כי ירחיב

כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: (דברים יב כ).1

וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: … וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה: (דברים יט ח).2

מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ: (משלי יח טז).3

 

רש"י על הפסוק

לימדה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידיים ועושר.4

רמב"ן על הפסוק

כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך – אין טעם הרחבה זאת כאותה שיאמר להלן: "ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלוש האלה" (דברים יט ח ט). שאם כן, לא היה בשר תאוה מותר בבואם לארץ. אבל שם (להלן יט א) נאמר: "כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם", והם שבעה הגוים שיזכיר בכל מקום, ואז נבדיל שלש ערים, וכן עשה יהושע (יהושע כ). ואח"כ אמר: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך,5 וזה ירמוז לעשרה עממין שנתנו לאברהם. אבל כאן אמר "כאשר דבר לך", והם הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם, כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה.6

ואין טעם "כי ירחק ממך המקום" שיהיה מותר בהרחקת המקום בלבד, שאם כן יהיו אסורים יושבי ירושלים בבשר תאוה. אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם, כי כאשר ירחיב השם את גבולכם ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר יהיה לכם בשר החולין מותר, כי אי אפשר שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה' ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו.7

דברים רבה ד ו פרשת ראה

"כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך … ואמרת אוכלה בשר … רבותינו אומרים: הרבה דברים אסר אותם הקב"ה וחזר והתירם במקום אחר. תדע לך, אסר הקב"ה לישראל לשחוט ולאכול עד שיביאנו פתח אהל מועד. מנין? "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'" (ויקרא יז ג-ד), מה כתוב שם? "דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". וכאן חזר והתירו להם, שנאמר: "בכל אות נפשך תאכל בשר". מנין? ממה שקראו בענין: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך".8

דברים רבה פרשה ד סימן ח9

"כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך". זהו שאמר הכתוב: "מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ" (משלי יח טז). מהו "מתן אדם ירחיב לו"? מעשה ברר' אליעזר ור' יהושע שיצאו לגבות לעסק מצות רבותינו. הלכו לחִלְתָהּ של אנטוכיא10 והיה שם אדם אחד והיה נקרא אבא יודן11 והיה לָמוּד ליתן לרבותינו ביד רחבה. נעשה אותו אבא יודן עני. ראה לר' אלעזר ור' יהושע שהלכו לגבות שם, והטמין עצמו מפניהם. ועלה לביתו ועשה יום ושנים ולא ירד לשוק. אמרה לו אשתו: מפני מה לא ירדת לשוק הרי שני ימים?12 אמר לה: רבותינו באו לגבות לעסק מצות עמלי תורה, ואין סיפק בידי ליתן להם ואני מתבייש לירד לשוק. אשתו שהייתה אוהבת את המצוות, אמרה לו: לא נשתיירה לנו שדה אחת? מכור חציה ותן אותה להן. הלך ועשה כן, מכר אותה חצי שדה בחמשה זהובים ונתן אותן לרבותינו, ואמר להן: התפללו עלי. התפללו עליו ואמרו לו: המקום ימלא חסרונך.13 הלכו להם רבותינו לגבות במקום אחר. אותו אבא יודן חרש באותה חצי שדה ומצא שם סימא גדולה14 ונעשה עשיר יותר ממה שהיה קודם. עם שרבותינו חוזרים, עברו באותו מקום, אמרו לאחד: חייך, העמידנו עם אבא יודן. אמר להם אותו האיש: ומי יכול לעמוד עם אבא יהודה? נוח לכם עם המלך ולא עמו. אמרו לו: אין אנו מבקשין אלא שלא ידע שעברנו כאן ולא שאלנו את שלומו. ידע אבא יודן ובא אצלם15 ונתן להם אלף זהובים. אמר להם: עשתה תפילתכם פירות. אמרו לו: אף אנו היינו יודעים במעשיך הטובים ועשינו אותך ראש פרק.16 קראו עליו רבותינו: "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו".

דבר אחר. מעשה בר' חייא שעשה נדבה בבית המדרש הגדול שבטבריא. ופסק אדם אחד ליטרא של זהב. נטלו ר' חייא והושיבו אצלו וקרא עליו: "מתן אדם ירחיב לו".17

דבר אחר. מעשה בריש לקיש שהלך לבצרה והיה שם אדם אחד נקרא אבון הרמאי. ולא שהיה רמאי, אלא שהיה מרמה במצות. היאך היה מרמה במצוות? משהיה הקהל פוסק, ואח"כ פוסק כנגד כל הקהל.18 עשה שם ריש לקיש פסיקה19 ונתן כנגד כל הקהל. נטלו ריש לקיש והושיבו אצלו וקרא עליו: "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו". א"ר אבהו: מה לי למקום אחר? לְמוֹד ממקומו. מה כתיב למעלה? (דברים יב) "הישמר לך פן תעזוב את הלוי" ואח"כ: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך".20

ילקוט שמעוני משלי רמז תתקנו

"מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו" – א"ר אבהו: כתיב: "הישמר לך פן תעזוב את הלוי", מה כתיב בתריה? "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך". וכי מה ענין זה לזה? אמר הקדוש ברוך הוא: לפי מתנתך מרחיבין לך, רב הונא בשם רבי אחא: עבד מביא פר ורבו מביא טלה עבד קודם לרבו.21

אסתר רבה (וילנא) פרשה ב סימן ג22

מעשה באדם אחד שהיה שמו בר בוהין. הלכו רבותינו אצלו על עסקת מגבת חכמים. כשעמדו לפני פתח ביתו,שמעו את בנו שאמר לו: במה אנו אוכלים את לחמנו היום? אמר לו בטרוקסימון (ירק מריר). – האם להביא מאלה שמוכרים אגודת ירק במטבע כסף קטנה, או מאלה שמוכרים שתי אגודות במטבע זו? אמר לו: משתיים במטבע, שהם כמושים וזולים (ירק מאתמול, לא טרי). אמרו החכמים: איך אנו הולכים לבקש צדקה אצל הקמצן הזה? נלך ונגבה תחילה בעיר אחרת ואח"כ נחזור אליו. הלכו ועשו מעשיהם בעיר אחרת וחזרו אצלו ואמרו לו: תן לנו "מצווה". אמר להם: לכו אצל אשתי והיא נותנת לכם כלי מידה (שבו מודדים תבואה), מלא דינרים. הלכו אצל אשתו ואמרו לה: בעלך ציווה שתתני לנו צדקה כלי מידה מלא דינרים. אמרה להם: איך הוא אמר לכם, כלי גדוש או מלא ומחוק?23 אמרו לה: סתם אמר ולא פירש גדוש או מחוק. אמרה להם: אני נותנת לכם גדוש, ואם יאמר לי בעלי: למה נתת גדוש? אומר לו: נתתים מכתובתי. באו החכמים אצל בר בוהין אמרו לו: המקום ימלא חסרונך. אמר להם: איך נתנה לכם, גדוש או מחוק? אמרו לו: אנו אמרנו לה סתם והיא אמרה: אתן לכם גדוש ואם יאמר בעלי: למה נתת גדוש, אומר לו: מכתובתי הוא. אמר להם: כך היה בדעתי לתת לכם. ולמה לא באתם אצלי בראשונה (שאתם הרי יודעים שאני עשיר)? אמרו לו: שמענו את עבדך שאמר לך: במה אנחנו אוכלים היום? ואמרת לו: בירק מריר, בשניים במטבע. אמרנו: בן אדם שיש לו כל הממון הזה והוא אוכל ירק מריר כמוש שניים במטבע! אמר להם: בצרכיי עצמי אני רשאי לקמץ, אבל במצוות צדקה אין אני רשאי.24

וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ: (בראשית כו כב).25

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: (ישעיהו נד ב).26

 

שבת שלום

ושנזכה לנחמה שלישית ומשולשת

מחלקי המים

עדכון אחרון: 31/10/2018

הערות שוליים

  1. זו פרשת "בשר תאווה" שהתירה התורה לאכול בשר בכל גבולך, לאחר שבספר ויקרא פרק יז (פסוקים ג-ד) נאסר עניין זה בפירוש: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ". ראה גם הפסוקים בסמוך בפרשתנו, באיסור שחוטי חוץ כאשר ייכנסו לארץ: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ ... רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ ...". ואגב, המילה "תזבח" שבפסוק זה, וכן "וזבחת" (דברים טז ב, כז ז), הן יסוד לכל דיני שחיטה (להם מוקדש חלק ניכר ממסכת חולין) שלא נאמרו במפורש בתורה. וכבר דרשנו מעט בדין איסור שחוטי חוץ בדברינו ולא יזבחו עוד לשעירים בפרשת אחרי מות. דברינו כאן יהיו (בחציים הראשון) המשך לדברים הנ"ל.
  2. הרחבה זו שבפרשת שופטים הסמוכה היא לגבי הוספה של עוד ערי מקלט, יתר על שש הערים המוזכרות בתורה (במדבר לה), שלוש שקבע משה בעבר הירדן המזרחי (דברים ואתחנן פרק ד) ושלוש שקבע יהושע בעבר הירדן המערבי, ארץ כנען (יהושע פרק כ). "אם" שם נראה שהוא לעתיד רחוק ואילו כאן "כי", האם יש הבדל? ראה מסכת ראש השנה ג ע"א: "אמר ריש לקיש: "כי משמש בארבע לשונות: אי, דילמא, אלא, דהא" (מובא פעמים הרבה ברש"י). האם ה"כי" פה הוא בהתניה (אי, דלמא) או "כאשר" (דהא)?
  3. זהו ה"ירחיב" השלישי והאחרון במקרא וברור שהמדרש לא יחמיץ חיבור של "ירחיב" זה עם "ירחיב" שבפרשה שלנו, מה גם שהמדרש תמיד אוהב להרחיב ולחבר דרשות על פסוקי כתובים עם דרשות על פסוקי התורה. "ירחיב" זה של ספר משלי ייקח אותנו לענייני צדקה וחסד, כפי שנראה, ולא לעסקי אוכל ובשר. אבל נפתח בפרשני המקרא ובעסקי אוכל ובשר.
  4. רש"י שפעמים רבות נדרש למשמעות של "כי", על בסיס הגמרא בראש השנה שהבאנו בהערה 2 לעיל, מתעלם כאן מהנושא, כנראה שפשיטא לו מה המשמעות של "כי" כאן, אך לא גילה לנו. רש"י בוחר לפרש את הפסוק בדרך הדרש. המקור לרש"י זה הוא, עפ"י מפרשיו, הגמרא בחולין פד ע"א האומרת: "למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון". היינו, רק כשהוא באמת מתאווה ורעב ולא לזלילה סתם. רש"י שינה מלשון ורעיון הגמרא, כנראה על בסיס הדיון שם מה ראוי לאדם שיקנה ויאכל בהתאם להכנסתו ורכושו (ירק, דגים, בשר), באיזו תדירות והאם רק משלו או ייקח מהשוק. ונשאיר לגולשי המים לעיין בגמרא המאירה שם, כולל "משפחות הבריאים", החלשים ו"הלווים ואוכלים" שנזכרים שם. עוד נעיר על רש"י זה, שמורגל בפינו הביטוי דרך ארץ קדמה לתורה (ויקרא רבה ט ג ועוד) ומאידך מצאנו במקומות רבים שהתורה היא שמלמדת אותנו דרך ארץ. זה השילוב ההדדי בין שניהם. וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו לימדה תורה דרך ארץ בפרשת חוקת ושם לא הספקנו להביא מקור זה והנה הרחבנו כאן.
  5. צריך לתקן הנוסח ברמב"ן: "ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך" ולא ראיתי מי מפרשני הרמב"ן מעיר על כך.
  6. רמב"ן הוא בין הפרשנים היחידים שמצאנו שמתייחס ל"כי" שבפרשתנו ולהשוואה המתבקשת עם ה"ואם" שבדין ערי מקלט בפרשת שופטים הסמוכה. שם מדובר על הרחבת גבול לעתיד לבוא "לימים אשר אמר ומל ה' את לבבך ולבב זרעך" כדברי רמב"ן בפירושו שם. ואילו כאן, מדובר בדבר מיידי, מיד עם סיום הכיבוש ותחילת ההתנחלות בארץ (על שנות הכיבוש עצמו חלים דינים מיוחדים, ראה הלכות מלכים לרמב"ם פרק ח). ולנו נדמה שגם וא"ו החיבור תורמת משהו להבדל, לא סתם "אם", אלא "ואם". יש לשים לב גם להבדל בין הלשון "כאשר דבר לך" שהיא קיום ההבטחה לדור הנוכחי ובין הלשון "כאשר נשבע לאבותיך" שהיא הבטחה רחוקה משני קצות הזמן. שורשיה בעבר הרחוק - בהבטחה לאבות; וקיומה בעתיד הרחוק - בגאולה לעתיד לבוא. בעבר, ראה גבולות הארץ בהבטחה לאברהם, בראשית טו יח-כא בברית בין הבתרים, אלה עשרת העממים שרמב"ן מזכיר (ראה גם פירוש רשב"ם על הפסוק בערי המקלט, דברים יט ט: "ואם ירחיב - לתת לך כל העשרת עממים שניתנו לאברהם בין הבתרים"). ובעתיד הרחוק, הם פסוקי התשובה והשיבה של משה בפרשת נצבים (תחילת פרק ל בדברים), שרמב"ן מביא, המתארים את אחרית הימים.
  7. נימוק נוסף של רמב"ן איננו לשוני, אלא מהותי. "כי ירחיב" היא עצם הכניסה לארץ וההתנחלות בה, הרחבת חיים משמעותית מול החניה סביב למשכן והקרבה הפיסית של מחנה במדבר. הנימוק של רמב"ן בעניין ירושלים איננו העיקר וניתן לדחייה בנקל. העיקר הוא הכניסה לארץ וההבדל המהותי בין ישיבה בנחלת קבע, חיי עובדי אדמה הנאחזים ברחבי הארץ ובין חיי נוודים במדבר. זה ה"כי ירחיב" המשמעותי. זה העיקר, הרחבת ישיבת הקבע.
  8. זה המדרש לו רמזנו בהערה מס' 1 בראש דברינו. לאחר שאסרה התורה שחוטי חוץ ודרשה להביא כל אכילת בשר לקרבן (שלמים) לפני ה', חזרה והתירה "בשר תאווה" בשעריך. ראה בגמרא חולין טז ע"ב שמעלה את האפשרות (הוה אמינא) שאם יתבטל ה"ירחיב", היינו הישיבה בארץ, ועם ישראל יגלה ממנה, אולי יחזור וייאסר בשר תאווה: "הכל שוחטין, ולעולם שוחטין ... - מאן תנא? אמר רבה: רבי ישמעאל היא, דתניא: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' - ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחילה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה. ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון? לכך שנינו: לעולם שוחטין". מה שאולי מזכיר גם את האיסור שהפרושים רצו לגזור על עצמם לא לאכול בשר אחרי חורבן הבית (בבא בתרא ס ע"ב). צריך אגב להבין גמרא זו בחולין איך לשון המשנה "הכל שוחטים" יכול לבוא במקום סמך מהמקרא. אולי באמת משום שהסמך מהתורה "כי ירחיב ה' את גבולך ... ואמרת אוכלה בשר" בטל לאחר החורבן והגלות, לפחות בשיטת ר' ישמעאל, וחכמים הם שראו שאין הציבור יכול לעמוד בכך. ולעצם הנושא של דברים שהתורה אסרה וחזרה והתירה, ראה רשימתם בויקרא רבה כב י (פרשת אחרי מות בה מוזכר איסור בשר תאוה שהותר בפרשתנו) וכן במדרש תנחומא פרשת שמיני סימן ח: חלב, גיד הנשה, אחות אישה, אשת אח, כלאים, כחל ועוד. ומכולם, נראה שעניין זה של בשר תאווה שנאסר והותר ב"כי ירחיב" הוא הבולט מכולם ומבליט את ספר ויקרא מול ספר דברים. וכבר זכינו להרחיב ולדרוש על כל אלה בדברינו אסרתי לך – התרתי לך בפרשה זו בשנה האחרת.
  9. נעבור לנושא הצדקה. המדרשים להלן נמצאים גם, בשינויי נוסח קלים, במדרש ויקרא רבה פרשה ה סימן ד ונראה שהמקור הוא בירושלמי מסכת הוריות פרק ג הלכה ד. המוטיב המרכזי כאן הוא הפסוק במשלי שבעצם הופך את הגלגל. התורה אומרת "כי ירחיב ה' " ואילו ספר משלי אומר: "מתן אדם ירחיב לו", היינו שמעשי האדם הם הגורמים להרחבה ולהרווחה. אני ארחיב, אם אתה תרחיב. ראה דברינו מצוות צדקה בפרשת בהר וכן גלגל חוזר הוא בעולם בפרשה זו (ראה).
  10. עמק ליד העיר אנטוכיא או אנטיוכיא. עיר זו מופיעה במקורות רבים אחרים ויש שמזהים אותה עם חמת.
  11. יודן ויהודה הם אותו שם כפי שנראה להלן וכפי שמופיע שמו של איש נדבן זה במקורות מקבילים.
  12. במקבילה בויקרא רבה הנוסח הוא: "וראה רבותינו שם ונתכרכמו פניו הלך לו אצל אשתו. אמרה לו אשתו: מפני מה פניך חולניות?" שם, בויקרא רבה, אין הוא מסתגר יומיים, אשתו מרגישה מיד שמשהו עובר עליו ונראה גם שהוא לא מסתיר ממנה דבר ואף משתף אותה.
  13. "המקום ימלא חסרונך" הוא נוסח לגבי ניחום אבלים ומכאן שחכמים הבינו שמצבו התדרדר (ובכל זאת לא סרבו לתרומתו). בנוסח ויקרא רבה הם גם מתפללים עליו בלי שהוא מבקש.
  14. אוצר גדול, באותה חצי שדה שהשאיר לעצמו.
  15. אבא יודן נשאר אותו האיש שהיה קודם שעלה לגדולה. הוא יודע שהחכמים באו לעיר לגבות צדקה והולך אצל החכמים ואין הם צריכים לחלות את פניו.
  16. ובמקבילה בויקרא רבה הנוסח הוא: "אמרו לו: חייך, אע"פ שנתן אדם אחר יותר ממך, לך כתבנו בראש טומוס". היינו, בראש רשימת התורמים. דבר זה אולי מסביר מדוע חכמים קבלו את תרומתו הגם שידעו שמצבו גרוע ובוודאי לא נעלמה מהם ההלכה של מגבלות במתן צדקה יחסית למצבו הכלכלי של האדם ("באושא התקינו המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש ... שמא יצטרך לבריות", מסכת כתובות נ ע"א). אולי חכמים האמינו שאם יכתבוהו בראש, יגרמו לשיפור מצבו. וצריך עיון.
  17. ראה נוסח עשיר יותר במקבילה בויקרא רבה: "ר' חיא בן אבא עשה פסיקה ליתן ליתומים באותו בית מדרש של טבריא. עמד שם אחד משל בית סלוני ופסק ריטלא של זהב. נטלו ר' חייא והושיבו אצלו וקרא עליו: מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו".
  18. היינו שבתחילת ההתרמה הוא נמנע מלתת, אולי העמיד פנים שאין לו ומצבו הכלכלי רע. בכך גרם לאחרים להשתדל יותר לתת. ואח"כ נתן כסכום שנתנו כולם ביחד. אלא שנראה שדבר כזה אפשר לעשות פעם אחת, אולי פעמיים.
  19. שם נוסף למגבת ולאיסוף כסף, אולי משום שפסקו לכל אחד סכום, או שמי שמתנדב הוא כמו פסק דין שיש לקיים. ובמקורות אחרים, פסיקה הוא הקצבה. ראה מילון אבן שושן.
  20. ראה מקבילה בתנחומא סימן ה בפרשתנו ושם הנוסח הוא "מרמה על המצוות" וגם מסביר את עניין הפסיקה: "מעשה באבון רמאה שהיה דר בבצרה. הלכו רבותיו לשם ומבקשים פרנסה. היה יושב ולא פסק תחילה עד שפסקו כל בני העיר. שהיה רוצה לידע כמה הם פוסקין כדי לפסוק כנגד כולן. לכך נקרא אבון רמאה שהיה מרמה על כל המצות. משידע כמה פסקו כל בני העיר פסק כנגד כולן". שלא כמו הנשיאים בתרומת המשכן שהבטיחו להשלים את מה שיחסר אחרי תרומת העם (ובסוף לא חסר), אלא לתת כמה שהציבור נתן. מה שנקרא היום matching. ועכ"פ מעניין למצוא דוגמאות נוספות לרמאות במצוות או על המצוות ונשמח לשמוע רעיונות משואבי המים בנושא.
  21. ילקוט שמעוני כמלקט חוזר על מה שכבר ראינו במדרש דברים רבה, אבל מוסיף את המשפט הנאה על העבד שמביא קרבן גדול שקודם לרבו שמביא קרבן קטן. מקבלים את קרבן העבד קודם בשל הכלל: מתן אדם ירחיב לו. אך ראה מדרש ויקרא רבה ג ה על קרבנו הצנוע של העני שדחה את קורבנותיו המרובים של אגריפס המלך, בדברינו אגריפס המלך בפרשת שופטים. הרחבה כמותית גרידא, לא בהכרח עדיפה על מתן צנוע שנעשה מכל הלב. לא כל מתן אדם ירחיב לו.
  22. כיוון שנדרשנו לסיפורים על נותני צדקה, לא יכולנו שלא להביא גם סיפור זה שאולי גם בו יש מעין רמאות במצוות. גם סיפור זה מקורו בירושלמי, פסחים פרק ד הלכה ט. ומה שהבאנו בעברית הוא עפ"י תרגום המדרש המבואר לאסתר רבה.
  23. גדוש הוא כשהתוכן נערם מעל שפת הכלי או השק (בתבואה למשל) ומחוק הוא כאשר מיישרים אותו בדיוק עם גובה דפנות הכלי בעזרת כלי מיוחד. ראה מסכת בבא בתרא פרק ה משנה יא: "מקום שנהגו למוד בדקה, לא ימוד בגסה. בגסה, לא ימוד בדקה. למחוק, לא יגדוש. לגדוש, לא ימחוק". ראה גם מנחות פז ע"א: "שתי עשרונות היו במקדש, אחד גדוש ואחד מחוק". ראה דברינו על איפה ואיפה – מידות ומשקלות בפרשת כי תצא.
  24. אפשר להשוות את האבחנה הזו בין לעצמו ובין לאחרים, על דרך השלילה, לעניין חומרות באיסורים, מי שמקל לעצמו ומחמיר לאחרים (סוטה כא ע"ב), אבל אם נישאר בענייני צדקה, אפשר אולי להשוות את מנהגו של בר מוהין למונבז המלך שדווקא כו דאג לעצמו במצוות הצדקה. ראה תוספתא מסכת פאה (ליברמן) פרק ד הלכה יח: "מעשה במונבז המלך שעמד וביזבז אוצרותיו בשני בצרות. שלחו לו (אבותיו) אחיו: אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך? אמר להם: אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי למעלה ... אבותי גנזו אוצרות מקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי מקום שאין היד שולטת בו ... אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות ... אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות על נפשות ... אבותי גנזו אוצרות לאחרים ואני גנזתי לעצמי ... אבותי גנזו אוצרות בעולם הזה ואני גנזתי לעצמי לעולם הבא".
  25. נחזור ונחתום בפסוקים מהמקרא בהם פתחנו. האם ה"ירחיב" של הבנים הוא חזרה ל"הרחיב" של האבות ומעשה אבות סימן לבנים? ראה המדרשים שם על ההרחבה שבאה ליצחק (ולאבות האחרים) אחרי צרותיו וגלגוליו מבית ומחוץ (אגדת בראשית סא). ולא מצאנו מי שהרחיב לקשר את ה"ירחיב" של דברים-הבנים עם ה"הרחיב" של בראשית-האבות וכל המרחיב ומוסר לנו מידע על הקשר ירחיב-הרחיב זה יבוא על שכרו ברוחב.
  26. בזכות ה"ירחיב" שדרשנו ובזכות מצוות צדקה וגמילות חסדים המרחיבה ומרוויחה לכולנו, נזכה שיקוים בנו במהרה ובכפליים, פסוק זה מההפטרה של עוד שבועיים וכל פסוקי נחמת ציון ובניין ירושלים שאנו קוראים מתשעה באב ועד התייצבותנו לשנת תש"ע הבאה עלינו לטובה.