- מעשה אבות סימן לבנים (ראו דברינו בנושא זה בפרשת חיי שרה), אינו רק לדורות רחוקים, לנו ולבנינו עד עולם הקוראים את סיפורי אבות האומה מִדֵי שנה בשנה, (שאלה: איפה מופיע הביטוי "מדי שנה בשנה" במקרא?), אלא גם לבנים כפשוטם. לבני האבות. הרעב שבו התנסה אברהם מיד עם בואו לארץ, מתנסה בו יצחק בפרשתנו ויעקב אחריו בפרשות שתבואנה. ובאמת יכולים היינו למקם דף זה גם בפרשת לך לך, או בפרשת מקץ, אלא שלכבודו של יצחק, שבניגוד לאברהם אביו ויעקב בנו, לא עזב את הארץ בשנות הרעב, וזכה לקיים מצוות הקב"ה וברכתו: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (בראשית כו ג), בחרנו למקם את הנושא בפרשה זו. לשבחיו של יצחק ואי ירידתו מהארץ כבר הקדשנו את הדף יצחק אבינו ואת הדף מאה שערים בפרשה זו ונזכרו גם בדף אל תרד מצרימה בפרשת ויגש. ואם נוסיף בשבחיו גם כאן, וודאי ראוי הוא יצחק לכך
- מפשט המקרא וכן ממרבית המדרשים והפרשנים משתמע שקללת האדמה, אחרי חטא עץ הדעת טוב ורע, היא דבר מתמשך, היינו שגם בשנים טובות ובעבודה קשה, הארץ לא תשוב להיות מה שהייתה. כפי שלמשל מפרש אבן עזרא על הפסוק: "ולאדם אמר ... ארורה האדמה - שלא תוציא תבואה רבה". אבל כאן משמע שארירה זו היא (גם) רעב של ממש שאירע אצל אדם הראשון, וכפי שיקרה מכאן ואילך, בשנות בצורת ורעב, מפעם לפעם. ארירת האדמה היא לא רק העבודה הקשה "להוציא לחם מן הארץ" בזעת אפיים ועמל כפיים בשנים כתיקונן, אלא גם שאחת לפרק זמן מסוים תבואנה שנות בצורת ורעב.
- ראו פסוק זה בהקשר עם לידת נח: "וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' ". לפיכך מופיע מדרש זה בפרשת בראשית בלידת נח וגם בספרים אחרים בהם אירע מי מעשרה הרעבון שבאו לעולם, כגון במדרש רות רבה (א ד) על הרעב "בימי שפוט השופטים". ואנו תפשנו נוסח בראשית רבה שבפרשתנו. בהקשר עם נח, הפסוק כפשוטו מתייחס לארירת האדמה שהייתה בימי אדם הראשון: "מן האדמה אשר אררה ה' " ונח הוא שהקל מעט בארירה זו. כפי שמפרש רד"ק על הפסוק: "אשר אררה ה' - כמו שאמר לאדם: ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה, ואעפ"כ אחר נח גם כן עבודתה בעצבון, אלא שהוא היקל בחכמתו בעמל ובעצבון". אבל המדרש מבין שהיו שנות רעב גם בימי נח וזה הרעבון השני במקרא. ראו דברינו איש האדמה בפרשת נח.
- חמישה מתוך עשרה הרעבון הנזכרים כאן – מחצית - הם בספר בראשית.
- על הרעב בימי דוד נראו בפסקה הבאה.
- הרבה מאד נכתב על קנאותו של אליהו שקם וגזר, בדבריו לאחאב, לכאורה ללא סיבה ברורה, על בצורת. המקרא סתם בנושא זה, ראו איך מתחיל פרק יז במלכים א 'בסערה' בפסוק הנ"ל ללא כל סיפור מקדים. חז"ל הרחיבו ודרשו שדברים אלה היו תגובה על מעשיו הרעים של אחאב, בפרט בסיפור הקשור לבניית יריחו המוזכר בסוף הפרק הקודם, בעת שאליהו ואחאב באים לנחם את חיאל בית האלי ואחאב מתגרה באליהו שהנה הוא מלך רשע והארץ פורחת ולא מתקיימים דברי התורה בקריאת שמע ובפרשת בחוקותי. חז"ל ביקרו קשות את גזרתו של אליהו ועל כך כבר הרחבנו בדברינו קנאות פנחס מול קנאות אליהו וכן בדברינו אליהו בהר הכרמל. גם מהמקרא משתמעת ביקורת על אליהו, כשהקב"ה מצווה עליו: "וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר־ה' הָיָה אֶל־אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל־אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה" (מלכים א יח א) – מספיק אליהו.
- על הרעב בימי אלישע, שהיו בעצם שניים (או שלושה), נפרט להלן.
- שהרי ברור שהיו עוד תקופות בצורת ורעב בעולם מעבר לאלה הנמנות כאן. כל אלה כלולות ברעב התשיעי "המתגלגל ובא בעולם". והתשובה לרעב המתגלגל בעולם, הוא החסד שמתגלגל בעולם, והצדקה שהבריות עושים זה עם זה, כפי הבאנו כבר מספר פעמים בדברינו חסד אברהם, ארבע שיטות בחסד, גומל נפשו איש חסד, מצוות צדקה, גלגל חוזר הוא בעולם ועוד.
- עמוס אינו סותר את דברי הנביאים האחרים על השפע החומרי שיהיה לעתיד לבוא, הרי הוא עצמו אומר בפרק ט פסוק יג: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה". אדרבא, בשל השפע החומרי, הרעב היחיד יהיה רוחני - "לשמוע את דברי ה' ". נראה שלפיכך רעב זה אינו נמנה בין עשרה הרעבונים, למרות הלשון: "ואחד לעתיד לבוא" שכאילו ממשיך את הספירה, שכן הוא האחד עשר.
- אַוְתֶּנְטְיָא כמו אותנטי, היינו עיקרו, עצמו או עוצמתו של אותו דָבָר, הרעב במקרה זה.
- כאן מדובר ברעב שמתואר בספר שמואל ב פרק כא: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת־פְּנֵי ה' ס וַיֹּאמֶר ה' אֶל־ שָׁאוּל וְאֶל־בֵּית הַדָּמִים עַל־אֲשֶׁר־הֵמִית אֶת־הַגִּבְעֹנִים: וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים ... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת־נַחֲלַת ה': וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין־לי לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם־שָׁאוּל וְעִם־בֵּיתוֹ ... יֻתַּן־לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה' ס וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן". מסירת צאצאי שאול ביד הגבעונים היא דבר חמור ביותר ולפיכך מנסים המדרשים להדגיש שדוד ניסה קודם כל דרך אפשרית. ראו תנחומא מקץ סימן ז: "עליו (על יוסף) אמר דוד: רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה (תהלים פ) - כשהיה רעב בימי דוד בקש רחמים מלפני הקב"ה ואמר: ריבון העולם נהג את צאנך כיוסף שזן את העולם בשני רעבון". ראו כמו כן גמרא יבמות עח ע"ב שדוד מחפש את הגורם לרעב: "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, שנה ראשונה - אמר להם: שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם? ... שניה - אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם? ... שלישית - אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין? ... בדקו ולא מצאו, אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, מיד: ויבקש דוד את פני ה' ". וכבר הרחבנו בפרשה כאובה זו בדברינו הגבעונים בפרשת נצבים.
- גרופית של שקמה, היינו אדם חלש. ראו גמרא יומא גמרא יומא כב ע"ב: "מפני מה נענש שאול - מפני שמחל על כבודו". ועל ההבדלים בין שאול לדוד, שלא תמיד הם לטובתו של דוד ולרעת שאול, ראו דברינו בין שאול לדוד בפרשת במדבר.
- כלי זכוכית העשויים מעשה רשת – מסביר פירוש א. א. הלוי.
- "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיהו מ כט), ר' ברכיה כאילו הופך את הפסוק ודורש: נותן עייפות (רעב) למי שיש לו כח (לעמוד בו), ואין אונים למי שיש לו עוצמה. ללמדך, שהרעב הוא ניסיון ומי שחזק צריך לדעת לעמוד בו. אנו קוראים פסוק זה בהפטרת פרשת לך לך ואין ספק שהוא כולל את אברהם ברשימת הגיבורים שהרעב בא בימיהם, אבל מי שבאמת עמד בניסיון הרעב הוא יצחק.
- פעמיים היה רעב בימי אברהם. מהיכן זאת? משום שכתוב אצל יצחק, בפסוק שהבאנו למעלה: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם" – "ראשון", משמע שהיה עוד אחד. זו כמובן דרשה דחוקה ונראה שכוונתה לסנגר על אברהם, שירד למצרים ברעב הראשון שאירע מיד עם כניסתו לארץ, ועל כך ביקרוהו הפרשנים (ראו רמב"ן בראשית יב י). אבל ברעב השני לא ירד, וממנו למד יצחק להישאר בארץ גם בשנים קשות.
- הרעב בימי אלישע, שהיה חמור יותר מזה של אליהו, (להלן נראה דרגות שונות של בצורת ורעב), מתואר בספר מלכים ב, סוף פרק ו ופרק ז וכבר הוזכר בתחילת המדרש לעיל: "ואחד בימי אלישע, שנאמר: ויהי רעב גדול בשומרון (מלכים ב ו כה)". על רעב זה אנחנו מפטירים בפרשת מצורע: "וארבעה אנשים היו מצורעים"; אלא שרעב זה היה מעשה ידי אדם, כתוצאה מהמצור שהטילו צבאות ארם על שומרון. ראו שם הקטע הנורא של שתי הנשים שהתחלקו במאכל בניהם ואחת מהן לא קיימה את ההסכם ביניהן והשנייה באה לזעוק אל המלך והמלך בחמתו מבקש להרוג את אלישע. הכללת רעב מעשה ידי אדם ברשימת הרעבונים שבאו לעולם, שכולם משתמע מתגלגלים ובאים מכח הקללה של אדם הראשון וימי למך, היא דבר שאומר דרשני. אפשר שיש כאן יותר מרמז שקללת האדמה והקושי בהוצאת לחם ומחיה ממנה היא גורם מרכזי במלחמות בני האדם (לחם = מלחמה) ולפיכך נמנה גם רעב זה שבימי אלישע. ועל רעב זה שהסתיים בתשועה גדולה, ראו דברינו וארבעה אנשים היו מצורעים בפרשת מצורע.
- שאפשר היה לקנות מ"ב סאים בסלע וכעת רק ארבעים ואחת, שזו כמובן התייקרות קטנה ביותר. ויש שגורסים כאן: מ-ב' סאים היו ונעשו מ-אחת, היינו שהמחיר הרגיל של 4 סאים של חיטה לסלע (יחידת כסף), התייקר לשתי סאים בסלע ומשם לסאה אחת בסלע. שזה כבר ייקור משמעותי, פיחות של 75% בערך הכסף (אינפלציה של 300%), אבל עדיין לא נחה דעתו של המדרש כפי שהוא ממשיך.
- ה"שנינו" היא תוספתא עבודה זרה פרק ד הלכה ד: "לא יצא אדם בחוצה לארץ אלא אם כן הולכין חיטין סאתים בסלע. אמר ר' שמעון: במה דברים אמורים? בזמן שאין מוצא ליקח. אבל בזמן שמוצא ליקח, אפילו סאה בסלע לא יֵצֵא. וכן היה ר' שמעון אומר: אלימלך היה מגדולי הדור ומפרנסי ציבור, ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב. והיו כל ישראל קיימין על אדמתן, שנאמר: ותהום כל העיר עליהם ותאמרנה הזאת נעמי, מלמד שהייתה כל העיר קיימת, ומת הוא ובניו ברעב". ראו הביקורת הקשה על אלימלך גם בפתיחתא ופרשה א ברות רבה: "ושם האיש אלימלך, כיון שבאה צרה, הלכת לך ועזבת להם - וילך איש מבית לחם יהודה". ממקום ששמו "בית לחם" הלכת! וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו ויהי בימי שפוט השופטים במגילת רות, כאן רק נציין שלא בכדי חוזר המדרש ומסיים בסיפור אלימלך. זהו סיפור ראי לסיפור יצחק שלא עזב את הארץ גם בשנות הרעב. התוספתא שמדגישה שרוב העם (דלת העם, שלא בקלות אורזת חפציה והולכת לארץ אחרת) נשארה בבית לחם ועברה את התקופה הקשה, מזכירה את שעשו תושבי ארץ כנען בתקופת האבות. וכי כל פעם שהייתה שנת בצורת היו כולם מקפלים אוהליהם ואורזים חפציהם ויורדים למצרים? אלא, נשארו צמודים לאדמה, אותה אדמה שנתאררה, הרכינו ראש ונשכו שפתיים, ויצאו מאפלה לאורה כאשר תם הרעב. מה כל זה אומר על אברהם? ראו הערה 15 לעיל.
- רעב נוסף שנזכר במקרא ואינו נמנה במדרש בו פתחנו הוא הרעב הקשה בימי הנביא יואל בעקבות מכת הארבה. רעב זה מוזכר בגמרא תענית בעקבות הדיון על מועדי היורה והמלקוש ורביעותיהם והגמרא מציגה שם, בהתבסס על פסוק מספר יואל, שיש מצבים בהם היורה והמלקוש צמודים. החורף כולו שחון ונראה שעונת הגשמים אבודה והנה נעשה נס וירד "גשם מורה ומלקוש בראשון" (בחודש ניסן) וניצלה השנה. ראו דברינו רביעות היורה. כך אגב גם משמע מסיפור חוני המעגל (תענית כג ע"א, דברינו חוני המעגל – עיון מחדש), גם שם מופיע הביטוי: "יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים". אגב, מהאירוע בימי יואל אנו לומדים שהיו שומרים תבואה משנה לשנה וידעו איכשהו להתגבר על שנות בצורת. והנביא מורה להם לקחת את התבואה שהצניעו ולזרוע אותה והם מהססים ואומרים: "מי שיש לו קב חטים או קבים שעורים יאכלנו ויחיה, או יזרענו וימות?". כל אימת שאנחנו שרים את שיר המעלות מתוך סעודה דשנה (המקרבת את השינה), נזכור את "אותו הדור" ואולי דורות רבים אחרים שהטמינו באדמה בדמעה את זרע תקוותם האחרונה וזכו באורח פלא לקצור תבואה ברינה. וגם את הדורות שזרעו ולא זכו לקצור.
- האדם זורע בדמעה ומחכה בכיליון עיניים לתבואה שתצמח ותעלה שבלים, מתפלל שלא יירקבו ולא יישדפו, עד שהוא קוצר ברינה. ראו דברינו על מנחת אומר לעומר על תקופת ספירת העומר החקלאית. והשור בוכה בחרישתו בדרך הלוך, ואוכל כבר חזיז הוא שחת שכבר הספיקה לצמוח, בחזרתו.
- מסתבר שבימי אלישע היה עוד רעב אחד, שמסופר מיד לאחר המצור על שומרון שראינו לעיל, הפעם רעב בידי שמים, ואלישע הולך אל השונמית ומאיץ בה לחפש מקום מפלט 'עד יעבור זעם'. ראו שם הפסוקים בראש פרק ח במלכים ב: "וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֶת־בְּנָהּ לֵאמֹר קוּמִי וּלְכִי אתי אַתְּ וּבֵיתֵךְ וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי כִּי־קָרָא ה' לָרָעָב וְגַם־בָּא אֶל־הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים: וַתָּקָם הָאִשָּׁה וַתַּעַשׂ כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ וַתָּגָר בְּאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים". ראו דברינו אלישע והשונמית. שוב יש דמיון למעשה יצחק שהלך לארץ פלישתים בימי הרעב ושרד בדומה לשונמית. כנראה שחבל הבשור היה משופע בגשמים (יחסית). וכאן מדובר על תקופה של שבע שנים ועל רעב קשה מאד: "כי קרא ה' לרעב"! ולא ברור מדוע נשמט רעב קשה זה מרשימת "עשרה רעבון" הנ"ל. (ויש אפילו עוד רעב בימי אלישע, ראו מלכים ב ד לח, אבל נראה שהוא היה מקומי).
- הרעב היה גם אחד מעשרה הניסיונות שהתנסה בהם אברהם עפ"י רוב השיטות. ראו סיכום הנושא בדברינו עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו בפרשת חיי שרה. ואם תחשוב שאולי יצחק כבר לא צריך לניסיונות וייסורים אחרי העקידה, ויתקיים בו: "ויהי כי ארכו לו שם הימים", בא הרעב גם בימי יצחק. ראו מדרש בראשית רבתי פרשת תולדות עמוד 106: "מלבד הרעב הראשון - ראשון לניסיון. הראשונים באו על חטא בימי אדם הראשון ובימי למך, אבל הרעב שבא בימי אברהם ובימי יצחק לא באו אלא לניסיון". בדרשות חז"ל משמשים שני (שלושת) המוטיבים גם יחד. רעב (ופגעים אחרים) כעונש על חטא, ורעב כייסורים וניסיון. ראו גם מסכת ברכות נה ע"א: "שלשה דברים מכריז עליהם הקב"ה בעצמו, ואלו הן: רעב, ושובע, ופרנס טוב". בדומה למפת"ח גשמים שהוא בידי הקב"ה (וכשמסר אותו לאליהו, נעל אליהו את הדלת ואיבד את המפתח, סנהדרין קיג ע"א). ומה יעשה האדם? תשובה ותפילה כפי שמצינו בתפילת שלמה: "בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ־לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת־שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם" (מלכים א ח לה). ומסכת תענית גדושה בתפילות על הגשם מהם של צדיקים ומהם של מלמדי תינוקות, בעלי אומניות ופשוטי עם. ראו דברינו תפילות לגשם במקרא ותפילות במדרש בשמיני עצרת.
- והמשנה ממשיכה שם במיני פורענויות נוספות ל"ע, ולנו די בקטע שהבאנו שממנו לומדים שיש סוגים שונים ודרגות שונות של בצורת ורעב. ראו הגדרה בגמרא תענית יט ע"ב: "נהרא אנהרא - בצורתא, מדינתא אמדינתא – כפנא". ראו פירוש רש"י שם אם צריכים לחצות נהרות ולשוט ממקום למקום אחר בו יש תבואה – זו בצורת. אבל אם צריכים ללכת רחוק ממדינה למדינה אחרת – זה רעב. ושם יש עוד הבחנות בין "בצורתא" ו"כפנא", כגון שכמות הגשמים הכוללת שירדה היא בסדר, אבל בהפסקות גדולות – זו בצורת. כל זאת, בהתאם לסוג ודרגת החטא שבגינו מתרחשים בצורת או רעב. שלוש הדרגות הן: בצורת, מהומה, כליה. דרגות אלה מתבטאות גם ביוקר המחיה בשנות רעב, כפי שראינו לעיל בתוספתא ("שנינו") וממילא, כך נראה, ביחס למי שעוזב והולך לבקש פרנסה וקיום במקום אחר. מתי זה מוצדק ומתי לא. הערה 18 לעיל. בדרגה הקשה ביותר, יש דימויים קשים מאד לבצורת ורעב. ראו הביטוי "חיצי רעב" בגמרא סוכה כט ע"א, "רעב קשה מחרב" בגמרא בבא בתרא ח ע"ב, ובבראשית רבה בפרשתנו: "אין חרפה אלא רעב". ומעל לכולם, התיאור הקשה בתורה: "וְנָתַתִּי אֶת־שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת־אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה" (ויקרא כו יט). תקופות רעב קשות בהיסטוריה לוּווּ לא רק במהומה (מלחמות), אלא בדלדול אוכלוסין משמעותי, בכליה ממש כפי שאומרת המשנה. חלקם בהיסטוריה הלא רחוקה כרעב הסובייטי הגדול בשנות השלושים של המאה שעברה, הרעב באירלנד באמצע המאה ה- 19, הרעב באתיופיה בשנות השמונים של המאה העשרים ועוד.
- מה קורה כאשר יש שתי צרות, כגון: רעב (כפנא) ודֶבֶר (מותנא). שאלו: מה נעשה? על מי נבקש תחילה? (פשוט לגמרא שאי אפשר לבקש על שתי צרות ביחד). היו שהציעו להתפלל על הָדֶבֶר, שהפיל כנראה חללים יום יום ואת הרעב כבר יסבלו איכשהו. אמר להם שמואל בר נחמני: ההפך, נתפלל על הרעב, משום שכשיהיה שובע ומה לאכול, ייעלם גם הדבר. אם כהסבר דתי, שהרי כתוב: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" – "שובע נותן לבני אדם חיים", מסביר רש"י. ואם כהסבר מדעי שכאשר האדם אוכל הגוף מתחזק ועומד יותר טוב בפני מחלות. רעב הוא הבסיס למחלות ושובע ותזונה הם מרפא ובסיס לחיים בריאים.
- הביטוי "פרנסני" שווה דף בפני עצמו. כמקדמה, ראו בגמרא חגיגה טו ע"ב על בתו של אחר (אלישע בן אבויה) שבאה גם היא לרבי והתחננה: פרנסני. כמו כן בגמרא כתובות סו ע"ב על בתו של נקדימון בן גוריון, במצור בירושלים שהתחננה לרבן יוחנן בן זכאי: פרנסני. ובאבות דרבי נתן הוספה ב לנוסח א פרק ג: "מעשה בבנימין הצדיק שהיה ממונה על הקופה של צדקה. פעם אחת באה לפניו אשה אלמנה. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר: העבודה שאין בקופה של צדקה כלום. אמרה לו: רבי, אם אין אתה מפרנסני נמצא אתה הורג אלמנה וז' בניה. עמד ופרנסה משלו". ומכל זה נראה שוב שגם בשנות רעב ובצורת נמצאו דרכים לצדקה וקיום בצמצום.
- למדת מקרא? אתה יודע מקרא?
- למדת משנה? ומעניין שרבי לא בדק אותו יותר, אולי הוא יודע לפחות כמה אגדות טובות ... ואולי קיצר המספר.
- ראו פירוש רש"י שם מדוע דווקא ככלב וכעורב, עפ"י הפסוק במשלי כט ז: "יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים", שהוא על הכלב שמזונותיו דלים וכן הפסוק בתהלים קמז ט: "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ". ראו גם הביטוי בקהלת רבה א ב: "מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות". והביטוי "רעב ככלב" מקורו בסיפור על כלבא שבוע "שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שבע" (אבות דרבי נתן נוסח א פרק ו, גיטין נו ע"א, איכה רבה פרשה א).
- סיפור זה מובא אגב דיון בגמרא שם אם חובת מיסים ושאר צרכי ציבור מוטלים גם על תלמידי החכמים ("רבנן"). התחלת הדיון היא בעמוד קודם, שם מובא שרבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא, שחי כבר בתקופת האמוראים (לו מיוחס קביעות לוח השנה המחושב שנוהג עד ימינו), הטיל את תשלומי בניית חומת העיר גם על תלמידי חכמים וריש לקיש מחה כנגדו. שיטת רבי יהודה הנשיא, הסבא, היא אליטיסטית למדי והעדיפה את תלמידי החכמים באופן ברור, גם כשהדברים מגיעים לחיוּת ממש. בא יונתן בן עמרם ומלמד את רבי לקח כפול: אין להפריד בין תלמיד חכם לעמי ארצות וגם אם תפריד באופן עקרוני, איך תדע מיהו תלמיד חכם ומי הוא עם הארץ? איפה עובר קו הגבול? בפשט הגמרא נראה שכשרבי משנה את דעתו ואומר: "ייכנסו הכל", (השווה עם פתיחת בית המדרש לכל כשהדיחו את רבן גמליאל סבו של רבי מהנשיאות) אין זה אלא מפני תלמידי חכמים צנועים שאינם מוכנים להכריז שתורתם אומנותם, היינו הלקח השני. אבל רבים למדו מגמרא זו שאין בודקים ומפרנסים את כולם. ולהלכה הדברים מורכבים ונראה שיש הבדל בין מיסים וחיות ממש (הריטב"א וראשונים אחרים אומרים שבסיפור הנ"ל לא הייתה בצורת קשה שהגיעה עד כדי חיי נפש ממש). ונשאיר את המשך הנושא לבעלי התריסין.
- והמדרש מוסיף על המקרא ומתאר את יצחק כמי שלא רק נצמד לארץ ו"עשה שכונה", נטע וזרע, חפר בארות ומצא מים חיים, אלא גם כמי שסחר בתוצרתה כאשר ברכו ה' ונשא ונתן באמונה עם סביבותיו. ראו בראשית רבה סד ג: "וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ - עשה שְׁכוּנָה בארץ ישראל: הוי נוטע, הוי זורע הוי נציב. דבר אחר: שכון בארץ - שַׁכֵּן את השכינה בארץ". ובתוספתא ברכות פרק ו הלכה ח: "הרי הוא אומר ביצחק: וברכתיך והרבתי את זרעך בעבור אברהם עבדי - דרש יצחק ואמר: הואיל ואין הברכה שורה אלא על מעשה ידי, עימר וזרע. שנאמר: ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים". ושוב בבראשית רבה סד ז: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד – עד שהיו אומרים: זבל פרותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך". וכבר הרחבנו בשבחו של יצחק כמי שהתנחל בארץ ונצמד אליה גם בשנות הרעב בדברינו יצחק אבינו וכמו כן בדברינו אל תרד מצרימה בפרשה זו. ולא נותר לנו אלא לדמיין איך היו תולדות עמנו לוא המשיכו בני יצחק בדרך זו, אלא שקפץ עליו ועלינו רוגזם של רבקה, עשו ויעקב ובניו, יוסף ואחיו ונתגלגלו למצרים.