הברית עם לבן – ארם

וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ … וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: (בראשית לא מד-מז).1

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי … אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: (בראשית לא נ-נב).2

בראשית רבה פרשת ויצא פרשה עד סימן טז

"אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם". אלהי אברהם – קודש, ואלהי נחור – חול, אלהי אביהם – משמעו קודש וחול.3

אבן עזרא על הפסוק

כל אחד אמר ישפוט בינינו אלהי אבותינו. יעקב אמר על אלהי אברהם, ולבן אמר על אלהי נחור אבי אביו, שהיה עובד ע"ג. וכן העיד יהושע.4

שכל טוב (בובר) בראשית פרק לא

אלהי אברהם – קודש; ואלהי נחור – חול, כך שיתף אותו רשע שם שמים לע"ז להיותם שופטים ביניהם: אלהי אביהם. משמע קודש ומשמע חול. כל כך היה דוחקו בדברים עד שנשבע לו: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. במלך מלכי המלכים הקב"ה שמפחדו פרחה נשמת אביו יצחק על גבי המזבח וחזרה לו בטלליו. ולכך שינה לו לשון השבועה שלא יראה עליו כמודה בע"ז, ושלא להזכיר מכל מה שאמר לבן, שלא לשתף שם הקודש עם שם החול. וכן בתחילה אמר לו: אלהי אבי אברהם ולא אלהי אביו של אברהם ופחד יצחק כך פירש לו שלא יראה עליו כמודה באלהי אבותיו אשר בעבר הנהר.5

בראשית רבתי פרשת ויצא עמוד 144, פרק לא פסוקים מח-נ

"הגל הזה עד ביני וביניך". א"ל לבן: ב' דברים יש כאן: מצבה והגל. המצבה הרימות אתה והגל עשו בניך בצוויך. כשם שהם ב' דברים, כך אני מבקש שיהיו משמשין ב' עדויות. הגל הזה יהיה עד ביני וביניך שאתה לא תרע לי ולא לבני, ואני לא ארע לך ולא לבניך, וגם בניך ובני יעמדו בברית הזה. והמצבה תקרא את שמה מצפה, למה כן? יצף ה' ביני וביניך, שלא תרע לבנותי ולבניהן, הדא הוא דכתיב: "והמצפה אשר אמר וגו' אם תענה".6

בראשית רבה פרשת ויצא פרשה עד סימן טו

"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (בראשית לא נא) – אמר ר' יוחנן: כזה שהוא מורה את החנית.7

"עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" (שם שם נב) – לרעה אין אתה עובר, אבל אתה עובר לפרגמטיא.8

בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה, פגע באדומיים. בקש לזנבם, הוציאו לו אִסְטֵלִיוֹת שלהם: "רב לכם סוב את ההר הזה" (דברים ב ג).9 פגע במואבים, בקש לזנבם, הוציאו לו אִסְטֵלִיוֹת שלהם: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה (שם שם ט). באותה שעה שלח יואב אצל דוד, אמר לו: פגעתי באדומיים ובקשתי לזנבם, הוציאו לי אסטליות שלהם: "רב לכם", במואביים – והוציאו לו אסטליות שלהם: "אל תצר את מואב". באותה שעה לא נהג דוד כבוד מלכות בעצמו, אלא עמד והעביר הפּוּרְפֵירוֹן10 מעליו ועטרה מעל ראשו ונתעטף בטליתו והלך לו אצל סנהדרין, אמר להם: רבותי, לא באתי לכאן אלא ללמוד, אם נותנים אתם לי רשות אני מלמד.11 שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה ופגע באדומיים והוציאו לו אסטליות שלהם: "רב לכם" – והלוא הם פרצו את הגדר תחילה: "ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק" (שופטים ג יג).12 פגע במואביים ובקש לזנבם והוציאו לו אסטליות שלהם: "אל תצר את מואב" – ולא הם פרצו הגדר תחילה? "וישלח מלאכים אל בלעם וכו' ועתה לכה ארה לי את העם הזה" (במדבר כב ה),13 זהו שכתוב: "מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד" (תהלים ס א).14

כמה אגרות כתב? ר' אייבו אמר: שתים כתב, אחת לאדומיים ואחת למואביים.15 ר' חנינא אמר: איגרת אחת כתב, זהו שכתוב: "בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף" (שם שם ב) – חזר ולמד אדומיים משל מואביים16 … "מכתם לדוד ללמד" – מָכוּת ותַמּוּת.17

בראשית רבה פרשת ויצא פרשה עד סימן יד

"ויקרא לו לבן יגר שהדותא" – א"ר שמואל בר נחמן: אל יהא לשון סורסי הזה קל בעיניך,18 שבתורה בנביאים בכתובים מצינו שהקב"ה חולק לו כבוד. בתורה: יגר שהדותא", בנביאים: "כדנה תאמרון להום" (ירמיה י יא),  בכתובים: "וידברו הכשדים למלך ארמית" (דניאל ב ד).19

"והמצפה אשר אמר: יצף ה' ביני ובינך, כי נסתר איש מרעהו" – א"ר אבהו: "כי יסתר", לא כתוב כאן, אלא "כי נסתר" – עד כאן היינו רואין זה את זה מכאן ואילך אין אנו רואים זה את זה.20

"אם תענה את בנותי"21 – א"ר ראובן: כולן בנותיו היו.22 "אם תענה את בנותי" – שלא תקח נשים בחייהן; "ואם תקח נשים על בנותי" – לאחר מיתתן. "ראה אלהים עד ביני וביניך".23

שמות רבה (שנאן) פרשה א סימן לג

"ויואל משה לשבת את האיש" (שמות ב כא) –  ר' יהודה אמר: שנשבע לו, ואין "ויואל" אלא לשון שבועה, שנאמר: "ויואל שאול את העם" (שמואל א יד כד). ולמה השביעו? אמר לו: יודע אני שיעקב אביכם, כשנתן לו לבן בנותיו, נטלן והלך לו חוץ מדעתו. שמא אני נותן לך את בתי, את עושה כך? מיד נשבע לו ונתן לו את צפורה בתו.24

 

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: ברית יעקב ולבן מצטרפת לרשימה מכובדת של בריתות שכרתו האבות עם עמי ותושבי הסביבה. ראה ברית אברהם ואבימלך (שחזרה ואושרה ע"י יצחק) עליה דנו בפרשת וירא, שבועת משה ליתרו, וכמו כן, ברית יהושע לגבעונים, אותה הזכרנו בדברינו חילול השם במקרא בפרשת אמור (גמרא גיטין מו ע"א) שעל הפרתה נענש קשות שאול המלך (שמואל ב כא א, יבמות עח ע"ב). וכאן דוד מפר את ברית יעקב ולבן ומוצא לכך מספיק סיבות טובות.

עדכון אחרון: 02/11/2016

הערות שוליים

  1. נראה שבטקס הברית לבן הוא המדבר והיוזם (פסוקים מג ומד), לאחר שמקודם יעקב, בתוכחתו ללבן: "מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי" הוא שדיבר גם דיבר. כאן לבן הוא המדבר הבלעדי ויעקב משתתף בהקמת הגלעד: "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" וחותם בשבועה: "וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק", אותו "פחד יצחק" שהוזכר קודם בתוכחה של יעקב ללבן.
  2. מעשה הברית מצוין בהקמת הגלעד (ליקוט האבנים) והמצבה (שני דברים שונים?) ואולי גם טקס הזבח והאוכל, אבל מהות הברית ותוכנה הם: קביעת קו הגבול והדאגה למעמדן של רחל ולאה, שלבן עדיין מחשיב כבנותיו, היינו הסדרת מעמד הנתינים שנשארו בצד השני. וחתימת הברית היא בהשבעה של שורשי המשפחה המשותפים, תוך שיעקב מדגיש את הענף שפרש ויצא לארץ חדשה: "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק". האם דרש יעקב שבועה דומה מלבן, "פחד בתואל", או שהסתפק באלהי אברהם ואלהי נחור?
  3. או בנוסח אחר: משמש קודש וחול. קודש – משמע שאסור למחוק, חול – משמע שמותר למחוק, חול וקודש מן הסתם אסור למחוק לחומרה וכך זכה תרח. אך במסכת סופרים פרק ד הלכה ז מצאנו דעה אחרת: "אלהי אברהם - קודש; ואלהי נחור -  חול; אלהי אביהם, חול", שהרי תרח הוא אביהם של אברהם ונחור ועבד עבודה זרה. וכן הוא במסכת ספר תורה פרק ד הלכה ד במסגרת רחבה יותר של אזכורים של שם אלוהות בתורה: "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים, הראשון קודש והשני חול. ואדני האדנים, הראשון קודש והשני חול. אלהי אברהם, קודש. ואלהי נחור, חול. אלהי אביהם, חול. אלהים לא תקלל משמש קודש וחול. רבי ישמעאל אומר קודש". וכשיטה זו של מסכת סופרים והלכות ספר תורה, נוקט רש"י בפירושו לתורה. ובאמת, קצת תימה על מדרש בראשית רבה מדוע "אביהם" משמש חול וקודש (ויש כנראה נוסחאות אחרות בבראשית רבה, שלפיהן אלהי אביהם הוא לשון חול).
  4. הכוונה לפסוק ביהושע כד ב: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". ולא זכינו להבין מה בדיוק מוכיח אבן עזרא מפסוק זה. ועכ"פ, לשיטת אבן עזרא הם אמרו: אלהי אבותינו וכל אחד התכוון לאלהי אביו. וראה עוד פירוש רד"ק על הפסוק.
  5. לבן דוחק ביעקב לשבועה משותפת. ראה גם פירוש ספורנו שמחדד את גישת לבן מול גישתו של יצחק באלוהויות השונות שבפסוק: "אלהי אביהם. אמר לבן: אין לך לְמָאֵן מה שיחדתי לדיין אלהי נחור עם אלהי אברהם, כי אמנם אלהי נחור היה אלהיו של תרח שהיה אביהם של אברם ושל נחור: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. שיצחק אינו בן תרח ונשבע שאלהיו של יצחק לבדו ישפוט אם יבגוד". ראה גם פירוש חזקוני: "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק – לא רצה להזכיר הקב"ה אחר החול שהזכיר לבן".
  6. ובהמשך המדרש שם: "עד הגל הזה. א"ל לבן: יודע אני שנשבע הקב"ה לאברהם ויצחק ויירש זרעך את שער אויביו (כ"ב י"ז). אני מבקש, שאם איני מתחיל לעבור אליך בארץ ישראל לרעה, לא תתחיל לבוא לארץ ארם לרעה. שלא תחשבני בכלל אויב עד שיודע לך באמת". עיקרה של הברית הוא התווית קו גבול ברור בין ישראל לארם. אלא שכבר בנוסח זה טמון זרע האיבה בין צאצאי לבן ויעקב: "שלא תחשבני בכלל אויב עד שיודע לך באמת". שאתה יעקב לא תתחיל. אבל אם מישהו מארם יתחיל ויבוא בשערי ארץ ישראל? ואגב אזכור המצבה, ראה דברינו בנושא מצבות שעשו האבות – אהובות או שנואות בפרשת שופטים.
  7. האם מדובר בהנפת החנית כסימן שתם הקרב (בניצחון), או ההפך, נעיצת החנית בקרקע כסימן של הנחת כלי המלחמה בצד ונטישתם. אבל השורש יר"ה יכול לבוא גם במובן רך יותר של ללמד או להראות, להצביע על משהו. ראה מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק לא: "ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה. שעשיתם: והנה המצבה. שהרימותי בידי: ואשר יריתי ביני ובינך. א"ר יצחק כזה שמורה את החנית, וזה שכבר דרשינן שרוב בריתות אינן נכרתין אלא ע"י דבר מופלג, כמו ברית של בין הבתרים, וברית זה שע"י הגל ומצבה, וברית חורב ע"י החציית הדם, וברית התורה שעל שתי הלוחות, וברית יהוידע ע"י החציית הדם, וברית ירמיה ע"י בתרי העגל. יריתי. תרגם אונקלוס דאקימת, להודיע כי לבן הרימה. אפס כי עיקר המלה כדברי ר' יוחנן לשון יריית פינתה, וכל דומיהן, ודומה לו או ירה יירה (שמות יט יג), ירה בים (שם טו ד), וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר (מ"ב יג יז), או מי ירה אבן פנתה (איוב לח ו), וכל דומיהן".
  8. גבול של שלום הוא גבול פתוח. לא גבול שרק לא עוברים בו לרעה, אלא גבול שעוברים בו לטובה, לחיי מסחר (פרגמטיא) וכלכלה. האם המדרש מבאר את דברי לבן, או שמא מותח עליו ביקורת דקה על כך שציין רק את הרעה שתימנע ולא את הטוב שיכול לצמוח? ואולי באמת לבן לא רצה יותר שום עסק עם יעקב, רק שלא תהיה ביניהם איבה ומלחמה ורק שלא יפגע בבנותיו. ראה דבריו כשהוא מעיד מה אמר לו ה' או מי משלוחיו: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע". ואולי גם לנו די בכך שהארמי לא יאבד את אבי ושילך לשלום. ובהמשך להערה 3 לעיל, "אלהי אביכם" כאן הוא חול או קודש?
  9. ראה שם: "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה: וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר ... אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר". אִסְטֵלִיוֹת הן מצבות אבן שעליהם היו חרוטים פסוקים אלה ושמשו "קושאן" בידי בני אדום, ועמים אחרים שנראה בהמשך, כהבטחה שבני ישראל לא יכבשו את ארצם.
  10. בגד ארגמן המסמל את המלכות.
  11. דוד מוחל על כבודו, לצרכיי ישראל, ובא אצל חכמי הסנהדרין בלי בגדי המלכות שלו. ראה יחסי המלך ובית הדין הגדול בסנהדרין פרק ב ועל מקצת מזה עמדנו בדברינו מלך לא דן ולא דנים אותו בפרשת שופטים. ולעניין יציאה למלחמת הרשות ראה רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכות א-ב: "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". ובמקרה דנן של מזרח ארץ ישראל ראה גם רמב"ם הלכות תרומות פרק א: "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן, אע"פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה, אינו כא"י לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר וכו' ". ועכ"פ, נראה שדוד מוחל על כבודו, אבל לא על דעתו, ויותר משבא ללמד ולשמוע, בא ללמד ולהשמיע וכנראה למד היטב את הרמב"ם מקודם ....
  12. מדובר בעגלון מלך מואב שפלש לארץ וכבש את יריחו ("עיר התמרים") ומשתף בכיבוש זה את עמלק. אל המואבים עוד נגיע מכיוון אחר, הדגש כאן הוא על עמלק, שהוא מצאצאי עשו וחלק מבני אדום. וזה קצת דחוק שהרי לעמלק יש דין מיוחד.
  13. ראה מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק כב: "ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר. הוא היה הקיר של אבני הגל שעשה יעקב והקימו בינו לבין לבן, שאמר יעקב לקטו אבנים, שנאמר ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (בראשית לא מו), ואמר עד הגל הזה (שם שם נב), והוא עבר הברית שעבר אותו גל לרעה לו, לכך לקה ברגלו, והוא היה חיגר ברגלו אחת". הגל נעשה עד בבלעם שבא מארם לקלל את ישראל.
  14. מכאן ואילך מתמקדת הדרשה בשני הפסוקים הראשונים של פרק ס בתהלים: "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד: בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף". שדוד לימד את הסנהדרין מתי מחויבות היסטורית כלפי עמי הסביבה שוב אינה מחייבת, וכל זה בהקשר למלחמותיו להרחבת גבול ישראל בעבר הירדן המזרחי: ארם ואדום.
  15. אגרות ששלח דוד ליואב בתשובה לשתי שאלותיו, לגבי המואבים ולגבי האדומיים.
  16. היינו שדוד ענה רק על שאלת יואב לגבי בני מואב (מוצאו של דוד!), ויואב, שעפ"י חז"ל היה ראש הסנהדרין (תנחומא דברים, מסעי ובהערה 17 להלן), כבר הסיק מעצמו לגבי בני אדום. הגם שאנחנו שואפים להגיע לארמים, לצאצאי לבן, העניין של מואב מעניין במיוחד בשל הקשר המשפחתי-אישי של דוד אליהם. ראה בגמרא בבא קמא לח ע"ב שכבר משה רצה לגמור חשבון עם בני מואב בשל מה שעוללו לישראל בזנות בשיטים: "נשא משה ק"ו בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן! אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית". עכשיו שנעמה חזרה לבית אביה ורות כבר בתוכנו ודוד נינה קיים, אין יותר שום חשבון היסטורי עם בני מואב. דוד מצאצאיהם, הוא שגומר איתם חשבון.
  17. המדרש מתעסק בעיקר במואבים ובאדומים ואנחנו מחפשים את צאצאי לבן, בני ארם. הארמי היחידי הנזכר כאן הוא בלעם שבא לקלל את ישראל, בהזמנת בלק מלך מואב וכבר ראינו בהערה 13 לעיל, איך נענש כשרגלו נלחצה בגלעד. ראה פיתוח של המדרש שלנו במדרש תנחומא (בובר) פרשת דברים סימן ג, ושם מוזכרים הארמים והברית עם לבן באופן הרבה יותר ברור: "אתה מוצא שיואב היה ראש סנהדרין ... ודוד חכם מן הכל ... ולא היו עושין דבר אלא על פי סנהדרין ... מכתם זה דוד, שעשה עצמו מך, ותם על שהלך בתמימות עם קונו. אימתי? בהצותו את ארם נהרים, מהו? כשהלך יואב להילחם עם ארם נהרים, יצאו לקראתו, אמרו לו: אתה מבני בניו של יעקב ואנו מבני בניו של לבן, והרי תנאי שלהם קיים, דכתיב: עד הגל הזה (בראשית לא נב). כששמע יואב חזר אצל דוד, א"ל: מה אתה אומר? הרי תנאו שבועת יעקב אבינו. מיד הושיבו סנהדרין שושן עדות, ללמד, למדוהו ואמרו באמת כך היה, אלא הם עברוהו תחילה. בלעם הרשע מפני מה עבר? לא כך אמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב וגו' (במדבר כג ז). וכושן רשעתים לא שיעבד בנו, שנאמר: ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים שמונה שנים (שופטים ג ח). הם הרשיעו עלינו שתי רשעיות. כיון שהורו לו ב"ד, מיד חזר עליהם והרגן".
  18. סורסי הוא ארמית סורית שנחשבה לשפה עממית ולא ספרותית-גבוהה. ראה סוטה מט ע"ב: "אמר רבי: בארץ ישראל, לשון סורסי למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית! ואמר רב יוסף: בבבל לשון ארמי למה? אלא או לשון הקודש או לשון פרסי!". בא מדרש זה ועל בסיס הפסוק בפרשתנו, מבקש לכבד גם ארמית-סורסית או סורית. ראה גם פירוש תורה תמימה על הפסוק, פרק לא הערה י שמסביר שמכאן מקור לערבוב ארמית ועברית גם בהלכה, כגון בגט ושאר שטרות ואין זה כשתי שפות שונות שפוסלות את הגט.
  19. מעבר גבול ברור, אבל אין מחסומים לשפה, כולל מקומה בכתבי הקודש. שהרי אחרת, איך יעשו חיי מסחר וכלכלה משותפים?
  20. והמצפה שהוא מקום גבוה רואה את שנינו ואולי גם אנחנו אותו ומזכיר את הקשר ומשמש כתמרור תזכורת ואזהרה לברית. האם המצפה הוא דבר שלישי, בנוסף לגלעד ולמצבה. ראה פירושי רש"י, רמב"ן ורד"ק, ספורנו שדנים בכך וכן מדרש בראשית רבתי שהבאנו לעיל. ועפ"י רש"י ומדרש שכל טוב בפרשתנו, זהו מצפה גלעד הנזכר אצל יפתח: "וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן" (שופטים יא כט), ואם כך, אולי יפתח כבר מקדים את דוד.
  21. ראה פירוש רד"ק: "אם תענה - אם יחסרו דבר ויצעקו או שלא תתנהג עמהן דרך כבוד, כי כל זה עינוי לנשים הנכבדות. ובדברי רז"ל: אם תענה מתשמיש (יומא ע"ז) אם תקח צרות".
  22. ראה פירוש רש"י על הפסוק, בעקבות מדרש רבה ופרקי דר"א: "בנותי בנותי - שתי פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפילגש".
  23. ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב סימן ח שיעקב חשב לקחת אישה נוספת לאחר מות רחל ואובדן יוסף ולא עשה זאת מפני השבועה שנשבע ללבן: "אמר יעקב אבינו: הרי נפרצה ברית השבטים. כמה יגעתי להעמיד י"ב שבטים ... ועכשיו הלך לו יוסף, הרי נפרצה ברית השבטים. ולא היה יודע יעקב לישא אשה להוליד בן כדי שיהיו י"ב שבטים? אלא מפני שעמד בשבועה של לבן, שאמר: אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי (בראשית לא נ), אפילו אחר מיתתן. מה עשה לבן? הוציאו לחוץ, א"ל: אין איש עמנו ראה אלהים עד  - מפני אותה השבועה לא היה יכול לישא אשה".
  24. מיעקב למשה ומלבן ליתרו. אלא שמדרש זה מתעלם מהברית שנכרתה לאחר שלבן הדביק את יעקב ואשר כללה גם את השמירה על כבוד הבנות הנשואות ההולכות לארץ זרה הרחק מבית נעוריהם (מעניין שאת עבד אברהם שבא לקחת את רבקה אחות לבן, לא השביעו). ראה השוני בנוסח במדרש תנחומא פרשת שמות סימן יב: "ויואל משה לשבת ואין ויואל אלא שבועה, וכן ויואל שאול את העם (שמואל א יד), ולמה נשבע שלא יעשה לו? כמו שאמר לבן אם תענה את בנותי". יתרו מסתמך על השבועה שיעקב נשבע ללבן. וכבר הארכנו לדון בשבועה שנשבע משה ליתרו בדברינו בפרשת שמות ואכמ"ל.