מועדי ישראל

חנוכה
ראש חודש
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
ראש חודש
ראש חודש
מגילת רות
שבועות
ראש חודש
יום ירושלים
ל"ג בעומר
יום העצמאות
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
ליל הסדר
פסח
שבת הגדול
ראש חודש
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת שקלים
ט"ו בשבט
ראש חודש
חנוכה
ראש חודש
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
ראש חודש
ראש חודש
מגילת רות
שבועות
ראש חודש
יום ירושלים
ל"ג בעומר
יום העצמאות
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
ליל הסדר
פסח
שבת הגדול
שבת החודש
ראש חודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת שקלים
ט"ו בשבט
ראש חודש
חנוכה
ראש חודש
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
ראש חודש
ראש חודש
מגילת רות
שבועות
ראש חודש
יום ירושלים
ל"ג בעומר
יום העצמאות
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
ליל הסדר
פסח
שבת הגדול
ראש חודש
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת שקלים
ט"ו בשבט
ראש חודש
חנוכה
ראש חודש
טל ומטר
ראש חודש
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
ראש חודש
ראש חודש
מגילת רות
שבועות
ראש חודש
יום ירושלים
ל"ג בעומר
יום העצמאות
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
ליל הסדר
פסח
שבת הגדול
ראש חודש
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת שקלים
ט"ו בשבט
ראש חודש
חנוכה
ראש חודש
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
ראש חודש

ימי קציר חיטים

חג השבועות, תש"ף

עדכון אחרון: 27/05/2020

מים ראשונים: כבר נדרשנו למוטיב הקציר של חג השבועות בדברינו חג הקציר במועד זה.1 כאן והפעם נרחיב ונתמקד ב"קציר חטים" ואזכוריו במקומות אחרים במקרא. ואם כפלנו וחזרנו על מקצת מהמקורות, הרי כבר למדונו חכמים שכל הלומד ואינו חוזר דומה למי שזורע ואינו קוצר (סנהדרין צט ע"א). והיום חג הקציר הוא.2

וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה: (שמות לד כב).3

וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ (רות ב כב).4

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: (בראשית פרק ל יד).5

וַיְהִי מִיָּמִים בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּפְקֹד שִׁמְשׁוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ בִּגְדִי עִזִּים: (שופטים טו א).6

הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ: (שמואל א יב יז).7

וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת: (שמואל א ו יג).8

 

מסכת יבמות דף קטז עמוד ב9

תניא, אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אין לי אלא קציר חטים, קציר שעורים מנין? ואין לי אלא קוצר; בוצר, מוסק, גודר, עודר מנין? אלא מעשה שהיה בקציר והוא הדין לכולהו, הכא נמי מעשה שהיה באותה מדינה והוא הדין לכולהו … מאי מעשה שהיה? דאמר רב יהודה אמר שמואל: שילפי קציר חטין היו, והלכו עשרה בני אדם לקצור חטין, נשכו נחש לאחד מהן ומת, ובאת אשתו והודיעה לבית דין, ושלחו ומצאו כדבריה; באותה שעה אמרו: האשה שאמרה מת בעלי – תינשא, מת בעלי – תתייבם.10

תלמוד ירושלמי מסכת יבמות פרק טו הלכה ב

מתניתין: בית הלל אומרים לא שמענו אלא בבואה מן הקציר בלבד. אמרו להן בית שמאי: אחד הבאה מן הקציר ואחד הבאה מן הזיתים ואחד הבאה ממדינת הים … יצא קציר שעורים ונכנס קציר חטים, יצא קציר ונכנס בציר, יצא בציר ונכנס מסיק. נמצאת כל השנה כולה קציר. וקיימו את דבריהן.11

ולמה קציר?12 אמר ר' מנא: דאונסה שכיח,13 שאין החמה קופחת על ראשו של אדם אלא בשעת הקציר, הדא היא דכתיב: "ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים ויאמר אל אביו ראשי ראשי ויאמר אל הנער שאהו אל אמו. וישאהו ויביאהו אל אמו וישב על ברכיה עד הצהרים וימת" [מלכים ב ד יח – כ]. ורבנן אמרי: דריחשא שכיח.14

מדרש זוטא – רות (בובר) פרשה ב סימן כג

"ותדבק בנערות בועז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החטים". כתיב: "סכותה לראשי ביום נשק" (תהלים קמ ח), אין לך ימים קשים, שחמה מכה בעת הקציר. "ויאמר אל אביו" – לא נתנסה אותו היום, אלא להודיע גבורתן של צדיקים ומתן שכרן של עושי מצות, שעל ידי פת לחם חיה המתים שלא בזמנה שני פעמים, אחת בימי אליהו, ואחת בימי אלישע.15

תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ח הלכה ד

מתניתין: עד הקיץ –  עד שיעשה הקיץ, עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. עד שיעבור הקיץ – עד שיכפילו המקצועות.16 עד הקציר – עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים, אבל לא קציר של שעורים. הכל לפי מקום נדרו אם היה בהר – בהר, ואם היה בבקעה – בבקעה.17

גמרא: … עד הקציר. כתיב: "עד כלות קציר השעורים וקציר החטים" [רות ב כג]  ואת אמר כן?18 מה דהוא קרייא – בדרום היא. מתניתא – בגליל.19

רות רבה פרשה ה סימן יא

אמר ר' שמואל בר נחמן: מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים שלשה חדשים. "וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ".20

"וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ: וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ".21

מסכת סנהדרין דף צט עמוד ב22

תנו רבנן: "והנפש אשר תעשה ביד רמה" (במדבר טו ל) – זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי. אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא: "ואחות לוטן תמנע", "ותמנע היתה פילגש לאליפז", "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה"?! יצאה בת קול ואמרה לו: "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי: אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ" (תהלים נ כ)  … וילך ראובן בימי קציר חטים, אמר רבא ברבי יצחק אמר רב: מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל. וימצא דודאים בשדה – מאי דודאים? – אמר רב: יברוחי, לוי אמר: סיגלי, רבי יונתן אמר: סביסקי.23

מסכת חגיגה דף יז עמוד ב

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אמר קרא: "וקראתם", "ובקוצרכם" (ויקרא כג כא-כב).24 איזהו חג שאתה קורא וקוצר בו? הוי אומר זה חג עצרת. אימת? אילימא ביום טוב – קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו – לתשלומין25 … וריש לקיש אמר: "וחג הקציר" (שמות כג טו), איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו? – הוי אומר זה עצרת. אימת? אילימא ביום טוב – קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו – לתשלומין.26

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת כי תשא פרק לד סימן כב

וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים. לפי שהעומר מתיר בחדש ובקציר חטים מתיר במקדש שלא היו ישראל מביאים מנחות מתבואה חדשה עד חג השבועות, שהיו מקריבים שתי הלחם בעצרת.27

חג שמח ולימוד פורה ומהנה

מחלקי המים

מים אחרונים: נחזור לשאלה ששאלנו בהערה מס' 1 לגבי החלוקה של שלושת הרגלים בספר שמות פרשות משפטים וכי תשא: קודם פסח (חג המצות) ואח"כ הצמד: חג השבועות וחג הסוכות. בספר דברים פרק טז הם נזכרים באופן יותר שקול: אזכור כל חג לעצמו במספר פסוקים וסיכום שלושתם ביחד: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וכו' ". הסיבה למבנה המיוחד של ספר שמות הוא ספר הגאולה היא ברורה: חג המצות נחוג כבר במצרים וכבר שם הצטוו גם על פסח דורות (שמות יב יד-כ), בעוד ששבועות וסוכות הם חגי ארץ ישראל ולעתיד. ראה תיאור חג הפסח (המצות) שם: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם". הפסוק מדגיש את הייחודיות של פסח כחג יציאת מצרים, אבל בה בעת גם את חיבורו לשאר הרגלים החקלאיים והתקופתיים כ"חודש האביב". מכל זה עולה מעמדו המיוחד של חג השבועות הוא חג הקציר כחג האמצעי. מחד גיסא הוא קשור עם חג הסוכות דרך מצוות הביכורים, ומאידך גיסא, בכניסה לארץ, מתחזק הקשר עם פסח הוא חג המצות דרך מצוות העומר וימי הספירה.

הערות שוליים

  1. ונזכיר את המפורסמות שגם במילה "חג שבועות" מקופל מוטיב הקציר, ככתוב: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז ט). ודו"ק, החג שנחגג במלאת שבעה שבועות מאז החל החרמש בקמה! ועוד נידרש לכך להלן.
  2. ואולי יש ללמוד מכאן שלימוד תורה בשבועות אינו חייב להיות של דבר חדש, אלא אדרבא, לחזור ולשנן ולקצור ברינה דברים ידועים ומוכרים ואולי זו עוד סיבה מדוע נקרא לימוד זה 'תיקון'.
  3. זה האזכור השני של החג בתורה. כבר קדם לו האזכור בשמות כג טז, פרשת משפטים: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה". שם "חג קציר" סתם וכאן מדייק המקרא "ביכורי קציר חטים", שהרי השעורה מקדימה להבכיר ופסח יכול לטעון שהוא חג קציר הראשון – ביכורי קציר השעורים הוא קרבן העומר. כך או כך, בשני מקורות אלה שבספר שמות נמנים לראשונה שלושת הרגלים והם בלבד, וכך גם בספר דברים פרק טז (ראש השנה ויום הכיפורים נזכרים לראשונה בפרשת החגים שבספר ויקרא פרק כג פרשת אמור). מה שיוצר סימטריה מעניינת של ספר שמות עם ספר דברים (ומנגד, ספר ויקרא עם ספר במדבר). ומדוע מתחיל הפסוק בוא"ו החיבור "וְחַג ... " ומזכיר רק את שבועות וסוכות (חג האסיף)? איפה פסח (חג המצות)? ראה שם כמה פסוקים קודם: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם". חג השבועות והסוכות מצטרפים לחג הפסח. כך גם בשמות פרק כג, חג המצות תחילה בפסוק בפני עצמו, ובפסוק הסמוך "חג הקציר ... וחג האסיף". ראה שם. מה יכול להיות ההסבר לכך?
  4. אחת הסיבות לקריאת מגילת רות בחג השבועות היא הקשר לתקופת השנה – תקופת הקציר. ויש לדקדק שרות ונעמי מגיעות לבית לחם "בתחילת קציר השעורים", על כך אומר מדרש רות רבה ד ב שמדובר ביום קצירת העומר טז בניסן (מה שאומר שהלכו ביום טוב, ראה רות רבה ב יב: "עברו על שורת תורה והלכו ביום טוב"). במשך כל תקופת הקציר שמתחילה בשעורים ונמשכת בחטים והיא שלושה חודשים (רות רבה ה א להלן), הן מתפרנסות ממתנות עניים. עם כלות עונת הקציר מתעוררת נעמי למצוא לרות ובמשתמע גם לה פתרון של קבע, ככתוב ברות ג א: "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ".
  5. הנה לנו ימי קציר חטים כבר בספר בראשית (ולא בארץ ישראל). מה טעם מדגישה התורה כאן שמציאת הדודאים ע"י ראובן הייתה בימי קציר חטים? האם באה התורה למדנו פרק באקלים בבל וגידוליה?
  6. ומה בא ללמדנו "ימי קציר חטים" זה? פירוש מלבי"ם מזכיר לנו את המשך הפרק בו שמשון נוקם בפלשתים בשריפת שדותיהם, על שלקחו ממנו את אשתו: "בימי קציר חטים. זימן ה' שיהיה בעת שהתבואה בקמותיה וישרף הכל". מה שמזכיר את אופיה המסוכן של התקופה בין חשש גשם ושריפות, רוחות עזות ושרב ושאר נזקים חקלאיים. ראה דברינו בין פסח לעצרת, בין צינה לשרב עם תום הגשמים ותחילת השרבים, על סכנות חקלאיות אלה שהן הסיבה המרכזית לספירת העומר.
  7. זה המעמד הקשה של שמואל מול העם שביקש להמיר את תקופת השופטים במלוכה. שמואל היה לא רק נביא אלא גם שופט, ככתוב בשמואל א ז טו-טז: "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה". והנה באים אליו "כל זקני ישראל" ואומרים לו: "הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם". והכתוב מעיד שם: "וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט". שמואל גוער בעם ומזהיר אותם: "זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם", אבל סופו שמושח את שאול למלך לעיני כל העם! אלא שכעסו של שמואל לא תם ובכינוס העם שלאחר ניצחון שאול במלחמתו הראשונה בבני עמון והושעת אנשי יבש גלעד, שוב עולה גוער שמואל בעם (בנוכחות שאול?) על בקשתם למלך. השתלשלות עניינים זו טעונה לימוד מיוחד (שמן הסתם כבר עשו גדולים וטובים), אך אותנו מעניין האיום להוריד מטר בימי קציר חטים. בהפוך ממעשה שמשון לעיל. זו העונה הקשה והמסוכנת לכאן או לכאן. ולצד פגעי הטבע, עוד נכונו לעובד האדמה פגעי אדם כגדעון שהיה "חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן" (שופטים ו יא). ארוכה הדרך עד שיתקיימו דברי הכתובים: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם" (משלי יב יא). ראה דברינו לחם לשובע בפרשת בחוקותי.
  8. הנה שמחה בימי קציר חטים. מבחינה כרונולוגית, מקומו של מקור זה לעיל, בין האש של שמשון והמים של שמואל, אך בחרנו לסיים בו את רשימת המובאות של "ימי קציר חטים" במקרא, על מנת לסיים: "ברינה יקצורו". כאן מדובר בארון הברית שנשבה במלחמה עם הפלשתים שבתחילת ספר שמואל, שהפלשתים שלחו חזרה לשטחם של בני ישראל בעקבות ההרס שעשה הארון בהם ובאליליהם. אמנם, שמחת אנשי בית שמש על הארון שחזר נמהלה במגפה, ככתוב שם בהמשך הפרק: "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה". כך מפרשים רש"י, רד"ק, אלשיך וגם הגמרא בבלי (סוטה לה ע"ב) ובירושלמי (סנהדרין ב ד) ועוד, שמדגישים שאנשי בית שמש לא פסקו ממלאכת הקציר לכבודו של הארון ועל כך נענשו. אך מקריאת הפסוקים שם עולה שבתווך בין הפסוק שהבאנו לעיל והפסוק "ויך באנשי בית שמש", זבחו אנשי בית שמש זבחים לה' והלוויים נהגו כבוד בארון. בפשט הפסוקים נראה שמאוחר יותר הוזל ארון הברית בעיני אנשי בית שמש או חלקם ועל כך נענשו. אבל השמחה הראשונית הייתה כנה ואנו מבקשים לחבר את שמחת הארון ששב למחנה ישראל עם שמחת הקציר. נראה שגם במגילת רות יש חיבור בין שיבה לארץ ושמחה. וגם שם מלווים הדברים בקושי וכאב.
  9. נפתח בדבר הלכה, שהרי אנחנו בחג מתן תורה שהיא שילוב הלכה ואגדה.
  10. מדובר בדין של אשה שיצאה עם בעלה לקציר, במקום רחוק מיישוב ולזמן רב וחוזרת לבדה ומעידה שבעלה נפטר בשהותם שם, כגון שהכישו נחש. האם מקבלים את עדותה ופוסקים שהיא אלמנה ויכולה להינשא לאדם אחר או לא. בית הלל מצמצמים את תוקפה של עדות האשה ומגבילים אותה לתקופת הקציר בלבד, למקום גיאוגרפי מסוים ובית שמאי מרחיבים (זו דוגמא למקרה שבו בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים). ראה מסכת יבמות פרק טו משנה ב (ובגמרא שם) עליה מבוססת גמרא זו: "בית הלל אומרים: לא שמענו אלא בבאה מן הקציר, ובאותה מדינה, וכמעשה שהיה. אמרו להם בית שמאי: אחת הבאה מן הקציר, ואחת הבאה מן הזיתים, ואחת הבאה מן הבציר, ואחת הבאה ממדינה למדינה, לא דברו חכמים בקציר אלא בהווה". ובנוסח תוספתא עדויות פרק א הלכה ו: "אמרו להן בית שמאי: והלוא כל ימות השנה קציר! יצא קציר שעורים ובא קציר חיטין, יצא קציר חיטים ובא בציר. יצא הבציר ובא מסיק. נמצאו כל ימות השנה קציר". לבית שמאי יש טענה חזקה שמה שנכון לעונת קציר החטים נכון גם לקציר השעורים ובעצם לכל העונה החקלאית שבה אנשים יוצאים לשדות מרוחקים וחשופים לסכנות ופגעים (וקשה להזעיק עזרה). ואכן, מסיימת המשנה: "חזרו בית הלל להורות כבית שמאי" (מה שמתקשר עם קביעת ההלכה כבית הלל, גמרא עירובין יג ע"ב). "קציר חיטים" הוא "בית אב" לכל עבודות השדה הקייציות, אלה שלפניו ואלה שאחריו. והדברים מתקשרים גם עם סוכות "חג האסיף" שבו עובדי השדה חוזרים בשלום לביתם ודווקא אז מצטווים להקים סוכה ולא למהר להתכנס בבית המוגן.
  11. עד כאן בדומה לגמרא בבלי לעיל. שים לב ללשון "וקיימו את דבריהם", היינו את דברי בית שמאי שבית הלל הסכימו איתם.
  12. למה בית הלל מגבילים את נאמנות האשה להעיד לימי הקציר בלבד? כך מסבירים הפרשנים שם. אך אפשר ששאלת התלמוד היא דווקא על בית שמאי? מדוע הם מרחיבים את משמעות המילה "קציר" לכל העונה החקלאית הקייצית?
  13. הסכנה שכיחה כפי שהוא מסביר להלן.
  14. וחכמים מצביעים על הסכנות של נחשים ושאר מזיקים ארסיים, כ"מעשה שהיה" המסופר בבבלי לעיל. הירושלמי מזכיר לנו קציר אחר שלא הזכרנו לעיל (משום שלא כתוב בו "קציר חטים") של בנה של השונמית שאירחה את אלישע וזה הבטיח לה בן שאח"כ מת בקציר (מן הסתם ממכת שמש) ואלישע החייה אותו. ראה דברינו אלישע והשונמית בפרשת וירא. ראה אגב בהמשך הירושלמי שם אסמכתא נוספת לפגעי חום הקציר מפסוק בתהילים קמ ח: "ה' אֲדֹנָי עֹז יְשׁוּעָתִי סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק" שרבי יוסי ברבי בון דורש: "ביום שהקיץ נושק את החורף". ובנקודת זמן זו "בא שמואל ועשה את הקיץ חורף" (דברים רבה י ב). הקשר של נשיקת הקיץ לחורף, שהיא לכאורה או בתחילת הקיץ או בסופו, לשיא החום בעונת הקציר, צריך עיון נוסף.
  15. גם מדרש זה, מן הסתם בעקבות הירושלמי הנ"ל, מזכיר את בנה של השונמית שמת בקציר. אך הוא מוסיף ומקשר אותנו למגילה למלוא התקופה בה רות יצאה ללקט בשדות: מתחילת קציר השעורים ועד תום קציר החטים (רות רבה ה א להלן). בכל אותה תקופה יצאה רות ללקוט "דבר יום ביומו" (מצא מאיפה לקחנו ביטוי זה) ולא ניזוקה. בנה של השונמית שהחיה אלישע, ובנה של האשה הצרפית שהחיה אליהו (מלכים א פרק יז) ניצלו בזכות חסד "פת לחם" שנהגו אמותיהם באליהו ואלישע. פת לחם הצילה מסכנות הקציר, הוא הקציר ממנו ייאפה הלחם הבא שייתן חיים. ומה מציע בעז לרות בימי הקציר? תחילה כמובן מים: "וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים" (רות ב ט) ואח"כ לחם, ככתוב בהמשך שם: "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר". ראה שוב דברינו לחם לשובע.
  16. מדובר בדיני נדרים. אדם נדר שיעשה או לא יעשה כך וכך "עד הקיץ" שמשמעותו עד שיהא או עד ייעשה הקיץ, או שנדר "עד שיעבור הקיץ". מודדים את הזמן עפ"י עונת התאנים דווקא. "להכניס בכלכלות" הוא תחילת אריית (לקיטת) התאנים ו"יכפילו המקצועות", הוא קיפול הסכינים בהם קוצעים את התאנים ומכינים מהם דבלים.
  17. סתם "קציר" הוא קציר חטים (כשיטת בית הלל בגמרא יבמות לעיל?) ולא קציר שעורים. אבל שטר ושוברו בצדו! הכל בעצם תלוי בשפה המקומית ובחבל הארץ המסוים. בהר התבואה מאחרת להבשיל ובבקעה היא מקדימה.
  18. הרי לך הוכחה ממגילת רות שגם קציר השעורים נקרא קציר. ויש מפרשים שם: הרי לך הוכחה ששני הקצירים מסתיימים ביחד.
  19. תשובת הגמרא: הפסוק במגילת רות (קרייא) מדבר על דרום הארץ (בית לחם) שם השעורים שכיחים ולפיכך "קציר" סתם יכול להיות גם קציר שעורים. המשנה (מתניתא, שחוברה בגליל) מדברת על הגליל שם גידלו בעיקר חיטה. בין כך ובין כך, הרי לנו שאכן "עד הקציר" איננו מועד קבוע ולא דווקא מתחיל בחג השבועות. ראה מסכת תענית פרק א משנה ז שדנה על תענית גשמים: "עברו אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנשואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו וכו' ... היחידים חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן. יצא ניסן ולא ירדו גשמים סימן קללה, שנאמר (שמואל א יב) הלא קציר חטים היום וגומר". ראה גם בגמרא שם דף ב ע"ב שזו התשובה שהשיב ר' יהושע לר' אליעזר שמציע להתחיל לומר מוריד הגשם ביום טוב ראשון של סוכות משום שלעולם אפשר להזכיר את גבורת הגשם. עונה לו ר' יהושע: "גשמים כל אימת דאתיין זמנייהו היא? והתנן: יצא ניסן וירדו גשמים - סימן קללה הם, שנאמר הלוא קציר חטים היום וגו' ". עפ"י מקור זה "ימי קציר חטים" שבשמואל א יב (לעיל) הוא מתחילת חודש אייר ואילך. הרבה לפני חג השבועות "ביכורי קציר חטים". ראה בהזדמנות זו הנס הגדול שאירע בימי יואל הנביא: "אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים, ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן. אמר להם נביא לישראל: צאו וזרעו ... יצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי, וירדה להם רביעה שניה בחמישה בניסן, הקריבו עומר בששה עשר בניסן, נמצאת תבואה הגדילה בשישה חדשים גדילה באחד עשר יום … ועל אותו הדור הוא אומר: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (גמרא תענית ה ע"א, בדברינו ויהי רעב בארץ בפרשת תולדות).
  20. כך מסתיים הפסוק החותם את פרק ב במגילה: "וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ". סביר להניח שפסוק זה עם הקידומת: "שנאמר" או "ככתוב", נשמט. הסתיימה עונת הקציר – שני הקצירים.
  21. ובפסוק זה מתחיל פרק ג המספר את מפגש רות ובעז בתכנונה של נעמי. מה ששייך לעניינינו הוא הגדרת התקופה של שלושה חודשים מתחילת קציר השעורים ועד סיום קציר החטים כשתי עונות חקלאיות נפרדות אך משיקות ומן הסתם גם חופפות בחלקן. מה שאגב קובע את אמצע חודש תמוז כתאריך חקלאי מעניין. ראה בהקשר זה גם הדרשה ברות רבה ד ב בשם אותו דרשן: "אמר ר' שמואל בר נחמן: כל מקום שנאמר קציר שעורים - בקציר העומר הכתוב מדבר, קציר חטים - בשתי הלחם הכתוב מדבר. קציר סתם - משמש לכאן ולכאן". ראה הערה 1 בראש הדף שבמילה "חג שבועות" מקופלת תקופת הקציר הרחבה, שהרי כאמור שמו נגזר מהפסוק: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז ט) - החג שנחגג במלואת שבעה שבועות מאז החל החרמש בקמה! ראה אבן עזרא שמות כג טז: "וחג הקציר בכורי קציר חטים. והנה חג המצות לעולם יהיה בו אביב, שהוא בכורי השעורים. והמרחק בין בכורי שעורים לבכורי חטים, כמו שבעה שבועות תספר לך".
  22. למגילת רות שורשים בספר בראשית. סופה מתחבר למעשה יהודה ותמר, ולפי הצעתנו בדברינו פרידת לוט ואברהם בפרשת לך לך גם סוגרת את המעגל שנפתח בפרידת לוט (אבי מואב) ואברהם (אבי בני ישראל). ראה בפרט מים אחרונים שם. נפנה איפה לימי קציר חטים הראשון במקרא שבספר בראשית.
  23. הגמרא דנה בטענה שיש פסוקים בתורה שלא ברור למה נכתבו ומה הם באים ללמדנו. שתי הדוגמאות כאן, המיוחסות למלך מנשה הרשע (אחד משלושה המלכים שאין להם חלק בעולם הבא, סנהדרין צ ע"א) הם הפסוקים הטורחים לספר על תמנע שהיא אחותו של לוטן (שהוא מבני שעיר שאינם ממשפחת עשו) ופילגשו של אליפז, והפסוק על ראובן שהלך ומצא דודאים בשדה! התשובה לגבי ראובן היא שפסוק זה בא ללמדנו שבעונת קציר החטים בה יש שפע בשדות, נזהר ראובן מגזל וטרח להביא דבר שגידולו הפקר. ראה הרחבה של דרשה זו בבראשית רבה עב ב פרשת ויצא: "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים. ר' חיא בן אבא אמר: יברוחים, ר' יצחק אמר: סעדים. ר' יהודה בר' סימון אמר: מיישים. בין לדברי אלו ובין לדברי אלו, הכל מודים שלא הביא אלא מן ההפקר. תדע לך, שהלך בשעת הקציר, בשעת בִּכּוּר כל מיני אופוריא, ולא הביא אלא דבר שהוא מן המופקר, להודיעך שהיו שמורים מגזל הארץ". ומדרש אגדה (בובר) בראשית ל י מדגיש שראובן עשה זאת בגלוי ולא בהיחבא: "ולא הביא אלא דודאים בלבד, שאין להם בעלים, וקשר ראובן הדודאים בחמורו והוציאו". ראה גם בראשית רבה צח ד שבברכת יעקב לראובן: "בכורי אתה", הוא משבח אותו על עניין הדודאים. ואת תשובת הגמרא שם על תמנע שביקשה להסתפח לבית אברהם יצחק ויעקב ודחו אותה, נשאיר לשואבי המים לשאוב מן הבאר מלוא החפניים ולקיים דברי בעז לרות: "ומצית והלכת אל הכלים ושתית". ראה עניין זה בדברינו כולנו גרים בשבועות וכן בית נחור בפרשת וירא.
  24. ראה הפסוקים המלאים שם באזכור השלישי של חג השבועות בתורה: "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". קראתם – מקרא קודש, קוצרכם – עבודת הקציר, היאך ילכו שניהם יחדיו? שהיא כמובן שאלה קצת רטורית לצורך הדרשה שבוא תבוא.
  25. 'תשלומין' הם שבעת הימים שלאחר חג השבועות בהם ניתן להשלים את קרבנות החגיגה והרְאִיָה שלא הספיקו להקריב בחג, שהרי שבועות הוא רק יום אחד ולעתים גם חל בשבת, בניגוד לפסח וסוכות שיש להם 'תשלומין' טבעיים בימי חול המועד. עניינינו כאן הוא המוטיב הדואלי של חג השבועות כ'חג הקציר' מחד גיסא וחג עבודת הקציר מאידך גיסא. איך יתקיימו שניהם? איך אפשר לקיים 'וקראתם' 'ובקוצרכם' בעת ובעונה אחת, לחגוג כאשר עונת הקציר רק מתחילה? תשובת הגמרא היא שכמובן אין לעבוד ביום טוב, אבל בכל ימי התשלומין, משלימים את קרבנות החג ביד האחת ועובדים בקציר ביד השנייה.
  26. ריש לקיש מעדיף למצוא את הדואליות של חג השבועות בשמו עצמו: "חג הקציר" – חג שאתה חוגג וקוצר בו! ולפי שזה אי אפשר שהרי הוא גם "מקרא קודש" בו אסורה מלאכה, על כרחך שיש לשבועות שבעה ימי תשלומין שמזכירים את ימי חול המועד של פסח וסוכות. ראה בהמשך הגמרא שם את השגת רבי יוחנן על דרשה זו של ריש לקיש מחג הסוכות שנקרא גם "חג האסיף" – אז מה תאמר שגם הוא חג שחוגגים ואוספים בו? (ואל תענה מחול המועד שהרי גם בחול המועד אסורה מלאכה). אלא, מציע רבי יוחנן לפרש את "חג האסיף" - חג הבא בזמן אֲסִיפָה, ולפיכך גם "חג הקציר הוא "חג הבא בזמן קצירה". ראה דברינו חג הקציר שם הרחבנו בגמרא זו ובמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. כאן רק נעיר שדברי ריש לקיש "חג שאתה חוגג וקוצר בו", וגם דברי רבי אליעזר בן יעקב: "חג שאתה קורא וקוצר בו" נכונים בהיבט הכללי של קביעת חג בעיצומם של ימי הקציר שהם שיא העונה החקלאית (והחום והסכנות). ניתן גם לשער שבחג השבועות לא היו עולי רגל מרובים, בוודאי לא כמו בפסח בו נחגג קרבן פסח וסוכות בה נחגגה שמחת בית השואבה ברוב עם. בחג הקציר, יד אחת חוגגת ויד אחת מסיימת את קציר השעורים ומתחילה בקציר החטים. ובתווך המחשבות על הגפנים, התמרים והזיתים שיש להתפלל לאיסופם בשלום וברינה.
  27. לא נוכל לסיים בלי להזכיר את קרבן מנחה חדשה הוא שתי הלחם המאפיין ההלכתי של החג. ראה הסוגיה בגמרא מנחות פד ע"ב: "קרבן ראשית - שתהא ראשית לכל המנחות, וכן הוא אומר: בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם וכו' ", ואנו נסכמה בקצרה. קרבן שתי הלחם שהיו מביאים בשבועות מתיר את החדש במקדש. עד אז, כל המנחות שהביאו היו מהתבואה (השעורה והחיטה) של השנה שעברה. קרבן העומר שהיו מביאים בט"ז בניסן (מהשעורים) התיר את התבואה החדשה (שעורים וחטים!) בכל המדינה, אבל לא במקדש. במילים אחרות, כל ימי ספירת העומר היו כבר אוכלים מהתבואה החדשה (לאחר שאת תבואת השנה שעברה כילו, מן הסתם, במהלך החורף). את המצה של ליל הסדר היו אופים מהתבואה הישנה, אבל מיד בחול המועד ניתן היה לאפות מצות מהתבואה החדשה. אבל לא כך במקדש. מי שהביא מנחה לבית המקדש, מנדבה או מרצון, כל ימי ספירת העומר, היה צריך להביא מהתבואה של שנה שעברה. עניין זה שהתבואה החדשה מותרת קודם במדינה ואח"כ במקדש, אומר דרשני ומן הסתם כבר התפלספו בו רבים וטובים. האם נוכל לומר שחיי נפש האדם קודמים לקרבנות לגבוה?

להצטרפות לרשימת התפוצה

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה