- והפרת איזון זה תרמה אולי גם היא לחדלונו של המקדש וקיצו.
- בכל הקרבנות לא נזכר "נפש", רק בקרבן מנחה שהוא הקרבן הפשוט והצנוע ביותר שהעניים מביאים. כמאמר הגמרא במנחות קד ע"ב: "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני". וכבר עמדו הפרשנים והמדרשים על הסדר שפרשה: "אדם כי יקריב", "ונפש כי תקריב" ורק אח"כ הכהן המשיח, כל העדה והנשיא.
- הפסוק המלא הוא: "טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ". האם עצר הדרשן במילה "עמל", כמו שמופיע בדפוסים, ומבקש שהקהל יחשוב על העמל והטרחה הרבה שבהכנת הקטורת אל מול קרבן המנחה הפשוט (ראו דברינו קטורת הסמים בפרשת כי תשא), או שאכן קרא את הפסוק עד סופו (חלק מהקהל הכיר מן הסתם את הפסוק המלא) ואז מהו "רעות רוח"? וכי צריך לגנות את הקטורת על מנת לשבח את קרבן המנחה? נראה שעם בעיה זו מתמודד המדרש המלא שם, החלק שהשמטנו, שמפרש את "רעות רוח" בתור "רצון הרוח" ע"י תרגום "רעות" למילה רעווא שהיא רצון בארמית. רעות רוח לפי זה, היא הרצון להתקדם ולהתכבד ברמות גבוהות יותר של לימוד תורה. ועל כך הרחבנו בדף קרבן מנחה לה'.
- הקטורת באה לכפרה ואילו קרבן המנחה של העני בא כקרבן נדבה. אך ראו דברינו קטורת הסמים בפרשת כי תשא שם הראינו שלכתחילה ניתנה הקטורת להוד והדר וריח טוב במקדש ושולבה עם קרבן התמיד שחרית ובין הערביים ורק אח"כ ניתנה גם לכפרה, במחלוקת קרח ועדתו וביום הכיפורים. ראו בהקשר זה גם הדף על מזבח הקטורת וסיבת מיקומו בסוף פרשת תצוה לאחר שלכאורה סוכם הציווי על המשכן, כולל חניכת אהרון ובניו. ושם הצענו את הקשר בין הריח והתפילה.
- ובסימן ה שם הסיפור על העני ואגריפס המלך: "אגריפס המלך ביקש להקריב אלף עולות ביום אחד. שלח ואמר לכהן: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שני תורים אמר לו: הקרב לי את אלו. אמר לו: המלך צִיוָנִי ואמר לי: אל יַקְרֵב אדם חוץ ממני היום. אמר לו: אדוני כהן, ארבעה אני צד בכל יום, אני מקריב שנים ומתפרנס בשנים. אם אי אתה מקריבם אתה חותך פרנסתי. נטלם והקריבם. נראה לו לאגריפס המלך בחלום: קרבנו של עני קְדָמְךָ. שלח ואמר לכהן: לא כך אמרתי לך: אל יקריב אדם חוץ ממני היום? אמר לו: אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שני תורים. אמר לי: הקרב לי את אלו. אמרתי לו: המלך ציוני ואמר לי: אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לי: ארבעה אני צד בכל יום, אני מקריב שנים ומתפרנס בשנים. אם אי אתה מקריבם, אתה חותך פרנסתי. לא היה לי להקריב? אמר לו: יפה עשית כל מה שעשית". ועוד שם: "מעשה באשה אחת שהביאה קומץ אחד של סולת, והיה כהן מבזה עליה ואומר: ראו מה הן מקריבות! מה בזה לאכול, מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה. והלא דברים קל וחומר: ומה אם מי שאינו מקריב נפש כתוב בו "נפש", מי שהוא מביא נפש על אחת כמה וכמה. הוי: כאילו נפשה הקריבה". "מביא נפש" הוא מי שצם ומצטער, הוא "בעינוי נפש".
- מה לנו פשוט מעקרון הצדק הטבעי שלא להטות משפט, לא להכיר פנים וכו' לעשיר אבל לצד האזהרה הכללית לא תכירו פנים במשפט – דברינו בפרשת דברים, נתנה התורה את דעתה גם על הצד ההפוך ואמרה: ודל לא תהדר בריבו – דברינו בפרשת משפטים. מאזני הצדק צריכים להיות מכוונים ביותר. אך המדרש לא עוצר בדין ועובר לתפילה ולקרבן (ראו איך הוא משחק עם השורש ענ"ה בין דין לתפילה), שהרי המדרש הוא בפרשתנו על הקרבנות (ותפילה לפני הקרבן כי המדרש הוא לאחר החורבן). ור' חגי מצטנע שהוא עני ("הנני העני ממעש") ואע"פ כן נענתה תפילתו לגשם בדומה לקבלת קרבן העני. על ההשוואה לדין יש מה לדון, שם פשיטא שלא תיתכן העדפה מכל סוג שהוא, ואפשר להתווכח עם הדרשן על ההקבלה שעשה כאן. אבל למקדש יש צרכים רבים. ועשיר שמביא קרבן נאה או תורם בעין יפה לחיזוק בדק הבית ושכלול כליו, מדוע שלא נשבחנו? כיצד יתקיים המקדש, או בימינו מקדש מעט או בית המדרש, רק מעניים? מה ערכם של העשירים שנודבים תרומה נאה שבזכותה מתקיים בית המקדש/מדרש גם לטובת העניים שבאים לחסות בצילו?
- משפט פתיחה, מעין כותרת, המקובל במדרשים רבים בו נמנים החכמים שדרשותיהם מובאים בהמשך.
- "להלן" בלשון המדרש איננו "בהמשך" כמו בלשוננו היום, אלא: במקום אחר, שם.
- כבר הרחבנו גם במדרש זה בדברינו קרבן מנחה לה', ראו שם. לעניינינו כאן, אברהם בברית בין הבתרים מביא קרבנות עשירים ומרובים, המסמלים את קרבנות המקדש לעתיד לבוא. כלשון המקבילה בבראשית רבה מד יד: "הראה לו שלשה מיני פרים ושלשה מיני שעירים וג' מיני אלים. ג' מיני פרים - פר יום הכפורים ופר הבא על כל המצוות ועגלה ערופה. ג' מיני שעירים - שעירי רגלים שעירי ראשי חדשים ושעירה של יחיד. ג' מיני אלים - אשם וודאי אשם תלוי וכבשה של יחיד". ר' שמעון בר יוחאי מהדר לטעון שאברהם ראה גם את האפשרות של קרבן עשירית האיפה – קרבן מנחה הפשוט (של נדבה בפרק ב בפרשה ושל חטאת בפרק ה). אבל לשיטת רבותינו אברהם לא ראה את קרבן המנחה. קרבן זה הוא חידוש של ספר ויקרא שלא יכול שלא לקחת בחשבון את כלל הציבור. אבל לכתחילה, אולי יש לנהוג כאברהם שנהג בעשירות והתורה מציינת את עושרו מספר פעמים, מהחזרה ממצרים, דרך הצלת לוט, שליחת העבד להביא אישה ליצחק וכלה בקניית מערת המכפלה. ובוודאי שעשיר לא יכול להיפטר בקרבן של עני כפי שמובא בתלמוד במספר רב של מקומות.
- כהנים רבים במשמרת ואין שם קרבנות רבים באותו יום וכולם שותפים בקרבן המנחה המועט.
- שזה כבוד שמים. אבל מה עם העני שרואה שכל כך הרבה כהנים משתתפים במנחתו הפשוטה והדלה?
- אלא מה שיכיל קומצו של הכהן. וזהו שעולה על המזבח. השאר, אם וכמה שנשאר ניתן לכהנים לאכילה.
- "אחרי העני הולך העניות" והעוני החומרי הופך גם לצער ולענות נפשית כשהאדם המקריב קרבן מנחה רואה בקמיצת הכהן ובאכילתו ובכהנים המרובים שסביבו, את דלות הקרבן שהביא. המדרש ער גם לצד הנפשי של "נפש כי תקריב" ו"מגייס" את כל הנוכחים: הכהנים והישראלים שמסביב, לפייס את אותו עני ולשבח אותו על טרחתו הגדולה, גם אם הקרבן שהביא והקומץ שנקמץ ממנו לא "השביע את הארי". אבל העני עצמו, מן הסתם רק מייחל לשינוי במצבו שיאפשר לו לא רק חיי רווחה, אלא גם להביא למקדש את "אשר תשיג ידו". להביא מתת כזו ש"רוב עם הדרת מלך" יתכבדו בה.
- הנסכים הנלווים לקרבן.
- קרבן מיוחד שעומד בין עשירות לענות הוא "קרבן עולה ויורד" בלשון חז"ל שמובא על עבירות ספציפיות, כגון: טומאת המקדש, שבועה על הכחשת עדות ועוד. כאן קבעה התורה מראש שלוש דרגות של קרבן כפרה כנזכר בפרק ה בפרשתנו. לפיכך, שמא נאמר שאדם ייקח הלוואה ויפסיק ממלאכתו (שממנה אין ידו משגת לקרבן הכי עשיר: כבשה במקרה זה) או שמא נחכה עד שיעשיר ויוכל להביא את הקרבן העשיר יותר? התשובה היא: לא. אין כופים על האדם לקחת הלוואה לצורך הבאת קרבן, גם לא קרבן שהוא כפרה על חטא שחטא, ואין ממתינים עד שיזדמן לו עסק טוב שירוויח בו ויוכל להביא את הקרבן המהודר יותר. וגם אין יוצרים מצבי ביניים של יונה או תור אחד או של שה בלי הנכסים הנלווים לו. אין היד משגת אפילו לזוג יונים? תביא עשירית האיפה מנחת חטאת. כאן גם נכנס אגב גורם נוסף של "חביבה מצווה בשעתה" שהוא מעין "זריזים מקדימים למצוות" ואולי גם בדומה לכלל "אין מעבירין על המצוות". ברקע המיוחד של הדין המיוחד של קרבן עולה ויורד (שראוי גם הוא לדף בפני עצמו), אנו שומעים את שבחו של מי שידו משגת, של מי שיכול להביא את הקרבן העולה ולא את היורד, כי ברכו הקב"ה במעשה ידיו.
- אנחנו ממשיכים ונצמדים למדרש ויקרא רבה בפרשתנו. בפרשה ה נשמעים צלילים בכיוון אחר, בשבח העשירות.
- שים לב שאלה פסוקים מספר דברים. וכבר אמרו שגם מי שאינו דורש סמיכות פסוקים בתורה – בספר דברים הוא מסכים שיש לדרוש סמוכים (ברכות כא ע"ב). זאת, משום שאת ספר דברים ערך משה.
- לצד הדרשה: "עשר בשביל שתתעשר" (שבת קיט ע"א), נראה שזה מקור לאמונה העממית שהצדקה תמיד משתלמת וחוזרת כברכה לנותן.
- הכוונה למשנה במסכת הוריות פרק ג משנה ו: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו, וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו: פר המשיח ופר העדה עומדים פר המשיח קודם לפר העדה בכל מעשיו". ובתוספתא מסכת הוריות פרק ב הלכה ד: "פר משיח פר העדה עומדין פר משיח קודם לפר העדה לכל מעשיו, והואיל ומשיח מכפר ועדתו מתכפרת, מוטב שיקדם מכפר למתכפר". איך נלמד מכאן את מה שהמדרש מציע שפר של עבד קודם לטלה של רבו? מציע א. א. הלוי את ההסבר הבא: מהמשנה (ומהתוספתא) למדנו שהדילמה היא אם שניהם מביאים את אותו סוג קרבן. אבל אם העבד מביא קרבן מהודר יותר – הוא קודם. ומעניין להשוות דרשה זו עם הדרשות לעיל, בפרט הסיפור על העני ואגריפס המלך.
- מה שנקרא בימינו matching.
- ראו שם עוד מקרים של נדבנים שתרמו בעין יפה למגבית חכמים ונהגו בהם חכמים בכבוד רב, כגון הסיפורים על אבא יודן. וכבר הרחבנו לדון במעשים נאים אלה בדברינו כי ירחיב בפרשת ראה. וראו בגמרא עירובין פו ע"א: "פנו מקום לבן מאה מנה ... פנו מקום לבן מאתיים מנה ... רבי מכבד עשירים, רבי עקיבא מכבד עשירים".
- כאן מדובר בכהן משיח (כהן שנמשח, היינו הכהן הגדול) שחטא והוא מביא קרבן פר. אין לו אפשרות אחרת. ראו מסכת הוריות ח ע"ב: "היה רבי ירמיה אומר: נאמר: לא תגיע ידו, ונאמר: לא תשיג ידו, מי שבא לידי עניות ועשירות. יצא נשיא ומשיח שאין באין לידי עניות". לכהן המשיח ולנשיא אין צידוק של "לא תשיג ידו" או "לא תגיע ידו" שראינו בספרא לעיל. ומה עושה הכהן הגדול שחטא? לא ממהר להביא את הפר ולשוחטו ולהתכפר. אלא מציג אותו פתח אוהל מועד וכל העם רואים את פר החטאת של הכהן הגדול! האם זהו הדורון למלך? קרבן חטאת? האם זה הקילוס והשבח שכל העם צריך לראות? תאמר כן, והרי זה בדומה לדרשה: "אשר נשיא יחטא - אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו" (מסכת הוריות י ע"ב). ועכ"פ, פר הגון הוא מביא, לא צעיר מדי ולא זקן, "פר בן שלוש" (רש"י על הפסוק). וכבר זכינו להשלים הדף אשר נשיא יחטא בפרשה זו, והנותן ליעף כח ולאנוש בינה יזכנו להרחיב גם בנושא כהן משיח שחטא.
- לעצמו.
- אולי ישא ה' פנים ויסלח לי.
- לעשירות ולמתן מתת גדול למקדש או גם צדקה מרובה, יש צד של סכנה. אדם עשוי לטעות ולחשוב שמתת מרובה תכפר על חטא גדול וימצא צידוק למעשים מכוערים. ראו בשמות רבה ובויקרא רבה המשל על הזונה המחלקת צדקה: "מנאפת בתפוחים ומחלקת לחולים" (בדברינו מכמני ויקרא רבה בפרשתנו). מדרש זה אגב איננו ויקרא רבה אלא תנא דבי אליהו או סדר אליהו שנספח במקומות רבים למדרש ויקרא רבה בד"כ בסופי הפרשות. כאן, הדרשה איננה על הקרבנות שבפרשתנו, אלא על קרבנות הנשיאים שבספר במדבר פרשת נשא. קרבנות שהצטיינו בעושר רב כפי שעולה מהפסוקים שם וכפי שנראה במדרש במדבר רבה להלן. דווקא לצד עושר זה, יש צורך באזהרה.
- אם אין הדברים נעשים שלא ביושר אלא בהכרה אמתית של חטא וטעות, נאה הוא להתהדר בקרבן חטאת שמנה ולא להדר אחר קרבן פשוט יותר. לכך ניתן להוסיף את המדרש על אדם הראשון שהידר להקריב שור, היינו בעל החיים הגדול ביותר (בראשית רבה לד ט, ויקרא רבה ב י), בדומה לפר של הכהן המשיח והעדה (ונשיא מביא שעיר עזים ולא פר).
- עד כאן קרבנות של בני אדם פרטיים (קרבנות יחיד בלשון חז"ל). את קרבנות הציבור: תמידים בכל יום ומוספים בשבתות, ראשי חדשים ומועדים, היו ממומנים מכספי מחצית השקל הם יד כל אדם שווה, ככתוב: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל טו, כספים אלה ששימשו גם להוצאות שוטפות אחרות של בית המקדש והציבור, ראו דברינו באחד באדר משמיעים על השקלים בשבת שקלים). אבל לבדק הבית היו עושים מגבית מיוחדת (ראו דברינו הפטרת שקלים – בדק הבית שם). שם כל אחד נתן כפי נדבת לבו ולעשירים היה מן הסתם חלק נכבד יותר. וכאן, רשימה של תורמים עשירים למקדש. ראו שם שם רשימה של מי שהיו מזכירים אותם לגנאי ומי שהיו מזכירים לשבח. והתורם הגדול מכולם, שהזכירו אותו פעמים רבות לגנאי ואף כינוהו "רשע", אבל שבחוהו מאד על תרומתו שהייתה לא פחות מאשר בנייה שלימה מחודשת של המקדש כולו בגודל פאר והדר וביקש אפילו לצפות את קירות הבית החיצוניים בזהב, עד שאמרו לו חכמים שצבע התכלת שדומה לים הוא יפה יותר – מי הוא? הכוונה כמובן להורדוס. ראו דברינו בניין הורדוס בפרשת תרומה.
- חפצים במקדש שאותם תארו חכמים בלשון מוגזמת. תפוח הוא האפר שנצבר ע"ג המזבח שהעריכו שפעם אחת הגיע לנפח של שלוש מאות כור, גפן היא מבנה מזהב שעמד בפתח המקדש וכל מי שתרם תלה עליה עלה מזהב ופעם נדרשו שלוש מאות כהנים לפנות את עלי הזהב שנתרמו, פרוכת שהייתה אריג מהודר ביותר המורכב מארבעה סוגי בד: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש, ששתיים כמוה נעשו כל שנה בעלות של 820,000 דינרים, ונדרשו שלוש מאות כהנים להטביל אותה (חולין צ ע"ב).
- לרשימת הבאי (גוזמא) זו מבקש רבא להוסיף גם את דברי המשנה שם שהיו משקים את קרבן התמיד מים לפני שחיטתו (ראו שם בגמרא הסיבה). באה הגמרא ואומרת: לא, רק שלושת הגוזמאות שהזכיר רבי ינאי. ומה עם השקאת התמיד בכוס של זהב? אכן, כך עשו, משום ש"אין עניות במקום עשירות במקדש". במקדש נהגו ברחבות ובגדלות. ראו עניין זה גם בגמרא כתובות קו ע"ב בדין הכסף שנותר בלשכה (משקלי מחצית השקל לקרבנות הציבור) שר' ישמעאל אומר: "מותר שירי לשכה ... לוקחין בהן יינות שמנים וסלתות, והשכר להקדש". אבל ר' עקיבא מתנגד ואומר: "אין מִשְׂתַּכְּרִין בשל הקדש ... מאי טעמא לא? אין עניות במקום עשירות". מסביר שם פירוש שטיינזלץ: "המקדש צריך תמיד להיות ברווחה ובעושר, ואין מקום לעשיית רווחים קטנים כדרך עניים". ראו שם גם לגבי כספי צדקה שמיועדים לעניים שגם בהם לא עושים עסקים גם אם יש סיכוי סביר לרווח.
- בדין קרבן יולדת שהוא המקרה השני בתורה של "אם לא תשיג ידו" (השלישי הוא מצורע בטהרתו, ויקרא יד לב).
- מדרש זה מחזיר אותנו לקרבנות הנשיאים ולברית בין הבתרים, את שניהם ראינו לעיל, אבל כאן יש דילמה. בברית בין הבתרים שהיא כאמור סמל לקרבנות של בית המקדש אין אמנם קרבן מנחה (עשירית האיפה) כפי שראינו לעיל (ויקרא רבה ג ג), אבל יש קרבן עוף, שגם הוא קרבן עניים ובדרגה אחת מעל קרבן מנחה הנמוך ביותר. לפיכך, אם קרבנות הנשיאים הם כנגד קרבנות ברית בין הבתרים, מדוע שם הקריבו כבש ולא תור וגוזל כמו אברהם? התשובה שוב: "שאין עניות במקום עשירות". כך מובא גם במדרש במדבר רבה סימן אחד להלן (יד יב) בהשוואה עם הקרבנות שהעלה נח שם יש גם עופות. למה הנשיאים שונים גם מנח? "למה לא הקריבו עופות? לפי אין עניות במקום עשירות". אבל אברהם ונח כן הקריבו קרבן עוף ולפיכך מדרש זה מעלה את הדילמה של עניות או צניעות מול עשירות במקדש. ראו בהקשר זה גמרא מנחות פט ע"א שמציגה דילמה אחרת: "אין עניות במקום עשירות" מול הכלל "התורה חסה על ממונם של ישראל". הנושא שם הוא האופן בו העריכו את כמות השמן הנדרשת להדלקת המנורה כל הלילה ("מערב עד בוקר"). האם תחילה מלאו הרבה ובהדרגה צמצמו כשראו שנשאר בבוקר עודף עד שמצאו את המידה הנכונה – זו השיטה "אין עניות במקום עשירות"; או שעשו ההפך, מלאו בהתחלה כמות קטנה ובהדרגה הוסיפו כשראו שההדלקה לא נשארה כל הלילה – זו השיטה של "התורה חסה על ממונם של ישראל".
- סוף דבר הכל נשמע. קמי שמיא, היינו כלפי הקב"ה, אין שום הבדל בין סוג קרבן כזה או אחר, בין משכן פשוט לבית מקדש מהודר, בין השקיית התמיד בכוס פשוטה של נחושת ובין השקייתו בכוס של זהב. הכל רק בעיני בשר ודם ובהרגשה האנושית הפשוטה שמטבעה מתרשמת ומקבלת יראה ורוממות הרוח, מהוד והדר חיצוניים. כפי שנעשה גם בתרבויות אחרות. במהות הדבר, אם יורשה לנו לשנות: אין עניות ואין עשירות במקדש ובכל עבודה דתית. יש "והצנע לכת עם אלהיך".