- מפרש רד"ק על הפסוק: "כי אין רחמים גדולים כרחמי האב על הבן". ראה המשך הפסוקים שם: "כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ: כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ" ששולבו בתפילת נתנה תוקף. ולפני הפסוק שהבאנו לעיל, פסוקים על סליחה ורחמים: "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי: הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים: ... רַחוּם וְחַנּוּן ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד" ועוד. ראה שם.
- והפסוק הסמוך שם: "אַל תִּקְצֹף ה' עַד מְאֹד וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן הֵן הַבֶּט נָא עַמְּךָ כֻלָּנוּ". פסוק זה שייך לכאורה לנושא כחומר ביד היוצר עליו הרחבנו ביום הכיפורים. אך ראה תרגום המיוחס ליונתן על הפסוק, בפרט חלקו הראשון: "וְאַתְּ יְיָ רַחֲמָךְ עֲלָנָא סַגִיאִין כְּאַב עַל בְּנִין, אֲנַחְנָא טִינָא וְאַתְּ בְּרֵיתְנָא וְעוֹבַד גְבוּרְתָּךְ כּוּלָנָא". ופירוש רד"ק: "ועתה ה' - אף על פי שחטאנו לפניך, אנחנו בניך ואתה אבינו והאב לא יזנח הבן ואף על פי שחטא לו". ופירוש מצודת דוד שם: "ועתה ה' – רוצה לומר, על כל זה הלא אתה אבינו ודרך האב לרחם על הבן". ובשמות רבה להלן נראה עוד איך פסוק זה קשור לנושא שלנו.
- גם פסוק זה ניתן לצרף בהסתמך שוב על תרגום יונתן שגם מסביר את הביקורת המשתמעת כאן על אברהם ויעקב: "אֲרֵי אַתְּ הוּא דְרַחֲמָךְ עֲלָנָא סַגִיאִין כְּאָב עַל בְּנִין, אֲרֵי אַבְרָהָם לָא אַסְקָנָא מִמִצְרַיִם וְיִשְׂרָאֵל לָא עָבַד לָנָא פְּרִישָׁן בְּמַדְבְּרָא, אַתְּ הוּא יְיָ וְרַחְמָךְ עֲלָנָא סַגִיאִין כְּאָב עַל בְּנִין פִּרְקְנָא מַעֲלַם שְׁמָךְ" ורש"י שמסביר: "כי אתה אבינו - ועליך להביט ולראות בצרותינו: כי אברהם לא ידענו - בצרת מצרים: וישראל לא יכירנו - במדבר כי כבר נסתלקו מן העולם. ואתה ה' אבינו בכולם נעשית לנו אב". ועוד נשוב גם לפסוק זה להלן.
- גם כאן חוזר מוטיב האב החומל על בנו, אבל בדגש על "יראי ה' ", על מי שמוכן גם לקחת על עצמו מחויבות. ראה פירוש רד"ק לפסוק: "העובד אותו - האב חומל על כל בניו כמו שאמר כרחם אב על בנים אבל יותר חומל על העובד אותו".
- נפתח כמקובל בדרשות ובמדרשים בדבר הלכה. ניתן לקיים "ודגלו עלי אהבה", לדלג ולעבור למדרשי האגדה שבהמשך.
- מדובר באדם שעומד כנגד פורץ שבא לגנוב רכוש אבל אין לדעת אם כשיעמדו נגדו הוא עלול גם להרוג את העומד בדרכו. המחלוקת היא מהי "ברירת המחדל", מה הוא המקרה הסתמי. האם סתם פורץ לא ימהר להרוג אם יתנגדו לו ולפיכך אין לבעל הבית רשות לירות בפורץ, אלא אם כן "ברור לך כשמש" שהפורץ גם עשוי להרוג ו"אין לו שלום עמך" (אם הוא חמוש ואלים במיוחד, למשל); או שמא ההפך, סתם פורץ עשוי בהחלט להרוג אם יתנגדו לו ולפיכך יש לבעל הבית רשות לירות בפורץ, אלא אם כן "ברור לך כשמש" שהפורץ איננו אלים ו"יש אין לו שלום עמך" (ילד, אשה, למשל).
- תשובת הגמרא היא שיש להבחין בין אב שבא על בנו שאז "יש לו שלום עמך" כי אב מרחם על בנו ובין בן שבא לגנוב מאביו שעלול גם להרוג אותו. ראה רש"י שמות כב ב פרשת משפטים: "אם זרחה השמש עליו - אין זה אלא כמן משל, אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות". אולי קשה לנו להפנים הלכה זו בימינו ואולי לא. אין ספק שההלכה כאן מקצינה ומביאה דברים "עד הקצה" כדרכה. ראה המשך הגמרא שם דבריו הקיצוניים עוד יותר של רב שכל מי שיבוא עליו במחתרת הוא יעמוד כנגדו, חוץ מרב חנינא בר שילא. ולא משום שהוא צדיק, שהרי אם יבוא לגנוב אין הוא צדיק, אלא משום שאני יודע שהוא מרחם עלי כרחם אב על הבן. זו אכן הלכה "קיצונית" שבאה אולי לחדד מצבים נפשיים וקיצוניים שבני אדם מסוגלים להיקלע אליהם (עקב עוני מחפיר למשל), כולל ביחסי אב-בן, וצריכה עיון נפרד. נחזור לחיקה החם והבטוח יותר של האגדה (שגם היא לעתים מוקצנת. ראה דברינו המדרש המעצים בדפים המיוחדים).
- ר' חייא קובע בסתמיות "כרחמן שבאבות" ולא מציין מי הוא. אפשר לדמיין "מדרש חי" בו יושבים כל החכמים בצוותא ור' חייא 'מתניע' דיון באגדה: מי הוא שראוי לתואר 'רחמן שבאבות'? המילים: "ואיזה רחמן שבאבות?" יכולות להיות עדיין של רבי חייא בפנייתו לנוכחים – המשך המדרש החי, אך סביר יותר שהם של 'המספר' או עורך המדרש כשזה נכתב לדורות.
- כאן במובן של 'מה הסמך'? מנין לך דבר זה שהקב"ה נשבע שלא יביא עוד מבול על העולם?
- אברהם הוא הרחמן שבאבות, אומר ר' עזריה בשם ר' אחא, בשל עמידתו התקיפה כלפי הקב"ה בניסיונו להציל את סדום. בנושא זה הארכנו לדרוש בדברינו שבועת נח – קץ העונש הטוטאלי? בפרשת נח וכמו כן בדברינו חלילה לך מעשות כדבר הזה בפרשת וירא. אברהם עומד וטוען כלפי הקב"ה: אינך יכול לעשות מה שבדעתך לעשות לסדום. מה שחשוב כאן הוא שהבחירה באברהם כרחמן שבאבות (מה עם גירוש ישמעאל ועקידת יצחק?) מרחיבה מאד את משמעות הפסוק "כרחם אב על בנים". מי הוא "האב"? - אברהם "אב המון גויים". ומי הם הבנים? - אנשי סדום ועמורה! ובעצם כל בני האדם, כל "באי בראשית" (ביטוי שמצאנו במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יב ב בקשר ל"חודש הזה לכם" ולא לכל באי בראשית), וכל "באי עולם" (ביטוי שכיח הרבה יותר). מה שמתקשר עם המשנה בראש השנה א ב: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" (תוספתא ראש השנה א יא שם "בני נומרון") ומשם לתפילת ונתנה תוקף. מה שכמובן נותן תוקף אוניברסלי ורחב ביותר לראש השנה. ראה הביטוי "הוא חותם יחידי לכל באי עולם" (שמות רבה (שנאן) ד ג).
- ר' יהושע סבור שהפסוק "כרחם אב על בנים" והתואר "רחמן שבאבות" מגיע ליעקב. ועל כך נראה עוד במדרש בראשית רבה שלהלן. בינתיים, נראה את סיכום שתי הדעות הנ"ל במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) על הפרק (מזמור קג) בתהלים, בשינוי שמות החכמים: "כרחם אב על בנים. תני ר' חייא: כרחמן של אבות. ומי הוא זה? ר' יהודה הנשיא אמר: זה אברהם, שכך היה אומר לפני הקב"ה בשעה שבקש רחמים על הסדומים, שנאמר: האף תספה צדיק עם רשע (בראשית יח כג). ר' ברכיה אמר: כיעקב אבינו, שכן כתיב: והוא עבר לפניהם (בראשית לג ג), אמר: מוטב לי שיפגע בי, ואל יפגע בבניי. הוי: כרחם אב על בנים".
- פסוק מתוך פרק סו המסיים את ספר ישעיהו ושאנו קוראים כפעמיים בשנה בשבת ראש חודש.
- אני אעשה את שניהם: דידאב – כמו אב, דידאם – כמו אם.
- הסיום ב"אנכי אנכי הוא מנחמכם" לא בא רק לחזק את הקב"ה כממלא תפקידה של האם לצד האב, אלא פשוט משום שכל הדרשה היא חלק מפיסקא יט של פסיקתא דרב כהנא "אנכי אנכי הוא מנחמכם". ראה מדרש זה גם בילקוט שמעוני ישעיהו רמז תעד: "אמר הקב"ה: אנכי אנכי הוא מנחמכם - אמר רשב"נ: דרכו של אב לרחם, כרחם אב על בנים, ודרכה של אם לנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו. אמר הקב"ה אנא עבדית דאבא ודאמא". ראה מדרש בראשית רבתי על הפסוק בפרשת וישלח "והוא עבר לפניהם", שם מובא סיפור על יואב שהעמיד למבחן את דברי דוד בתהלים "כרחם אב על בנים" ועשה ניסיון על זקן שהיו לו שנים עשר ילדים וחיי חיי עוני, במכירה של בן. הרוצה לפלפל יאמר שהאב שיש לו יותר סמכות (האמנם?) ולפיכך הוא זה שתחילה מרחם ופותח לבן את הדלת חזרה לבית ומשנכנס הבן האם היא המחבקת והמנחמת והמרגיעה. אבל נראה שהרחמים והניחומים שלובים זה בזה ואין טעם לפלפל יתר על המידה באגדה וברגשות הורים-ילדים.
- חזרנו למדרש פסיקתא דרב כהנא לעיל בהשוואה בין אברהם ליעקב מי הוא הרחמן שבאבות. נתמקד ביעקב. האמירה: מוטב יפגע בי ולא בבניי מזכירה את הדרשות על הפסוק "כנשר יעיר קינו" שבשירת האזינו, כגון מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ב: "מה נשתנה נשר זה מכל העופות כולם? שכל העופות כולן נותנין את בניהם בין רגליהם, מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם. אבל הנשר הזה, אינו מתיירא אלא מאדם זה בלבד, שלא יזרוק בו חץ. אמר: מוטב שיכנס בו ולא בבנו". ראה דברינו כנשר יעיר קינו בפרשת האזינו. שבת פרשת האזינו, היא ברוב שנים גם שבת שובה, מכריעה לכאורה כשיטה שיעקב הוא הרחמן שבאבות. אין בכל השירה אזכור של אברהם או יצחק, רק של יעקב (ושל ישראל), כפסוקים בדברים לב ח-ט: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (לגבי "למספר בני ישראל", יש נוסח "בני אל" שנמצא במגילות קומראן, היינו הציב גבולות וארצות לכל אומות העולם, ובני יעקב – הם נחלתו). ראה פירוש הרא"ש על הפסוק: "למה אמר יעקב חבל נחלתו יותר מאברהם ויצחק? ויש להשיב כנשר שהוא רחמני על בניו שהוא אומר יגיע בי החץ ולא בבני. וזה אומר הכתוב: כרחם אב על בנים - וזהו יעקב ... שהרי אברהם נמצא אכזרי שרצה לשחוט את בנו ולא רצה להתפלל עליו. וכן יצחק רצה לקלל את יעקב ויעקב שרחמיו על בניו". ראה גם שאלת הזוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי, על יעקב כיצד זה ביקש יעקב מבניו שיקברוהו בארץ כנען ולא נשאר עמם במצרים שתגן זכותו עליהם שם: "רבי יוסי אמר: כיון דיעקב הוה ידע דבנוי ישתעבדון בגלותא תמן במצרים, אמאי לא אתקבר תמן בגין דיגין זכותיה על בנוי? אמאי בעא לאסתלקא מתמן? והא כתיב: כרחם אב על בנים, אן הוא רחמנותא?". ועונה שם מה שעונה, ראה שם.
- אמר הקב"ה: אומר ליעקב שהיה לו צער גידול בנים, שבניו חטאו, אולי הוא יבקש עליהם רחמים.
- אין עצה טובה ואין תושיה, לא בסבא-בזקנים (אברהם) ולא בצעירים (דרדקי, יעקב).
- אחרי שני המדרשים לעיל שמתווכחים מי הוא הרחמן שבאבות (והנטייה ליעקב לצד הביקורת עליו כנ"ל), אי אפשר שלא להביא מדרש זה המשבח את יצחק אבינו, את "הסנדוויץ'" שכלוא ונחבא במרבית המדרשים (גם בהיקף הפסוקים והפרשות במקרא) בין דמות האב ודמות הבן הדומיננטיים. דרשה זו מוכנה לשים בפי אברהם ויעקב את המילים הקשות: "יימחו על קדושת שמך" ובלבד לפאר את יצחק. אבל יצחק דוחה את הפנייה הזו ואומר: "קלסו לקב"ה" ולפיכך חוזרים בני ישראל ואומרים: "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך". ראה פירוש רד"ק על פסוק זה: "כי אתה אבינו - והאב לא יתאפק על הבן אלא ירחם עליו מיד". וכבר הארכנו לדון בדמותו המיוחדת של יצחק שלא נטש את הארץ גם בשנים קשות ולא גלה, בדברינו יצחק אבינו בפרשת תולדות ולא נחזור ונאריך כאן.
- האבא מבין שמגיע עונש לבן, אבל לא יכול או רוצה לראות כאשר זה נעשה. "האבא" כאן הוא הקב"ה ו"הבן" הוא מרים. רק אחרי שהסתלקה השכינה הצטרעה מרים. השכינה לא יכלה לראותה בהצטרעותה. מנגד, נקוט בידינו הכלל, בעקבות ספר משלי יג כד: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר". ראה דברינו בנושא זה בפרשת שמות. האם האב המרחם והאב המחנך הם סותרים? המדרש לעיל מפריד בין האבא ובין הפדגוג (מי שם הפדגוג בנמשל?), אבל השאלה במקומה עומדת: אבא מרחם ואבא מחנך, הילכו שניהם יחדיו? בא ספר משלי ג יב ואומר: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה". על פסוק זה יש מדרשים רבים בשבח השילוב של תוכחה ואהבה, ייסורים ורחמים (ברכות ה ע"א, מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה י, ספרי דברים לב ועוד). ראה פירוש רבינו יונה לפסוק במשלי: "וכאב את בן ירצה ... הבן אשר יאהב וירצה מכל בניו, אותו יוכיח מכולם וישקוד על מוסרו, למען יהיה כולו יפה במידותיו ... גם יש לפרש וכאב את בן ירצה - אחר שיוכיח האדם, יוסיף לרצותו, כאב שיוסיף לרחם על הבן אחר התוכחות ולכפול חמלתו עליו".
- יחסי ורחמי אב-בן נמשכים עד דור שלישי, עד סבא-נכד. (נין כאן הוא במשמעותו המקראית, היינו בן. ראה איוב יח יט: "לא נין לו ולא נכד בעמו"). ואגב מוסיף ר' אבא שגם אחים שנעשו שותפים, דרך ירושה משותפת למשל, שהם ממשיכים להחזיק בשותפות סבירה עד שלושה דורות (בע"ה). לגבי סבא-נכד ראה הנחת של יעקב שזכה לראות במצרים את אפרים ומנשה ושל יוסף עצמו, בראשית נ כג: "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף". וכפסוק: "והודעתם לבניך ולבני בניך" – דברינו בפרשת ואתחנן. ובימינו, נראה שזכינו גם לבני ריבעים, כהבטחת הנביא ליהוא, מלכים ב י ל: " ... יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי ... בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל". נראה שההבטחה ליהוא לבסוף לא התממשה, אבל בימינו הולכת ומתממשת ורחמי אב על בנים נמשכים גם לנינים של היום (ואמר מי שאמר שיחסי סבא-נכד-נין הם רק אהבה בלי תוכחה וחינוך).
- בעקבות המדרש הקודם נעשה אתנחתא קלה ונפתח את חלון בית המדרש לרוח קלה ושובבה (ראה דברינו בדיחות דעת של חכמים בדפים המיוחדים). נוסח הגמרא להלן הוא בתרגום לעברית עפ"י שטיינזלץ. בעלי תריסין יעיינו במקור שם.
- הקשר בין טהרה (הקפדה על דיני טהרה) וריח או טעם בפירות קשור להתדרדרות בטבע ובאדם בעקבות החורבן, כמתואר בסוף מסכת סוטה (פרק ט). ראה משנה יג שם שעליה בנוי סיפור זה: "ר"ש בן אליעזר אומר: הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח המעשרות נטלו את שומן הדגן". מכאן שמי שיש לו חוש ריח מפותח (גם טעם?) יש בו רוח טהרה.
- "אבא", זה שמו הוא הבן של רבה והנכד של רב הונא.
- רב הונא נותן את התמר שמצא לבנו, אך זה נותן אותה לבנו שלו. רב הונא סונט ברבה בנו ששימח את לבו אבל הקהה את שיניו והגמרא מסיימת באמרת העם שהאב מרחם על בנו אבל הבן מרחם יותר על הבן שלו. נראה שאין בכך כל תמיהה. רבה ריחם על אבא בנו בדיוק כמו שרב הונא ריחם על רבה בנו ולא ברור מדוע "הקהה את שיניו". אולי משום שלא זכה לשמח את בנו. אבל סבא יכול גם לשמוח עם הנכד, לא כך? ובבראשית רבה לעיל אכן שלושה דורות. ראה שוב דברינו והודעתם לבניך ולבני בניך בפרשת ואתחנן.
- נראה שדרשה זו קטועה וחסרה הצלע השנייה: "אם לא זכית", כפי שמצוי במדרשים רבים. אך אפשר שהדרשן רואה ב"קנך" חלק בלתי נפרד מ"אביך" וסבור שבפסוק עצמו אין 'שתי צלעות'. יש רק מצב של בן ואליו צריך תמיד לשאוף, בלי לחשוב על אפשרות אחרת. ושלא כדרשה הבאה.
- דרשה זו מעמתת את יחסי הקרבה האינטימיים של אב-בן (מתחטא, עושה רצונו, מרחם) עם יחסי המרות של אדון-עבד (רודה, שלא בטובתו, בעל כורחו). יחסי אב-בן הם בוודאי המצב הרצוי והנכון, אבל יש גם מצב של עבד-אדון – יש גם את "קנך" אם לא זכיתם ל"אביך". ובדברינו אם כבנים אם כעבדים ראינו ששני המצבים אפשריים ולא רק כחלופיים, אלא אפילו בעת ובעונה אחת. כך גם הפסוק במלאכי שהבאנו לעיל: "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ" ופירוש רד"ק שם: "האב חומל על כל בניו כמו שאמר כרחם אב על בנים אבל יותר חומל על העובד אותו".
- הסיומת היא חתימה של הדרשה. גם כאן מדגיש המדרש את השילוב של "בטובה ושלא בטובה", ברצונכם או בעל כרחכם. ראה דברינו עבד שמכרו רבו בתשעה באב שם מובא המדרש שזקני ישראל יושבים בגלות בבל לפני יחזקאל ואומרים לו: נגמרה הברית, והוא עונה להם: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן". הברית בין עם ישראל לקב"ה בלתי ניתנת לניתוק, אין מצב שהאדון מכר את עבדו. אבל האם מצב זה של "בעל כורחכם" יכול גם להביא לרחמים או אפילו לאהבה? האם פריקת עול ורדיה יכולים להפוך לרחמים וקרבה מחודשים? נראה שכל הורה שהתנסה בעליות ומורדות הקשר עם הבנים והבנות, כולל מקרים קיצוניים, יודע את התשובה.
- פרשה מו במדרש שמות רבה מכילה דרשות רבות אשר חוזרות לחטא העגל ומתמקדות בתהליך הריצוי והתיקון של הלוחות השניים שמחצבתם במעשה ידי אדם לעומת הלוחות הראשונים שנחצבו מלמעלה. מוטיב ראשי שם, המחבר מספר דרשות משורשרות, הוא החזרה ליחסי אב ובן שהוא מעניינינו. האם חזרה זו תיתכן וכיצד. ראויה פרשה זו ללימוד לעצמה בשלמותה.
- כאן השמטנו קטע שלם שדורש "כחומר ביד היוצר" את מוטיב האדם העשוי מחומר וכוחו של היצר הרע להחטיא אותו. ראה שם טענת העם כלפי "היוצר": "מי גרם לחבית לנטף ולאבד מה שבתוכה? היוצר שהניח בה את הצרור". ראה דברינו כחומר ביד היוצר ביום הכיפורים. וכל זה במדרש. במקרא לא מצאנו שבני ישראל מתחרטים על חטא העגל ומבקשים סליחה, או אפילו מצטדקים, כמו שמצאנו בחטא המרגלים, ככתוב: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ" (במדבר יד מ). אך לחטא העגל נסלח ולחטא המרגלים לא נסלח, הגם ש"סלחתי כדברך" נאמר להם. ראה דברינו סלחתי כדברך ואולם בפרשת שלח לך.
- כך דברי הנביאים: ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל שפסוקים מספריהם נזכרים שם בדרשה. ובהמשך המדרש חוזר המדרש לחטא העגל ומסכם את הדרשה בדברי משה לקב"ה: "אמר משה: עמך הם ואי אתה יכול לכפור בהם ... הִתְרָצֶה להם שהם בניך. מיד נתרצה להם ... הראה למשה שנתרצה להם שהחזיר להם הדברות, שנאמר: פסול לך". ומי שלא נזכר כאן הוא הושע שתחילה אמר: "קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל ... קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי ... וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם וכו' ", וסופו שאמר: "וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי: ... כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי: ... אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן". ראה דברינו הושע מורה התשובה בשבת שובה וכן פרק ב בהושע בפרשת במדבר.
- זה חלקו השני והחיובי של הסיפור על אברהם שהתגעגע מאד לראות את ישמעאל ובנו והלך למדבר לחפש אותו (והבטיח לשרה (שמן הסתם לא ראתה מסע זה בעין יפה, שלא ירד מעל הגמל). בפעם הראשונה שהגיע אברהם למאהל ישמעאל קבלה אשתו של ישמעאל את פניו בעין רעה מאד וסופה שגרש אותה ישמעאל ולקח את אשתו השנייה עליה מסופר כאן ושמה פטימה. ראה דברינו גירוש הגר וישמעאל בפרשת וירא שם הבאנו את הסיפור בהרחבה. ראה מדרש הגדול בראשית כא כא שמתאר את הנ"ל בלשון דומה: "לימים יצא אברהם אבינו לראות את בנו ולא מצאו ואמר לאשתו תני לי מעט מים. מיד הוציאה לו לחם ומים וקבלתו בסבר פנים יפות. עמד אברהם והתפלל על בנו ונתמלא ביתו מטוב העולם. כשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר וידע שעדיין רחמי אביו עליו. וכן הוא אומר כרחם אב על בנים (תהלים קג, יג)". ראה גם פירוש רד"ק בראשית כא יא שלוקח אותנו למעשה הגירוש עצמו: פרשת וירא פרק כא פסוק יא: "וירע הדבר מאד - כי אף על פי שהיה בן האמה בנו היה והיה אוהב אותו כי היה בכורו והיה מרחם עליו כרחם אב על בנים. ובדרך טובה היה הולך, כי הוא גדל עמו ולמדהו דרך ה', כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה כל שכן לבנו, והיה רע בעיניו שיגרשהו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום הבית, כמו שכתבנו בדבר הגר, והיה מצטער על הדבר, והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבור". כולם מדגישים את רחמי האב על בנים בהקשר לאהבת אברהם את ישמעאל! האם ייתכן שיש כאן הסבר מדוע אנחנו קוראים את פרק כא של בראשית בראש השנה? לא רק בשל פקידת שרה, אלא גם בשל 'עקידת ישמעאל'? פעמיים כבש אברהם את רחמיו – רחמי האב על הבנים בפרק כא אצל גירוש ישמעאל ובפרק כב אצל עקדת יצחק. הרי הוא אברהם אב המון גויים! שניהם מיוצאי חלציו. וכבר עמד פרופ' אוריאל סימון על השוואה מתבקשת זו במספר מאמרים. ראה שוב דברינו גירוש הגר וישמעאל בפרשת וירא (הערת שוליים 21) שם הרחבנו מעט ברעיון זה.
- ראה זוהר מהדורת הסולם - בראשית פרשת ויחי מאמר אל תזכר לנו עונות ראשונים אות תי: "תא חזי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְחִימוּתָא דְיִשְׂרָאֵל, רָחֵים לוֹן, דְּאִינוּן עַדְבֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ, לָא מִסְתַּכַּל אָחֳרָא בְּדִינַיְיהוּ, בַּר אִיהוּ בִּלְחוֹדֵיהּ, וְכֵיוָן דְּאִיהוּ מִסְתַּכֵּל בְּדִינַיְיהוּ, אִתְמָלֵי עֲלַיְיהוּ רַחֲמִין, בְּגִין דְּאִיהוּ כְּאָב דְּרָחֵים עַל בָּנִים, כְּמה דאת אמרת: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' וגו'. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכַּח לוֹן חוֹבִין, מַעֲבָר לוֹן רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, עַד דְּאַעֲבַר לוֹן לְכֻלְּהוּ מִקַּמֵּיהּ". תרגום חופשי: הקב"ה ברחמיו לעם ישראל שהם חלקו ונחלתו, רק הוא דן אותם ומתמלא עליהם רחמים כאב שמתמלא רחמים על בניו. וכשהוא מוצא להם חטאים, מעביר אותם ראשון ראשון, עד שעוברים כולם. מדרש זה "מדלג" על ראש השנה ויום כיפור היישר לחג הסוכות שנקרא "ביום הראשון". ראה ויקרא רבה ל ז "ולקחתם ביום הראשון ... בערב ראש השנה גדולי הדור מתענין והקב"ה מתיר להם שליש מעונותיהן. ומראש השנה ועד יום הכיפורים היחידים מתענין והקב"ה מתיר להם שליש מעונותיהן. וביום הכיפורים כולן מתענין אנשים ונשים וטף והקב"ה אומר להם לישראל: מה שהלך הלך, מכאן נתחיל החשבון. ומיום הכיפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות: זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו. וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידם ומקלסים לשמו של הקב"ה. והקב"ה אומר להם: מה שהלך הלך, מכאן נתחיל החשבון. לפיכך משה מזהיר לישראל: ולקחתם לכם ביום הראשון". ראה דברינו מכיפור לכפות ומכסה לסוכות.