בשבחה של האגדה

כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ: (דברים יא כב).1

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מט

"ולדבקה בו" – וכי היאך איפשר לו לאדם לעלות למרום ולדבוק באש? והלוא כבר נאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא" (דברים ד כד), ואומר: "כרסיה שביבין דינור" (דניאל ז ט)!2 אלא, הידבק בחכמים ובתלמידיהם ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה. ולא שעלית ונטלת בשלום, אלא כאילו עשיתה מלחמה ונטלתָהּ. וכן הוא אומר: "עלית למרום שבית שבי" (תהלים סח יט).3

דורשי הגדות אומרים: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.4

מדרש תהלים (בובר) מזמור כח פסוק ה

"כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל־פְּעֻלֹּת ה' וְאֶל־מַעֲשֵׂה יָדָיו יֶהֶרְסֵם וְלֹא יִבְנֵם"- חזקיה אמר אלו התקופות, ר' יהושע אמר אלו האגדות.5

ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שיז

"יַרְכִּבֵהוּ עַל־במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ" (דברים לב יג) – זו תורה שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח כב).6 "וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי" – זה מקרא. "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" – זו משנה. "וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" – זה תלמוד. "חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם־חֵלֶב כָּרִים" – אלו קלים וחמורים וגזירות שוות ודינים ותשובות. "עִם־חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" – אלו הלכות שהן גופה של תורה. "וְדַם־ עֵנָב תִּשְׁתֶּה־חָמֶר" – אלו הגדות שהם מושכות לבו של אדם כיין.7

מסכת סופרים פרק טז הלכות ג-ד

תני ר' חנינא בר פפא: "פנים בפנים דבר ה' עמכם" (דברים ה ד)8, פנים תרי בפנים תרי, הא ארבעה אפין.9 פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות לאגדה.10 ר' נחמיה בשם ר' יעקב בר' ינאי: כמים הפנים לפנים. בנוהג שבעולם, יש לך רב רוצה ללמד, ותלמיד אינו רוצה ללמוד, תלמיד רוצה ללמוד, ורב אינו רוצה ללמד. ברם הכא: הרב רוצה ללמד, והתלמיד רוצה ללמוד, מקרא משנה תלמוד ואגדות.11

ר' יצחק פתח: "סמכוני באשישות" – אֵילו הלכות המאוששות; "רפדוני בתפוחים" – אֵילו דברי תורה שריחן יפה כתפוחים; "כי חולת אהבה אני" – אמר ר' יצחק: לשעבר כשהייתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה.12

מסכת שבת דף פז עמוד א

רבי אומר: בתחילה פירש עונשה, דכתיב "וישב משה" – דברים שמשבבין דעתו של אדם. ולבסוף פירש מתן שכרה – דכתיב: "ויגד משה" – דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה. ואיכא דאמרי: בתחילה פירש מתן שכרה, דכתיב: "וישב" משה – דברים שמשיבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשה – דכתיב: "ויגד משה" – דברים שקשין לאדם כגידין.13

בראשית רבה פרשה ג סימן ד

ר' שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמן. אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהיכן נבראת האורה?14 א"ל: מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו. אמרה לו בלחישה. אמר לו: מקרא מלא הוא: "עוטה אור כשלמה" (תהילים קד ב), ואתה אומר לי בלחישה? אתמהא! אמר לו: כשם ששמעתיה בלחישה, כך אמרתיה לך בלחישה. אמר ר' ברכיה: אילולי שדרשה רבי יצחק ברבים לא היה אפשר לאומרה.15

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה הלכה א

אמר רבי יוחנן: ברית כרותה היא: הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח. א"ר תנחום: הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח.16

מסכת חגיגה דף יד עמוד א

"כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן־לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן־ מָיִם" (ישעיהו ג א).

משען – אלו בעלי מקרא, משענה – אלו בעלי משנה … כל משען לחם – אלו בעלי תלמוד … וכל משען מים – אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה.17

מסכת סוטה דף מ עמוד א

ר' אבהו ור' חייא בר' אבא הזדמנו למקום אחד, רבי אבהו דרש באגדה, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא (בהלכה). עזבו הכל את רבי חייא בר אבא והלכו אצל ר' אבהו. חלשה דעתו. אמר לו (ר' אבהו לר' חייא בר אבא): אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית, על מי קופצין, לא על זה שמוכר מיני סידקית?18

תלמוד ירושלמי מסכת הוריות פרק ג הלכה ה

ר' אבא בר כהנא אזל לחד אתר, אשכח ר' לוי יתיב דרש: "איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו" [קהלת ו ב]. "עושר" – זה המקרא. "נכסים" – אילו הלכות. "וכבוד" – זה התוספת. "ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה" – אילו משניות גדולות, כגון משנתו של ר' חונה ומשנתו של רבי הושעיה ומשנתו של בר קפרא. "ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו" – זה בעל אגדה, שאינו לא אוסר ולא מתיר, לא מטמא ולא מטהר. "כי איש נכרי יאכלנו" – זה בעל התלמוד. קם רבי אבא בר כהנא ונשקו בראשו, אמר: זכית לאומרו עומד, תזכה לאומרו יושב.19

דברים יז ח: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט"

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פז עמוד א: דבר – זו הלכה

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק יא הלכה: דבר – זו אגדה.20

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויסע פרשה א

"ויאמר אם שמוע תשמע", מכאן אמרו: שמע אדם מצוה אחת, משמיעין לו מצות הרבה … "לקול ה' אלהיך" – אלו עשרת הדברות שנתנו מפה לפה בעשרה קולות. "והישר בעיניו תעשה" – אלו אגדות משובחות הנשמעות באזני כל אדם.21 "והאזנת למצותיו" – אלו גזרות. "ושמרת כל חוקיו" – אלו הלכות.22

מסכת סוטה דף מט עמוד א

רבי שמון בן גמליאל אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה וכו'. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר"23 … ואלא עלמא אמאי קא מקיים?24 אקדושה דסידרא וא"יהא שמיה רבא" דאגדתא, שנאמר: "ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים" (איוב י כב), הא יש סדרים – תופיע מאופל.25

פתיחה לספר האגדה של ביאליק ורבניצקי26

על פי מהותה, אין האגדה חזיון ספרותי עראי ועובר, אלא היא יצירה קלאסית של רוח עמנו. יצירה שיש לה פירות לשעתה וקרן קימת לדורות. בעיקרה ובכללה, הרי היא אחד מן הגילויים הגדולים של רוח האומה ואישיה. כמה דורות ואישים שִׁקְעוּ בה, מדעת או שלא מדעת, את כח יצירתם המעולה ואת כל עושר רוחם; כמה דורות טיפלו בבניינה ובשכלולה, עד שנעשתה לעולם בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד עם חינו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו – אי אפשר שלא יהא בה הרבה מן הנצחי והעולמי, שצריך להישאר קיים כמו שהוא, בצלמו ובדמותו, כיצירת מופת לדורות עולם.27

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: אגדה פנים רבות לה, ונראה ששבחה הגדול הוא יכולתה להסתכל על עצמה בראי אמת ולהבין את ריבוי הפנים והערכים הטמון בה, אבל גם את מגבלות כוחה: האם היא נספחת להלכה ומשענת למי שאין בכוחו ללון בעומקה של תורה, האם היא פן שווה בין שווים בין פניה של התורה ושוות ערך למקצועות האחרים: מקרא, משנה, תלמוד וכו', האם היא כמו יין ותבלין, או שמא היא הפסגה, היא זו שמביאה להכרה בבורא העולם ולדבקה בו – היא שמביאה אותנו לראות את פעולות ה' ומעשה ידיו. האגדה גם מקיימת ויוצרת את עצמה, שהרי כל הדרשות האלה בשבחה ואופיה של האגדה – הן עצמן מדרש אגדה.

עדכון אחרון: 26/12/2017

הערות שוליים

  1. כבר הקדשנו דף מיוחד בשם כי אם שמור תשמרון, בפרשת ראה, המתבסס על פסוק זה. והפעם נלך בדרך אחרת, בעקבות סיומת הפסוק: "לדבקה בו".
  2. הפסוק בדניאל בתרגום לעברית ובהשלמתו: "כסאו שביבי אש, גלגליו אש בוערת". אז איך יכול האדם להידבק בקב"ה?! ראה דיון בגמרא חגיגה יד ע"א בסתירה הפנימית לכאורה שיש לכאורה בפסוק זה, דיון שקשור לנושא שלנו ולא הספיקונו להביאו.
  3. הפסוק הזה נאמר על משה שעלה לקבל את התורה, התגושש עם המלאכים, שבה את התורה וירד בשלום (שבת פט ע"א, אבות דרבי נתן נוסח א פרק ב) ואם כך, כל מי שמידבק בחבורת תלמידי החכמים ומכניס עצמו בשיח בית המדרש, הריהו כמשה בשעתו, אשר עלה למרום, נלחם מלחמתה של תורה, שבה שבי, וירד בשלום. הוא מי שמקיים "לדבקה בו". ראה באופן דומה הדרשה על הפסוק: "את ה' אלהיך תירא" בגמרא בבא קמא מא ע"ב: "שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה. כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש; אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתין שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי שכר על הפרישה; עד שבא ר' עקיבא ולימד, את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים". וראה במדרש ספרי הנ"ל, פיסקא קודם הדרשה איך אפשר ללכת בדרכיו של הקב"ה ולקרוא בשמו של הקב"ה? "אלא נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון, אף אתה היה חנון וכו' ". ואיפה שבחה של האגדה?
  4. הדבקות הגדולה בקב"ה והכרת "מי שאמר והיה העולם" היא לימוד ההגדה או האגדה! יפה להידבק בתלמידי החכמים ויפה עוד יותר להטות אוזן לדברי האגדה, שלעתים נבלעים בתוך השיח ההלכתי הער, ולהבין את סודותיהם ורמזיהם. פיסקה זו קשורה בעבותות הדרשנות הסיבובית עם הפיסקה הקודמת. שהרי כל האמירה שהידבקות בחכמים ובתלמידיהם היא "לדבקה בו", שהיא כאילו האדם עלה למרום, שבה שבי ולא נשרף בשביבין דינור ובאש האוכלה של מעלה, זו עצמה אמירה של "דורשי ההגדות". הפיסקה השנייה היא תוצאה מתבקשת ואפילו הכרחית מהפיסקה הראשונה. והפיסקה הראשונה היא המחשה של השנייה. ושתיהן – אגדה.
  5. דוד קורא אל ה', בפרק שם, להצילו מהרשעים ולתת להם כגמולם וכרוע מעלליהם. וכל זאת למה? "כי לא יבינו אל פעולת ה' " - אין הם מתבוננים במעשה ידיו, בפלא העולם והנהגתו. מה היא אי הבנה זו של הרשעים? חזקיה אומר שאינם מתבוננים בתקופות השנה (אינם יודעים לחשב אותן?). ובהמשך גם דעה שאינם מבינים במולדות. חכמים אומרים שם (בקטע שלא הבאנו), שאינם מתבוננים בסמיכות החשובה של ברכת יוצר המאורות לקריאת שמע. אבל ר' יהושע אומר: שאינם עוסקים באגדה! ראה בדומה הדרשות על הפסוק בתהלים פרק יט פסוק ה המתאר את חילופי היום והלילה (שקשור כמובן במאורות): "בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם". מדרש תהלים על הפרק דורש את ידע סוד העיבור, תקנת המועדות וחישובי התקופות, בדומה לשיטת חזקיה ואחרים במדרש שלנו. אבל מדרש אליהו רבה (איש שלום) פרשה ב (וכן הוא בילקוט שמעוני על פרק יט בתהלים) אומר: "מקצה תבל מיליהם - אילו האגדות שמקדשין את שמו הגדול בהן". והרי הדברים נמשכים בבירור למדרש ספרי הקודם – האגדה מביאה להבנת הבריאה.
  6. פסוק זה מספר משלי נדרש במקומות רבים על כך שהתורה קדמה לבריאת העולם (בראשית רבה א ד, פסחים נד ע"א, ספרי עקב פיסקא לז) ושם גם שהקב"ה "היה מביט בתורה ובורא את העולם" (בראשית רבה שם סימן א).
  7. הנה כי כן, יכולנו למקם את הדף על שבחה של האגדה גם בפרשת האזינו, ולפי דרשות אחרות, חלקן נראה להלן, שדורשות פסוקים אחרים, גם בשבתות ומועדים אחרים. אלא שזכתה פרשת עקב וזכו שבתות הנחמה, שהרי אין לך נחמה ורפואה טובה מלימוד דרשות ואגדות. וכאן האגדה היא כמו יין, אותו מרכיב בסעודה שגם מזין וגם גורם לשמחה (סעיד ומשמח, ברכות לה ע"ב). וכך גם בבראשית רבה סו ג בברכת יצחק ליעקב: "מטל השמים זו מקרא, ומשמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד, תירוש זה אגדה" וכן בויקרא רבה פרשה א סימן ב: "יחיו דגן בתלמוד ויפרחו כגפן באגדה". אך ראה הנוסח במקבילה במדרש תנאים על הפסוק בהאזינו: "ודם ענב תשה חמר - אלו האגדות שהן משכרות את האדם כיין". משכרות במקום מושכות. אז אולי יש כאן רמז לכוחו החיובי אבל גם השלילי של היין, אם מפריזים בו כמתואר בויקרא רבה פרשה יב ובמדרשי תנחומא בפרשת נח, ראה שם הביטוי: "אם שותה פִּלְחוֹ – חֶמֶר, יתר על פלחו – חמור". אולי כך גם באגדה, אם הלימוד מתרכז רק בה תוך הזנחת שאר ענפי התורה והחכמה: מקרא, משנה, תלמוד וכו', יש בכך "שכרות" מסוימת וחוסר איזון. נושא זה נראה בהמשך.
  8. פסוק שקראנו בפרשת השבוע שעבר, ואתחנן: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ", בהקשר לתיאור מעמד הר סיני ע"י משה לדור הבנים. ראה שם פסוק קודם המדבר על הברית לדורות: "לֹא אֶת־אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים", מה שמאפשר לדרשן להעתיק את "פנים בפנים" אל בית המדרש. ראה גם בהמשך שם הפסוק על משה כעומד ומתווך: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין־ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת־דְּבַר ה'" – תפקיד הרב לדורות. בלימוד מדרש ואגדה יש לשים לב לקשר המיוחד עם המקרא, קשר שנראה עוד להלן.
  9. סה"כ ארבעה פנים שהדרשן יפרט כעת.
  10. האגדה היא מסבירת פנים. האגדה שווה לכל נפש. אבל לא רק במובן של נעימות וחביבות, אלא במובן של הבנה: הרב מסביר והתלמיד סובר. גם אגדה טעונה לימוד! ואת הפנים השוחקות של התלמוד, נראה אולי להסביר עפ"י דרשות על הפסוק: "חכמת אדם תאיר פניו", דרשות שמתארות חכמים שהיו פניהם מאירים (צהובים, שוחקים?) כששמעו חידוש דרשה יפה. ראה בגמרא בבלי נדרים מט ע"ב על רבי יהודה בתשובתו למטרוניתא שחשדה בו, ובתלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ח הלכה א על ר' אבהו שבא לבקר בטבריה והיו פניו "נהירין" ואמרו כולם: רבי אבהו מצא אוצר! וענה להם שהאוצר שמצא היה "תוספתא עתיקתא" שהתחדשה לו.
  11. הפנים של האגדה מוצגות כאן כמסבירות פנים, אבל הן חלק בלתי נפרד מעולם התורה הכולל, שפנים רבות לו. (על ריבוי הפנים של מעמד הר סיני מול זה של בית המדרש, ראה פסיקתא דרב כהנא פיסקא יב - בחודש השלישי: "אמר להם הקב"ה: אף על פי שאתם רואין כל הדמוייות הללו, אלא אנכי י"י אלהיך"). הצירוף: מקרא, משנה, תלמוד, (הלכות, מדרש), ואגדה מופיע במספר מקומות רב, כמארג היוצר שלימות כוללת של התורה בה לכל מרכיב יש את הייחודיות שלו, אבל אין הוא עומד בפני עצמו. האגדה היא פן אחד של פסיפס התורה ואולי איננה עומדת בפני עצמה. ראה אבות דרבי נתן נוסח א פרק ח: "עשה לך רב – כיצד? מלמד שיעשה לו את רבו קבע וילמד ממנו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות. טעם שהניח לו במקרא סוף שיאמרו לו במשנה, טעם שהניח לו במשנה סוף שיאמרו לו במדרש, טעם שהניח לו במדרש סוף שיאמרו לו בהלכות, טעם שהניח לו בהלכות סוף שיאמרו לו באגדה. נמצא האדם ההוא יושב במקומו ומלא טוב וברכה". ראה מארג זה גם בתיאורם של חכמים כלמדנים וכמלמדים שמקיפים בידיעותיהם ובנכונותם ללמד את כל ענפי התורה. מסכת סוכה כח ע"א: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר: להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". ובאבות דרבי נתן נוסח א פרק יח: "כך היה רבי טרפון דומה בשעה שתלמיד חכם נכנס אצלו ואמר לו שנה לי. מביא לו מקרא ומשנה מדרש הלכות והגדות. כיון שיצא מלפניו היה יוצא מלא ברכה וטוב". ועוד שם: "ולמה היה רבי אלעזר דומה? לרוכל שנטל קופתו ונכנס למדינה ובאו בני המדינה ואמרו לו: שמן טוב יש עמך, פולייטין יש עמך, אפרסמון יש עמך, ומוצאין הכל עמו. כך היה רבי אלעזר בן עזריה, בזמן שתלמידי חכמים נכנסו אצלו. שאלו במקרא אומר לו, במשנה אומר לו, במדרש אומר לו, בהלכות אומר לו, באגדות אומר לו. כיון שיצא מלפניו, הוא מלא טוב וברכה". וכן הוא גם בתיאור תכונותיהם של התלמידים המושווים לסוגי דגים שונים באופן הבנתם את מארג התורה הכולל (אבות דרבי נתן נוסח א פרק מ), וכך גם בתכונות הנדרשות למי שיורד לפני התיבה בתענית ציבור (תענית טז ע"א). ויש עוד מדרשים רבים בכיוון זה. אבל אנחנו מבקשים בכל זאת, להבליט את מיוחדותה של האגדה.
  12. ראה מקור מדרש זה בשיר השירים רבה פרשה ב על הפסוק "סמכוני באשישות": "אמר רבי יצחק: לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשין לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד. ועכשיו שאין התורה כלל, היו מבקשין לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה. אמר רבי לוי: לשעבר היתה פרוטה מצויה והיה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהן חולים מן השעבוד אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות". ואולי שם הוא מקור המדרש שהבאנו. וראה עוד במדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה ב סימן ד: "סמכוני באשישות - למה נמשלו ישראל לחולה? מה החולה אינו אוכל לא דבלה ולא פת בריא, אלא פת חמה מעט, כך הדור הזה אינו מבקש מסכתות ולא קולין וחמורין, אלא טעמי האגדות ושיחות חכמים". נחזור למדרש שהבאנו ממסכת סופרים, לאחר הדגשת האגדה כחלק בלתי נפרד מהפסיפס הכולל של התורה, באה דרשתו של ר' יצחק שראה בדורו מה שראה והוא "מוריד" כביכול את עולם האגדה לקרקע המציאות הקשה. ובאמת זה ייחודה של האגדה, גם בימים כתיקונם, בניגוד למשנה ולתלמוד ולהלכות המורכבות, שתמיד הלכה עם העם, תמיד צמחה מקרקע המציאות והסבירה פנים לכל. האגדה העממית שצמחה בבית הכנסת וקיבלה את הגושפנקא שלה בבית המדרש. המפתיע, ואולי לא, הוא שבדרך ירידה כביכול זו, נספח המקרא לאגדה (ואולי ההפך). אנשים קשיי יום שאין הפרוטה מצויה בכיסם והם "חולים מן השעבוד" מתאווים "לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה". פני האימה של המקרא נעלמו ובזכות המדרש והאגדה המבארים אותו, הופכים גם פני המקרא לפנים מסבירות! ראה קהלת רבה א ח: "ותענוגות בני האדם - אלו האגדות שהן עינוגו של מקרא". נראה שהחיבור בין המקרא לאגדה נשאר איתן גם בימינו בהם הפרוטה מצויה ואולי אפילו התגבר והתחזק. האם ייתכן שזה הקשר הראשון והבסיסי במארג התורה?
  13. אגדה היא הגדה, היינו להגיד. השורש הג"ד יכול להיות לשון רכה, אבל גם לשון קשה כגידים. (ראה ויקרא רבה לג א על הלשונות הרכים והלשונות הקשים שהביא מן השוק טבי עבדו של רבן גמליאל, דברינו אונאת ממון ורכות הלשון בפרשת בהר). בה במידה השורש הש"ב יכול להיות לשון רכה וקשה. בכל מקרה, בתחילה אמר משה לבני ישראל דברים רכים – השכר ואח"כ את הקשים - העונשים. מה שחשוב לנושא שלנו, שאגדה או הגדה, אינם בהכרח תמיד דברים קלים שמושכים לבו של אדם. יש בהחלט גם אגדות והגדות קשים ביותר, דוגמת אלה שבאיכה רבה ומדרשי חורבן אחרים. וכן גם  דברים לא-קלים שהבאנו ביום השואה. יש אגדות ומדרשים המתריסים כלפי שמיא. והעיקר חשוב לציין, שגם המדרש הזה בגמרא שבת, גם הוא שייך לעולם האגדה!
  14. אורה הוא האור הקדמון ששימש בארבעה ימי הבריאה עד שנבראו המאורות והוא נגנז.
  15. דרשה זו על האגדה מלמדת אותנו שני דברים מרכזיים. האחד, שיש חכמים שהם "בעלי אגדה" או "בקי באגדה". שמואל בר נחמן הוא "בעל אגדה" ידוע שתואר זה ניתן לו במספר מקומות. על ר' יהושע בן לוי נאמר בגמרא בבא קמא נה ע"א "שהיה בקי באגדה". ר' שמלאי, ר' סימון, ר' יצחק, ר' אושעיה, ר' תנחומא ואחרים גם הם בעלי אגדה ידועים, גם אם לא זכו במפורש לתואר זה. ראה גם בראשית רבה צד ה: "אמר רבי יהושע בן לוי: חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה ולא אמרו לי. עד שעמדתי עם יהודה בן פדייה בן אחותו של בן הקפר, ואמר לי וכו' ". ולא תאמר שזה רק באמוראים, הנה שבחו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בגמרא חולין פט ע"א: "כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה - עשה אזניך כאפרכסת". ראה גם איך במספר מקומות סונטים חבריו של ר' עקיבא כשזה מנסה כוחו באגדה ואומרים לו: "מה לך אצל הגדה?" - לך ועסוק בהלכה שהיא כוחך (גמרא חגיגה יד ע"א, סנהדרין סז ע"ב, שמות רבה י ד ועוד). יש בעלי תריסין בהלכה ויש בעלי אגדה. דבר מרכזי שני שאנו לומדים ממדרש בראשית רבה בו אנו אוחזים, הוא שיש דרשות שהשתיקה או הלחישה יפות להם. יש אגדות שאילולי שכבר הקדים אדם חשוב ודרש אותן בפומבי או העלה אותן על הכתב, לא היינו דורשים אותן. האגדה היא דרשה עממית, אבל גם לה יש סייגים. כגון זו שעוסקת במעשה בראשית. ראה דברינו דורשים או לא דורשים במעשה בראשית.
  16. מאמר זה הוא מקור חשוב לכך שבעוד שספרות ההלכה: משנה, תוספתא ותלמוד, נשארו תקופה ארוכה (יש אומרים עד תקופת הגאונים) כתורה שבע"פ: "הסובר תלמודו", דווקא ספרות האגדה הועלתה על הכתב. הנושא הוא רחב ויש לדון בו בפעם אחרת.
  17. פה מדובר אמנם בתוכחה קשה של ישעיהו ("שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה"), אבל מכלל תוכחה אנו לומדים שוב על כוחה של האגדה שהיא משען מים, בהשוואה לתלמוד שהוא משען לחם (כפי שכבר ראינו בספרי האזינו לעיל ובהערה 7 בהשוואה של לחם ויין). דימוי המדרש למים מצוי גם בדרשות על המן, כגון זו שבגמרא יומא עה ע"א: "והוא כזרע גד לבן ... אחרים אומרים: גד - שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים". ובקהלת רבה א ח: "עשיתי לי ברכות מים, ר' חייא רבה אמר אלו הדרשות". הירידה מהדימוי של יין למים מסמל אולי גם הוא, את ירידת הדורות ומצוקת השעבוד שכבר ראינו לעיל בדרשתו של ר' יצחק. ועכ"פ, לנו, כמחלקי המים, חשובה השוואה זו אולי יותר מכל. ראה גם דברינו אין מים אלא תורה בפרשת בשלח.
  18. ר' אבהו היה מרא דאתרא של העיר קיסריה ולפיכך ידע כיצד דורשים לפני הקהל, בעוד שר' חייא בר אבא היה חכם מבית המדרש. ראה בהמשך הגמרא שם איך ר' אבהו, שהיה ידוע בענוותנותו ובהעברה על מידותיו, מנסה לפייס את ר' חייא בר אבא, אך זה האחרון לא נתקררה דעתו. השווה סיפור זה (אגדה זו) עם דרשת הירושלמי במסכת הוריות פרק ג הלכה ה: "דרש רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון: חכם בעיניו איש עשיר ודל מבין יחקרנו (משלי כח יא). חכם בעיניו איש עשיר - זה בעל התלמוד, ודל מבין יחקרנו - זה בעל אגדה. לשנים שנכנסו לעיר, ביד זה עשתות של זהב וביד זה פרוטרוט. זה שבידו עשתות של זהב אינו מוציא וחיה וזה שבידו פרוטרוט מוציא וחיה". בעל התלמוד משול לאיש עשיר שבידו מטבעות יקרות ובעלות ערך רב (דינרי זהב) שלא בכל מקום ניתן לפרוט למטבעות זולים יותר (סלע, שקל, פרוטה) ולקנות את מה שדרוש למחיה. בעל האגדה משול לאיש דל שבידו מטבעות פשוטים שניתן לקנות בהם מצרכי קיום בכל מקום. כמו הרוכל שמחזר בעיירות ובכפרים ומוכר מיני סדקית. ראה אמנם ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו בשבח כינוס דברי תורה לכללים שניתן לפורטם להלכות, בדומה למטבעות גדולים שניתן לקחת מעט מהם לדרך ולפרוט אותם בכל מקום, שזה דימוי קצת סותר. אך שם מדובר בתוך עולמה של התורה, ואילו כאן מדובר בהשוואה בין ההלכה לאגדה.
  19. ראה מקבילה בקהלת רבה ו א שמסיים באופן דומה אבל "על הדרך" מכניס כמה שינויים מהותיים: " ... ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה אלו משניות גדולות ... ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו שאסור להורות מהם. כי איש נכרי יאכלנו זה בעל תלמוד שמטמא ומטהר אוסר ומתיר. עמד ר' אבא בר כהנא נשקו על ראשו אמר לו: אילו לא עליתי אלא לשמוע מפיך הטעם הזה דיי. ר' ישמעאל אומר: חכם בעיניו איש עשיר זה בעל תלמוד, ודל מבין יחקרנו זה בעל אגדה". נראה שכאן מתגבר בית המדרש הלמדני על בית הכנסת העממי וחכמים, שרוב עמלם בהלכה ובתלמוד, לא מסתירים את ביקורתם על בעלי האגדה שאולי הפריזו ועברו על מידותיהם ושכחו שכוחה של האגדה הוא כאשר היא חלק מהמארג הכולל. האגדות גם מְשַׁכְּרוֹת כפי שראינו לעיל. ראה דברי המהר"ל בבאר הגולה באר השישי פרק טו שהאריך לדון בירושלמי זה ומסכם: "שאין באגדה מעשה, אשר הוא תכלית התורה. אבל כל דברי אגדה חכמת התורה היא, שעל זה אמרו (ספרי דברים יא, כב) אם רצונך להכיר את יוצר הכל, עסוק באגדה". וכן דברי הרב עובדיה יוסף ז"ל בספרו יביע אומר חלק ב אורח חיים סוף סימן יח מי ראוי לעמוד ולדרוש לפני הקהל והאיזון הנדרש, בפרט בדרשות בשבת, בין אזכור הלכות הנחוצות ובין דברי אגדה: "שעיקר הדרשה להורות הלכות שבת והאסור והמותר. גם להמשיך את לב השומעים באגדות המדריכים ליראת ה' ולמנעם מחטוא לפניו יתברך, ולתשובה. ולא שיכוין להראות את עצמו שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים". ואנו רק נאמר, שגם ירושלמי זה, גם הדרשה של הפסוק בקהלת, הוא מדרש אגדה! האגדה דורשת את עצמה, כולל הגבלת כוחה. הירושלמי שהבאנו בהערה הקודמת, על האיש העשיר שאינו יכול לפרוט את מטבעותיו היקרות מול האיש הדל שמוצא מחיה בכל מקום עם פרוטותיו הדלות, נמצא ממש בסמוך לירושלמי הזה המשבח את בעל התלמוד. סמיכות דרשות סותרות לכאורה אלה, באותו הדף בירושלמי – גם זה מדרכי האגדה.
  20. אגב דוגמאות ליחס לאגדה בתלמוד הבבלי והירושלמי, לא יכולנו שלא להביא הבדל זה ביניהם, בפירוש הפסוק בתורה הדן בעלייה לבית הדין הגדול בירושלים בכל נושא הדורש בירור מיוחד (ראה דברינו ככל אשר יורוך וכן על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין ואף זקן ממרא, כולם בפרשת שופטים). מהו הדבר שייפלא ממך? - זה דבר הלכה, אומר התלמוד הבבלי. - זה דבר אגדה, אומר התלמוד הירושלמי. נראה שבארץ ישראל הקפידו מאד לדקדק גם באגדה ואם נתקלת באגדה שאינה ברורה לך, קום ועלה לבית הדין הגדול שבירושלים! ראה אגרות הרב קוק ק"ג עמ' קכ"ד שמקשר את המחלוקת הזו למעלתה של תורת ארץ ישראל שבה שרתה הנבואה שהיא יסוד לחכמת האגדה. ותודה לשלום קולין שהפנה את תשומת לבנו למקור זה.
  21. ההלכה היא שיח סגור בבית המדרש. האגדה היא שיח לקהל הרחב "באזני כל אדם". אך מוטב שיהיו אלה "אגדות משובחות". ראה מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה ה סימן יג: "שפתותיו שושנים - אלו האגדות". שפתיים שושנים מפיקות אגדות משובחות הנשמעות באזני כל אדם.
  22. לאחר שמיעטנו קצת בכוחה של האגדה, בפרט מנקודת המבט של בעלי התריסין (שאינם גם בעלי אגדה), נראה לנו לחזור ולשבח את כוחה של האגדה ברוח המדרשים בהם פתחנו. ראה דברינו הטוב והישר בפרשת ראה, בהם הראינו שעשיית הישר והטוב היא פסגת דברי משה בספר דברים, היא לפנים משורת הדין, היא הפשרה המקיימת את החיים, היא המוסר ודרך הארץ שקדמו ואחרו לתורה. לקול ה' אלוהיך – אלה עשרת הדברות, שמוע תשמע – אלה מצוות הרבה, האזנת לגזרות ושמרת כל חוקיו וכל ההלכות. ומה אחרי כל זה? ועשית הטוב והישר! ואיך נעשה את זה? מכח רוחה של האגדה. ראה מדרש משלי (בובר) פרשה יד סימן כח: "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם כי לאלהים מגני ארץ מאד נעלה (תהלים מז י). אמר ר' סימון: אימתי הקב"ה מתעלה בעולמו? בשעה שישראל נאספים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ונותנין שבח וקילוס לפני בוראן. ר' ישמעאל אומר: בשעה שישראל נאספין בבתי מדרשות ושומעין אגדה מפי חכם ואח"כ עונין: אמן יהא שמיה רבא מבורך. באותה שעה הקב"ה שמח ומתעלה בעולמו, ואומר למלאכי השרת: בואו וראו עם זו שיצרתי בעולמי כמה הן משבחין אותי. באותה שעה מלבישין אותו הוד והדר, לכך נאמר ברב עם הדרת מלך". מדרש זה מתקשר למקור הבא.
  23. סוף מסכת סוטה, במשנה ובגמרא, מתאר, בצבעים קודרים את ההתדרדרות בעקבות חורבן הבית.
  24. אז על מה ממשיך העולם ומתקיים?
  25. העולם ממשיך להתקיים על "קדושה דסידרא", היינו על תפילת "ואתה קדוש" שאומרים בכל יום, ועל קדיש "יהא שמיה רבה" שאומרים על לימוד אגדתא דווקא. מקור זה, ומדרש משלי שראינו בהערה הקודמת הם הסמך למנהג לסיים כל דבר הלכה במדרש אגדה שמשתף את הציבור הרחב: "ר' חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות וכו' " (משנה מסכת אבות ג טז). לפי שאין אומרים קדיש ואמן יהא שמיה רבה מבורך, אלא על מדרש אגדה. ראה הרחבת הנושא בעיונים של שטיינזלץ שם בגמרא סוטה.
  26. מים רבים שאבנו בדף זה, ובדפים רבים אחרים, מהכינוס האלמותי של אגדות חז"ל בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי. ספר שיצא לראשונה באודסה לפי למעלה ממאה שנה, הושלם בארץ בשנת 1930, הודפס במספר רב של הוצאות, ומאז ועד היום אין שני לו.
  27. וזכו הדורות האחרונים גם למחקר מקיף ומעמיק של עולם המדרש, ולמהדורות ביקורתיות ומדויקות של מדרשים רבים, ולמדרשים שעלו מן הגניזה, בכמות ובאיכות שלא היו לפני הדורות הקודמים. וכמו כן זכינו לחוגים ושיעורי מדרש בכל אתר ובכל זמן. גם זה, אולי, מסימני גאולת עם ישראל ופדות נפשו במדינת ישראל העצמאית והמתחדשת.