנו!), ומטרתו היא תרומה לבניית המשכן (תרומת האדנים לפי חז"ל). ויש בו ציווי איך למנות על מנת להימנע ממכשול ונגף: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". חז"ל (ראה רש"י שמות ל טו) לומדים משם שגם הספירה כאן, בתחילת ספר במדבר, היא לצורך המשכן והיא תרומת השקלים השנתית (הראשונה) ממנה היו מביאים קרבנות ציבור. על המנין בפרשת פנחס לא מצאנו הסבר לצורך מה היה, אם לא לשם "העברת התפקיד" ממשה ליהושע והכנה לכניסה לארץ, כפי שאומר מדרש במדבר רבה שהבאנו בתחילת הערה זו. ויש גם מניין קדום לכל אלה, שעונה למסירת העם במניין למשה במדרש לעיל, בסה"כ לא בפירוט, מצא אותו (נזכיר אותו להלן). כך או כך, אנו נבקש להתמקד בדף זה בגישה הבסיסית במקרא ובחז"ל לגבי מניית עם ישראל.
  2. אין ספק שהקשר המרכזי של הפטרת השבת, שהיא פרק ב בהושע, לפרשתנו, היא נושא הפקודים – מנין בני ישראל. (גם אזכור המדבר: "והולכתיה המדבר ודברתי על לבה ... כימי נעוריה"). לכאורה, הקבלה זו היא על דרך ההשלמה ואף ההעצמה. אם בתורה יש לבני ישראל מספר מָדוּד ומדויק: שש מאות אלף, שלושת אלפים, חמשת מאות וחמישים (לא כולל שבט לוי), אשר בא כתוצאה מעריכת מפקד; לעתיד לבוא, יהיו בני ישראל מספר שאינו ניתן למניה: "כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר", כהבטחה לאבות, ואין צורך או אפשרות לערוך מפקד. אבל בהמשך נראה שיש מי שלומד מהפסוק בהושע את האיסור למנות את בני ישראל: "לא ימד ולא ייספר" - כמו לאו בתורה. ואם כך, לא תוספת שבח והעצמה לעתיד יש כאן, כי אם הבדלי השקפה באשר לפעולת הספירה והמנין, אם היא רצויה, מותרת, או אסורה. ובעצם הנושא של ברכת הושע לבני ישראל: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר", כבר הארכנו בדברינו והיה מספר בני ישראל, בפרשה זו. וכאן נדון בגישות השונות לנושא של הספירה והמניה של עם ישראל.
  3. הפסוק שהבאנו בתחילת דברינו הוא הפתיחה – הציווי – של המפקד ופסוק זה הוא סיכום המפקד. אבל לא הסיכום הראשון של סוף פרק א פסוקים מד-מו: "אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן ... וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים", אלא הסיכום החוזר בסוף פרק ב, לאחר הפירוט החוזר בחלוקה לפי מסע הדגלים (ראה פרקים א ו-ב בתחילת הספר). הרבה "פקודי" ו"פקודים" ומספרים יש לנו בספר במדבר שלפיכך נקרא גם חומש הפקודים ובספרות הכללית Numbers. ולהלן נראה שיש לספר זה עוד שם. הרוצה לנחש כאן – מוזמן.
  4. מדרש זה הוא בית אב לשורה ארוכה של מדרשים הרואים בעצם מניית עם ישראל עניין חיובי, נחוץ ואפילו מרומם. לא הרועה שחייב דין וחשבון לבעל הבית הוא שמונה את צאן, אלא בעל הבית (באמצעות הרועה) שסופר ומונה את צאנו ואוצרותיו בחיבה ובאהבה (ולא באימת יום הדין). ראה תחילת במדבר רבה: "כשהוא בא לגדל את ישראל מפרסם איזה מקום, איזה יום, איזה חודש, איזו שנה וכו" ובהמשך: "נמשלו ישראל בערימת חטים, מה החטים נכנסות לאוצר במנין, כך אמר הקב"ה שיהיו ישראל נמנים בכל שעה". וכן במדרשים על הדגלים שבפרק ב ועוד רבים. ובאמת לפי פשט הפסוקים, אין כל רע בעצם המנין. והלוא הספר עצמו נקרא, כאמור, חומש הפקודים ובני ישראל נמנים בו פעמיים, פעם בתחילת הספר ופעם בסופו.
  5. ספר במדבר איננו ביסודו ספר של אירועים משמחים או נשגבים. אין זה ספר שמות של יציאת מצרים ומעמד הר סיני (וגם תלונות וחטא העגל), או ספר דברים של ערב הכניסה לארץ ישראל. בספר במדבר יש אירועים קשים: מתאוננים, קברות התאווה, קורח, זנות בשטים ובראש כולם חטא המרגלים שבעטיו נגזר על עם ישראל ארבעים (שלושים ושמונה) שנות נדודים "בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" (דברים ח טו). לפיכך, הלווים מחוץ למפקד. האם כבר כאן אנו שומעים איזו דעה שונה על עצם המנין? על ה"שאו את ראש"? האם אנו נזכרים בנשיאת ראש לטובה ולרעה של ספר בראשית, למשל?
  6. מידת נפח. פירוש א.א. הלוי: modius, כ-9 ליטר.
  7. "אגורי" הוא בד"כ תואר לזית: "ששמנו אגור בתוכו" (ברכות לט ע"א), "שהוא אוגר שמנו לתוכו" (ירושלמי ביכורים פרק א הלכה ג). אבל חיטים אגורי, מהיכן? חיטים שמנות ומלאות? א"א הלוי מציע: חטים הנותנות קמח לבן יפה, מהמילה גיריס ביוונית.
  8. אם חשבנו שהלווים הם מחוץ למנין, "כדי שלא יכלו עמהם בגזירה", בא מדרש זה, שנאמר על מנין הבכורים שבפרק ג ולא על המניין הכללי שבפרק א, ומאושש את הדעה שראינו במדרש הראשון. והלוויים שמחליפים את הבכורים גם נמנים לבסוף. סוף דבר, אין כל פגם בעצם המנייה, אדרבא. ראה גם פסיקתא רבתי  פיסקא י - כי תשא: "אמר ר' לוי: למה מנה אותם בכל שעה? [משל] למלך שהיו לו תסבריות ולא היה משגיח עליהם למנות, היה לו פלומטרין אחד של זהב קטן והיה בכל שעה נוטלו ומונה אותן כמה יש בו ומניחו, אחר (כך) כמה ימים (מוצאו) [מוציאו] ומונה אותן ... כך הקב"ה כמה אומות יש בעולם כמה אוכלוסים של אומות ואינו משגיח עליהם ... אלא בכל שעה שאו את ראש בני ישראל". וכן מדרשים רבים נוספים.
  9. ר' פנחס מציג גישה זהירה יותר. מניית העם יכולה להיות לחיוב או חו"ח לשלילה. ההשוואה עם שר המשקים ושר האופים, תוך שימוש בלשון "שאו את ראש", היא אכן חריפה, אך גם הוא לא רואה בעצם המנייה איסור או דבר שלילי, אלא אמצעי אזהרה. גישה זו מתחברת היטב לפשט הפסוק בראש פרשת כי תשא: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם".
  10. כאשר שאול רודף את דוד במדבר זיף, שזו פרשה בפני עצמה. את הדרשן כאן מעניין רק עניין ההסתה, ממנה הוא עובר לדרשתו ולעניינינו. דוד אומר כאן דברים קשים מאד כלפי שמיא, שרוב המדרשים והפרשנים מתעלמים מהם. אבל לא מדרש זה.
  11. כדאי לראות במקור את סיפור המפקד שערך דוד כפי שהוא מסופר בספר שמואל ב פרק כד, מול הנוסח בדברי הימים א פרק כא. למשל, בשמואל, ה' הוא שהסית את דוד ואילו בדברי הימים המסית הוא השטן. בספר שמואל יש תיאור מדויק של מסע המפקד ממנו ניתן ללמוד על ערי הממלכה הראשיות באותה תקופה; תיאור שחסר בספר דברי הימים. יש גם הבדלים משמעותיים במספר, בתוצאות המפקד וכבר עמדו על הבדל זה הפרשנים. בספר דברי הימים משתמעת גם סניגוריה מסוימת על דוד בכך שבאמת לא נפקדו כולם ואף לא הסתיים המפקד, ראה דברי הימים א פרק כז פסוקים כג-כד: "וְלֹא נָשָׂא דָוִיד מִסְפָּרָם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָטָּה כִּי אָמַר ה' לְהַרְבּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם: יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הֵחֵל לִמְנוֹת וְלֹא כִלָּה וַיְהִי בָזֹאת קֶצֶף עַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָלָה הַמִּסְפָּר בְּמִסְפַּר דִּבְרֵי הַיָּמִים לַמֶּלֶךְ דָּוִיד". אך בקווי המתאר העיקריים, הסיפור די דומה, בפרט בתוצאה הסופית של הקצף שיצא על ישראל וקניית הר הבית ע"י דוד מארונה היבוסי, אשר מזכירה את קניית מערת המכפלה בידי אברהם. ראה במקורות שם. ראה כמו כן את דברינו קניית הר הבית ביום ירושלים.
  12. חטאו של דוד, לפי הגמרא, הוא לפי שלא לקח כופר דוגמת מחצית השקל אלא ספר את האנשים ישירות לגולגלות. דוד נכשל במה ששאול קודמו ידע לעשות נכון פעמיים: "ויפקדם בבזק" במלחמת יבש גלעד (שמואל א יא ח), "ויפקדם בטלאים" במלחמת עמלק (שמואל א טו ד). ראה מקבילה רחבה וציורית של כל הפרשה בפסיקתא רבתי יא - יהודה וישראל, כולל הדיאלוג הקשה בין יואב לדוד: "אמר לו דוד: או אתה מלך ואני שר צבא, או אתה שר צבא ואני מלך"; וכל התחבולות שעשה יואב במהלך המפקד. ודווקא שם לא נזכר עניין הכופר למרות שפסיקתא זו היא על  פרשת שקלים. ראה גם מדרש שוחר טוב (תהלים) פרק יז.
  13. שזה סוג של פייס (הגרלה) בין כל הכהנים המבקשים ליטול חלק בעבודת המקדש בתחילתה בבוקר. ראה פרשני המשנה.
  14. דרשתו של ר' יצחק, הגם שנאמרת בלשון פסקנית: אסור למנות את ישראל, מתיישבת עם המדרשים והפסוקים שלעיל. האיסור הוא על ספירה ישירה של האנשים. אבל ע"י חפץ כגון בזק (חרסים) או טלאים, מותר. בדיוק כמו מחצית השקל. יתר על כן, פה אפילו מדובר שמוציאים אצבעות והספירה היא של חלק מגוף האדם בלי צורך בחפץ חיצוני. במרוצת הדורות זכה כידוע, איסור זה להקפדה יתרה, כאשר גמרא זו ביומא היא המקור העיקרי. הגם שניתן להבין אותה כאיסור מנייה של בני אדם ללא חפץ מתווך. ומשה עצמו כיצד מנה? "במספר שמות לגולגלותם - כך אמר לו הקב"ה למנותם, לכל אחד ואחד. לא תהא אומר לראש המשפחה: כמה יש במשפחתך? כמה בנים יש לך? אלא כולם יהו עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם". (במדבר רבה א ט, מובא ברמב"ן בפרשתנו פרק א פסוק מה). לפי פשוטו של מדרש זה, נראה שמשה ספר גולגלות ממש! אך במניית הלויים בפרק ג אומר המדרש: "אמר לו הקב"ה: אתה עושה שלך ואני עושה שלי ... היה משה הולך ועומד לו על פתח אהליהם והשכינה מקדמת ואומרת לו: חמישה תינוקים יש בבית הזה, שמונה תינוקים יש באוהל הזה וכו', זהו שכתוב: ויפקוד אותם משה על פי ה' - כשם שהשכינה אומרת לו" (במדבר רבה ג ט). ושם נמנו מגיל חודש ימים. ראה שוב בפסיקתא רבתי יא שהזכרנו בהערה 12, את כל התחבולות שעשה יואב בשעת מניית העם.
  15. דרשתו של ר' אלעזר מקשרת אותנו עם פרק ב' בהושע, שהיא הפטרת השבת. אלא שהיא משנה את המשמעות הפשטנית והחיובית של הפסוק שבגללה קבעו אותו להפטרה של פרשתנו. והגם שהוא אומר "עובר בלאו", ברור שאיסור זה הוא מדרבנן והסמיכוהו על פסוק בנביא ובפשטות נראה שאינו אלא מוסיף על דבר ר' יצחק וגם הוא מדבר על מניה של אדם ולא של חפץ. ואגב, היו שהעירו (המהרש"א) שיש סמך גם מהתורה עצמה, בדברי יעקב לקב"ה ערב הפגישה עם עשו: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית לב יג). ראה גם ירמיהו לג כב.
  16. ר' שמלאי פוסק את הפסוק כך: "והיה מספר בני ישראל" – משמע שיש וניתן לספור אותם, לעומת "אשר לא ימד ולא יספר" – משמע שאי אפשר ובלתי ניתן לספור אותם. ברור שזו שאלה מנחה שמטרתה להגיע לדרשה שמצויה כבר בראשו של הדרשן, שהרי אין שום בעיה בפשט הפסוק.
  17. ומה תשובתו? דרשה פשוטה: "כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום" – יהיו כל כך מרובים עד שאי אפשר לַמּוֹד או לספור אותם. "כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום" – יהיו אמנם מרובים, עדיין כחול הים, אך ניתן לספירה ולאמידה. ואין שום זכר לדרשת איסור המנייה של ר' יצחק. זאת ועוד, ראה דרשה זו עצמה בגמרא יומא שהבאנו בסמוך בשם ר' שמואל בר נחמני. ממהלך הסוגיה שם נראה בבירור שדרשה זו באה לרכך את דברי ר' יצחק ור' אלעזר.
  18. ההבדל הוא במטרה, האם היא ראויה אם לאו, ולא כל כך באמצעי: טלאים, שקלים או אצבעות. יש ספירות ראויות ויש ספירות שאינן ראויות ושתיהן נלמדות מהפסוק בהושע שבהפטרת השבת. ספירה ראויה היא בציווי של הקב"ה ובצורך אמיתי של הציבור ואילו ספירה בלתי ראויה היא של השלטון שרוצה להאדיר את כסאו. האם זה המקרה של דוד? האם לאחר המגיפה היה מותר היה לו למנות את ישראל כמו לאחר המגיפה של חטא העגל? האם לצורך יישוב הארץ וחיזוק ערי הספר היה מותר לו כמו לצורך הנחלאות בפרשת פנחס בסוף הספר? עפ"י הגמרא במסכת ברכות סג לעיל (וגם הגמרא ביומא), חטא דוד היה בשיטה ולא במהות. הוא לא הקפיד על פסוק פשוט בתורה: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". וכלשון הגמרא בברכות לעיל: "כיון דמנינהו, לא שקל מינייהו כופר". אבל המדרשים שמתמקדים בפסוק בהושע, והופכים נבואה של אחרית הימים לאיסור, נאלצים להעמיק את חטאו של דוד למהות ולא לטכניקה, וכך להעצימו. ה"תנא דמסייע" שלהם הוא המקרא, בשמואל ב ודברי הימים א, המספר את סיפור המפקד. ראה בפרט דברי יואב שם שמתנגד למפקד, ולא מסיבות טכניות ומפציר בדוד: "ואדוני המלך, למה חפץ בדבר הזה".
  19. ראה מקבילה (מקור?) למדרש זה בפסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא י - כי תשא.
  20. במקבילה בפסיקתא רבתי מובא כאן הפסוק מספר בראשית המספר על ירידת יעקב למצרים: "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (בראשית מו כז). אך כאן הדרשן מעדיף פסוק "מכלי שני", את דברי משה בספר דברים (י כב) הסוקר את ההיסטוריה: "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה". אולי בגלל החצי השני של הפסוק: "וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב".
  21. זה המנין הקדום לכולם שאליו רמזנו בסוף הערה 1 לעיל. כאן הוא אמנם מס' 2 אבל הוא הראשון בו עם ישראל נמנה כעם גדול ולראשונה המספר "שש מאות אלף".
  22. הכינוי ספר "וידבר" לספר במדבר (על שם המילה הראשונה בספר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני וכו' "), הוא נדיר אך בהחלט מצוי. אצל פרשני המקרא, ראה הסיום המחורז של פירוש רשב"ם לספר ויקרא (פרק כז פסוק ל) שהוא גם מבוא לספר במדבר: "ומישרים דובר. ימציא לו סבר, בספר וידבר". ובמדרש, ראה הסיום של ספרי במדבר: "סליק ספר וידבר" (אך אין לדעת אם לא המעתיקים הוסיפו סיומת זו). מקור מעניין במיוחד הוא מדרש בראשית רבה פרשה סד סימן ח הדן בשבעת ספרי התורה לפי שיטת בר קפרא, שאוגדו לחמישה ספרים בשיטה שהתקבלה: "כמה בארות חפר אבינו יצחק בבאר שבע? ר' יהודה אמר ד' כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר. ורבנן אמרי: חמש, כנגד חמישה ספרי תורה: ויקרא שם הבאר עשק - כנגד ספר בראשית ... ויקרא שמה שטנה - כנגד ספר ואלה שמות ... וימצאו שם באר מים חיים - כנגד ספר ויקרא ... ויקרא אותה שבעה - כנגד ספר וידבר, שהוא משלים שבעה ספרי תורה. והלא ה' הן? אלא בן קפרא עושה וידבר שלושה ספרים". הפסוק: "ויהי בנסוע הארון" והצמודים לו מחלקים את ספר "וידבר", בשיטת בר קפרא, לשלושה ספרים: לפניהם, אחריהם והם עצמם. וכבר הארכנו לדון בנושא זה בדברינו שבעה ספרי תורה בפרשת בהעלותך. אולי משנדחתה שיטת בר קפרא, קיבל הספר את שמו המקובל "במדבר". וצריך עיון. ועכ"פ, לצד השם חומש הפקודים, נקרא ספר זה גם ספר וידבר.
  23. אם נחבר מדרש זה לגמרא בברכות סג שהבאנו לעיל, נראה שיש כאן "עקיצה" לדוד בהשוואה עם שאול שידע איך למנות את עם ישראל, פעמיים! המלך הצדיק שבא להחליף את שאול שחטא במלחמת עמלק, חטא במה ששאול ידע להיזהר בו וכל תינוק (תלמיד) בבית המדרש יודע! היכן הקפיד שאול למנות את עם ישראל בטלאים? במלחמת עמלק! ובמה כשל? כאשר חמל על מיטב הצאן (הטלאים). והיכן לקח דוד שלל? במלחמתו בעמלק בצקלג (שמואל א פרק ל), שם גם נוסד החוק: "כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ". וכבר עמדו חז"ל על אי הצדק הזה שבין האופן שבו נשפט שאול ובין זה של דוד ואמרו: "כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה; שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו". היכן אמרו זאת? בהמשך הסוגיה בגמרא יומא כב שהבאנו לעיל בדין מניית העם. ראה דברינו בין שאול לדוד בפרשה בה אנו עומדים.
  24. בית שני, עליית עזרא ונחמיה. עלייה שהייתה דלה וחלשה. ראה דברינו עליית בית שני בשיר השירים רבה.
  25. ראה דברינו ונתנה תוקף בראש השנה שם הראינו שלפסוק זה בירמיהו מצטרפים פסוקים נוספים מהתורה ומספר יחזקאל, וגם מדרשים (חלקם ראינו גם בדף זה), בשבח הרועה המונה ומבקר את צאנו בשמחה. אך הפייטן העלום של נתנה תוקף העדיף את דברי המשנה במסכת ראש השנה, פרק א משנה ב: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' " ושיווה למניית הצאן פנים של חיל ורעדה ואימת יום הדין.
  26. מדרש זה חוזר למדרשים בהם פתחנו בשבח הספירה והמניה של עם ישראל. אפילו "לעתיד לבוא" עדיין יהיה מונה, אלא שהמספר יהיה כה גדול עד שרק הקב"ה יוכל למנות את עם ישראל: "כך צבאות יש לי בעולמי שעושין רצוני". הפסוק בהושע שמשמש ציר מרכזי בדרשות חז"ל על איסור המנייה של עם ישראל מצטרף גם הוא, בדרשה זו, לרוח החיובית של ספירת עם ישראל. מפתיע מכל, במדרש זה, הוא האזכור ברצף, בין עשר המניות, של המפקד של דוד בלי שום ביקורת או הערות. האם גם מכאן נוכל ללמוד שחטאו של דוד לא היה בעצם קיום המפקד אלא באופן בו נעשה? שגיאתו לא הייתה במטרה, אלא באמצעי ובדרך קיום המפקד? כך הוא בנוסח התנחומא. אבל במקבילה בפסיקתא רבתי י – כי תשא, הוא מסיים מדרש זה וחוזר לכל הדיון שהבאנו: "וכל זמן שנמנו מפי הדיבור, לא נגע בהם מגפה. וכל זמן שנמנו שלא מפי הדיבור נגעה בהם מגפה. ואימתי נמנו שלא מפי הדיבור ונגעה בהם מגפה? בימי דוד, שנאמר: ויעמוד שטן לישראל ויסת את דוד" (דברי הימים א כא א). מיד נגע בהם המגפה, שנאמר: ויתן ה' דבר בישראל (דברי הימים א כא יד). ומה שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה: יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים (מלכים א' ד' כ')".
  27. חזרנו אל משה הרועה הנאמן הפוקד את צאנו לפני העברת מקל הרועים ליהושע ופנחס. כאן, בראש ספר דברים, שכולו נאמר מראש חודש שבט ועד שבעה באדר, פונה הרועה לצאן עצמו ומברך אותם שירבו וירבו עד מאד. לא מפקד, רק ברכה פשוטה ממי שנהג את הצאן שנים רבות וסבל ממנו לא מעט. אך הצאן רוצה עוד. ראה דברינו ככוכבי השמים לרוב בפרשת דברים.