- לאחר ששבו המלאכים הראשונים ששלח יעקב לעשו עם המידע שעשו בא לקראתו עם ארבע מאות איש, ולא קיבל כך משתמע את מסר הפיוס הראשון של יעקב: "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ", התחיל יעקב ירא מאחיו והחל במשולש הכנות: תפילה, דורון, מלחמה (רש"י ומדרשים). ראש לכולם: תפילה, בה מזכיר יעקב לקב"ה את ציוויו לחזור לארץ ואת הבטחותיו שיהיה עמו וייטיב לו. יעקב מתחנן: "הצילני נא" ובה בעת גם אומר: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". גם בעלי המסורה שקשרו את הטעם אזלא גרש המתנגן ומסתלסל למילה, ביקשו להגדיל ולהעצים את "קטונתי" זה, עליו זה נבקש הפעם להרחיב.
- מי שגם מכריז על קטנותו כלפי שמים הוא שלמה המלך בעת שבא לזבוח בבמה בגבעון, לאחר שהומלך ולפני שבנה את בית המקדש. וכבר קדם לו שאול שהקטין עצמו כשהתבשר על המלוכה: "וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה" (שמואל א ט כא). (ואח"כ נוזף בו שמואל במלחמת עמלק: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל א טו יז)). אבל זה של שאול הוא כלפי העם ולמלך אסור למחול על כבודו או לגלות חולשה ואילו אצל יעקב ושלמה זה כלפי שמיא.
- ר' ינאי בדק את המעבורת (במקום אחר את הגשר) ורק אחרי שווידא שהיא תקינה, עלה עליה. בעקבות המשנה: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן", דנה הגמרא שם בסכנות הצפויות לגברים (שמצויים יותר בדרכים) וקובעת שגשרים ומעבורות ודומיהם, הם סכנה. לאחר שהגמרא מביאה איך רב נהג במעבורת ואיך שמואל נהג, מובאת גם הנהגתו של ר' ינאי.
- אגב השימוש בפסוק מפרשתנו, למדנו שר' חנין מבין ש"קטונתי" של יעקב הוא שקטנו (נגרעו) זכויותיו עקב כל הטובה שנעשתה לו עד היום. טובה זו, הנחשבת כ"נס", היא החסד והאמת שעשה לו הקב"ה בעשרים שנותיו בבית לבן, ששרד אותן ויצא עם נשותיו ובניו מחרן בשלום, והעביר קו גבול בינו ובין לבן וכו'. אין זה בהכרח "נס" במובן של מעשה פלאי, אלא טובה גדולה וחסד רב שניתן לו. ראה שם בהמשך הגמרא דבר דומה לגבי חולה שריפויו מותנה בניכוי מזכויותיו: "אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה - אומרים לו: הבא זכות והיפטר. אמר מר עוקבא: מאי קראה - כי יפול הנופל ממנו - ממנו להביא ראיה". ולא תמיד יש לאדם מספיק זכויות שבזכותן ייחלץ מצרה, סכנה ומחלה. וזה היה פחדו של יעקב, שכבר מיצה את 'בנק זכויותיו' ואין לו עוד זכויות שיעמדו לצידו ויצילוהו מעשו.
- ופחד שהבית ייפול עליו בשעת הפינוי או טרם שהספיק לפנות את כל היין.
- הנה אזכור נוסף בתלמוד הבבלי של דברי ר' ינאי שלא יכניס אדם את עצמו למקום או מצב מסוכנים "שמא אין עושים לו נס". ואם עושים לו נס, הדבר גורע מזכויותיו. ראה בהמשך הגמרא שם, כא ע"א הסיפור על נחום איש גמזו שהיה חולה קשה ונתון בבית רעוע: "בקשו תלמידיו לפנות מיטתו ואחר כך לפנות את הכלים. אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואחר כך פנו את מיטתי. שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית - אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פנו את מטתו, ונפל הבית". אלא שנחום איש גמזו היה "מלומד בניסים" ואין זה להלכה. ולכן הקפיד ר' אדא על ר' הונא שניצל את זכויותיו וכפה עליו להזדקק לניסים (בשביל להציל את יינו!). שוב חזרנו לדברי יעקב: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", כפי שראינו גם בגמרא שבת לעיל. ראו עוד בשיר השירים רבה ח ה שמי שהיה במקום סכנה וניצל הוא כמי שנולד מחדש (ברייה חדשה). ואגב שתי גמרות אלה, נראה שקבלנו תשובה לשאלתנו מדוע ציפה אברהם לקבל ייסורים לאחר העקידה. ראה דברינו מה לאיוב בפרשת השבוע בפרשת וירא.
- רש"י לכאורה מאמץ את שיטת הגמרא לעיל, אבל בשני אופנים שונים אפשריים. האחד, שאין זו מקבילה מדויקת – חסדים אינם נס ויעקב לא הכניס עצמו בסכנה. רש"י משתמש ברעיון של ר' ינאי בגמרא אבל הולך צעד נוסף וסובר שגם במקרה כמו של יעקב, מנכים לאדם מזכויותיו. אפשרות אחרת היא שרש"י סבור שיש כאן מקבילה מדויקת. החסדים הם מעין נס וגם יעקב הכניס עצמו בסכנה, עקב מעשיו שגרמו לו לברוח לחרן ועקב עמידתו הגאה מול לבן ובניו. רש"י מפרש לנו מהו "כל האמת" – קיום ההבטחות בחזון סולם יעקב, אבל לא מפרש לנו מה הם "החסדים" ומשאיר לנו לסבור מה הם, בהתאם לשתי האפשרויות הנ"ל. ואחרי כל זה, כנראה לא נחה דעתו של רש"י והוא מוסיף גם את הסיבה "שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא". ולהלן נראה עוד דרשות במוטיב זה שנקרא "שמא יגרום החטא", עליו הרחבנו בדברינו אין הבטחה לצדיק בעולם הזה בפרשת ויצא.
- משום ש"קטונתי" מדבר על האדם עצמו ולא על זכויותיו או חובותיו. כך נראה להבין את דברי רמב"ן אלה. ורש"י יאמר: היא הנותנת, ניכוי זכויותיו של האדם, מקטינות את ערכו ועצמיותו.
- כאן יכול רש"י לענות בפשטות שזו בדיוק הסיבה שהוא הוסיף את עניין החשש מחטא: "שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא" ולא הסתפק בניכוי הזכויות עפ"י הגמרא. ותוספת המילים של יעקב: "ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים" איננו עניין של ביטחון, אלא המשך תפילתו של יעקב ובקשתו להצלה מידי עשו ע"י אזכור ההבטחה להטבה ולזרע בר קיימא.
- רמב"ן טוען שאחרי ההבטחה בבית אל, בצאתו של יעקב לחרן, אכן באו עליו חסדים ואמת שאולי גרעו מזכויותיו (אולי גם כעונש על מה שעשה לאביו ולאחיו). אבל אחרי הקריאה של הקב"ה אליו לצאת מחרן ולשוב לארץ אבותיו, אלו חסדים ואמת נעשו ליעקב שיגרמו למיעוט זכויותיו? נראה שגם כאן יכול רש"י לענות תשובה פשוטה וכפולה. ראשית, לכן הוספתי את "שמא נתלכלכתי בחטא". די לנו במעשה גניבת התרפים ע"י רחל ובקללה שקילל אותה, בשוגג, יעקב. ראה על כך בבראשית רבה עד ד. שנית, חסד גדול נעשה ליעקב שהצליח להיפרד בשלום מלבן ולהציב גבול וגלעד בינו לבינו. ראה דברינו הברית עם לבן – ארם בפרשת ויצא.
- ראה שני הפסוקים שם בעמוס פרק ז: "וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' סְלַח נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא" (פסוק ב), "וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' חֲדַל נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא" (פסוק ה). כבר האריכו המפרשים שם על החזרה של "סלח נא" מול "חדל נא" ועכ"פ שניהם במשמעות שיעקב הוא חלש ודל, בעקבות מכת הארבה שם, ולא ברור איך רמב"ן מוצא מכאן ראיה לפירוש שקטונתי הוא שאינו ראוי. ראה פרשני המקרא שם.
- "קטונתי" בשיטת רמב"ן הוא "איני כדאי". "איני כדאי וראוי לכך", אומר שליח הציבור בתפילת הנני העני ממעש לפני תפילת מוסף בימים נוראים. בכך מצטרף רמב"ן לפירוש רס"ג: "קטונתי – קטן אני ופחות מלהיות ראוי וזכאי לכל החסדים אשר עשית". ובמשתמע, גם איני ראוי לחסדים שאני מבקש ממך שתעשה עמדי עוד. כך נראה גם מפירוש רד"ק: "איני שואל ממך לפי מעשי כי ידעתי כי אני קטן ונבזה מעשות עמי כל החסדים וכו' ". בנתיב זה צועדים גם פרשנים מאוחרים לרמב"ן, כגון ספורנו, שמדגיש שהגם שאין הוא ראוי, יעקב מבקש שכן יעשה איתו חסד, ואלה דבריו: "קטנתי מכל החסדים. לא הייתי ראוי לכל אותם החסדים: ומכל האמת - הטוב שעשית עמדי בזכות אבותי ובאותו הדרך שעשית עמדי לפנים משורת הדין אני מבקש שתצילני וכו' ".
- זהו מדרש בראשית רבה שרמב"ן מסתמך עליו והרי לנו עוד 'מחלוקת ענקים', רש"י ורמב"ן שיסודה כבר במדרשים. הפעם רש"י עם הגמרות בשבת ובתענית – עם שיטת ר' ינאי של 'ניכוי זכויות', מול רמב"ן וסיעתו עם בראשית רבה של 'איני כדאי' או 'ראוי'. אבל שים לשיטת ר' לוי שרמב"ן לא מביא! "ר' לוי אמר: כדאי אני, אבל קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". לפי שיטה זו, יעקב הירא מעשו, יעקב שצר לו עד מאד, עומד בתפילתו בראש מורם ואינו בוש לומר: כדאי אני! אבל גם - קטונתי! צניעות וענווה שבאים מעמדה של זכות ושל צדקת הדרך. עברתי כל מה שעברתי, אומר יעקב, "עם לבן גרתי" ושמרתי על אישיותי, משפחתי וזהותי והנה אני חוזר לבית אבי במצוותך הקב"ה. כדאי אני! אבל בה בעת גם: "קטונתי".
- בעת חנוכת מקדש שלמה שהמזבח הנחושת לא יכול להכיל את הכמות הגדולה של הקרבנות שהוקרבו עליו. לא ברור מדוע נזקק רשב"ם דווקא להשוואה זו, ראה פירוש מהרש"א על הגמרא הנ"ל במסכת שבת לב ע"א: "מילת קטנתי הוא מאמר הכמות בכל מקום. אבל נתמעטו זכיותיו, הוא באיכות". נראה שרשב"ם רוצה להדגיש את הרגשתו הפנימית של יעקב מול כל השפע שניתן לו.
- הכמות הופכת לאיכות ומהות ונראה שרשב"ם סולל כאן דרך ייחודית משלו. לא כרש"י סבו של ניכוי זכויות, וגם לא כרמב"ן למרות שהוא משתמש בלשון "ראוי" שמצויה גם ברמב"ן. רשב"ם לא נוקט בלשון "אינני ראוי" (או "כדאי") כרמב"ן, אלא בלשון: "יותר מן הראוי לי", ולכן חשוב ההיבט הכמותי. ומכאן גם הלשון "כראוי", שלנוכח השפע שקיבל מרגיש יעקב שהוא עדיין לא החזיר לקב"ה כגמולו ולא עבדו "כראוי". סיום דברי רשב"ם: "אעפ"י שהבטחתני שאינך דן את האדם אלא לפי מעשיו", וההשוואה עם חזקיהו המלך, יוצרים אולי קשר עם שיטת ר' לוי בבראשית רבה לעיל. על פי מעשיו, ראוי היה יעקב להינצל ולעבור בשלום את המפגש עם עשו. אין ליעקב במה להתבייש. ראוי וכדאי הוא. בוודאי לא "קטן ונבזה" כפירוש רד"ק לעיל (הערה 12). אך בה בעת גם חש יעקב שהוא קיבל הרבה, אולי הרבה יותר ממה שמגיע לו. ועל כך הוא אומר בצניעות: "קטונתי". בדומה לחזקיהו (לא בדיוק) שכאשר ישעיהו מבשר לו שלא יחיה ממחלתו הוא פונה בתפילה בראש מורם ודורש את מה שמגיע לו לפי מעשיו ואכן נענה. כך גם יעקב. נראה שהחיבור של פירוש זה של רשב"ם עם דברי ר' לוי בבראשית רבה מציע גישה של תפילה ממקום בוטח וכנה כלפי הקב"ה, ללא נמיכות קומה, או התרפסות שלא במקומם. ראה דברינו אל נא רפא נא לה בפרשת בהעלותך וכן הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך על תפילות ללא כחל ושרק כלפי שמיא. ראה גם דברינו חלילה לך מעשות כדבר הזה בפרשת וירא ומאמר חז"ל שם: "יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו".
- מדרש זה מחזיר אותנו לפירוש רש"י לעיל, לחלק השני בדבריו המוסיף את החשש מהחטא: "שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשו". בקריאה שנייה, אפשר שרש"י פשוט משלב את הגמרות בשבת ותענית על ניכוי הזכויות עם מדרש זה המקשר את "קטונתי" עם "שמא יגרום החטא". רש"י צריך את שני ההסברים האלה כפי שהערנו על דברי רמב"ן בהערה 10 לעיל. כך או כך, שמא יגרום החטא הוא נושא בפני עצמו עליו הרחבנו בדברינו אין הבטחה לצדיק בעולם הזה בפרשת ויצא ובדברינו ויהי בדרך במלון בפרשת שמות. ראה שם גם הביטוי: "הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון".
- מדרש/פירוש זה יכול להצטרף לשיטת רמב"ן ור' אבא בר כהנא בבראשית רבה, ולו רק בשל השימוש במילים "איני כדאי". אך העצמת הפער בין החסדים והאמת שנגמלו ליעקב ובין מעשיו "ואני קטן", מאפשרת לצרף מדרש/פירוש זה גם לשיטתו של רשב"ם ור' לוי בבראשית רבה. ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) על הפסוק: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. האמת ישיב לאדם כפועלו, החסד לגמול לו לטובה שלא כמעשיו". "קטונתי" הוא על החסדים, על הריבוי, לא על האמת. וכבר אמר מיכה הנביא (ז כ): "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם".
- ראה דברינו וידום אהרון בפרשת שמיני.
- מדרש זה, בפרשת שמיני, מות נדב ואביהו, משבח את אהרון ששמע את דברי משה ושתק, ורואה בכך מעשה של צידוק הדין. אך במטרה להראות שצידוק הדין הוא מעשה אופייני לצדיקים: "למודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין", ואגב נתינת הסבר שונה למשמעות אחרת של המילה צדיק, ניטלת בכורת צידוק הדין מאהרון וניתנת לאבות. מנגד ניתן לטעון שבשניהם, אברהם בתפילתו על סדום (בראשית יח כז) ויעקב בתפילתו "קטונתי" בפרשתנו, אין זה צידוק הדין במשמעות של קבלה והשלמה עם אסון שאירע. אהרון שיכל שני בנים, גם דוד שיכל את בנו הראשון מבת שבע (שמואל ב פרק יב) ונענש ב"ארבעה וחמישה": מות הילד, אבשלום, אמנון ותמר (יומא כב ע"ב, מדרש תהלים פרק ג). אבל מה לאברהם בסדום וליעקב בפרשתנו ולצידוק הדין? האם המדרש רומז שיעקב כבר השלים עם "פן יבוא והכני אם על בנים"? (ואברהם הבין לבסוף שלא יוכל להציל את סדום ולמנוע את הפיכתה ונפגם תוארו "אב המון גויים"?). נבקש את עזרת הציבור בפענוח מדרש זה.
- מעניין לעניין בפרשתנו. ממפגש יעקב ועשו למעשה דינה, עליו הרחבנו בדברינו צלולה הייתה החבית ועכרתם אותה. בין שלל המדרשים המגנים את מעשה דינה, עומד מדרש זה כמגדלור בודד וטוען שיציאת דינה וכל מעשה שכם הם תגובה ל"קטונתי" של יעקב. מדרש זה גם עומד כמגדלור מול כל הדעות שראינו עד כאן. לא קטונתי של ניכוי זכויות, של איני ראוי, של רוב טובה לעומת המעשים (שראויים כשלעצמם), ובוודאי לא קטונתי של צידוק הדין. אלא ביקורת על עצם אמירת "קטונתי", בדומה לביקורת על יעקב שמתרפס לפני עשו (מדרשים בדברינו אדוני עשו עבדך יעקב בפרשה זו). למה תאמר יעקב ותדבר ישראל "קטונתי"? מגיע לך, אל תקטין את עצמך! בחסד ובאמת אתה בא כראוי וכדאי למעשיך. וכי לא נתתי גם לאבותיך אברהם ויצחק כגמול מעשיהם? עכשיו, במעשה דינה אמנם תאכל קצת ממעשיך וזכויותיך, אך גם כאן תעמוד לך זכותך ותצא ממעשה זה פחות או יותר בשלום. ראה סיום פרשת דינה בפסוקים: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב: וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ" (בראשית לה ה-ו).
- ואחרי כל המדרשים (בסדר שבחרנו להביא), בא מדרש זה ואומר: קרא את הפסוק עד הסוף ובשלימותו ותראה שהוא פסוק של הודיה. הוא אמנם פותח ב"קטונתי", אבל מסיים בשבח והודיה לקב"ה - בהשוואה כיצד לפני עשרים שנה עבר יעקב את הירדן ממערב למזרח, במנוסתו מפני עשו אחיו, וכעת הוא עובר את הירדן ממזרח חזרה למערב לארץ אבותיו, ברכוש גדול ובשני מחנות. ראה איך המדרש מתייחס לאזכור שני המחנות, אשר מופיע תחילה בפסוק ח כטקטיקה של הצלה: "אם יבוא עשו את המחנה האחת והיכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה", ואילו בפסוק יא, הפסוק שלנו, הוא במשמעות של רכוש גדול! לצד הפחד מעשו יש גם הודיה והכרת הטוב. דואליות זו מרומזת גם בפסוק מקריאת שמע שהוא דורש: "בכל מאדך" שמשויך ליעקב. ראה מסכת ברכות פרק ט משנה ה: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר: (דברים ו) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך - בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך - בכל ממונך. דבר אחר: בכל מאדך - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד". יעקב מודה "בכל מידה ומידה", גם "בכל ממונך" והחיל שעשה בחרן, גם במידת הטוב אם תבוא וגם חו"ח במידת הרע אם יבוא עשו והכהו אם על בנים.
- כי"ו – כתב יד וואטיקאנא. ראה עמוד 1233 במהדורה בראשית רבה של אלבק (שלם, ירושלים תשנ"ו).
- כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו מעט ורעים היו ימי שני חיי בפרשת ויגש, וכאן רק נביא את הקשור לעניינינו. בסוף הסיפור הקשה של יוסף ואחיו, כאשר יעקב רצוץ ושבור, גם אם שמח בראיית יוסף כשהוא חי ומושל בארץ מצרים; כאשר יעקב מתקרב לסוף ימיו, הוא ניצב לפני פרעה ומסכם את מסכת חייו במילים הקשות: "מעט ורעים היו ימי שני חיי". אחרי תלאות חרן ולבן הוא אומר: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת" ואילו אחרי תלאות ארץ כנען ובמבט מסכם יותר הוא אומר: "מעט ורעים היו ימי שני חיי". בפשטות, אכן השתנו הדברים. בפרט מפרשת וישב בה ביקש יעקב לישב סוף סוף בשלווה וקפץ עליו ריב בניו ורוגזם. אבל ר' אבא בר כהנא מציע להבחין בין מה שיעקב אומר "לאחרים" ובין מה שהוא אומר לקב"ה. לאחרים הוא אומר: "מעט ורעים", אבל לקב"ה הוא מכיר בטובה ואומר "קטונתי מכל החסדים ... אשר עשית את עבדך". גם בסוף ימיו. אבל חכמים אחרים לא סולחים ליעקב על אמירה זו בסוף ימיו, גם אם היא נאמרת "לאחרים – לפרעה, משום שנראית כאילו מבטלת את אמירת "קטונתי" של פרשתנו. ומסכם שם המדרש: "אמר ר' שמעון בן יוחי: לפי שקרא (יעקב) תיגר בשלושים ושלש תיביות לפיכך נמנע מחייו שלושים ושלש שנה".
- מי יגיד דבר טוב על הקב"ה? שהרי אין זה נאה לאף אחד לשבח את עצמו.
- פה עושה המדרש מעבר 'שקט' מישראל במובן הרחב: עם ישראל, כנסת ישראל, ליעקב ישראל אבי האומה, האדם הפרטי. ישראל כאומה המודה לקב"ה, שורשיה הם יעקב ישראל שהודה כאדם פרטי (אך גם כראש השבט ממנו נוסד העם).
- והמשכו: "המלאך הגואל אותי מכל רע וכו' ", שמלמדים כל ילד לומר לפני השינה. ואולי צריכים באמת להתחיל פסוק אחד קודם, באלהים הרועה אותי כמו במדרש זה. ראה דברינו האלהים הרועה אותי – המלאך הגואל אותי, בפרשת ויחי. לעניינינו, בחרנו לסיים במדרש זה משום שהוא 'מתקן' במובן מסוים את דבריו הקשים של יעקב במדרש הקודם: "מעט ורעים היו ימי שני חיי". לבניו אומר יעקב: "האלהים הרועה אותי המלאך הגואל אותי". סיבה שנייה שבחרנו במדרש זה לסיום הוא ההחלה הרחבה שהוא עושה לפסוק: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וכו' ". לא עוד פסוק לשעתו, למפגש יעקב ועשו, אלא פסוק לדורות. לא פסוק שאמר יעקב ישראל האדם המסוים, אלא פסוק שהמדרש שם בפי עם ישראל לדורותיו. בכל דור ודור צריכים בני יעקב לומר, בכל מידה ומידה, בכל מצב ומצב: קטונו מכל החסדים ומכל האמת אשר אתה עושה עמנו, כל יום, כל שנה, לעולם. מעין תפילת נשמת כל חי. וזהו "יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו".