- יש שמציינים שגם בהגדת הפסח לא נזכר משה ואין זה מדויק, בדוק.
- כך גם בזוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת שיר השירים: "פתח ואמר: ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. קללה דא על תנאי וקב"ה מחיל לחוביהון בגיניה דמשה. ואעפ"כ, אתמחי מפרשתא מעלייתא באורייתא בפיקודא דעובדא דמשכנתא ואיהי פרשת ואתה תצוה. דהוה ליה למיכתב שמיה דמשה בכל מלה ומלה ובכל פיקודא ופיקודא דתמן. ואתמחי מכל ההיא פרשתא דלא אדכר תמן. הוי: קללת חכם אפילו על תנאי אתקיים". ואנחנו צרפנו לכך את לוח השנה שבו, כאמור, ברוב שנים שאינן מעוברות, חל שבעה באדר יום פטירת משה בשבוע של פרשת תצוה בה לא נזכר שמו.
- ראה הפסוק ביהושע ה יב: "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא".
- זו שיטת ר' יהושע במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה ה. ושם גם שיטות שהשנה הייתה מעוברת ולפי שמשה נפטר באדר א, הרי שבני ישראל אכלו את המן שבעים יום אחרי פטירתו (שיטת ר' אלעזר המודעי שם). ויש שמגדילים עוד, שאכלו מן כל ארבע עשרה שנה שכבשו וחילקו, סה"כ: "חמשים וארבע שנה אכלו ישראל את המן: ארבעים שנה בחיי משה וארבע עשרה אחר מיתתו" (שיטת ר' יוסי שם). ראה דיון על כל העניין גם בגמרא קידושין לח ע"א.
- ראו גם מדרש ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא פט: "מה הדד הזה תינוק מצטער בשעה שפורש ממנו, כך היו ישראל מצטערים בשעה שפירשו מן המן ... משל אומרים לאדם: מפני מה אתה אוכל פת שעורים? אמר להם: מפני שאין לי פת חטים. מפני מה אתה אוכל חרובים? אמר להם: מפני שאין לי דבילה. כך אילו היתה בידן של ישראל מאותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה שאכלו ממנו כל ארבעים יום, לא רצו לאכול מתבואת ארץ כנען". (ראה במקבילה בספרי זוטא שם: "אילו היה לישראל מאותה הקניטה שקנטו באותו היום שמת משה וכו' ". לא קמיצה, אלא קניטה). יום פטירת משה מסמן את הפרידה מהמדבר על קשייו ועל מנעמיו. אין יותר מָן לסמוך עליו. אין עוד לחם שיותר מן השמים. מחליף אותו לחם היוצא מן הארץ בזיעת אפים. (אין גם יותר באר מרים הפלאית שפסקה עם מות מרים וחזרה בזכות משה וכעת פסקה לגמרי, ראה דברינו בארה של מרים בפרשת חוקת). משה שלא זכה להיכנס לארץ, מסמל בפטירתו את המסע קדימה, את ההכרח של הכניסה לארץ. אבל משה לא משאיר את העם בלי איזו "צידה לדרך" - מן שהשתמר 39 יום והפעם לא הבאיש ולא רם תולעים. ראה דברינו טעם המן בפרשת בשלח.
- מְהַמָּן לְהָמָן.
- הרי לנו קשר של יום פטירתו של משה גם עם חג הפורים הממשמש ובא בשנים שאינן מעוברות (ולפניו שבת זכור). ראה הסיפור בהרחבה באסתר רבה פרשה ז סימן יא שהמן מבקש להפיל פור בכל יום מימות השבוע ונדחה ואז מנסה בחודשים ומצליח בחודש אדר: "בא לו מזל דגים שהוא משמש בחודש אדר ולא נמצא לו זכות. ושמח מיד ואמר: אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות. ולא עוד, אלא שבאדר מת משה רבן. והוא לא ידע שבשבעה באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, ואמר כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן. אמר לו הקב"ה: רשע, דגים לפעמים נבלעים ולפעמים בולעים. ועכשיו, אותו האיש נבלע מן הבולעים". ראה גם פירוש אסתר רבה שם סימן יח איך לאחר גזירת המן רץ אליהו לכל אבות העולם שיבקשו רחמים על בני ישראל: "עד מתי אבות העולם רדומים בשינה ואי אתם משגיחים בצרה שבניכם שרויים בה?". וכשאלה לא נענים לו ואומרים: "אם עברו על דת הקב"ה ונחתמה גזירתם, מה אנו יכולים לעשות?". חוזר אליהו ורץ אל משה וצועק: "אי רועה נאמן, כמה פעמים עמדת על הפרץ לישראל ובטלת גזירתם ... ומה תענה על הצרה הזאת?". ומשה נענה בתנאי שיש צדיק אחד בדור שהוא מרדכי: "שיעמוד הוא בתפילה משם ואני מכאן". בא פירוש אלשיך למגילת אסתר פרק ב ומקשר את העניין להטלת הפור ביום פטירת משה: "כי הנה המן הפיל פור הוא הגורל מיום ליום ומחודש לחודש ולא מצא יום מוכן כי אם יום פטירת משה רבינו ע"ה ... נמצא כי הצרה הזאת נוגעת אליו, ועל כן אל תענה כאבות כי הלא אליך נוגע הדבר, כי על סלוקך מישראל בָּטָח להשמיד את ישראל". משה לא נזכר במפורש בפרשת תצוה והקב"ה לא נזכר במפורש במגילה ושניהם סמוכים זה לזה.
- שהושם משה בתיבה במלאת שלושה חודשים לחייו "ולא יכלה עוד הצפינו".
- לא רק המן טעה בהקשר של לידת משה ומותו, כבר איצטגניני מצרים טעו כאשר ראו "שמושיען של ישראל במים הוא לוקה" וייעצו לפרעה "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" ולא ידעו שמים אלה הם מי מריבה עליהם לקה משה ובגללם לא נכנס לארץ. ראה שם העניין כולו ואנחנו קצרנו. משה נולד בז' באדר ושלושה החדשים הראשונים של חייו שלמו ביום ו' בסיון, יום מתן תורה. ובזכות זה ניצל משה. (ראה שם שיטה אחרת שהיום בו הושם משה בתיבה היה כ"א בניסן יום קריעת ים סוף ואותה שנה הייתה מעוברת). כיצד החזיר משה טובה על שניצל בזכות מתן תורה? על כך בהמשך דברינו.
- כך גם במקורות קודמים יותר כמחזור ויטרי סימן קמא, סידור רש"י סימן תקטז ועוד רבים. ראו גם ספר האורה חלק א [נט] הלכות איסורי שבת: "והאי דנהגו למקרי אבות בשבת במנחה מפני שבאותה שעה מת משה רבינו". ובאמת, אם זהו זמן פטירתו של משה, אדרבא, מדוע שלא נלמד את תורתו? הרי כבר אמרו חכמים: "אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן" (ירושלמי שקלים פרק ב הלכה ה). ואין לך נחת רוח גדולה מזו למשה שישבו וילמדו תורה בשעה שנפטר: "ופיקודי ה' ישרים משמחי לב". מה גם שמדובר בכל שבת ושבת, לא רק בשבת בשבוע שנפטר. ומה יותר ראוי מאשר ללמוד ביום פטירת משה מאשר: "משה קיבל תורה מסיני וכו' ". ואגב, גם דוד המלך נפטר במנחה בשבת (שאומרים שהייתה גם חג השבועות, גמרא שבת דף ל). אבל יש שעושים חשבון שמשה נפטר בערב שבת והדבר קשור לכתיבת ספרי התורה שנראה להלן.
- רש"י שם: "דיו זוגי - שני זוגות שני חבירים היו בהתחלת היום למשה וסופו ליהושע". ופירוש מהרש"א שם: "דעד היום לא בא למחנה שכינה דהיינו אוהל מועד רק משה בלבד. אבל באותו יום שמת משה היה גם יהושע ניצב במחנה שכינה, דהיינו שבת דיוזגי בתחילת היום למשה וסופו ליהושע כפירש"י". ומוסיף בעל תורה תמימה הערות דברים פרק לא הערה יח: "באותו יום שמת משה בא גם יהושע, ואחרי כי כנודע מת משה בשבת, ולכן ממילא היתה השראת השכינה מקצת היום על משה ומקצת על יהושע, והיינו שבת של דיו זוגים שנטלה רשות מזה, ר"ל רשות השכינה ונתנה לזה". אך ראה דברינו עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה בפרשת וילך, שם הבאנו מדרשים שהעברת הפיקוד ממשה ליהושע לא הייתה פשוטה כלל וכלל.
- מדרש זה מופיע במספר מקומות: דברים רבה וילך ט ט, פסיקתא דרב כהנא נספחים וזאת הברכה, מדרש תהלים מזמור צ ועוד. ואנו תפסנו לשון פירוש דעת זקנים מסיבות שיובהרו להלן.
- ראה תיאורו של משה כסופר הגדול בישראל. גמרא סוטה יג ע"ב (מדרש תנאים לדברים לד ה): "סמליון אמר: וימת שם משה ספרא רבה דישראל. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, בת קול משמיע ואומר: וימת משה ספרא רבה דישראל". תואר שלא מוזכר תדיר בהקשר למשה.
- ביומו האחרון משלים משה את חתימת התורה (ראה דברינו תורה חתומה ניתנה או מגילה מגילה ניתנה בפרשת משפטים) וכותב שלושה עשר ספרי תורה, אחד לכל שבט ואחד "העותק המחייב" (par excellence) למשמרת במשכן. ראה פירוש רש"ר הירש דברים לא י (עפ"י שיטת רש"י) שמכאן ניתן ללמוד שבנוסף לכניסת הכהן הגדול אל קודש הקדשים אחת בשנה, היו נכנסים במקרים חריגים: " ... עלינו להניח שיש יוצא מן הכלל מסוג זה, שהרי כך נאמר בדברים רבה כאן: אמר ר' ינאי, כתב י"ג תורות, י"ב לי"ב שבטים ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוציאים אותו שבארון. מוכח אפוא שהיה מותר לגשת אל ארון הברית לתכלית זו". ראה דברינו ואל יבוא בכל עת אל הקודש בפרשת אחרי מות. עכ"פ, נראה שמשה היה סופר סת"ם מיומן ביותר, אפילו יותר מבן קמצר שהיה כותב בארבעה קולמוסים בעת ובעונה אחת (יומא לח ע"ב). ומכאן גם מוצאים סיוע כל אלה שטוענים שיום פטירת משה בו כתב את י"ג ספרי התורה היה בערב שבת ולא בשבת. ועל נושא כניסה אל קודש הקדשים כבר העירו שבעלי אומניות היו נכנסים כשהיה צורך בתיקון ומצאנו לכך סמך מדיני התפילה: "היה עומד בארץ ישראל - יכוין את לבו כנגד ירושלים ... היה עומד בירושלים - יכוין את לבו כנגד בית המקדש ... היה עומד בבית המקדש - יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים ... היה עומד בבית קדשי הקדשים - יכוין את לבו כנגד בית הכפורת וכו' " (מסכת ברכות דף ל עמוד א).
- תוספת מאוחרת זו, שאיננה במדרשים הנ"ל, היא הסיבה שהעדפנו נוסח זה של בעלי התוספות. משה שהוריד תורה מסיני והתגושש על כך עם המלאכים (שבת דף פח, דברינו משל למלך שהייתה לו בת יחידה בפרשת תרומה) משלים כעת את כתיבת ספר התורה השלם ומוסר אותה לשנים עשר השבטים (איפה מנשה ואפרים? שבטי יוסף אוחדו מחדש?) ומפקיד אחד למשמרת בארון הברית. בתוכו או מבחוץ בצידו (מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, ירושלמי סוטה ח ג). רואה זאת גבריאל המלאך ובא וחוטף עותק מידיו של משה ומעלה אותו לישיבה של מעלה. אולי לא רק לצדיקים שבמרום שיהיה להם ממה לקרוא "בשני ובחמישי ובשבתות ובראשי חדשים וימים טובים", אלא גם להראות לקב"ה ולמלאכים: הנה ספר התורה שכתב משה שם למטה. "לא בשמים היא" – בארץ היא! ולא רק תורה שבע"פ, אלא גם נוסח התורה שבכתב! פסק המן מן השמים ("לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן", מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פתיחתא) וכעת גם הקמח וגם התורה הם מהארץ. זה המעשה הגדול שמשה משלים ביום פטירתו ואולי גם הזדרז לכתוב עוד ספר במקום זה שלקח גבריאל. ראה פירוש עלי תמר (הרב ישכר ב"ר צבי תמר, מאה 19-20, פולין, תל אביב) לירושלמי ביכורים פרק ג הלכה ו שמרחיב במדרש זה ומזכיר שגם "הרמב"ם בהקדמת ספרו יד החזקה ובהקדמה לפירוש המשנה", מביא אותו. ומה המסקנה? שביום ז' באדר, יום פטירת משה, חשוב להזכיר מדרש זה ולשלב אותו בדרשות הדרשנים: "וכדאי לשים אל הלב בדרשת ז באדר ולהפנות תשומת לב הקהל שביום ז באדר כתב משה רבינו י"ג ספרי תורה". הנה, עשינו זאת.
- ראה דברינו האם הוחמצה השעה על פסוק זה בפרשת כי תבוא. שם הראינו את המדרשים המקשרים פסוק זה עם הפסוק בתחילת ספר דברים ה כו: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". הקב"ה אומר: מי יתן והיה לבבם זה ובני ישראל עונים: תן אתה. האם הוחמצה שם השעה? האם נפרד משה מבני ישראל בתחושה של החמצה? אך כאן לוקח אותנו פירוש משך חכמה לכיוון אחר לגמרי.
- במותו של משה הוא גורם לבני ישראל לקבל את הלב לדעת ואת העיניים לראות ואזניים לשמוע. מה לדעת? שגם משה הוא בשר ודם ואיננו אלוה (ראה דברינו משה איש האלהים בפרשת וזאת הברכה). זו 'מתנת הפרידה' של משה לבני ישראל במותו, זו צוואתו! נראה שדברים אלה של משך חכמה עולים בקנה אחד עם דבריו החריפים בנושא קדושה של מקום וחפצים. ראה דבריו בשמות לב יט על שבירת הלוחות: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו ז), הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול 'באו פריצים ויחללוה'. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות - "מכתב אלקים" - גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולו נאוה תהילה ועבודה. וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד. והכרובים, חלילה, אין להם עבודה ושום מחשבה וענין". קצת נסחפנו אך נראה שהדברים קשורים לנושא הדף וחשובים בפרט בימינו בהם רבתה הקדושה באנשים (גם אחרי מותם ויש אומרים שלא מתו) ובחפצים ...
- ז' באדר יום פטירת משה הפך במשך השנים ליום החברה קדישא (ובמקומות שונים היו תאריכים שונים כמו ט"ו בכסלו או כ' בכסלו, ל"ג בעומר ועוד). ראה גם מנהג ירושלים לקבור ביום זה 'גניזה': "וכך זכור אני בימי ילדותי בירושלים, נהגו לערוך לויות גדולות לכתבי - קודש שבלו, ועשו זאת ביום ז' באדר, יום החברה - קדישא, והובילום לקברות בהמון עם רב וכבוד גדול" (שו"ת עשה לך רב חלק ג סימן כח). האם ייתכן שיש כאן קשר לספרי התורה שמשה כתב ביום פטירתו? ובימינו, נוסף לתאריך זה גם יום הקדיש לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. בספר נטעי גבריאל מצאנו סיבות רבות למנהג לקשר את יום החברה קדישא עם יום פטירת משה (מלבד הסיבות שנזכרו כבר לעיל בדף זה): מפני שז' באדר לעולם לא יחול בשבת, בשל המדרש על הפסוק: "ויתא ראשי עם" שמשה עתיד לבוא לארץ בראש דור המדבר שמתו בחוץ לארץ, בשל משה שהתעסק בעצמות יוסף בשעה שכל ישראל היו עסוקים בביזת מצרים (ראה דברינו ארונו של יוסף בפרשת בשלח), משום שבחודש אדר יוצאים בית הדין לעשות צרכיי הרבים ובהם לציין את הקברות (ראה דברינו באחד באדר משמיעים על השקלים בשבת שקלים) ועוד. ותודה לידידנו מר אברהם לוברבוים על ההפניה לספר זה. למקורות ומידע נוסף ראה הסקירה באתר דעת. ועדיין לא מצאנו מקור מנהג זה. מי הוא שקבע לראשונה את יום פטירת משה כיום החברה קדישא.