ונתנה תוקף

מים ראשונים: פיוט "ונתנה תוקף" הוא, ללא ספק, מרגעי השיא של תפילת הימים הנוראים ומחשובי הפיוטים בתולדות הפיוט היהודי, ואף בימינו קנה אחיזה בציבור הכללי בארץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים והלחן המרטיט של יאיר רוזנבלום שחובר בקיבוץ בית השיטה בעקבות ה"ימים הנוראים" של תשל"ג. להלן ציטוט מתוך הערך ונתנה תוקף בויקיפדיה: "הפיוט נמצא בגניזת קהיר, ותוארך למאה ה-10 לכל המאוחר; על סמך הממצאים מהגניזה, ועל סמך אופי השפה העברית המשמשת בו, מייחסים החוקרים את הפיוט לפייטן ארץ-ישראלי קדום מהתקופה הביזנטית. ייתכן שמדובר ביניי או אלעזר הקליר, שחיו בארץ ישראל במאות ה-6 או ה-7 לספירה, או בפייטן ארץ-ישראלי אחר מתקופתם. יש הטוענים גם – על סמך העובדה שאין בפיוט משקל מדויק, על פי תוכנו האוניברסלי ומפני שהוא כמעט לא מחורז – שהוא אף מוקדם לתקופה זו".

אין ספק שהפייטן העלום של פיוט זה, היה בקי במקורות וביסס את מילות הפיוט על פסוקים ומדרשים רבים ושזר אותם ביד האמן שלו לכדי יצירה בפני עצמה. ואנו ננסה להתחקות אחר מספר ממקורות אלה ובוודאי שלא נכסה את כולם ונתמקד רק בחלק מהפיוט ובע"ה נשלים בפעם אחרת.

ונתנה תוקף קדושת היום,1

כי הוא נורא ואיום,2

ובו תינשא מלכותך,3

ויכון בחסד כיסאך ותשב עליו באמת.4

אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד,

וכותב וחותם, וסופר ומונה,

ותזכור כל הנשכחות,5

ותפתח את ספר הזיכרונות,

ומאליו ייקרא וחותם יד כל אדם בו.6

…..

וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון,7

כבקרת רועה עדרו8

מעביר צאנו תחת שבטו9

כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי10

ותחתוך קצבה לכל בריותיך11

ותכתוב את גזר דינם.12

….

אמת כי אתה הוא יוצרם13

ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם.14

אדם יסודו מעפר וסופו לעפר,15

בנפשו יביא לחמו,16

משול כחרס הנשבר.17

כחציר יבש18 וכציץ נובל,

כצל עובר19 וכענן כלה20

וכרוח נושבת ואבק פורח וכחלום יעוף.21

 

לשנה טובה תכתבו ותחתמו

לשנת חיים וקיימים22

מחלקי המים

 

מים אחרונים: כאמור, נגענו רק במקצת מהמקורות ולא סקרנו את הפיוט כולו. נשלים בע"ה במועד זה בשנה האחרת, כולנו בה נצבים חיים וקיימים.

עדכון אחרון: 28/08/2016

הערות שוליים

  1. הביטוי "ונתנה תוקף" הוא ייחודי לפיוט והמצאת הפייטן. לא מצאנו (אינה ראיה) ביטוי כזה או דומה לו במקורות קדומים, ואלה המאוחרים מזכירים אותו תמיד בהקשר לפיוט זה. היחידי שמצאנו שמשתמש בו, כשגרת לשון, הוא מהר"ם אלשיך (המאה ה- 16, תורכיה, צפת) בהקדמתו לפירושו לתורה: "ונתנה תקף דברי האיגרת" וסביר שהוא שואל אותו מהמקור בפיוט ונתנה תוקף, שהוא כאמור מהמאה העשירית ואולי מוקדם מכך.
  2. למרות ששינה הפייטן את סדר המילים, נראה שכוונתו לפסוק בחבקוק א ז: "אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא". פסוק זה נדרש בשמות רבה ל יז על יצר הרע ובויקרא רבה יח ב על אדם הראשון, שני מוטיבים שנראה להלן.
  3. רמז לפסוק מברכת בלעם (במדבר כד ז): "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" ואולי גם למלכות דוד כמתואר בשמואל ב ה יב: "וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל". אך כאן מדובר בהנשאות מלכות הקב"ה בעולם, כפי שבאה לידי ביטוי בתהלים פרק כד שאנו אומרים בליל ראש השנה ויום הכיפורים: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד". ואפשר גם שעניין זה מודגש על רקע מלכות הארץ (אדום או ישמעאל) המתנשאת, המתוארת במדרשים ופסוקים רבים. ביקורת סמויה ותזכורת מי היא המלכות האמתית בעולם.
  4. הפסוק המכונן הוא מתהלים פט טו: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ", אך ראה גם משלי כ כח במלכות הארץ: "חֶסֶד וֶאֱמֶת יִצְּרוּ מֶלֶךְ וְסָעַד בַּחֶסֶד כִּסְאוֹ". ובמדרש, ראה אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מג: "ד' דגלים לכסא הכבוד: צדק ומשפט. חסד ואמת. שנאמר: צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך". ובמכילתא דרבי ישמעאל כי תשא - מסכתא דשבתא פרשה א: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שָׁבַת. ממה שבת? מן העבודה. או אף מן הדין? תלמוד לומר: וינפש, מגיד שאין הדין בטל מלפניו לעולם; וכן הוא אומר: "צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך" (תהלים פט טו)". הרי שיש יום דין גם בשבת – וי לנפש!
  5. לא מצאנו פסוק מקור לביטוי זה, אולי הוא בתפילת חנה בשמואל א א יא: "וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ". אבל בדברי חז"ל מצאנו, במשנה במסכת תענית פרק ב משניות ג-ד, בסדר התפילה בתעניות ציבור בו מוסיפים שש ברכות לתפילת שמונה עשרה: "ואלו הן: זכרונות ושופרות, 'אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני', 'אשא עיני אל ההרים', 'ממעמקים קראתיך ה' ', 'תפלה לעני כי יעטוף' ... על הראשונה הוא אומר: מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' גואל ישראל. על השניה הוא אומר: מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות". ראה בהמשך המשנה שם חתימה של כל שש הברכות הנוספות: שומע תרועה, שומע צעקה, שומע תפילה, העונה בעת צרה, המרחם על הארץ. ברכת זכרונות ושופרות משותפת לתפילת תענית ציבור וראש השנה, אם כי בשינוי טופס הברכה החותמת – התוספת העיקרית המייחדת את תפילת ראש השנה היא ברכת מלכויות. ראה דברינו מלכויות בראש השנה. וכאן בא הפייטן ומזכיר לנו גם את ברכת זוכר הנשכחות.
  6. פסוק המקור הוא מאיוב פרק לז ז: "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ", דברי אליהוא לאיוב. עפ"י המפרשים שם, הפייטן ללא ספק שינה את משמעות הפסוק וכוונתו שחותם יד האדם ומעשיו כתובים כולם בספר הזכרונות של הקב"ה. אבל אנו בחרנו להביא מהמדרש את דברי המשנה במסכת סנהדרין פרק ד משנה ה: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ... ולהגיד גדולתו של הקב"ה - שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה. ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם". תפילתנו לפיכך היא, שביום הדין יזכור הקב"ה שאנו חותמו ושכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ואין הקב"ה חפץ אלא להצדיק בריותיו ולקיים את עולמו (עפ"י דברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן).
  7. פה ברור שהפייטן לקח את דברי המשנה במסכת ראש השנה, פרק א משנה ב: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". ובגמרא ראש השנה יח ע"א הובאו שלושה פירושים לבני מרון: "מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. (אמר) רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת". והפייטן נקט כפירוש הראשון: בני אמרנא – צאן, שהרועה סוקר אותם בבוקר כשמוציאם למרעה ובערב כשחוזרים לדעת מניינם (ורש"י מפרש על פעולת מעשר בהמה). אבל ייתכן שהפייטן גם מרמז לדעה שאלה חיילות בית דוד בשל מוטיב המלך של ראש השנה וכן לסקירה של כולם כאחת, מה שמתאים יותר לנמשל, לבאי עולם העומדים לפני הרועה הלוא הוא הקב"ה. ועכ"פ, ראה גם דברים רבה (ליברמן) פרשת האזינו: "לכך אמר ישעיהו: דרשו ה' בהימצאו. משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדיו: צאו והכריזו בכל ממשלתי שאני יושב ודן דיני ממונות. כל מי שיש לו עסק עם חבירו יבוא לפני ואני דן אותו לכף זכות, עד שלא אשב לדון דיני נפשות. אמר הקב"ה יתברך שמו וי"ז: הוו יודעים שאני דן את העולם בד' פרקים האלו: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, בחג נידונין על המים. והללו ג' פרקים יושב אני לדון דיני ממונות, להעשיר ולהעני, להרבות או למעט. אבל ראש השנה, זמן דיני נפשות הוא, אם למות, אם לחיים, כדאמרין בתקיעתא דרב ועל המדינות בו יאמר וכו'. ואם עשיתם תשובה לפני אני אקבל אתכם ואדון אתכם לכף זכות ואשמע תפלתכם, שאני משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, עד שלא אחתם גזר דין ביום הדין, שנאמר: דרשו ה' בהימצאו".
  8. הרעיון הכללי של הרועה המבקר את צאנו נזכר בתורה במצוות מעשר בהמה, סוף ספר ויקרא, כז לב-לג: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה': לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וכו' ". שם אסור לרועה לבקר בין טוב לרע וחובתו לסמן כל בהמה עשירית כמות שהיא. רק המספר קובע. וכאן הקב"ה דווקא כן מבקר בין טוב לרע ואולי גם ימיר פשעינו במחילה וסליחה. הביטוי היותר מדויק נלקח מיחזקאל לד יב: "כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל". ושם הדברים הם לנחמה וטובה, שם הקב"ה בא להציל את צאנו מידי הרועים אשר נכשלו ברעיית העם (ראה הפסוקים שם), ואילו הפייטן מבקש שנחבר מילים אלה להעברת הצאן של יום הדין כפי המשנה הנ"ל בראש השנה.
  9. גם "תחת השבט" לקוח מהפסוק בספר ויקרא כז לב: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט", שהוא כאמור על מעשר בהמה (וכפירוש רש"י שהבאנו בהערה 8 לעיל על "בני מרון"). ואולי הכוונה גם לפסוק ביחזקאל כ לז: "וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית", יחזקאל, כידוע, מכנה את עם ישראל "צאן" במספר רב של מקומות. ואז העברת הצאן תחת השבט היא "כחיילות של בית דוד" - שיטת רב יהודה אמר שמואל בגמרא ראשה השנה יח ע"א שהבאנו בהערה 8 לעיל.
  10. איוב פרק יב פסוק י, פסוק שמלווה אותנו כל ימי הסליחות והתשובה: "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ". ראה ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלט: "יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר מגיד הכתוב שכל הרוחות אין יוצאות אלא מלפניו. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: סימן זה יהיה בידך שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונָהּ, שנאמר: אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש (איוב יב י)". וראה עוד ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מ: " ... כיוצא בו אתה אומר +תהל' קכא ד+ הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, וכי ישראל בלבד הוא שומר והלא הוא שומר את הכל שנאמר +איוב יב י+ אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ומה תלמוד לומר שומר ישראל, כביכול שאינו שומר אלא ישראל ובשביל שמירה ששומרם, שומר את הכל עמהם". מדרש זה עשוי להסביר את הלשון האוניברסאלית של פיוט נתנה תוקף שחוץ מהזכרת הזמן היהודי: ראש השנה ויום הכיפורים, מדבר בשפה כללית לכל באי עולם.
  11. לא מצאנו ביטוי זה רק במדרש תנחומא שהוא מאוחר לפיוט ואולי לקח ממנו. מדרש תנחומא פרשת מקץ סימן א: "למה נקרא שמן שחקים? שהן שוחקין את המים וממתקין אותם, ואח"כ הן יורדין ובקצבה הן יורדין. שהקב"ה קוצב לבריות כמה גשמים יורדין מראש השנה ועד סוף השנה. אמר רשב"י: כשישראל זוכין יורדין על הצמחין ועל האילנות ועל הזרעים והעולם מתברך, וכשהן חוטאין יורדין בימים ובנהרות. מכל מקום אינו פוחת מקצבה שפסק מפני שכל דבר ודבר שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא בקצבה הוא נותן". ועוד בקצבה, מסכת ביצה דף טז עמוד א: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת - פוחתין לו, ואם הוסיף - מוסיפין לו". ועוד בגמרא בבא בתרא דף י עמוד א: "דרש ר"י ברבי שלום: כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה - ועניים מרודים תביא בית".
  12. מדרש תהלים (בובר) מזמור טז: "בראש השנה שכותב גזר דינם לחיים, וביום הכפורים חותם אותו".
  13. פסוקים רבים יכולים לשמש מקור לאמירה שהקב"ה הוא יוצר האדם, כמו הבריאה כולה, ולנו נראה הפסוק הבא מישעיהו פרק סד פסוק ז: "וְעַתָּה ה' אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ:
  14. נראה שהפסוק המכוון כאן הוא בתהלים פרק קג יד: "כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" ומכאן גם המשך הפיוט: אדם יסודו מעפר וכו'. ובמדרש אבות דרבי נתן נוסח א פרק טז: "כך עתידים ישראל לומר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אתה יודע ביצר הרע שהוא מסית בנו שנאמר כי הוא ידע יצרנו (תהלים ק"ג י"ד)". ובבראשית רבה פרשת נח פרשה לד סימן י: "אמר רבי חייא רבה: עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה: כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אבא יוסי החרס אומר: עלוב הוא השאור, שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר (תהלים קג) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו". אז אולי גם הנחתום צריך לקחת אחריות מסוימת על העיסה שגיבל. ובכל מקרה, יסלח, כמאמר אליהו רבה (איש שלום) פרשה יד: "באותה שעה נפתח להם פתח רחמים לפושעי ישראל לקבלן בתשובה, ולומר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך כי יצר הרע מגרה בנו. ברחמיך הרבים קבלינו בתשובה שלימה לפניך". ואולי גם היודע יצר כל היצורים, יודע גם להבחין בין מי שחטא ומי שלא חטא כמאמר מדרש תנחומא פרשת קרח סימן ז: "אתה יודע מחשבותיו של אדם ומה שבלבבות והכליות יועצות ויצרי בריותיך אתה מבין. ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא, מי מרד ומי לא מרד. אתה יודע רוח של כל אחד ואחד מהן".
  15. הכוונה בפשטות לפסוק בבראשית ג יט, לאחר חטא עץ הדעת: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". ראה ויקרא רבה כ ב, פרשת אחרי מות שמפליג בשבחיו ותפארתו של אדם הראשון שעקבו היה מכהה את גלגל החמה, "ואחר כל השבח הזה: כי עפר אתה ואל עפר תשוב". ולפיכך מה יש לנו, שאר בני תמותה לשמוח ולקוות בעולם הזה. וראו עוד דרשתו של רבי שמעון בן יוחאי בבראשית רבה כ סימן י, שמדגיש את המילה "תשוב" שבפסוק: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה: כי עפר אתה ואל עפר תלך לא נאמר, אלא תשוב". והפייטן שלנו נקט בלשון "וסופו לעפר". האם שינוי לשון זה משמעותי? האם בחר הפייטן להתעלם מדרשת רשב"י משום שתחיית המתים איננה רלוונטית לעמידתנו בימי הדין כאן בעולם הזה?
  16. ביטוי זה לקוח ממגילת איכה, המיוחסת לירמיהו, פרק ה פסוק ט: "בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר". ואולי גם רמז לאזכור הביטוי בהושע ט ד: "כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם לֹא יָבוֹא בֵּית ה' ". ועכ"פ במדרש, ראה איכה רבה ה ט: "בנפשנו נביא לחמנו – אמר רשב"ג: הראשונים על ידי שהריחו מקצת צרתן של ארבע מלכויות קצרה רוחן, אבותינו כתיב בהון: "ותקצר נפש העם בדרך" (במדבר כא ד), דניאל אמר: אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה (דניאל ז טו), ישעיה אמר: עַל כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה (ישעיה כא ג), ירמיה אמר: בנפשנו נביא לחמנו. אנו שנתונים בתוך ארבע מלכויות, על אחת כמה וכמה". ראה מקבילה (מקור?) בשיר השירים רבה ג ב והסיום שם: "אנו שאנו מובלעין בתוך מעיהן כמה ימים וכמה שנים וכמה קצים וכמה עיבורן, על אחת כמה וכמה". אז אולי בימינו, במדינת ישראל העצמאית, נוכל להקל מעט.
  17. לא מצאנו פסוק לביטוי זה ונראה שהוא מטבע לשון שטבע הפייטן. לשון זו מרמזת, כמובן, להלכות טומאה וטהרה הקובעות שכלי חרס שנטמא אין לו תקנה אלא בשבירה: "אין טהרה לכלי חרס אלא שבירתו" (תוספתא מסכת כלים (בבא קמא) פרק ז הלכה יד). אלא שאדם איננו חרס וכבר אמר בעל ספר תהלים (נא יט) : "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה". ובאו על כך דברי המדרש במסכת סוטה ה ע"ב: "א"ר יהושע בן לוי: בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה. שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו, מנחה - שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: זבחי אלהים רוח נשברה (תהלים נא); ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר: לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (שם)".
  18. ראה שני פסוקים סמוכים בישעיהו פרק מ, פסוקים ז-ח: "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם". ומכל המדרשים על פסוק זה, בחרנו במדרש פתרון תורה פרשת ראשי המטות עמוד 219 שרואה באפסות זו דווקא סיבה להתבוננות ועשייה: "אמר ר' תנחומה: אדם חציר יבש, ראה צרכיך ודע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך, ולפני מי אתה מדבר ולפני מי אתה נודר ולפני מי אתה נשבע - לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא, מושב יקרו בשמים ממעל ושכינת עזו בגבהי מרומים. ואל תאמר לא הייתי יודע, שהכל גלוי וידוע לפניו, שהוא תוכן לבבות ונוצר נפשות, יודע ומבין ומשלם לאדם כפועלו וכמעשה ידיו".
  19. הפסוק אליו מכוון כאן הפייטן הוא ללא ספק: "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תהלים קמד ד). ובאו עליו דברי המדרש בקהלת רבה פרשה א סימן א: "שלמה אמר: כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים ויעשם כצל (קהלת ו יב), באיזה צל? אם כצלו של כותל - יש בו ממש. אם כצלו של דקל - יש בו ממש. בא דוד ופירש: ימיו כצל עובר (תהלים שם). ר' הונא בשם רב אחא: כהדין עופא דעבר וטוליה עבר עמיה (כאותו עוף שעובר וצילו עובר איתו). שמואל אמר: כצלן של דבורים שאין בו ממש של כלום". וכבר קדם לו מדרש בראשית רבה צו ב, בפטירתו של יעקב אבינו, שמזכיר לנו פסוקים נוספים על אפסות הצל: "ויקרבו ימי ישראל למות, זהו שאמר הכתוב: כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, כצל ימינו על הארץ ואין מקוה (דברי הימים א כט טו), והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן! אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף, שנאמר: ימיו כצל עובר". ועל מנת לא להישאר באווירה קשה זו, נזכיר את דברינו וסוכה תהיה לצל בהם הראינו שזו בדיוק מטרת מצוות הסוכה הבעל"ט, לסמל צל קבוע ויציב יותר, ככתוב: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ישעיהו ד ו). ובמדרש רות רבה ה ד: "בוא וראה כמה גדול כוחן של צדיקים וכמה גדול כוחה של צדקה וכמה גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמש ולא בצל כנפי חיות ולא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים ל"ו) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון".
  20. הפסוק הוא איוב פרק ז פסוק ט: "כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה". ובמדרש אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עולם קטן עמוד 406: "ברא הקב"ה בעולם: ענן קשת ברק לפיד שלג מטר. וכולם ברא באדם: ענן - מיתתו של אדם שנאמר: כלה ענן וילך". חז"ל אמנם ראו בפסוק זה, בעיקר בחציו השני, כפירה של איוב בתחיית המתים (בבא בתרא טז א), וכן הוא בתנחומא בראשית סימן ה: "הצדוקין כופרין ואומרים כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה". גם גדולי מחשבת ישראל, רס"ג בספרו האמונות והדעות מאמר ז והרמב"ם באגרת תחיית המתים, מביאים פסוק זה כבעייתי בהקשר של תחיים המתים, אבל נראה שהפייטן לקח את מה שנוגע לחיינו כאן בעולם הזה, כפי שכבר ראינו בהערה 16 לעיל. וחיים אלה הם כענן כלה. האמונה בתחיית המתים ודאי שאיננה מקלה על עמידתנו ביום הדין, בו אנו מבקשים חיים בעולם הזה ודואגים על השנה המתחילה כעת.
  21. הביטוי לקוח מאיוב פרק כ, דברי צופר הנעמתי לאיוב. ראה שם מספר פסוקים ובתוכם גם הביטוי כחלום יעוף: "הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ: ... אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ ... כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה". וחז"ל דרשו פסוקים אלה על אדם הראשון. ראה בראשית רבה כא ג: "אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע ... שמגיע לעננים. א"ר יהושע בר' חנינא ור"י ברבי סימון בשם ר' אלעזר: מלוא כל העולם כולו בראו. מן המזרח למערב ... מן הצפון לדרום ... אף כחללו של עולם. כגללו לנצח יאבד - על שגילל מצוה קלה, נטרד מגן עדן: רואיו יאמרו איו – הן הוא האדם? כיון שטרדו התחיל מקונן עליו, ואומר: הן האדם היה כאחד ממנו". ראש השנה הוא עפ"י המסורת בו נברא אדם הראשון וחטא. ובדברים רבה פרשת ואתחנן, נדרשים פסוקים אלה על משה שביקש לא למות ולהיכנס לארץ והקב"ה עונה לו: "כבר קנסתי מיתה על אדם הראשון".
  22. איחול נאה זה לראש השנה, שיסודו בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים, מצאנו מקורו והוא במדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק יח: "ויאמר שוב אשוב אליך. כָפָל הדיבור, כלומר אמת ונכון, כי בודאי אשוב בלי ספק, כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, וכולכם היו חיין וקיימין". מכאן שאנו מאחלים איש לרעהו שנזכה לעמוד למועד הזה כעת חיה בראש השנה הבעל"ט שנת תשע"ד, כולנו חיים וקיימים, כמו שהמלאך בישר לשרה שאת פקידתה אנו קוראים היום הראשון של ראש השנה. ואולי זו עוד סיבה, אם כי עקיפה, לקריאת פקידת שרה ביום הראשון של ראש השנה שלא הזכרנו בדברינו וה' פקד את שרה במועד זה בשנה האחרת.