- חוק, משפט, עשיית הישר, שמיעה, האזנה ושמירה - מה בדיוק נצטוו כאן בני ישראל? כדברי רמב"ן על הפסוק: "ואני תמה, למה לא פירש כאן החוקים האלה והמשפטים ויאמר: וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל כאשר אמר בפרשיות הנזכרות למעלה: דברו אל כל עדת בני ישראל (לעיל יב ג)". רמב"ן מזכיר לנו מצוות שכבר קדמו למרה ונתנו להם עוד במצרים: "החודש הזה לכם ראש חודשים". ושם נאמרו דברים מפורטים וברורים בלשון המקובלת "בכל המצות באהל מועד". ואת שיטת רמב"ן עצמו אילו מצוות ניתנו במרה, נראה להלן.
- וכשיטת ר' יהודה במכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה א: "רבי יהודה אומר: ואלה המשפטים, במרה, שנאמר: שם שם לו חק ומשפט". פרשת משפטים היא המשך והרחבה של "חוק ומשפט" שניתנו כבר במרה. מדרש שמות רבה זה, המיוסד על המכילתא, מבליט את המעמד המיוחד של מתן תורה בו אין דינים ומשפטים, ציווים ואזהרות, אלא "תורה נטו" - אורח צדקה בין נתיבות המשפט. המצוות שנצטוו במרה יחד עם מינוי הדיינים בתחילת פרשת יתרו מצד אחד ופרשת משפטים מצד שני, הם שני "שומרי הראש" של התורה. ההשוואה עם פרשת משפטים שיש בה עשרים וארבעה מצוות שנמנו בפירוט רב, מעצימה מאד את פרשתנו שבה רב הנסתר על הגלוי ומדברת בלשון כללית על "חוק ומשפט". השוואה זו גם מעצימה את מתן "חוק ומשפט" במרה לפני מתן תורה. הוא אחד משני שומרי הראש של התורה!
- ראו גם מחלוקת זו גם במקבילה במכילתא דרשב"י שמות טו כה. מחלוקת זו נמשכת גם על המשך הפסוק: "ושם ניסהו", אם הוא מלשון גדולה ונשיאת ראש חיובית (חילופי סמ"ך בשי"ן שמאלית) כשיטת ר' יהושע, או שהיא ניסיון לראות אם ישמרו בני ישראל מצוות אלה, כשיטת ר' אלעזר המודעי. אם נעמיד את שתי השיטות אל מול ארבעה טורי שולחן ערוך, נראה שר' אלעזר המודעי רואה באבן העזר וחושן משפט כמצוות שחשוב לקיימן מיד 'כבר בדרך', מיד אחרי יציאת מצרים ועוד לפני מעמד הר סיני, ואילו ר' יהושע מכוון לטור אורח חיים, אך תמוה מדוע הוא משמיט את הדינים שהוא פשוטו של מקרא, ודורש את "המשפט" שבמרה על כיבוד אב ואם. נשאיר לשואבי המים לדון במהות מחלוקת ר' יהושע ור' אלעזר המודעי כרוחם הטובה והאם מהות זו קשורה גם במחלוקת איך לקרוא את "ושם ניסהו" כשבח וגדולה או כניסיון.
- לכאורה כר' יהושע במכילתא, אך בתוספת הדינים שנזכרים במכילתא מסכתא דנזיקין (מובאת בראש הערה 2) בשם ר' יהודה ואין אזכור לשיטת ר' אלעזר המודעי. נראה שלפני הגמרא היה מקור תנאי שמשלב את שתי המכילתות לעיל וכולל את שיטת ר' יהושע: שבת וכיבוד אב ואם עם שיטת ר' יהודה שמדובר על דינים (שהרי סוף סוף, אין פסוק יוצא מידי פשוטו). ראו פירוש תוספות ד"ה "עשר מצוות" בגמרא סנהדרין שם ששואל מה עם ברית מילה וגיד הנשה (ואפשר לשאול גם על מצוות פרו ורבו וכן כל המצוות שבפרשת בא: פסח, תפילין, פטר רחם). ועוד יש לשאול כאן על הדינים, שהיא אחת ממצוות בני נח (בגמרא שם בעמוד א, ולפי שיטות מסוימות כבר ניתנו לאדם הראשון – בראשית רבה טז, דברים רבה ב ה). לכך תתייחס הגמרא בהמשך (המקור הבא).
- אם התורה נוקטת בעשרת הדברות בלשון "כאשר צוך", משמע שהיו ציוויים שקדמו למעמד הר סיני. ואיפה הם היו? במרה. פסוקים אלה נאמרו בדברות של ספר דברים פרשת ואתחנן ובפשטות הכוונה ב"כאשר ציווך" הוא לדברות של ספר שמות פרשת יתרו. כך מפרשים רשב"ם, אבן עזרא, רבי בחיי בן אשר, אברבנאל ועוד. אבל חז"ל והמדרשים ורש"י שנראה עוד בפירוט להלן, ממקמים את "כאשר צווך" בציווי על השבת ועל כיבוד אב ואם שבדברות ואתחנן, לא על דברות פרשת יתרו, כי אם על המצוות שנצטוו במרה, שהרי משה בספר דברים חוזר (אם כי בשינויים קלים) על דברות פרשת יתרו ונראה שלזה מכוון רמב"ן שמסביר על הפסוק בדברים ה יב: "כי בכל ספר משנה תורה משה ידבר כמפי הגבורה" (למרות שיש שסוברים שרמב"ן הוא כשיטת רשב"ם ואבן עזרא, ראו דבריו במלואם שם). כך או כך, גמרא זו בסנהדרין היא האסמכתא המרכזית והיחידה לדעה שבמרה נצטוו על השבת ועל כיבוד אב ואם, ובעקבותיה הלכו רבים וטובים (זה האזכור היחידי בתלמוד הבבלי של מצוות שניתנו במרה מלבד אזכור קצר בשבת פז שנזכיר להלן (הערה 7) בנושא הדינים.
- במהלך הסוגיה בגמרא שם יש ניסיון לפשר בין הדעה שאומרת שכבר בני נח נצטוו על הדינים (מערכת המשפט) ובין זו שבסנהדרין לעיל, שבמרה נצטוו ישראל על הדינים כתוספת לשבע מצוות בני נח. ניסיונות גישור אלה נדחים בסופו של דבר והפתרון הוא הדגשת ההבדלים בין דיני ישראל לדיני אומות העולם. הדינים שנצטוו ישראל במרה כללו שלוש תוספות חשובות: את התהליך השיפוטי של עדים והתראה, את הדין המיוחד של תוספת קנס שהוא מעבר לעשיית הצדק הבסיסי (כשיטת ר' אלעזר המודעי במכילתא) ואת הלוגיסטיקה של יישום של מערכת המשפט כך שתגיע לכל מקום ומקום (שהחל בה יתרו כהן מדין בפרשת יתרו הבעל"ט). ואם נשוב שוב לעיין במכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דנזיקין פרשה א, הרי לנו התוספת של רבי אלעזר בן עזריה: "הרי הגוים שדנו כדיני ישראל, שומע אני יהו דיניהם קיימים? תלמוד לומר: ואלה המשפטים, אתה דן את שלהם והם אינן דנין את שלך; מכאן אמרו, גט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול; אבל גוים חובטין אותו ואומרין לו, עשה מה שישראל אומר לך, כשר" – פתרון נאה לכל סרבני הגט ... והרוצים להרחיב עוד, יעיינו בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש יד שטוען שגם מצוות אחרות כעריות ועבודה זרה נתנו לבני נח "בכללות לא בפרטים" וכמצוה כוללת אחת, אבל לבני ישראל ניתנו פרטי הדינים: "שריבה בהן לאוין ומניעות מאחר שהזהיר על כל אחד בלאו נפרד ימנו מצות רבות".
- קישור השבת למרה אינו פשוט. הנה סדר עולם רבה חולק על הברייתא שבגמרא סנהדרין לעיל ונצמד לפסוקי המקרא מהם עולה בברור שהשבת נתנה בקשר עם ירידת המן כאשר בני ישראל חנו במדבר סין (אלוש עפ"י במדבר לג יג פרשת מסעי). לפי פשוטו של מקרא ולפי העניין, שבת אכן קשורה יותר לפרשת המן שבאה מיד בסמוך למרה. אך לגמרא בסנהדרין יש סיוע ממכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות טז כח: " ... שמא תאמרו מצות הרבה היטלתי עליכם? שבת זו שנתתי לכם במרה לשמרה ולא שמרתן אותה, שמא תאמרו שומר שבת מה שכר נוטל? תלמוד לומר: שומר שבת מחללו". ופירוש ספורנו בדברים ה יב מציע שהשבת נרמזת בפסוק בפרשתנו: "והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו", כי קידוש השבת איננו רק בשביתה ממלאכה, כי אם גם יום "תעסוק בו בתורה ובמצות". ויש גם מי שמנסים לפשר, ראו גמרא שבת פז ע"ב שמציעה שהיה ציווי במרה אבל לא על תחומי שבת. אלה נוספו בציווי על המן, ככתוב שם: "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת ... שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". ראו גם הצעת הפשרה של ספר אור זרוע ח"ב - הלכות ערב שבת סימן א: "ובאו למשה ואמרו לו מה היום מיומים? ונזכר שנצטוה על השבת, ויאמר להם: הוא אשר דבר ה' שבתון שבת. ומיכן יש ללמוד ששכח לומר להם שבת כאשר נצטוה במרה".
- פשרה נוספת בנושא אימתי ניתנה השבת מצויה בירושלמי שמציע שהציווי על השבת ניתן במרה אבל האזהרה שלא לחלל את השבת ניתנה במן באלוש. ולא הבאנו ירושלמי זה רק לשם הצגת פשרה נוספת בעניין, אלא לציין שזה האזכור היחידי שמצאנו בנושא מצוות שניתנו במרה בתלמוד הירושלמי. לא מצאנו גם שום אזכור של הפסוק: "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו".
- לפי מדרש זה, מקור השבת הוא כבר בשעבוד מצרים, לפני מרה. אך כאשר משה מתייצב לפני פרעה ודורש לשחרר את בני ישראל מבטל פרעה את השבת: "מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, אמר להן פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו', אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת" (שמות רבה ה יח). שני מדרשים אלה מסבירים היטב את ההבדל בין תחילת פרשת שמות בה משה יוצא לראות בסבל אחיו ומתקן להם, בהסכמת פרעה, יום מנוחה ובין סוף הפרשה בה השעבוד נעשה כבד יותר, מהטעם הפשוט שפרעה מבטל את יום המנוחה. ראו דברינו ויצא אל אחיו וירא בסבלותם בפרשת שמות וכן דברינו מי ומתי נתן לנו את השבת בפרשה זו.
- לרש"י מספר התייחסויות לנושא מצוות שנצטוו במרה, נסקור אותן אחת לאחת. כאן, בפרשת מרה שבפרשתנו, משמיט רש"י את כיבוד אב ואם שמצוי בכל המקורות השונים של חז"ל שהבאנו עד כאן ו'מכניס' את מצוות פרה אדומה! על השמטת כיבוד אב ואם כבר העיר רמב"ן בפירושו לדברים ה יב: "והרב לא הזכיר שם אלא שבת פרה אדומה ודינין", ורש"י יזכיר זאת במקומות האחרים שנראה להלן. אך מה עושה כאן פרה אדומה שאיננה נזכרת בכל מקורות חז"ל לעיל: הגמרא בסנהדרין המכילתא ועוד? כל הפרשנים תמימי דעים שזו הוספה של רש"י ותמהים על כך. האם בגלל המילה "חוק" שמזכירה את "חוקה חקקתי"? האם בגלל הצורך בטהרה לפני מעמד הר סיני? ואף יש מהם שהגדילו להקשות שהרי פרה אדומה באה בשל חטא העגל וזה עדיין הרבה לפנינו. הרוצה להעמיק בעניין זה יפנה לפרשני רש"י: רא"ם, גור אריה, דברי דוד, ברטנורא ועוד. ראו בפרט פירוש כלי יקר שמות טו כג: "והפרה והדינין רמוזים במה שאמר חק ומשפט, דהיינו חוקת הפרה ומשפטים ודינין". וצריך עיון נוסף.
- כאן הולך רש"י ואחריו פרשנים רבים, בעקבות גמרא סנהדרין הנ"ל שאומרת: "שבת וכיבוד אב ואם - דכתיב: כאשר צוך ה' אלהיך, ואמר רב יהודה: כאשר צוך – במרה". ראו הערה 5 לעיל מדוע "כאשר צוך" הוא במרה שקדמה להר סיני ולא עשרת הדברות של פרשת יתרו. החוק והמשפט הם שבת וכיבוד אב ואם, ודינים לא נזכרים כאן, כי אינם נזכרים בעשרת הדברות אותם מפרש שם רש"י. ראו גם מדרש אגדה (בובר) דברים ה טו: "על כן צוך ה' אלהיך - כשם שנצטוו במרה. לפי ששתי מצות נצטוו ישראל במרה, ואלו הם: שבת וכיבוד אב ואם, שנאמר: שם שם לו חוק ומשפט - חוק זה שבת שחייב אדם לענגו, שנאמר: וקראת לשבת עונג (ישעיה נח יג); ומשפט, זה כיבוד אב ואם, שהדין נותן שיכבדנו שהוא גידלו והאכילו והלבישו וכן חיוב הוא לעשות לו, ולכך נאמר: כאשר צוך ה' אלהיך, בכיבוד אב ואם". גם מדרש זה דורש את "כאשר צוך" של דברות ואתחנן, אבל מלשונו נראה שהוא כשיטת ר' יהושע במכילתא שמציין רק את שבת וכיבוד אב ואם. ולעצם מצוות כיבוד אב ואם, כבר שאלו רבים וטובים מדוע היא נתנה רק לבני ישראל, מדוע לא בני נח ובני אדם כולם? ראו הסיפור על הגוי מאשקלון דמא בן נתינה בגמרא קידושין לא ע"א ובירושלמי פאה א א, בדברינו גוי ופרה אדומה בפרשת פרה. ראו גם דברינו כיבוד אב של עשו בפרשת תולדות. וראו עוד בגמרא קידושין לא ע"א את תגובת אומות העולם כששמעו את הדיבר הרביעי: "כבד את אביך ואת אמך", שאין הקב"ה דורש רק לכבוד עצמו.
- חזרנו אחורה לספר שמות, אבל לפרשת משפטים, לא לפרשת השבת בשלח. דווקא כאן מביא רש"י את הרשימה המפורטת שבגמרא סנהדרין לעיל, אך חוזר שוב על המקרה המיוחד של פרה אדומה. אפשר שהדבר קשור למחלוקת רש"י ורמב"ן ביחס למיקומו של פרק כד בספר שמות סוף פרשת משפטים – נושא עליו הרחבנו בדברינו אימתי אמרו נעשה ונשמע בפרשת משפטים. ראו פירושי רש"י בפרק זה על כתיבת ספר התורה, נכון למעמד זה שהיה לשיטתו לפני מעמד הר סיני, בפסוק ד: "ויכתב משה - מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה", ובפסוק ז שם: "ספר הברית - מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה". ובתווך ביניהם, טקס טהרת העם בפסוק ו: "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות - שני אגנות: אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים, להזות אותם על העם. ומכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים שאין הזאה בלא טבילה". האם אפשר שזה הסיבה הכפולה להקדמת פרה אדומה עפ"י רש"י למרה לפני מעמד הר סיני: א. בגלל המילה "חוק" שמזכירה את "חוקה חקקתי" שגם זה כבר בספר התורה הראשון החלקי שכתב משה (ראו דברינו תורה חתומה ניתנה או מגילה מגילה ניתנה בפרשת משפטים), וב. בגלל הצורך בטהרה לפני מעמד הר סיני. וצריך עיון נוסף.
- איפקוד – הצטוו. מהדירי מורה נבוכים מפנים כאן לגמרא שבת פז ע"ב שהזכרנו לעיל, אבל שם אין דינים, רק שבת. ובגמרא סנהדרין יש דינים לצד שבת אבל גם כיבוד אב ואם. ורמב"ם בוודאי שהכיר שני מקורות אלה שבתלמוד הבבלי.
- רמב"ם כותב כאן כאיש הגות ולא כאיש הלכה או פרשן מקרא. חלק נכבד מחלק ג של מורה נבוכים מוקדש לנושא טעמי המצוות. לשיטתו, שתי מצוות (עיקריות) ניתנו במרה: שבת המורה על האמונה בחידוש העולם ובהנהגת הקב"ה, כפי שעולה מהמשך דבריו שם, והדינים שמסמלים את סילוק עול שעבוד מצרים וכלשון תרגום מיכאל שוורץ: "ביטול העושק בין הבריות", היינו עשיית דין צדק. פרק לב כולו, מוקדשים לרעיון של "כוונה ראשונה" (או "מטרה ראשונה") מול כוונה/מטרה שנייה במצוות רבות שהתורה מצווה. מה שנוגע בעיקר לדעתו על מהות הקרבנות כדרך חכמה לעקירת עבודה זרה. הציווי מיד לאחר יציאת מצרים על שבת ועל הדינים היא דוגמא טובה לכוונה ראשונה ומתחברת היטב לפסוק בירמיהו ז כב: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח". ראו דברינו על דברי עולה וזבח בפרשת צו.
- רמב"ן לא מקבל את שיטת חז"ל ורש"י שכאן נצטוו מצוות ספציפיות והוא אומר שם: "ואני תמה, למה לא פירש כאן החוקים האלה והמשפטים ויאמר: וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל כאשר אמר בפרשיות הנזכרות למעלה: דברו אל כל עדת בני ישראל וגו' (לעיל יב ג), וכן יעשה בכל המצות באהל מועד, בערבות מואב, ופסח מדבר (במדבר ט ב)". אבל רמב"ן מוכן לתת קרדיט לשיטת רש"י ולפרש אותה על דרך של חזרה לתורה שקיימו האבות שנקראו ישרים (ראו דברינו ספר הישר בפרשת ויחי). ראו דברינו קיימו האבות את התורה בפרשת תולדות. נראה ששתי גישות אלה ממקמות את מצוות מרה בשני מישורים משלימים. מחד גיסא, ניתן לראות בהם המשך למצוות שהאבות קבלו על עצמן בהדרגה כפי שהראנו בדף קיימו האבות את התורה. מאידך גיסא, כפי שעולה גם משמות רבה בו פתחנו ומהמצוות שכבר צוו בפרשת בא, מצוות מרה שייכות כבר לדור הבנים והן מעין פתיח או מבוא למתן תורה.
- פשט הפסוק שם הוא בעניין יחסי דוד עם אכיש מלך גת אחרי שנמלט לשם מפני שאול, אבל רמב"ן לוקח את הפסוק לעניין התנהגות "משוער כהוגן", היינו התנהגות נאותה. ואם אנחנו בדוד, הנה התקנה הגדולה שתיקן בנושא חלוקת שלל המלחמה בשווה בין היוצאים למלחמה ובין היושבים על הכלים, וגם זה כבר קבע אברהם אבינו במלחמתו עם מלכי הצפון (וקבע משה במלחמת מדין). ראו דברינו חלוקת שלל המלחמה בפרשת מטות.
- ראו פירוש רמב"ן על הפסוק בספר במדבר יא ה: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" - על אכילת חינם שהייתה לבני ישראל במצרים "והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך". אבל כעת אתם במדבר ואתם בני חורין. ואם תפגשו ערבי-סוחר במדבר, תשלמו על מה שתקחו ממנו.
- וכך גם רבי בחיי בן אשר על הפסוק: "שם שם לו חק ומשפט – על דרך הפשט, הם חוקי המדבר. כי משה היה בישורון מלך מנהיג, והיה מוכיח אותם ומצוה עליהם איך יתנהגו במדבר עם הנשים והילדים, גם עם מחנות האומות הבאים שם מארץ מרחקים למכור להם דברים רבים". בין המצוות שכבר נצטוו בני ישראל במצרים: פסח דורות, בכור פטר רחם ותפילין, ובין מתן תורה במעמד הר סיני, מצווה אותם משה לנהוג עפ"י "חוקי המדבר" שמן הסתם הכיר היטב בשנים בהם רעה את צאן יתרו. ראו לשון המקרא, שמות ג א: "וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר". וחזרה לרמב"ן, ראו בהמשך דבריו שם שהוא קושר את הנושא גם עם ספר יהושע: "וכן ביהושע נאמר: ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם (יהושע כד כה), אינם חוקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (בבא קמא פ ב), וכיוצא בהם". רמב"ן לשיטתו, מתחילת ספר שמות, דרך "קדושים תהיו" ועד תקנות יהושע! סדרי מדינה ותקנות הציבור "עוטפים" את דיני התורה משני עבריה. ספר בראשית מחד גיסא וספר יהושע ונביאים כולם מאידך גיסא. ובתווך: "קדושים תהיו ... נבל ברשות התורה" (רמב"ן ויקרא יט ב). יש גם קשר בין הגמרא שמביא רמב"ן (בבא קמא פ ב) ובין הגמרא שנביא בהמשך בדבר תקנות משה ועזרא. סוף פרק מרובה במסכת בבא קמא דן בתקנות שונות בעקבות המשנה המסיימת פרק זה: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל ... אין מגדלין תרנגולים בירושלים ... אין מגדלין חזירים בכל מקום, לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת".
- אך בהמשך הוא מדגיש את החצי השני של הפסוק: "ושם נסהו" ומבאר: ולכך אמר: אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך, כלומר: אף על פי שכוחות הצמחים ידועים לפניך בסגולותם וטבעם ואתה יכול להתרפא מהם, אין ראוי לך שתתלה בטחונך בהם וברפואתם ותתייאש מלהתפלל ובקשת הרחמים. אין לך לזוז ממצות התורה: כי אני ה' רופאך ולא הצמחים, ומטעם זה גנז חזקיהו ספר רפואות והודו לו, לפי שעם הספר הזה היו הבריות מתרפאים מתחלואיהם ויתיאשו מן התורה והמצות". ובנושא זה של הסתמכות על חכמת הרפואה והשקלול מול האמונה וביטחון בקב"ה, כבר הרחבנו לדון בדברינו אני ה' רופאך בפרשה זו וכן ורפוא ירפא בפרשת משפטים.
- ראו מקבילה במכילתא בפרשתנו פרשה א' ויסע משה. ושם הנוסח הוא: "לפי שפרשו מדברי תורה שלשת ימים לכך מרדו". לפי מקורות אלה תקנת הקריאה בתורה בשני וחמישי (ובשבת) מקורה בפרשתנו ומצטרפת ל"מצוות שנצטוו במרה". תקנה זו מיוחסת כאן למשה. ובמקורות אחרים היא מיוחסת לעזרא. ראו מסכת סופרים פרק י הלכה א: "עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה" ובירושלמי מגילה פרק ד דף עה: "משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ... עזרה התקין לישראל שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה". וראו הגמרא בבא קמא הנ"ל שעושה פשרה בין שתי השיטות. וסוכמו הדברים ברמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה א: "משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה, ועזרא תיקן שיהו קורין כן במנחה בכל שבת משום יושבי קרנות, וגם הוא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים".
- ראו גם פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ה - החדש הזה: "יונתי - יונתי במרה, שניצטיינו לי כיונה במצות. תמתי - תמתי בסיני, שניתמו לי בסיני ואמרו כל אשר דבר י"י נעשה ונשמע. ר' ינאי אומר: תומייתי (תאומתי) - לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני". וכך גם במקבילה בפסיקתא רבתי פיסקא טו החודש הזה לכם. ראו דרשה זו גם בתנחומא (בובר) פרשת תולדות סימן יח. המצוות שקבלו במרה הכשירו את בני ישראל לקבלת התורה ולהפיכתם מיונה המצויינת (היינו שייכת לבעלים מסוימים) לתומתו או תאומתו כביכול של הקב"ה. אין המדרש טורח לציין מה הן בדיוק המצוות שקבלו ישראל במרה, אבל הוא יודע לחברן ל"צדקות ומעשים טובים".
- הנה כי כן, לא קופח גם חלקנו. גם המדרש והאגדה היו בעת "חלוקת המים" והמתקתם במרה. אולי שם מקורותינו. וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו בשבח האגדה בפרשת עקב.