מיוחדים

מים ראשונים: כלל ידוע הוא "התורה חסה על ממונם של ישראל", הן בהוצאה על קיום מצוות (לצד המוטיב של הידור מצווה) והן בהתחשבות בשיקולים כלכליים בדיני איסורים. נושא קרוב הוא מה שמכונה בהלכה "הפסד מרובה". הנושא הוא גדול ורחב ויכול לשמש דוגמא טובה לחיבור אגדה והלכה, אולי אפילו להשפעת האגדה – עולם המחשבה והרעיון הדתי – על ההלכה. נתחיל מענייני המקדש והליכותיו היישר לעולם ההלכה בדיני איסור והיתר, טומאה וטהרה ומשם לסימוכין לנושא בפסוקי התורה ולדרך ארץ שקדמה וחתמה לתורה. בין כך ובין כך, לא נתיימר לכסות נושא נכבד זה, אלא רק לטבול את קצה המכחול בים המדרש הגדול.

מסכת ראש השנה דף כז עמוד א – פיו של השופר

משנה: שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב … ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיו מצופה כסף.

גמרא: מאי שנא התם דזהב, ומאי שנא הכא דכסף?¹ איבעית אימא: כל כינופיא דכסף הוא, דכתיב: "עשה לך שתי חצוצרות כסף" (במדבר י ב).² ואיבעית אימא: התורה חסה על ממונן של ישראל. – התם נמי נעביד דכסף! – אפילו הכי, כבוד יום טוב עדיף.³

מסכת יומא דף לט עמוד א – קלפי הגורלות

אמר רבא: קלפי של עץ היתה, ושל חול היתה, ואינה מחזקת אלא שתי ידים.⁴ מתקיף לה רבינא: בשלמא אינה מחזקת אלא שתי ידים – כי היכי דלא ליכוין ולישקול.⁵ אלא של חול – נְקַדְּשָׁהּ!⁶ – אם כן הוה לה כלי שרת של עץ, וכלי שרת דעץ לא עבדינן.⁷ – ונעבדה דכסף, ונעבדה דזהב! – התורה חסה על ממונן של ישראל.⁸

מסכת יומא פרק רביעי – המחתה שבכל יום מול המחתה של יום הכיפורים

משנה פרק ד משנה ד: "בכל יום היה חוֹתֶה בשל כסף ומערה בתוך של זהב והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס.

גמרא דף מד ע"ב: מאי טעמא? התורה חסה על ממונן של ישראל. והיום חוֹתֶה בשל זהב ובה היה מכניס.⁹

מסכת מנחות דף עו עמוד ב – לחם הפנים

תנו רבנן: "סולת ואפית אותה" (ויקרא כד ה)¹⁰ – מלמד שנקחת סולת, ומנין שאפילו חיטין? תלמוד לומר: ולקחת, מכל מקום.¹¹ יכול אף בשאר מנחות כן? תלמוד לומר: "אותה" – מפני החיסחון. אמר רבי אלעזר: מאי "מפני החיסחון"? אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל. היכא רמיזא? דכתיב: "והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ ח).¹²

גמרא מנחות פו עמוד ב – השמן למנחות בדרגה פחותה מהשמן למאור

תנו רבנן: זך – אין זך אלא נקי; רבי יהודה אומר: כתית – אין כתית אלא כתוש. יכול יהא זך כתית פסול למנחות? תלמוד לומר: "ועשרון סולת בלול בשמן כתית" (שמות כט מ), אם כן מה תלמוד לומר: "למאור"? אלא מפני החיסכון. מאי חיסכון? אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל.¹³

מסכת מנחות דף פט עמוד א – אין עניות במקום עשירות

שלשה ומחצה למנורה, חצי לוג לכל נר … שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר … ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא ועד צפרא (מהערב עד הבוקר). איכא דאמרי: מלמעלה למטה שִׁיעֲרוּ, ואיכא דאמרי: ממטה למעלה שִׁיעֲרוּ. מאן דאמר ממטה למעלה שיערו, התורה חסה על ממונן של ישראל; ומאן דאמר ממעלה למטה שיערו, אין עניות במקום עשירות.¹⁴

מסכת מנחות דף פח עמוד ב¹⁵

ר' יהושע בן קרחה אומר: מנורה באה מן הַכִּכָּר, ואין מלקחיה ומחתותיה ונרותיה באה מן הַכִּכָּר.¹⁶ ואלא מה אני מקיים "את כל הכלים האלה"? שהיו כלים של זהב. – זהב בהדיא כתיב בו: "ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור"!¹⁷ לא נצרכא אלא לְפִי נרות. סלקא דעתך אמינא: הואיל וּפִי נרות אשחורי משחר (משחיר), התורה חסה על ממונן של ישראל וליעבד זהב כל דהו – קא משמע לן.¹⁸

מסכת בבא בתרא דף ג עמוד ב – בניין הורדוס

אמרי: מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו. במה בנאו? אמר רבה: באבני שיש ומרמרא. … רצה לצפות אותו בזהב, אמרו לו חכמים: הנח אותו, שכך הוא יפה יותר שנראה כמו גלי הים.¹⁹

ויקרא רבה ח ד, פרשת צו – מדרג בקרבנות

"סולת מנחה תמיד" (ויקרא ו יג).²⁰ ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר: בוא וראה, כמה חס הקב"ה על ממונם של ישראל. אמר: זה שנתחייב להביא קרבן, יביא מן הבקר: "אם עולה קרבנו" (א ג). לא מצא מן הבקר, יביא מן הכבשים: "אם כבש הוא מקריב" (ג ז). לא מצא מן הכבשים, יביא מן העזים: "ואם עז קרבנו" (ג יב). לא מצא מן העזים, יביא מן העופות: "ואם מן העוף עולה קרבנו" (א יד). לא מצא מהעוף, יביא סולת, זהו שכתוב: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו" (ב א). ולא עוד, אלא כל הקרבנות כולם אינם באים חצאים, וזו באה חצאים, זהו שכתוב: "סולת מנחה תמיד, מחציתה בבקר ומחציתה בערב". ולא עוד, אלא כל מי שהוא מקריב אותה, מעלה עליו הכתוב, כאילו הוא מקריב מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א יא).²¹

מסכת חולין דף מט עמוד ב – מאכלות אסורים

אמר רב: חֵלֶב טהור – סותם, טמא – אינו סותם.²² ורב ששת אומר: אחד זה ואחד זה – סותם. … ההוא נקב דסתמה חֵלֶב טמא, דאתא לקמיה דרבא, אמר רבא, למאי ניחוש לה? חדא, דהא אמר רב ששת: חלב טמא נמי סותם, ועוד, התורה חסה על ממונם של ישראל. א"ל רב פפא לרבא: רב, ואיסורא דאורייתא, ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל?!²³

מניומין כנדוקא איגלי ליה בסתקא דדובשא, אתא לקמיה דרבא.²⁴ אמר רבא: למאי ניחוש לה? חדא, דתנן: "שלשה משקים אסורים משום גילוי – היין, והמים והחלב ושאר כל המשקים – מותרים" (מסכת תרומות ח משנה ד), ועוד, התורה חסה על ממונם של ישראל. א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא: ר' שמעון וסכנת נפשות, ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל?!²⁵

פירוש המאירי חולין מט ע"ב – אין ראוי להתחסד ולחזר אחר חומרות

כל שבאה הוראה לפני חכם, ואפשר לו להתיר בריוח בלא מחלוקת, מי שראוי לסמוך עליו, אין ראוי לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי, אלא יחוס על ממונן של ישראל, שאף התורה חסה על ממונן של ישראל.²⁶

מסכת נגעים פרק יב משנה ה – צרעת הבית²⁷

כיצד ראיית הבית? "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית", אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר: נגע נראה לי בבית, אלא: "כנגע נראה לי בבית".²⁸

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת" (ויקרא יד לו) – ואפילו חבילי עצים ואפילו חבילי קנים, דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר: עֵסֶק הוא לַפִּנוּי.²⁹ אמר רבי מאיר: וכי מה מטמא לו? אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו – מטבילן והן טהורים. על מה חסה התורה? על כלי חרסו ועל פַּכּוֹ ועל טִפְיוֹ.³⁰ אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב. אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע, ק"ו על של צדיק.³¹

במדבר רבה יט ט – פרשת חוקת – גם הבהמה בכלל

"וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ ח) – מכאן שהקב"ה חס על ממונן של ישראל.³²

מדרש שלושה וארבעה ל"ג (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמוד 538) – מדרש מסכם?

בארבעה מקומות חסה התורה על ממונם של ישראל: ראשונה: "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו" (שמות יב ד).³³ שנייה: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו" (ויקרא ז כג-כד).³⁴ שלישית: "וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית" (ויקרא יד לו).³⁵ רביעית: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (דברים יד כא).³⁶

ספרי דברים פרשת ראה פיסקא קמ – מדוע חג השבועות רק יום אחד³⁷

רבי שמעון אומר: פסח וחג שאין עונות מלאכה, עשה זה שבעה וזה שמונה. עצרת שהיא עונת מלאכה, אינה אלא יום אחד בלבד. מלמד שחסך הכתוב לישראל.³⁸

במדבר רבה יא ג, פרשת נשא – שאול חס על ממונם של ישראל

עד שלא חטא שאול³⁹ – 'ושאול לקח את המלוכה' לא כתוב כאן אלא: "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו … וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ" (שמואל א יד מז). מהו "בכל אשר יפנה ירשיע"? – נִצַח. באיזו זכות? בזכות מצות ומעשים טובים שהיו בידו, שהיה ענו ואוכל חולין בטהרה ומבזבז את ממונו וחס על ממונם של ישראל. וששקל כבוד עבדו לכבוד עצמו וכו'.⁴⁰

מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ל

"יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך" – הוי חס על ממון חבירך כשלך, ועל ממון בניו ובנותיו. ואם רוצה את שלא יטול אדם את שלך – אף אתה אל תיטול את שלו.⁴¹

מחלקי המים

מים אחרונים: מהמעט שליקטנו אחר הקוצרים והנחנו לקט, שכחה ופאה רבים, נראה שהכלל "התורה חסה על ממונם של ישראל" נידון בשלוש קטגוריות עיקריות. האחת, ענייני המקדש והליכותיו, השנייה, ענייני דרך ארץ והנהגה כלליים, והשלישית, דיני איסורים. המעבר מהקטגוריה הראשונה והשנייה לשלישית יכול אולי לשמש דוגמא להשפעת האגדה, היינו הנורמה הרעיונית-מוסרית-מחשבתית על ההלכה עצמה.

עוד נראה שיש קשר לכל העניין עם מצוות צדקה שעם כל חשיבותה, הגבילו אותה חכמים: "באושא התקינו, המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות נ ע"א), ועם הידור מצווה שגם לו יש חסם "עד שליש" (בבא קמא ט ע"ב, ירושלמי פאה א א).

.