לחם לשובע

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: (ויקרא כו ה).1

עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר־לֵב: (משלי יב יא).2

ספרא בחוקותי פרשה א סימן ז

"והשיג לכם דיש את בציר" – שתהו עסוקים בדיש עד שיגיע בציר. "ובציר ישיג את זרע" – שתהו עסוקים בבציר עד שמגיע הזרע.3 "ואכלתם לחמכם לשובע" – אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קימעא והוא מתברך במעיו, כעניין שנאמר: "ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך". "וישבתם לבטח בארצכם" – בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה.4 שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר: "ונתתי שלום בארץ" – מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.5

ספרא בהר פרשה ג, פרק ד סימנים ג-ד

"ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם" (ויקרא כה יח-יט)6 – ליתן שמירה ועשייה לחוקים ושמירה ועשייה למשפטים. "וישבתם על הארץ" – ולא גולים, "לבטח" – ולא מפוזרים. "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע" – שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, דברי ר' יהודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף אינה סימן ברכה! אם כן למה נאמר "ואכלתם לשובע"? אוכל ולא גוֹסִי.7 דבר אחר: ואכלתם לשובע – שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהיה עולה לו. "וישבתם לבטח" – ולא מפוזרים ולא מפוחדים עליה ולא גולים.8

מסכת סנהדרין דף צב עמוד א

ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שולחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם … והאמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שולחנו – כאילו עובד עבודה זרה … לא קשיא, הא – דאיכא שלימה בהדיה (שיש חתיכה שלימה עם הפירורים), הא – דליכא שלימה בהדיה (שאין חתיכה שלימה עם הפירורים).9

ר' חיים פלטיאל ויקרא פרק כו פסוק ה10

"והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע". תימא, פשיטא שיאכלו לשובע שיהיה כל כך שובע שישיג דיש את בציר ובציר ישיג את זרע! ויש לומר, שלא תאמר: מאחר שלא יהיה הפסקה בין בציר לדיש ובין דיש לזרע, אם כן יהיה טרוד כ"כ שלא יוכל לאכול לחמו לשובע! כי אין לשהות על שולחנו ויודע שתבואתו וכרמו מתבשלות בשדה, אלא הוא ימהר בשדה לקבץ גורנו לביתו. לכך הוצרך לומר: "ואכלתם לחמכם לשובע" – במעט שתאכלו שתהיו שביעים.11

פירוש כלי יקר במדבר פרק ו פסוק כו ("ישא ה' פניו אליך")

ובמדרש (במדבר רבה יא ז): אמר הקב"ה: ואיך לא אשא להם פנים? אני אמרתי בתורה: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח י) והם מחמירים עד כזית ועד כביצה … אפילו בלא שביעה, כאילו אתם שבעים. כך אוותר לכם, שאפילו אוכל קמעא מתברך במעיו. ועל זה אמר: "וישם לך שלום" … וכן הוא אומר: "ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ". ופירוש זה נכון וברור בהבנת מדרש זה.12

זוהר – מדרש הנעלם כרך א (בראשית) פרשת תולדות דף קלו עמוד א

… קרא אשכחו ודרשו, דכתיב: "ואכלתם לחמכם לשובע". דאמר ר' זירא: כל מיני פיתוי פִתָּה הקב"ה לישראל להחזירם למוטב. ודא הוא יתיר מכלהון, דאמר להו: "ואכלתם לחמכם לשובע". ובקללות: "ואכלתם ולא תשבעו". ודא קשיא להו מכלהו מאי טעמא? דכתיב: "מי יתן מותנו ביד יי' בארץ מצרים" (שמות טז ג). אמר ר' זירא: מלמד דמשום האכילה מסרו נפשם למות בידם. כיון שראה הקב"ה תאוותם, אמר להם: אם תשמעו לקול המצות, ואכלתם לשובע. כדי להניח דעתם.13

מסכת סנהדרין דף נח עמוד ב

ואמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "עובד אדמתו ישבע לחם" – אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה – ישבע לחם, ואם לאו – לא ישבע לחם.14

ילקוט שמעוני שמואל א רמז פ

"ותתפלל חנה" (שמואל א ב א), מכאן אנו למדין שנשים חייבות בתפילה, שכן חנה היתה מתפללת י"ח ברכות: רמה קרני בה' – מגן אברהם. ה' ממית ומחיה – מחיה המתים. אין קדוש כה' – האל הקדוש. כי אל דעות ה' – אתה חונן. ונכשלים אזרו חיל – הרוצה בתשובה, מוריד שאול ויעל – המרבה לסלוח. שמחתי בישועתך – גואל ישראל. מקימי מעפר דל – רופא חולים. שבעים בלחם – מברך השנים.15 רגלי חסידיו ישמור – מקבץ נדחי עמו ישראל. ה' ידין אפסי ארץ – אוהב צדקה ומשפט. ורשעים בחשך ידמו – מכניע זדים. ויתן עוז למלכו – בונה ירושלים. וירם קרן משיחו – את צמח דוד. ואין צור כאלהינו – שומע תפילה. אל תרבו תדברו גבוהה – שאותך לבדך ביראה [נעבוד]. יצא עתק מפיכם – הטוב שמך ולך נאה להודות. ויתן עוז למלכו – עושה השלום. הרי שמונה עשרה ברכות שהתפללה.16

שבת שלום ול"ב בעומר

חזק חזק ונתחזק

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה דברינו מתוקה שנת העובד בקהלת אשר משלימים דף זה.

עדכון אחרון: 28/08/2016

הערות שוליים

  1. אכילת לחם לשובע היא מהסימנים המרכזיים של הברכה המובטחת בראש פרשתנו: "אם בחוקותי תלכו". ברכה זו מתעצמת בהשוואה עם אזכור מוטיב זה בפרשת המן, בשמות פרק טז. שם העם מתלונן: "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" ומשה עונה להם בטרוניית-מה: "בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ". וכך גם משתמע מדברי הקב"ה: "בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ־ לָחֶם' וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". ואילו כאן התורה אומרת שאכילת הלחם לשובע השלימה היא בארץ ישראל, בעם שיושב לבטח על אדמתו, בלחם שבא מעבודת השדה: זריעה, קצירה, דיש וכו'. במדבר, "לחם לשובע" יורד מהשמיים, כפסוק בתהלים קה מ: "שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם". בארץ ישראל, "לחם לשובע" צומח מהאדמה ומיגיע האדם והוא מותנה במעשי האדם הגשמיים והרוחניים. שום דבר לא בטוח, ואם יחטאו יתקיים בהם: "וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ" (המשך הפרשה). ואגב כך, עברנו על כל האזכורים של "לחם לשובע" בתורה (ויש עוד אכילה לשובע אך בלי לחם).
  2. וכן הוא במשלי כח יט: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע־רִישׁ". המבלה את זמנו לריק ישבע בסוף ריש (דלות) במקום לחם. מוטיב השביעה ללחם בא גם בנביאים, ישעיהו נה ב, ירמיהו מד יז, יחזקאל טז מט וחגי א ו, אך רובו ככולו הוא בלשון תוכחה ולא ברכה. ראה גם דברי היוהרה של העם המקטרים למלאכת השמים, בירמיהו מד יז: "וַנִּשְׂבַּע־לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ". אך היא הנותנת, שגם מדברי התוכחה והיוהרה, אתה למד ששביעת לחם היא סימן ברכה מובהק. ולפיכך, אם נחזור לספר משלי, מובן כעסו על נבל ששובע לחם (משלי ל כב: "תַּחַת־עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע־לָחֶם") ורואה בתופעה זו את אחד מאותם שלושה-ארבעה דברים עליהם רגזה הארץ ולא תוכל שאת. ובכך נראה שסקרנו גם את כל אזכורי שביעת לחם במקרא.
  3. ואז באמת ניתן לשאול את שאלתו של רבי שמעון בן יוחאי בגמרא ברכות לה ע"ב: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?". ראה דברינו ואספת דגנך בפרשת עקב.
  4. ולהוותנו, אלה וגם אלה לא התקיימו. ראה בראשית רבה לג ו (איכה רבה א כט): "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח – אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים". וכידוע, לא מיהרו לחזור ומצאו מנוחה בגויים ...
  5. לא יכולנו לקטוע מדרש נאה זה באמצע ולפיכך הבאנו אותו (כמעט) במלואו ושלמותו. מה שנוגע לנו הוא הפירוש שאכילה לשובע איננה כמותית אלא איכותית. יהיה שפע כמותי בשדות ועונה חקלאית ברוכה אחת תשיק לחברתה, אבל האכילה, צריכת השפע, תהיה באיכות ולא בכמות – במתינות ובמידתיות, ובהסתפקות במועט. ובכך נותן המדרש מעין תשובה לחגי הנביא (א ו) שאמר: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה" ומתחבר לדברי קהלת (ה יא): "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם־מְעַט וְאִם־הַרְבֵּה יֹאכֵל". ראה דברינו מתוקה שנת העובד בקהלת. המדרש גם מקשר את ברכת "ואכלתם לחמכם לשובע" עם הפסוק בשמות כג ה: "וברך את לחמך ואת מימיך". בהקשר זה, ראה דרשת הגמרא במסכת בבא קמא צב ע"ב על הפסוק: "וברך את לחמך ואת מימיך - זו פת במלח וקיתון של מים". ההסתפקות במועט שם באה מעוני ובשל הקדשת החיים לתורה ולרוחניות, בעוד שההסתפקות במועט כאן באה מצד העושר דווקא, שמספיק קצת ממנו להשביע ושבעל העושר יודע להתהלך במידתיות ולעמוד על מילואו (ביטוי שנראה להלן). וידידנו נחום בראשי הי"ו מציע לקשר את ברכת אכילת "קימעא קימעא" לאכילת התינוק שאוכל בחתיכות קטנות. ראה מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויגש - ויחי פרק מז: "לחם לפי הטף - שיותר ממה שהתינוק אוכל הוא מפרפר" - מפורר. ועוד נחזור לנושא הפירורים להלן.
  6. "פרשה קטנה" יש לנו, בפרשת בהר הקודמת לפרשתנו, כאשר בתוך דיני מקח ואונאה וצדקה, חוזרת התורה על נושא השמיטה ומביאה שם שני פסוקים שמקדימים את פסוקי הברכה שבראש פרשתנו. וכך הם הפסוקים שם (ויקרא כה יח-יט): "וַעֲשִׂיתֶם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל־הָאָרֶץ לָבֶטַח: וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ". שים לב לכפילות המילה "לבטח" שהמדרש דורש אותה.
  7. לא אכילת יתר גסה הגורמת להפרעות מעיים וקלקול קיבה.
  8. אפשר לשבת בארץ ולהרגיש מפוחדים ואפשר גם לשבת בארץ ולהרגיש גולים! ולעניינינו, ר' יהודה כן רואה באכילה לשובע עניין כמותי. אכילה היא דבר גשמי ויצרי. אבל רבן שמעון בן גמליאל מחזיר אותנו לדרשה הקודמת, של אכילה מועטה ואיכותית ומעמיד אותה כנגד אכילה גסה – גוסי בלשון המדרש. מה שאולי מאפשר מצב ביניים של אכילה לשובע שאיננה גסה, ואולי לכך מכוון ר' יהודה. וכיוון שלהלכה ברכת המזון מהתורה היא רק אם היה בה כדי שביעה (ברכות כ ע"ב, במדבר רבה יא ז), אפשר שיש כאן מחלוקת בהלכה ולא רק בדרשת אגדה. ועכ"פ, שים לב לדעה השלישית במדרש שאכילה לשובע היא במגוון ובעושר המאכלים: "שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהיה עולה לו". ראה דברינו אנטונינוס ורבי בפרשת וישלח, שם הבאנו את דברי רב יהודה אמר רב בגמרא ברכות נז ע"ב: "שני גוים בבטנך - אל תקרי גוים אלא גאים, ואמר: אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משולחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".
  9. לאכול בחתיכות קטנות כתינוק, אבל לא להשאיר פירורים על השולחן. מסימן הברכה שרבן שמעון בן גמליאל הזכיר במדרש הקודם, התגלגלנו ובאנו לסימני ברכה נוספים כגון זה שמציין את השביעה באמצעות ההותרה. כפיוט בליל שבת: "אכלנו שבענו והותרנו כברכת ה' " וכברכת המזון בנוסח ספרד: "מה שאכלנו יהיה לשובעה ... ומה שהותרנו יהיה לברכה". וראש לכולם רות המואביה במגילת רות הבעל"ט, פרק ב פסוק יד: "וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר". בין אם אכלת הרבה כדברי ר' יהודה ובין אם אכלת קמעה כמדרש הראשון וכמשתמע מרבן שמעון בן גמליאל במדרש השני, תותיר אוכל. תשאיר על השולחן חתיכה שלימה, לא פירורים, להראות שברכת ה' היא מעבר לבית הקיבול שלך. ואולי יש כאן גם מעין "כל דכפין יתיי ויכול" – יש עוד אוכל למי שנותר רעב. ואולי גם מעין "פת בסלו" ותחושת ביטחון ושפע. עוד ראינו מפרשים שמקשרים את עניין שיור פת על השולחן, "לחמכם לשובע", האכילה קימעא קימעא ועם הגמרא במסכת גיטין ע ע"א: "אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך". הנהגה כזו תסייע לך להתגבר על כעסים ולחצים.
  10. רבי חיים פלטיאל, צרפת-גרמניה, מאה 13, תלמיד-חבר של מהר"ם מרוטנברג. פירושו לתורה הוא לקט של פירושים על התורה מבית מדרשם של בעלי התוספות (מתוך פרויקט השו"ת).
  11. הסתפקות במועט כי המועט מספיק ומאפשר לחקלאי להתמודד עם העושר החקלאי המצוי בשדות, שיספיק להיאסף ולא יתקלקל. הדבר נכון, גם בימינו, בימי השיא של הקציר, האיסוף והקטיף, ומעניין אם הרב פלטיאל ראה תופעה כזו באירופה החקלאית, או שחזה בעיני רוחו שכך תהיה הברכה בארץ ישראל, אשר לא זכה לשבת בה. זהו פירוש דומה אך שונה מהספרא לעיל: "אוכל קימעא קימעא". ובהקשר עם שרשרת העונה החקלאית, על כורחנו ש"לחם" איננו רק היוצא מהתבואה ומשבעת המינים, אלא גם פירות, יין, שמן ועוד. ראה פירוש אברבנאל: "ואכלתם לחמכם לשובע, כי כל דבר מאכל נקרא לחם". וראה גם פירוש אור החיים על הפסוק שמחד גיסא מדגיש שברכת השביעה תהיה גם בפירות שבד"כ אין באכילתם כדי שביעה: "עוד ירצה לצד שיש בפירות שיש בהם שומן כאומרם במשנה (סוטה מ"ח א) טעם הפירות ושומן הפירות". מאידך גיסא, הוא מדגיש את איכות הלחם נטו, ללא כל צורך בתוספות: "ואכלתם לחמכם לשובע פירוש אפילו לחם לבד היוצא מן הארץ ירגישו באכילתו השובע, כי יש בו שומן הסועד לבב אנוש. עוד דקדק לומר לחמכם, שאינם צריכין לפתן ללפת בו את הפת אלא הלחם לבדו ערב לנפש לאכול ממנו כדי שביעה".
  12. כלי יקר (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ - 'איש לונטשיץ' – פולין –צ'כיה, מאה 16, תלמיד המהרש"ל, ממשיך ברבנות פראג אחרי המהר"ל) נדרש לפסוק שלנו במספר מקומות בפירושיו לתורה. ראה בפרשתנו, פרק כה פסוק כ בהקשר עם השמיטה, וכאן, על דרכי הרפואה: "ואכלתם לחמכם לשובע ... שלא יאכל עד שישבע לגמרי, אלא יפחות מכדי שביעתו קצת כדרך שאמרו הרופאים באופן שיהיה קרוב לבוא לידי שביעה". רבים אחרים פירשו שאכילת קימעא קימעא היא מדרכי הרפואה והבריאות, ובהם פירוש אור החיים כאן שמצטט את הגמרא גיטין ע ש"אכילה גסה הוא סם המות לגוף". אבל בפירוש שהבאנו לעיל, הנושא הוא אחר ומתקשר למה שכבר רמזנו לעיל והרחבנו בדברינו ברכת כהנים בפרשת נשא – נשיאת הפנים לישראל שמדקדקים לברך ברכת המזון גם כשאינם שבעים, גם כשלא מתקיים "ואכלת ושבעת וברכת", גם בשנים של מצוקה ורעב. והרי לנו מעגל אידילי: עם ישראל מדקדק בברכות, מעבר ל"בחוקותי תלכו", גם כשהוא אוכל "קימעא קימעא" בכורח, עקב מצוקה. ועדיין הוא מודה ומותיר (לא פירורים) ומברך: "מה שאכלנו יהיה לשובעה". לפיכך הוא זוכה בברכת העושר המובטחת בפרשתנו. וגם בעושר הזה הוא אוכל "קימעא קימעא" ומתברך במעיו, ושומר על בריאותו ומותיר על שולחנו. וחוזר חלילה.
  13. מדרשים רבים יש לנו, מדרשי חורבן, על כך שלא זכינו שתתקיים בנו ברכת הפרשה: "ואכלתם לחמכם לשובע", אלא תוכחתה: "בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה־לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ". ראה מדרש א"ת ב"ש (בסדר אל"ף בי"ת הפוך) בפתיחתא יא באיכה רבה: "רבי יצחק פתח (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך. אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה (שמות טו) תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים תבוא כל רעתם לפניך ... אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה: ואכלתם לחמכם לשובע, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: כל עמה נאנחים מבקשים לחם". וכן במדרש תנחומא בתחילת פרשתנו: " ... אמר הקב"ה: אני אמרתי שתהיו נתונים בשלוה, שנאמר ונטעתים על אדמתם וגו' (עמוס ט טו), אימתי? אם בחקותי תלכו - ואכלתם לחמכם לשובע. אני כך יעצתי, אבל אתם לא עשיתם כן, אלא ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן". אבל מדרש זוהר זה, מציג את הברכה בפרשתנו ואת הכישלון באור אחר. הקב"ה מכיר את עמו. הוא שמע אותם בתלונותיהם מיד לאחר נס קריעת ים סוף (פרשת בשלח): "מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע". וכדברי ר' זירא: "משום האכילה מסרו נפשם למות בידם". שזה אגב האזכור הראשון בתורה של הביטוי לאכול לחם לשובע! (ראה הערה 1 לעיל). לפיכך הוא בא לפתותם בפרשתנו. להבטיחם ברכות רבות אם בחוקותיו ילכו. אך ללא הועיל.
  14. לכתובים שמורה הזכות להאיר נושאים ורעיונות בדרך של ספרות החכמה. בין הבטחות לטוב ושפע ובין חורבן ופיתוי, באה הקביעה המציאותית הפשוטה שעל מנת להוציא לחם מן הארץ, בוודאי לחם שיש בו כדי שביעה, האדם צריך לשעבד עצמו ולהתמסר כל כולו לעבודת (לעבדות) האדמה. ואין לך סמך גדול מזה מאשר דברי התורה בספר בראשית: "בזיעת אפיך תאכל לחם". ספר משלי משבח את עובד האדמה, בוודאי בהשוואה לעצלן ומרדף ריקים (החצי השני של הפסוק, ראה ראש דברינו). ראה פירוש רלב"ג על שני הפסוקים במשלי: "עובד אדמתו - מי שישתדל לעבוד אדמתו ישבע לחם כי האדמה תתן פריה ומי שאינו מתעסק בישובו של עולם אבל הוא מרדף אמרים ריקים יחסר לו כל טוב". וכן: "עובד אדמתו - מי שהוא מתעסק בישובו של עולם אך הוא נמשך אחר עשות מלאכתו - יחיה בה. אך מי שאינו מתעסק בישובו של עולם אך הוא נמשך אחר סברת ריקים ופוחזים, לא די שיחסר לו לחם אבל גם הוא עם זה חסר לב ודעת". אך כאמור, הדברים אינם קלים ופשוטים ועבודת האדמה היא, כמאמר ריש לקיש, לעתים עבדות האדמה. ראה משנת רבי אליעזר פרשה ג עמוד 58 על ההשוואה עם עבודת הנמלים המייגעת. מה גם שבעל ספר משלי יודע שלעתים קרובות גם איש נבל הוא שבע לחם, והוא מביע את כעסו וטרונייתו על כך בפסוק: "תַּחַת־עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע־לָחֶם" (משלי ל כב). ואולי זו סיבה שמקצת מדרשים דרשו את הפסוק ללימוד תורה ועבודת ה' (מדרש משלי כח יט, פסיקתא זוטרתא בראשית מט טו ועוד). ראה בראשית פב סימן ח בעימות של שני תלמידים של ר' יהושע עם "סרדיוט אחד:" "אמר להם: מה הוא דין דכתיב (משלי כח) עובד אדמתו ישבע לחם? אמרו לו: טוב מי שהוא חוכר שדה אחת ומזבלה ומעדרה ממי שהוא חוכר שדות הרבה ומובירן. אמר להם: לא כך דרש ר' יהושע רבכם, אלא עובד אלהים עד יום מותו, ישבע לחם מלחמו של עולם הבא". ורש"י (משלי יב יא) מפשר: "עובד אדמתו ישבע לחם - כמשמעו, ולפי משלו שחוזר על תלמודו תמיד שלא ישתכח".
  15. ומכאן אזכור השובע ("ושבענו מטובה") בברכת השנים, כפי שמסביר אבודרהם (ואחרים) בפירוש שמונה עשרה בספרו: "ושובע על שם ואכלתם לחמכם לשובע". ושם הוא נלחם בנוסח שאינו מצוי בסידורינו: "והמון העם קורין חוס ורחם עלינו ועל כל תבואתה, ואינו נכון כי ברכה זו נתקנה לבקש רחמים על תבואת השנה ופירותיה, ומה לנו להכניס עצמנו בה, כי הנה שאר ברכות התפלה הם בקשה עלינו". ברור לכל שתפילה על ברכת הארץ מטיבה עם בני האדם ואם יתקיים: "ברך עלינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה", יתקיים גם "לחמכם לשובע". ראה גם גמרא מגילה יז ע"ב שברכת השנים היא כנגד מפקיעי שערים (כנגד "קול ה' שובר ארזים" לפי השיטה שתפילת שמונה עשרה נתקנה כנגד האזכרות שבתהלים פרק כט). אבל, אומר אבודרהם, אנחנו לא צריכים "להכניס את עצמנו" בכל ברכה ותפילה, יש מספיק כאלה. מותר לנו לשלב בתפילותינו גם בקשות כלליות לשלום העולם ושגשוגו, לקיום הטבע וחיותו וממילא נתברך גם אנו. אולי גם זו מידה של הסתפקות במועט ושביעה שבאה ממקום של צניעות וענווה של ראיית מקומנו ומעמדנו בבריאה הכוללת.
  16. בחרנו לסיים בדבר טוב – תפילת נשים. נשים חייבות בתפילה כדברי המשנה במסכת ברכות פרק ג משנה ג: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון". הגמרא בברכות כ ע"ב מסבירה שלמרות שתפילה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, נשים חייבות בה משום שהיא בקשת רחמים: "רחמי היא" ואין מי שלא זקוק לרחמי שמים. ובלשון הירושלמי ברכות פרק ג הלכה ג: "כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו". (ועדיין מחלוקת ראשונים היא, בין רמב"ם לרמב"ן, אם חיוב זה הוא מהתורה או מצוות חכמים). לתפילת שמונה עשרה יש מקורות ואסמכתאות רבים. ראה דברינו תפילת שמונה עשרה בפרשת פקודי. וכאן, מקור התפילה הוא בתפילת חנה, אז פשיטא שנשים חייבות בה – כחנה. ברכת השנים, עפ"י מקור זה (שיסודו כנראה במדרש ילמדנו שלא איתרנו והשתמר כאן ובפסיקתא זוטרתא דברים פרשת ואתחנן דף ו עמוד א), יסודה בדברי חנה: "שבעים בלחם נשכרו". בתפילת מי שהייתה שנים רבות עקרה וזכתה לבנים. כארץ ישראל ששנים רבות הייתה עקרה, שוממה ועזובה מבניה וזכתה בימינו לפריחה חקלאית עצומה, לשפע ושובע רב. ולוואי שנזכה לשומרה באכילה וצריכה מדודים ומתונים, קמעא קמעא, גם בשנת השמיטה הקרובה. ועל תפילת חנה כבר זכינו לכתוב בדברינו תפילת חנה בראש השנה