חג הקציר

מים ראשונים: אוסף שמות יש לחג שלנו: שבועות, עצרת, חג מתן תורה, (שם שהולך ומתעצם עם השנים ואין לו זכר במקרא); ודווקא השם המקראי הקדום מכולם: חג הקציר, משתכח קמעא. אולי כתנועת נגד לחלוציות החילונית שהדגישה במיוחד פן זה ושם זה של החג, ואולי כחלק מאורח החיים המודרני ההולך ומתרחק מהעולם החקלאי. וכאן האב שואל, בקטון החל ובגדול כילה: מה הם כל המקומות בתורה בהם נזכרים שלושת הרגלים, החגים והמועדים בכלל (התשובה בהמשך).

וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: (שמות כג טו).1

וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה: (שמות לד כב).2

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': (ויקרא כג טו-טז).3

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: (במדבר כח כו).4

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: (דברים טז ט-י).5

וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים: (מגילת רות סוף פרק א).6

רות רבה פרשה ד סימן ב

"והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים", א"ר שמואל בר נחמן: כל מקום שנאמר "קציר שעורים" – בקציר העומר הכתוב מדבר. "קציר חטים" – בשתי הלחם הכתוב מדבר. "קציר" סתם – משמש לכאן ולכאן.7

דרשה לראש השנה לרמב"ן

… ובחג השבועות אמר: "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים", ואמר: "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", ועוד אמר: "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבועות לה' אלהיך וגו' ". הנה צוה שנביא עומר בכורי קציר שעורים ויתיר החדש במדינה. ונספור ממנו חמשים ונביא מנחה חדשה שתי הלחם בכורי קציר חטים ויתיר החדש במקדש. ונעשה חג לה' כי חוקות קציר ישמר לנו, והקב"ה חפץ לכבדו מראשית כל בכורי כל, כאשר מפורש בתורה.8

מסכת חגיגה דף יז עמוד ב

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אמר קרא: "וקראתם", "ובקוצרכם" (ויקרא כג כא-כב).9 איזהו חג שאתה קורא וקוצר בו? הוי אומר זה חג עצרת. אימת? אילימא ביום טוב – קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו – לתשלומין … וריש לקיש אמר: "וחג הקציר" (שמות כג טו), איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו? – הוי אומר זה עצרת. אימת? אילימא ביום טוב – קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו – לתשלומין.10

אמר רבי יוחנן: אלא מעתה חג האסיף, אי זהו חג שיש בו אֲסִיפָה – הוי אומר זה חג הסוכות!11 אימת? אילימא ביום טוב – מלאכה ביום טוב מי שרי? אלא בחולו של מועד – חולו של מועד מי שרי? אלא: חג הבא בזמן אסיפה, הכא נמי: חג הבא בזמן קצירה.12

תורה תמימה הערות שמות פרק כג הערה קג13

ומה דלא ניחא ליה (לריש לקיש) לפרש חג הבא בזמן קצירה כמו שדריש ר' יוחנן בדרשה הבאה, נראה משום דיתר הרגלים נקראים על שם המאורע שבאותו היום ממש, כמו חג המצות שאוכלין מצות בו ביום ממש, וחג הסוכות שיושבים בסוכות באותו יום ממש … וכן ראש השנה שנקרא יום תרועה ויום הכיפורים נקראים על שם המאורע שבאותו היום ממש.14

ספרי דברים פרשת ראה פיסקא קלז

"ועשית חג שבועות לה' אלהיך" (דברים ט י), מכלל שנאמר: "וחג הקציר בכורי מעשיך" (שמות כג טז), יכול אם יש לך קציר אתה עושה יום טוב ואם לאו אי אתה עושה יום טוב? תלמוד לומר: "ועשית חג שבועות לה' אלהיך" – בין שיש לך קציר ובין שאין לך קציר אתה עושה יום טוב.15

תוספתא מסכת עדויות (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ו

… אמרו להן בית שמאי: והלוא כל ימות השנה קציר! יצא קציר שעורים ובא קציר חיטין, יצא קציר חיטים ובא בציר. יצא הבציר ובא מסיק. נמצאו כל ימות השנה קציר.16

 

חג שמח ולימוד מחכים ומהנה

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה פירוש אברבנאל בתחילת פרק כג בספר ויקרא שמסביר מדוע התורה מדגישה את הפן החקלאי של החג ומצניעה את הפן של מתן תורה: " … כן הוא בחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו אבל לא נצטוה החג לזכרון זה כי אם להיותו תחילת קציר החטים". וזה באמת נושא נפרד ונגמר הדף.

עדכון אחרון: 04/07/2017

הערות שוליים

  1. אזכור ראשון בתורה של המועדות, שלושת הרגלים (מלבד חג הפסח שנזכר כבר בשמות יב וכמובן שבת), הוא בפרשת משפטים ובולט הדבר שחג הקציר וחג האסיף נזכרים ברצף אחד כקשורים בהוויה החקלאית. פסח מוזכר שם בעיקר בהקשר עם חג המצות ויציאת מצרים, אבל גם בו יש ניחוח שדה וכרם בעצם הקשר לעונות השנה: "לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב". ו"אשר תזרע בשדה", יש לקרוא "אשר זרעת בשדה". ראה פירוש דעת מקרא כאן וכן פירוש חזקוני.
  2. האזכור השני של שלושת הרגלים (הפעמים), הוא בפרשת כי תשא במילים דומות מאד לאלה של פרשת משפטים ושוב חג הפסח לחוד ושני המועדים החקלאיים האינטנסיביים ביחד. ראה שם שביניהם מפרידים מצוות בכור (פטר רחם) ושמירת השבת (או השביעית). ראה פירוש רס"ג שם שמקשר את השבת לעונה החקלאית הבוערת שאפילו בעונה כזו, בה כל יום הוא הפסד, יש לשמור על השבת כיום מנוחה: "אפילו בזמן החריש והקציר". ולעניינינו, חוזר ונזכר בחג שלנו עניין הקציר, אף ביתר דיוק: תחילת קציר החטים, אבל שמו הוא חג שבועות, שֵׁם שלא מתפרש כאן ויתפרש רק במקורות הבאים.
  3. תחנה שלישית במסענו במקרא היא כמובן פרשת המועדות שבספר ויקרא פרשת אמור. כאן מחובר החג שלנו לחג הפסח דווקא ולספירה של שבעת השבועות, עד שאמרו שחג השבועות הוא בעצם העצרת – "השמיני" של חג הפסח (פסיקתא דרב כהנא פיסקא כח ביום השמיני עצרת). ספירה שמתחילה במנחת העומר המובאת "ממחרת השבת", היינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח (והנעשית משעורים) ומסתיימת במנחה החדשה המובאת "ממחרת השבת השביעית" (והנעשית מחטים). אולי בשל כך אין כאן לחג שלנו שם – אולי חג החמישים? ואם לא נזכר "קציר" בהקשר ישיר לחג, הריהו נזכר מיד בסמוך בתפר שבין חג השבועות וחגי תשרי: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג כב). מצווה שכבר נזכרה בפרשת קדושים (ויקרא יט ט) ולא בכדי חזרה ונשנתה פה בהקשר עם חג הקציר. על הקשר בין מתנות עניים והחגים, ראה ספרא אמור פרשה י: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט. אמר רבי אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים פסח ועצרת מיכן וראש השנה ויום הכיפורים מיכן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקרב קרבנותיו לתוכו". ראה רש"י ויקרא כג כב.
  4. תחנה רביעית היא פרשת פנחס, אלא ששם עיקר העניין הוא הקרבנות הקרבים בכל חג וכמעט בכלל לא מאפיינים אחרים של החגים (הדבר בולט במיוחד בחג הסוכות, ראה שם). ובאשר לחג שלנו הרי לנו אזכור חוזר של קרבן המנחה החדשה והרי לנו שם חדש לחגנו: "יום הביכורים" (שגם הוא סוג של קרבן), לצד רמז ברור גם לשם "חג השבועות" – "בשבועותיכם".
  5. בתחנה החמישית והאחרונה הגענו אל משמעות השם חג השבועות – השם המקובל היום. בדומה לספר ויקרא, גם ספר דברים מדגיש את מהותו של החג שלנו כנובע מימי הספירה. ימים ושבועות, שבימינו הפכו לימי אבל וקשורים בתלמידי רבי עקיבא ושאר פורענויות שנחתו על עם ישראל בגלויותיו, אבל בתורה אלה ימי חרדה ודריכות של העונה החקלאית בארץ ישראל: היצליח יבול השנה אם לאו? היבוא גשם, שרב או ארבה ויפגעו ביבול ובקציר אם לאו? ראה מדרש ויקרא רבה כח הדורש את הפסוק בקהלת א ג: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ... ישמור לנו מן השרב ישמור לנו מן טללים רעים. ואלו הן שבע שבתות שבין פסח לעצרת", מדרש עליו הרחבנו בדברינו מנחת אומר לעומר בפרשת אמור. והקציר כאן הוא ה"חרמש בקמה".
  6. ופרק ב מסתיים בפסוק: "וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ". סיבות שונות ניתנו לקריאת מגילת רות בחג השבועות (לא בכל העדות התקבל מנהג זה הגם שיסודו במסכת סופרים, בגאונים). ראה פירוטן בספרו של הרב ש. י. זוין המועדים בהלכה וכן בספר התודעה לרב אליהו כי טוב. אחת הסיבות מובאת בשם אבודרהם בערך תפלות הפסח היא: " ... וגם בחג השבועות נהגו לקרות רות מפני שכתוב בו (רות א, כב) בתחילת קציר שעורים והוא זמן הקציר". ובספר לבוש אורח חיים סימן תצד הוא כותב: "וקורין מגילת רות ומברכין עליה ... מפני שאותו מעשה דבועז היה בימי קציר חטים שכלה בחג השבועות שמביאין שתי הלחם מחטין". והוא ממשיך שם לנושא מתנות עניים שמתואר גם הוא יפה במגילה, כמו בפרשת המועדות בספר ויקרא שראינו לעיל. הרי לנו שמגילת רות, מסוף פרק א לאורך כל פרק ב, מחזירה אותנו לספר שמות ל"חג הקציר ביכורי מעשיך" ול"ביכורי קציר חיטים". על פן זה של החג והתקופה נרצה לדרוש מעט ולהניח מעט לקט, שכחה ופאה. ראה גם דברינו מתנות עניים בפרשת כי תצא.
  7. עברנו על המקרא והאזכור היחידי שמצאנו לקציר שעורים (מלבד מגילת רות כמובן) הוא המקרה הטראגי של מסירת בני משפחת שאול לגבעונים ומעשיה האמיצים של רצפה בת איה ששמרה על כבוד המתים: "... וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (שמואל ב כא ט). ראה דברינו הגבעונים בפרשת נצבים. קציר חטים מצאנו בנסיבות משמחות יותר, כגון בראשית ל יד: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה" ובשמואל א ו יג בחזרת הארון משדה פלישתים: "וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת". אבל מצאנו קציר חטים גם בתוכחת שמואל לעם על בקשתם למלך, שמואל א יב יז: "הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ". מי שמכסה את התקופה כולה היא מגילת רות, שעיקרה מתרחשת בין תחילת קציר השעורים (עפ"י מסורת חז"ל, רות ונעמי מגיעות לבית לחם ביום העומר, טז בניסן) וסופה "עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים", אז מתוודעת רות לבעז בעצתה של נעמי. ראה בהמשך רות רבה פרשה ה סימן יא: "א"ר שמואל בר נחמן: מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים שלשה חדשים, ותשב את חמותה ותאמר לה נעמי חמותה בתי הלא אבקש לך מנוח, ועתה הלא בעז מודעתנו".
  8. בדרשתו הידועה של רמב"ן לראש השנה הוא מתעכב על כך שבתורה לא מוזכר טעמו ועניינו של ראש השנה "לא פירש למה ועל מה". בהנגדה לראש השנה (אחד לחודש השביעי), הוא מביא את שלושת הרגלים ובמרכזם חג השבועות והתקופה החקלאית משני צדי החג, מוטיב הבכורים וההיתר לאכול מהתבואה החדשה, בגבולין ובמקדש, שטעמם וסיבתם ברורים. והוא מזכיר שם כמובן גם את פסח ואת סוכות ואנו התמקדנו בליבה – חג השבועות. ראה דברי רמב"ן גם בשמות כג טז כשהוא סוקר את שלושת הרגלים (בפרשת משפטים אין מועדים אחרים): "ופירש את חג המצות תשמור בחדש האביב ... והאחר תשמור שיהיה חג הקציר בכורי מעשיך, והשלישי תשמור שיהיה חג האסיף בצאת השנה. והנה כולם באספו כל מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלהים, שהוא שומר חוקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם אל פני האדון ה', שהוא האדון המפרנס עבדיו". את ראש השנה צריך להסביר, אבל שבועות ופסח וסוכות – פשיטא למה ועל מה באו. וראה עוד תיאורו של ספורנו בפירושו לספר ויקרא פרק כג פסוק ח: " ... והתחיל דבור חג השבועות מן העומר כי מאז מתחיל קציר בעומר וספירת השבועות שהם מענין החג הנקרא חג קציר (שמות כג, טז). וחג השבועות (שם לד, כד), שבו נתן הודאה לאל יתברך על שבועות חוקות קציר ששמר לנו. כי אמנם מכוונות הרגלים הם התפילה וההודאה כמו במועד חדש האביב. התפילה לאל על האביב וההודאה על החירות. ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחילת האביב עד הקציר, כאמרו: שבועות חוקות קציר ישמר לנו (ירמיה ה, כד), היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים. והיה הקרבן עמו לתפילה על העתיד והיתה הספירה זכרון לתפילת יום יום, והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף".
  9. האזכור השלישי בתורה של חג השבועות (ראה הערה 3 לעיל): "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". קראתם – מקרא קודש, קוצרכם – עבודת הקציר, היאך ילכו שניהם יחדיו? שהיא כמובן שאלה קצת רטורית לצורך הדרשה. ואגב בפסוק "ובקוצרכם", מוזכרים מצוות מתנות עניים שהם חלק בלתי נפרד ממצוות החגים בכלל ומגילת רות הנקראת בחג בפרט. ומצוות מתנות עניים קשורה לכל תהליך הגיור, כמתואר בגמרא יבמות מז א. עבודת האדמה – חגים חקלאיים, מצוות צדקה, גרות, מתן תורה, הכל מתחבר בחג שלנו. ראה דברינו קבלת גרים וכן כולנו גרים.
  10. 'תשלומין' הם שבעת הימים שלאחר חג השבועות בהם ניתן להשלים את קרבנות החגיגה והרְאִיָה שלא הספיקו להביא בחג, שהרי שבועות הוא רק יום אחד בניגוד לחג הפסח וחג הסוכות שיש להם 'תשלומין' טבעיים בעצם ימי חול המועד והחג האחרון. מה שחשוב לנו כאן הוא המוטיב הדואלי של חג השבועות כ'חג הקציר' – מצד אחד חג ומצד שני עבודת הקציר. איך יתקיימו שניהם? איך אפשר לקיים 'וקראתם' 'ובקוצרכם' בעת ובעונה אחת, לחגוג ועונת הקציר רק מתחילה? תשובת הגמרא היא שכמובן אין לעבוד ביום טוב, אבל בכל ימי התשלומין, משלימים את קרבנות החג ביד האחת ועובדים בקציר ביד השנייה. ראה גם תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א הלכה ד (וכן הוא בירושלמי חגיגה ב ד): "כתוב אחד אומר [שמות כג טז] וחג הקציר בכורי מעשיך וכתוב אחד אומר [ויקרא כג ז] כל מלאכת עבודה לא תעשו! א"ר חנינה: הא כיצד יתקיימו שני כתובים, בשעה שהוא חל בחול, אָתְ חוגג ושובת. בשעה שהוא חל בשבת, למחר את חוגג וקוצר". כאן מדובר בדין אחר של 'יום טִבּוּחַ' (ראה חגיגה פרק ב משנה ד), היינו היום שבו היו משלימים את קרבנות חג השבועות אם חל בשבת (ולשיטת בית שמאי גם אם חל ביום חול). ביום זה, חוגגים וקוצרים, כפי שאמרנו לעיל בבבלי לגבי 'תשלומין': משלימים את קרבנות החג ביד אחת ועובדים בקציר ביד שנייה, וזהו 'חג הקציר' – חג שאתה חוגג וקוצר בו.
  11. רבי יוחנן אינו מסכים להגדרתו של ריש לקיש שחג הקציר פירושו חג שחוגגים בו וקוצרים בו, שהרי אם כך, איך נכנה את חג הסוכות 'חג האסיף' – חג שחוגגים ואוספים בו?
  12. ואי אפשר לומר על חג הסוכות שהוא 'חג שיש בו אֲסִיפָה' או ש'חוגגים ואוספים בו', משום שלא רק שפשיטא שביום טוב הראשון והאחרון של החג אסורה מלאכה, אלא שגם בחול המועד יש למעט במלאכה (להוציא דבר האָבֵד)! אלא, מציע רבי יוחנן את המונח "חג הבא בזמן אסיפה" (ראה גמרא ראש השנה ז ע"א שכל חודש תשרי נקרא "חודש שיש בו אסיפה"). ועל אותו משקל, גם הכינוי "חג הקציר" לשבועות פירושו "חג הבא בזמן קצירה" ולא כשיטת ריש לקיש: "חג שאתה חוגג וקוצר בו". עכ"פ, נראה שעל עצם ההלכה שביום טבוח ובימי התשלומין של חג השבועות חוגגים וקוצרים, אין רבי יוחנן חולק והוויכוח ביניהם הוא "נטו" על משמעות המילים "חג הקציר". וצריך עיון. לפי מסקנת רוב הראשונים שלהלכה איסור העבודה בחול המועד הוא רק מדרבנן, יכול ריש לקיש לענות לרבי יוחנן: אין הכי נמי, גם בחג האסיף יש שילוב של חגיגה ומלאכת איסוף וכל האיסור של חכמים הוא על מנת שהעם יתפנה ליהנות מהחג ולעסוק בתורה (ירושלמי מועד קטן פרק ב הלכה ג) ומאידך התירו מלאכת דבר האבד, נכון יותר לא אסרו ונשאר דין התורה. אז גם לפי דין תורה וגם לפי הלכה שקבעו חכמים יש שילוב של אווירת חג ועבודה חקלאית בימים אלה בהם "אתה חוגג וקוצר, חוגג ואוסף". והרוצים להעמיק בנושא זה יפנו אל מנחת חינוך מצוה שכג.
  13. הערה זו מעיר בעל תורה תמימה על הגמרא במסכת חגיגה בה זה עתה סיימנו.
  14. אנחנו עדיין בגמרא חגיגה שראינו לעיל ובשיטת ריש לקיש שמפרש את "חג הקציר" בהקשר של מהות החג, חג שבו קוצרים! ואם לא בחג עצמו, בשל איסור מלאכה, אזי בימי התשלומין שהם חלק מהחג ומשלימים אותו. לצד הסיוע שניסינו אנו לתת לשיטת ריש לקיש, שמחנו למצוא סיוע זה של ר' ברוך אפשטיין מחבר פירוש תורה תמימה. חג הקציר הוא עצמותו של יום, הוא המאורע הקורה באותו היום, כמו יום תרועה בראש השנה, חג המצות בפסח, יום הכיפורים בעשרה בתשרי וכו'. זה שמו של חג השבועות באזכור הראשון שלו בתורה בפרשת משפטים. ר' יוחנן, חולק כאמור על כך, וראייתו היא מחג הסוכות דווקא שיש לו שם נוסף: חג האסיף. חג הסוכות על שם המאורע של אותו היום ממש – על שם המצווה הנוהגת בו, ואילו חג האסיף על שם זמנו הכללי – זמן אסיפה. כך גם אפשר לומר על חג השבועות. חג השבועות על שם המאורע שבו ביום שלמו שבעת השבועות והסתיימה ספירת חמישים הימים, ואילו חג הקציר על שם התקופה וזמנו של החג – חג הבא בזמן קצירה. שנים מראשי חכמי ארץ ישראל בתקופת האמוראים (דור שני), מעמודי התווך של התלמוד הארץ-ישראלי, מתווכחים על מהות שמו של החג, הגם שלדעתנו אין נפקא מיניה מזה להלכה. שיטת ר' יוחנן, שבד"כ הלכה כמותו מול ריש לקיש, אולי מובילה לכך שיש מקום לתת פן נוסף לחג ולא להצטמצם בצד החקלאי בלבד. לא רק חגיגה לצד קצירה, אלא גם תורה לצד מלאכת השדה העמוסה. על פן זה כבר הרבינו לדרוש בדפים אחרים לחג השבועות והפעם רצינו להדגיש את השם "חג הקציר" דווקא.
  15. כפשוטו, מדבר מדרש זה בשנים קשות בארץ ישראל, ברמת הכלל או ברמת הפרט, בהם היבול החקלאי נפגע ו"אין קציר". אע"פ כן, חובה לקיים את חג הקציר, כמו כל שאר החגים, ולשמוח על היש ("ושמחת", דברים טז יא). ואולי הכוונה גם למי שאין לו קציר, אין לו שדה ופטור ממצוות ביכורים ואינו "חוגג וקוצר" או "חוגג ואוסף", בכל זאת יקיים את מצוות החג. מדרשים מאוחרים שנתחברו מחוץ לארץ, לקחו מוטיב זה לכיוון מצוות החגים כאשר ישראל אינם יושבים על אדמתם ולכאורה עיקר טעמי החג בטל (ראה דרשת רמב"ן שהבאנו לעיל). ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת ראה דף כז עמוד א: "ועשית חג שבועות לה' אלהיך. מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שמות כג) וחג הקציר בכורי מעשיך. שלא תאמר: אם אין קציר אין אתה עושה יום טוב, לכך נאמר: ועשית חג שבועות כגון שישראל בגלות ואין להם קצירת העומר ואפילו הכי ועשית חג שבועות". (ועוד עושים יום טוב שני של שבועות בחו"ל שזמנו ידוע בלי ספק וכבר נשתברו קולמוסין רבים על כך! ראה מועדים בהלכה לרב זוין). לכאורה המדרש מדגיש מאד את שם החג "חג השבועות" כשם חלופי ל"חג הקציר", אבל המעיין בפסוקים בפרשת ראה, רואה אל נכון שגם השם "חג השבועות" קשור מאד בהוויה החקלאית של ארץ ישראל. ראה הערה 5 לעיל. כך או כך, נראה שבהדרגה התווספו לחג מוטיבים נוספים, בפרט מוטיב מתן תורה, שהרי אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח. (ולגבי הביטוי בין שיש לך בין שאי לך אתה עושה, ראה ירושלמי קידושין פרק א הלכה ז לגבי מצוות כיבוד אב ואם).
  16. "שאלנו" קטע מתוספתא במסכת עדויות שדנה בנושאי אישות ועדות אשה שחזרה ממדינות הים בלי בעלה, והעתקנוהו לעניינינו. הדברים מזכירים קצת את דברי ר' שמעון בר יוחאי במחלוקתו הידועה עם ר' ישמעאל לגבי האיזון בין עבודה ולימוד תורה: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?" (ברכות לה ע"ב). כל השנה נהיה בקציר? כבר הרחבנו על נושא זה בדברינו ואספת דגנך בפרשת עקב והדברים עתיקים. איזון ערכים הוא המפתח: חוגג וקוצר, קמח ותורה, דרך ארץ ותורה, לימוד ועשייה וכו'. גם ביום טוב עצמו, כנגד שיטת ר' אליעזר הקיצונית הקובעת במסמרות: "אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה", באה שיטתו המאוזנת של רבי יהושע: "חלקהו - חציו לה' וחציו לכם" (מסכת ביצה דף טו עמוד ב).