- משה איננו הראשון המתפלל לרפואה. כבר הקדים אותו אברהם בספר בראשית פרק כ פסוק יז: "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו וכו' ". אלא ששם לא פורש נוסח התפילה ופה זו הפעם הראשונה בתנ"ך שמישהו מתפלל לרפואה ונוסח התפילה (מה שמכונה בלשון הפוסקים "טופס תפילה") ידוע לנו. הנוסח השני הוא תפילת חזקיהו (מלכים ב כ, ישעיהו לח) ושם לא רק תפילה לרפואה יש לנו, אלא גם הודיה כשנתרפא: "חי חי הוא יודך כמוני היום ... ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית ה' ".שנזכה לקיום תפילה זו בקרוב. ראה גם ירמיהו יז יד: "רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהילתי אתה" שדווקא מקור זה נבחר כטופס התפילה שלנו בשמונה עשרה.
- אהרון מבקש את משה להתפלל ומשה נענה לבקשת אחיו. ולפי שאף אהרון היה באותו חטא, אפשר לראות בדברים אלה מעין בקשת סליחה שהאח הגדול מבקש מאחיו הצעיר ולכך לא היה משה יכול לסרב. ראה גמרא בבא קמא צב ע"א שגם תפילת אברהם בעד אבימלך (בראשית כ יז) הייתה הבעת סליחה ומחילה מצדו של אברהם. אבל אפשר לראות בפניית אהרון אל משה: "אל נא רפא נא לה" גם כתביעה תקיפה של אח לאחיו להזכירו שגם הוא "בעסק". ראה דברי אהרון למשה בפרקי דרבי אליעזר פרק נב: "עכשיו ישמעו (בנוסח אחר:"ישמח") כל ישראל ויאמרו אחותם של משה ואהרן מצורעת היא, וחצי שם רע שלך הוא". דברים דומים מצאנו במדרש תנחומא פרשת צו סימן יג (מובא ברש"י על פסוק יב): "אין ראוי להניח את אחותנו להיות כמת כי מאחר שיצאת מרחם אמו של זה שהיה בידו לעזור ואינו עוזרו, הרי יאכל חצי בשרו שאחיו בשרו הוא. דבר אחר: אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפילה מי מסגירה ומי מטמאה? כי איני אפשר לראותה, כי אני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים וכהן אחר אין בעולם". יש פה שני טיעונים תקיפים: האחד, תזכורת למשה שמרים היא עצמו ובשרו והשני, שאין מישהו אחר שיכול להושיע אותה כי אהרון שהוא כהן אבל אח, אינו יכול לטפל בצרעתה של מרים. ראה כמה פעמים נזכר השורש רפ"א בפרשות נגעים וצרעת (ויקרא פרקים יג, יד).
- תיאור זה מזכיר כמובן את הסיפור על חוני המעגל (תענית פרק ג משנה ח). ובגמרא שם (דף כג ע"א) מוזכר חבקוק הנביא כתקדים למי שעג עוגה ועמד בתוכה, התפלל והפגיע (חבקוק ב א: "עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי"). אך לפי מדרש זה, משה רבינו הוא הראשון, ממנו למד חבקוק הנביא, וממנו (או משניהם) למד חוני המעגל. לכך יש חשיבות רבה שכן בגמרא שם שמעון בן שטח רוצה לגזור נידוי על חוני המעגל, אך נמנע. ואפשר שהסיבה להימנעותו, הייתה גם בגלל דמותו של משה (ושל חבקוק) שעומדות ברקע. ראה בגמרא תענית שם. בין כך ובין כך, יש כאן עמידה ותפילה במפגיע. כך גם במדרש דברים רבה המובא להלן. וכל זה בתגובה לדבריו של אהרון. ללמדך, שאהרון, גם אם לא התפלל ישירות, משום שכפי שנראה בהמשך הוא נוגע בדבר, בכל זאת גרם למשה להתפלל תפילה קצרה, אך תקיפה. כך משתמע ישירות מפשוטם של פסוקים בלי כל מדרש.
- "אתנפל" ו"התנפלתי" הוא מלשון פל"ל ותפילה. שים לב לכפל הלשון שם אשר מזכיר את כפל ה"נא" בפסוק שלנו. שם באריכות ופה בקצרה.
- תפילה קצרה במובן כפול. גם חמש מילים בלבד וגם כל מילה היא בת הברה אחת בלבד (חוץ מאחת וגם היא עם שו"א). ויש פעמים שאפילו תפילה קצרה היא ארוכה מדי. ראה מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ג: "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי - ר' אליעזר אומר: אמר הקב"ה למשה: משה, בני נתונים בצרה הים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפילה! מה תצעק אלי? שהיה אומר: יש שעה לקצר ויש שעה להאריך: אל נא רפא נא לה - הרי זה לקצר. ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום - הרי זה להאריך". "שהיה אומר" הוא משה שחשב שלפחות תפילה קצרה יש לומר על הים והקב"ה אומר לו: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". עת לעשות מעשה ואין זמן אפילו להתפלל. ראה דברינו הרם את מטך ונטה את ידך בפרשת בשלח. מכאן אולי אסמכתא גם לענייני רפואה, שהיכן שאפשר לעשות מעשה יש להתמקד בעשייה גם ע"ח התפילה. ראה דברינו ורפוא ירפא בפרשת משפטים. וחזרה לתפילה, בין השיטין למדנו מגמרא זו שנוסח התפילה היא 'פתוח' וגמיש בימי חז"ל, טרם שהתקבע ב"מטבע שטבעו חכמים". והיום הנוסח תקוע במסמרות ואוי לו לחזן שיעז להוסיף תפילה מהמית לבו או גרוע מכך, לקצר.
- עניין זה של הזכרת שם החולה בתפילה לרפואתו נזכר להלכה בראשונים. ראה מנהגי מהר"ש מנוישטט סימן תג: "ושמעתי ממה"ר שלום שמי שעומד אצל החולה ומתפלל עליו אין צריך להזכיר שם חולה, וראייה ממשה רבינו ע"ה אל נא רפא נא לה, ולא הזכיר שמה של מרים, אבל כשמברכין אותו ואינם עומדים אצלו, יש להזכיר שמו". כך מובא גם בספר המנהגים למהרי"ל הלכות שמחות. וסוכמו הדברים במשנה ברורה סימנים קטז וקיט. ראה גם שו"ת ציץ אליעזר חלק ה פרק יג בעניין הזכרת תארים וכינויי כבוד בתפילה לחולה: "המתפלל על אביו או על רבו ... נראה כי אין לומר בתחינתו רפא נא לאדוני אבי או אבא מרי או רבי ואלופי ... שאין גבהות לפני המקום". ולפי שאין בידינו שמות כל החולים והזקוקים לרפואה והחלמה בכל מקום ושעה, יהיו לרצון תפילותינו ולימודנו בדף זה ובאזכור תפילת משה כאילו קראנו כל אחד ואחת בשמו ובשמה, ובשם אימו ואִמָהּ.
- ומדרש אגדה (בובר) במדבר פרק יב, הנסמך על מדרש ספרי זה, מוסיף ומשלים: " ... היו ישראל אומרים בשביל שאחותו היא, מתפלל באריכות. אבל עלינו אינו חושש להתפלל באריכה". זו לכאורה סיבה אחרת לתפילה קצרה: הנמכת העניין האישי והמשפחתי של משה. אבל נראה שבכלל יש העדפה לתפילות קצרות: תפילת משה בחטא העגל (רמב"ן שמות לג ז), תפילת כהן גדול ביום הכיפורים (יומא פרק ה משנה א), תפילת ר' נחוניה בן הקנה בכניסתו וביציאתו מבית המדרש (ברכות ד משנה ב), תפילת ר' אלעזר בר' צדוק בלילי שבתות (תוספתא ברכות ג ז) ועוד. וחנה קצרה ימיו של שמואל בנה על שהרבתה בתפילה (ירושלמי ברכות פרק ד דף ז). וכבר הקדשנו דף מיוחד לנושא זה בדברינו תפילה קצרה בפרשה זו. דברים ישירים בשבח תפילות ארוכות לא מצאנו, להוציא ההלכה שבמקום הסכנה מתפלל תפילה קצרה (ברכות כח ע"ב) ומכלל לאו אתה שומע הן. ראה גם דברינו ולוואי ויתפלל אדם כל היום בדפים המיוחדים.
- חלק שני זה של המדרש הפותח ב"דבר אחר" נראה דווקא כהמשך פשוט של הדרשה הקודמת. משה לא האריך בתפילה משום שחשש שבני ישראל יאמרו שבשביל אחותו הוא מרבה בתפילה – והרי זה הוא משה שהקב"ה שומע את תפילתו ויודע להאריך כשצריך. כך נראה מפירוש רש"י על הפסוק שבפשטות נשען על מדרש ספרי זה. משה נתון בין הפטיש והסדן. מחד גיסא, הוא נזהר מאד בשל העניין האישי\משפחתי. מאידך גיסא, יש לו חוב גדול לאחותו שהתייצבה על משמרתה כשהיה תינוק בתיבה ביאור. הפשרה שעושה משה היא תפילה קצרה: "אל נא רפא נא לה" ואגב אורחא מלמד את כולנו את סוד התפילה הקצרה. בתפילה קיצר משה, אבל אח"כ ממתינים הוא והעם למרים שבעה ימים! ראה רש"י על הפסוק: "והעם לא נסע עד היאסף מרים" וכך גם בעל הטורים ועוד, שהיא מידה טובה כנגד מידה טובה. לימוד הכרת הטוב הוא עניין כללי ולא רק פרטי.
- הדגש הוא על "עתה", ריפוי מיד. למרות שזה לא כתוב מפורש בפסוק, נראה שהוא לומד זאת מהמילה "נא", בפרט ה"נא" השני והצירוף "רפא נא לה". כך מפרש גם אור החיים: "רפא נא - פירוש עתה ולא יתעכב". ורד"ק בספר השורשים אות הנו"ן אומר: "דבר נא באזני העם" - עניינו עתה וכן כולם" (תודה לידידי עזריאל שטרנבוך על מקור זה). האם משה אכן נענה מיד? לפי פשט הפסוקים, לא. ראה רש"י: "ואחר תיאסף - כל האסיפות האמורות במצורעים ... וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה". אבל אור החיים (שם) מבחין בין הרפואה שכן נענתה מיד ובין העונש של ההסגרה: "תיסגר שבעה ימים - נראה שפרחה ממנה הצרעת בתפילת משה וכמאמרו רפא נא, פירוש עתה, אלא שגזר ה' שתשב כמנודה". אבל גם לפירוש זה, משה נענה על דרישתו לריפוי מיידי, אבל לא על בקשתו: "ולא נצטרך לביישה להותירה מחוץ למחנה". מה גם שנכתבו הדברים לדורות ומידי שנה בשנה אנו קוראים פרשה זו ולא מכסים..
- מלניא היא מילה ביוונית שפירושה כתמים שחורים. ויש שגורסים כאן maligna שהיא מכה רעה.
- היכן לימד הקב"ה את משה סדרן של רפואות? במרה, פרשת וישלח? בפרשת משפטים "ורפא ירפא"? בפרשת נגעים בספר ויקרא? המאיר עינינו יבורך. עכ"פ, כאן יש אמירה תקיפה בזכות הרפואה המעשית שיש להקדים אותה לכל תפילה. עניין זה של האיזון בין תפילה לריפוי מעשי במדעי הרפואה, בין אם התפלל ובין אם לאו, הוא נושא נכבד שנגענו בו במקצת בדברינו ורפוא ירפא בפרשת משפטים: "ורפא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס ע"א). שורשיו הם במחלוקת רש"י והרמב"ם בפירושם לעניין ספר הרפואות שגנז חזקיהו (פסחים נו ע"א) ובגישה הכללית למדע הרפואה. דברי משה: "כבר למדת אותי כל סדרן של רפואות. אם אתה מרפא אותה, הרי יפה. ואם לאו - הרי אני מרפא אותה", מחזקים לכאורה את שיטתו של הרמב"ם באשר לכוחה של הרפואה. אבל רש"י יטען מנגד שהנה לפני שמשה פונה לדרך הריפוי – הוא עומד בתפילה!
- צרעת \ צרת מרים מזכירה למשה את צרעתו \ צרתו הוא. וגם שם לפי המדרשים היה זה עונש על שדיבר לשון הרע על בני ישראל ("והם לא יאמינו לי"). רמב"ן בפירושו לשמות פרק ד פסוק י מציין שמשה שם לא התפלל לרפא את עצמו (הוא מדבר שם אמנם על כבדות הלשון, לא על הצרעת): "והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו". ואילו כאן משה מזדהה מאד עם אחותו כי הוא חזה את אותה מחלה על בשרו. אולי על מנת שתפילה לרפואה תיענה, היא צריכה להיות דווקא מפי אלה שהתנסו בדבר דומה וחשים במלוא הכאב, בבחינת "מגיע למקומו" ו"נושא בעול עם חבירו". ראה בגמרא ברכות דף ה שחכמים מקימים האחד את השני מחולים: "חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר ליה: הב לי ידך! יהב ליה ידיה ואוקמיה". ובפעם אחרת השני מקים את הראשון. יהי רצון שירבו בתוכנו אלה שלא חזו מבשרם את תחלואי הזמן ושלמרות זאת תעלה תפילתם ותפילותינו כולנו לרצון כתפילת משה לאחותו.
- כפי שהערנו לעיל, בקשת הרפואה אולי נענתה מיד, אבל הסגר ונידוי זמני היו גם היו. וכאן, בספר דברים כאשר התורה חוזרת ומזהירה מנגע הצרעת (ובמשתמע ממה שגורם לצרעת היינו לשון הרע וכיוצא בו), היא מזכירה את מרים דווקא. אולי במעין קל וחומר לכל אדם. ראה הפסוקים שם בדברים פרק כד: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". נכתבה מרים וצרעתה וצרתה לדורות והדברים לא נמחקו בתפילת משה. זכירת מרים היא אחת מעשר הזכירות שנדפסו בסידורים רבים לאומרם בסוף התפילה. ובאמת, זכירת מעשה מרים הוא נושא נפרד שיש להעמיק בו בפעם אחרת. אולי בפרשת כי תצא.