פרשות השבוע

ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
hebrew
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
וילך
נצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחקתי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי
מטות
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחוקותי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
זאת-הברכה
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שפטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי

אל יבוא בכל עת אל הקודש

פרשת אחרי-מות, תשע"ו

עדכון אחרון: 19/02/2023

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל־ פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת: (ויקרא טז ב).1

 

ויקרא רבה כא ז פרשת אחרי מות – יש עת ויש עת

מה כתיב למעלה מן הענין?2 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ … וְלֹא יָמוּת וכו' ". אמר ר' אבין: אמר לו:3 לך נחמו בדברים, כמו שאתה אומר: "דברו על לב ירושלים" (ישעיה מ ב).4 "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" – אמר ר' יהודה ברבי סימון: צער גדול היה לו למשה בדבר הזה, אמר: אוי לי, שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו?!5

"בכל עת" – יש עת לשעה, יש עת ליום, יש עת לשנה, יש עת לשתי עשרה שנה, יש עת לשבעים שנה, יש עת לעולם!6 יש עת לשעה – "ואל יבוא בכל עת",7 יש עת ליום – "ומים במשורה תשתה … מעת עד עת תשתה" (יחזקאל ד יא).8 יש עת לשנה – "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים" (שמואל ב יא).9 יש עת לי"ב שנה – "עד עת בוא דברו" (תהלים קה).10 יש עת לשבעים שנה – "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם" (ירמיהו כט י), ואומר: "עד בוא עת ארצו" (ירמיה כז ז).11 יש עת לעולם – "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ" (תהלים ד ח).12

אמר הקב"ה למשה: לא כשם שאתה סבור, לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי"ב שנה ולא עת לשבעים שנה ולא עת לעולם; אלא, בכל שעה שהוא רוצה ליכנס – יכנס, ובלבד שיהא נכנס כסדר הזה.13 ר' יהודה ברבי אלעי אמר: בשלושים וששה זוגים ובשלושים וששה רימונים. ורבנן אמרי: בשבעים ושנים זוגין ובשבעים ושנים רימונים.14

רב אמר: אל תיכנס לעיר פתאום ואל תיכנס לבית פתאום … ר' יוחנן כאשר היה עולה לשאול בשלומו של ר' חנינה, היה מבעבע.15 והלא דברים קל וחומר! הנכנס לבית חבירו בשר ודם צריך לבעבע, כהן גדול שנכנס לבית קדשי הקדשים על אחת כמה וכמה. על שום: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (שמות כח לה).16

מסכת מנחות דף כז עמוד ב – עונשו של מי שנכנס לקודש הקדשים בלא רשות

… וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו – בארבעים, מבית לפרוכת אל פני הכפורת – במיתה; רבי יהודה אומר: כל היכל כולו ומבית לפרוכת – בארבעים, ואל פני הכפורת – במיתה.17 במאי קא מיפלגי? בהאי קרא: "ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות". רבנן סברי: "אל הקודש" בלא יבוא,18 "מבית לפרוכת" ו"אל פני הכפורת" בלא ימות; ור' יהודה סבר: "אל הקודש" ו"מבית לפרוכת" בלא יבוא, "ואל פני הכפורת" בלא ימות.19

מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת אחרי מות טז ב – אהרון אחיך אל יבוא

"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך" – שאמרתי לך עליו: "הלא אהרן אחיך וגו' " (שמות ד יד).20 ואמור לו: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". ואם יעבור הציווי ימות כאשר מתו בניו.21 אחיך, בבל יבוא ואין אתה בבל יבוא.22 בכל עת – זה יום הכיפורים:23

מבית לפרוכת – זה לפני לפנים … ולמה נסמכה מיתת שני בני אהרן לפרשת יום הכיפורים? ללמדך שמיתת הצדיקים מכפרת כיום הכיפורים.24

רמב"ן ויקרא פרשת אחרי מות טז ב – בני אהרון לא נכנסו אל קודש הקדשים

… ואמר ר' אברהם שזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו אש הקטרת לפנים.25 ואינו כן על דעתי, כי הכתוב שמזכיר תמיד העון אומר (במדבר ג ד) בהקריבם אש זרה … ועוד כי איך יעלה על דעתם לבוא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם, כי אהרן הקטיר הקטורת על המזבח הפנימי, ולמה יכניסו הם הקטורת שלהם לפנים משלו? וכבר רמזתי (לעיל י ב) על חטאם, ולשון הכתובים יורה עליו: אבל מלת "בקרבתם", כפי הפשט, כמו "ובקרבתם אל המזבח" (שמות מ לב), יאמר כי בשרתם לפני ה' מתו, אם כן יזהיר אהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצוה ובעת אשר יצוה.26

חכמת אדם שער השמחה הנהגת חברה קדישא והאבל – דין מיוחד באהרון27

… ונראה לי על פי מה ששמעתי בשם מחותני הגאון החסיד מהר"א28 שדקדק מה שאמרו בגמרא (יומא לב א) … כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה29 … ותירץ הוא ז"ל על פי מדרש רבה בפרשה זו פרשה כ"א: א"ר יודן בר סימון צער גדול וכו' ואל יבוא בכל עת, יש עת לי"ב שנים ויש עת לשבעים שנים וכו' אמר לו הקב"ה … בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה …30 נשמע מזה שדוקא שאר כהנים גדולים אסורים ליכנס לקודש קדשים אלא ביום הכפורים, אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה, רק שיכנס בסדר העבודה שנאמר בפרשה זו.31

ילקוט שמעוני תהלים רמז תרנב – משה מצטער על אהרון

"תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה' תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" (תהלים י יז) – ר' לוי אמר: זה משה שנקרא עניו. בשעה שאמר לו הקב"ה: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש", התחיל מצטער. אמר: כמדומה אני שאין אחי יכול להיכנס לפנים מן המחיצה. אמר לו הקב"ה: לא כשאתה סבור. אלא, בכל עת שרוצה ליכנס – יכנס. אלא, יכנס כסדר הזה. הוי: "תאות ענוים שמעת ה' ".32

אבות דרבי נתן נוסח א פרק ב – משה פורש בעקבות אהרון

זה אחד מהדברים שעשה משה מדעתו, דן קל וחומר והסכים דעתו לדעת המקום: פירש מן האשה והסכימה דעתו לדעת המקום. פירש מאהל מועד והסכימה דעתו לדעת המקום. שבר את הלוחות והסכימה דעתו לדעת המקום … פירש מאהל מועד כיצד? אמר ומה אהרן אחי שמשוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים ומשתמש בהם בקדושה אמר לו הקב"ה: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז ב), אני שאני מזומן לכך, על אחת כמה וכמה שאפרוש מאהל מועד. פירש מאהל מועד והסכימה דעתו לדעת המקום.33

מסכת ברכות דף ל עמוד א – האומנים שנכנסים אל קודש הקדשים

תנו רבנן: … היה עומד בחוץ לארץ – יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל … היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים … היה עומד בירושלים – יכוין את לבו כנגד בית המקדש … היה עומד בבית המקדש – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים … היה עומד בבית קדשי הקדשים – יכוין את לבו כנגד בית הכפורת; היה עומד אחורי בית הכפורת – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת.34

רש"ר הירש דברים פרק לא פסוק י – הוצאת ספר התורה שבארון בהקהל

את התורה הזאת – כנראה, העותק שמשה כתבו במו ידיו ומסרו לכהנים ולזקנים. ראה בבא בתרא יד ע"ב, רש"י ד"ה ספר עזרה. ספר תורה זה נקרא אחר כך "ספר עזָרה", שכן "בו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכהן גדול ביום הכיפורים" (רש"י). על פי ההקשר שם … הוא הספר שהונח בארון בצד לוחות העדות, ולפי זה עלינו להניח שאף על פי שאסור להיכנס לקודש הקדשים שלא לצורך עבודה, הרי קריאת התורה ביום הַקְהֵל נחשבת צורך עבודה ומותר להיכנס לקודש הקדשים למטרה זו. בלאו הכי עלינו להניח שיש יוצא מן הכלל מסוג זה, שהרי כך נאמר בדברים רבה כאן: "אמר ר' ינאי, כתב י"ג תורות, י"ב לי"ב שבטים ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוציאים אותו שבארון". מוכח אפוא שהיה מותר לגשת אל ארון הברית לתכלית זו. וכך מורה גם המאמר "שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק" (בבא בתרא שם ע"א) – הרי שהיה מותר להוציא את ספר התורה בשעת הצורך. גם פסוק כו מסייע לתפיסה זו, שהרי נאמר שם שספר התורה שנכתב בידי משה יונח בארון, ומטרת הנחתו שם: "והיה – שם בך לעד", ונראה מכאן שמותר להוציא את הספר.35

שמות רבה ח ב פרשת וארא – יואש שהוסתר בקדש הקדשים

יואש מנין שעשה עצמו אלוה דכתיב: "ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם" (דברי הימים ב כד). מהו "וישתחוו למלך"? שעשאוהו אלוה. אמרו לו: אילולי שאתה אלוה, לא היית יוצא לאחר שבע שנים מבית קדשי הקדשים. אמר להם: כך הוא! וקבל על עצמו ליעשות אלוה והשחית לנפשו, שנאמר: "ויהי לתקופת השנה עלה עליו חיל ארם" (שם כג), וכתיב: "ואת יואש עשו שְׁפָטִים" (שם כד), אל תקרי שְׁפָטִים אלא שׁפוּטִים, וכתיב: "וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים" (שם כה).36

ויקרא רבה כ ה פרשת אחרי מות – בין טיטוס לבני אהרון

ר' אהבה בר זעירא פתח: "אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ" (איוב לז, א). מהו "וְיִתַּר"? – ויקפוץ … טיטוס הרשע נכנס לבית קודש הקדשים וחרבו שלופה בידו, גידד את הפרוכת ויצתה חרבו מלאה דם, ונכנס בשלום ויצא בשלום. ובניו שלאהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים!37

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: לסימוכין שהבאנו בהערה 34 על בעלי מלאכה שנכנסים אל קודש הקודשים בכל עת שצריך שם תיקון, יש מקור נוסף במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק ט על הפסוק: ששת ימים תעבוד: "ר' שמעון אומר: גדולה מלאכה, שאפילו כהן גדול נכנס ביום הכפורים שלא בשעת עבודה חייב מיתה, ובשעת עבודה טמאין ובעלי מומין מותרין להיכנס". ויש לשים לב לשימוש הכפול במונח "עבודה" כאן: עבודת הקודש במקדש, ועבודת-מלאכה כפשוטה. האם שימוש כפול זה במילה "עבודה" בא גם הוא ללמד על חשיבות מלאכה ויגיע כפיים? ראו דברינו ששת ימים תעשה מלאכה בפרשת אמור.

מים אחרונים 2: הפסוק: "אל יבוא בכל עת אל הקודש" מעורר בנו אסוציאציה של ביטויים דומים שמשמעותם היא לא ליטול עטרה של קדושה מעבר למידה הראויה. הקרוב ביותר שמצאנו הוא "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול" (מסכת ברכות פרק ב משנה ח). ונשמח לשמוע על ביטויים נוספים מפי שואבי המים.

הערות שוליים

  1. ואיך יבוא אהרון אל הקודש? ומתי? זה סדר עבודת יום הכיפורים המתואר להלן. אבל אי אפשר גם להתעלם מהפסוק הפותח את הפרשה והצמוד לפסוק שהבאנו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־ה' וַיָּמֻתוּ". ולדורות כך נקראת הפרשה: אחרי מות, אחרי מות שני בני אהרון, ללמדך שסדר העבודה ביום הכיפורים קשור במותם של נדב ואביהו. כיצד?
  2. פרשה כא בויקרא רבה דורשת את הפסוק, אחד אחרי זה שאנו דורשים, אשר הוא: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל־הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה". הדרשה שם מתמקדת במילה "בזאת" ומשווה אותה עם "בזאת" אחרים שבמקרא, כגון: "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (תהלים כז), "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת" (מלאכי ג י) וגם עם "זאת" "וזאת" אחרים שבמקרא. בדרשה שכאן, מתחבר הדרשן עם פסוק קודם, "למעלה מן הענין", הוא הפסוק שאנו דורשים, ומחפש בו פתרון לתנאים הנדרשים מאהרון בבואו אל הקודש.
  3. הקב"ה למשה.
  4. וכן הוא בפסיקתא רבתי פיסקא מז - אחרי מות: "אמר הקב"ה למשה: הואיל ופגעה באהרן מדת הדין ועוד שהוא מודה לי על החסד שעשיתי עמו, לך נחמו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך - ואין דבר אלא תנחומים". מנין שדיבור הוא תנחומים? האסוציאציה של הדרשן היא כנראה מההקבלה "דבר אל" בפרשתנו עם "דברו על" שבישעיהו, אסוציאציה קצת מפליגה, אבל יש לזכור את המשך הפסוק שם: "כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל־חַטֹּאתֶיהָ". וזה אולי רמז לאסון הכפול של אהרון במות שני בניו הגדולים, ולומר לו שבכך נרצה עוונו ולקה דיו. אבל עדיין יש כאן אזהרה: "אל יבוא בכל עת אל הקודש"! מה פירושה?
  5. עצם הדיבור אל משה שידבר אל אהרון "אחרי מות שני בני אהרון", נשמע למשה חיובי: הנה אהרון אחי בכל זאת רצוי, אבל הציווי שבא בדיבור זה: "אל יבוא אל הקודש בכל עת", נשמע למשה כפגיעה בכהונתו של אהרון. הייתה הקדשה וחניכה ושמונת ימי המילואים, וכעת יש הגבלה אם לא הפקעה. אהרון, הכהן הגדול, לא יכול לבוא בכל עת אל הקודש. השווה, צער זה של משה עם צער אחר הקשור עם כהונת אהרון אחיו, ויקרא רבה טו ח: "ר' לוי בשם ר' חמא בר' חנינה: צער גדול היה לו למשה בדבר הזה, כך הוא כבודו שלאהרן אחי להיות רואה את הנגעים?". וכבר הרחבנו בצער זה בדברינו האוכל מן הקור לוקה מן הקורה.
  6. ועכשיו הוא מונה ומסביר ומוצא מקור לכל העתים, ובסוף הדרשה אולי נקבל גם תשובה לצערו של משה. ואנו נקדים ונביא את הפסוק מקהלת א ג, שהדרשן לא מביא: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם".
  7. היינו בכל רגע נתון, כמו: "ושפטו את העם בכל עת" (שמות יח כב). ראו גם תהלים לד ב: "אֲבָרֲכָה אֶת־ה' בְּכָל־עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי". וזה בדיוק מה שגרם למשה צער. השופט, המנהיג צריך להיות זמין לעם בכל עת, החסיד יכול להתפלל בכל עת, אבל אהרון לא יכול לבוא בכל עת שירצה אל הקודש. יש כאן הגבלה של הכהונה בכלל, כהונת אהרון בפרט.
  8. זו נבואת "מחבת הברזל" ו"קיר הברזל" של יחזקאל בה הוא שוכב על צידו הימני ואח"כ על צידו השמאלי ימים רבים ואוכל ושותה במשורה "מעת עד עת". ובלשון חז"ל "מעת לעת" הוא יממה – 24 שעות. ראו למשל בהפרת נדרים, גמרא נדרים עז ע"א.
  9. במלחמת יואב בשליחות דוד ברבת בני עמון, לאחר שקודם לכן ביזו העמונים את שליחיו של דוד. ראו פרקים י יא שם. ואנו נוסיף עוד "עת" שהיא שנה, בהבטחה לאברהם ושרה: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה־בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (בראשית יח י), ובדומה הבטחת אלישע לאשה בשונם: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן" (מלכים ב ד טז). וגם עת התחדשות הטבע באביב: "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב יב).
  10. להבנת מקור זה יש לקרוא את פסוקים יז-כא בתהלים פרק קה המתארים את מכירת יוסף: "שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף: עִנּוּ בַכֶּבֶל רגליו רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ: עַד־עֵת בֹּא־דְבָרוֹ אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ: שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ". על פי מסורת המדרש ישב יוסף בבית הסוהר שתים עשרה שנה. אמנם, מהפסוקים: "ויהי מקץ שנתיים ימים" משמע שהיה אלה רק שנתיים, אבל המדרש בשמות רבה ז א אומר ששנתיים אלה התווספו לעשר השנים שהתחייב בהם יוסף משום שהוציא דיבה על עשרת אחיו וסה"כ היו איפוא שתים עשרה שנה. בן שבע עשרה נמכר, שנה היה בבית פוטיפר, בן שלושים עמד לפני פרעה והרי לך שתים עשרה שנה שבהם היה יוסף בבית הסוהר.
  11. הפסוק הראשון מירמיהו, שהוא מקור לזמן של שבעים שנה לגלות בית ראשון, לא מספיק משום שאין בו את המילה "עת". את זה מוסיף הפסוק השני מירמיהו פרק כז. ראו גם את עדות דניאל בפרק ט פסוק ב: "אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־ה' אֶל־יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה". אבל גם שם אין "עת" ודניאל לא חשב שהגיע העת לעלות לארץ. עוד מצאנו "עת" בנבואת חגי פרק א פסוק ב, המוכיחה את שבי ציון על עיכוב בניית הבית: "הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת־בֹּא עֶת־בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת". ואולי על כך מתפלל בעל ספר תהלים קב יד: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד". בא עת המועד.
  12. לא ברור מה הראיה שה"עת" הנזכרת בפסוק זה היא לעולם. יש מפרשים שמדובר בהבטחה לצדיקים שמעת שניתנה להם שוב לא תיפסק. ראו במקבילה של מדרש זה במדרש תהלים (בובר) מזמור י שמביא את הפסוק בתהלים פא טז: "וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם", אך שם מדובר על מְשָׂנְאֵי ה' ועיתם הוא קיצם. באמת, קשה למצוא פסוקים שיש בהם "עת" במובן של עד-עולם (עת-עולם?). הקרוב שנראה לנו הוא אותו "עת" של כל רגע ורגע כפי שראינו לעיל בהערה 7 של המשפט והתפילה, אליהם אפשר לצרף פסוקים דומים כגון: "אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל־עֵת" (תהלים קו ג) ואחרים. כל "בכל עת" הוא בעצם "לעולם". ואחרי כל זאת, מה עם "אל יבוא בכל עת" של אהרון? לאן חותר המדרש? איך נשקיט את צערו של משה?
  13. "בזאת" מתקן את "אל יבוא בכל עת". אם יקפיד אהרון על "הסדר הזה", שהוא בפשטות שמונה בגדי הכהונה של הכהן הגדול ושאר הלכות בית המקדש ושמירתו, הוא יכול להיכנס אל הקודש לעבודת המקדש בכל עת שירצה. אין להיכנס אל המקדש, לא אל ההיכל, הוא הקודש ובוודאי לא אל קודש הקדשים שהוא "מבית לפרוכת", שלא לצורך עבודה ושירות. ראו רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ב הלכה ב: "והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש או לקדש הקדשים שלא בשעת עבודה שנאמר: ואל יבוא בכל עת אל הקודש". אך יש להעיר שעפ"י מדרש ויקרא רבה יש בעיה קטנה עם "בזאת". על מנת להפיס את דעתו של משה, מתמקד המדרש בכניסה אל הקודש, אל ההיכל בו מצויים המנורה, השולחן ומזבח הזהב. אכן, כהן גדול יכול לקחת לעצמו כל עבודה בקודש, ללא קשר למשמרות הכהונה ולחלוקת העבודה בין הכהנים (יומא פרק א משנה ב), אבל באמת מדברת הפרשה שלנו על יום הכיפורים כפי שחותמים פסוקי התורה את הפרק: "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ ... כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם וכו' ", וכהן גדול לא יכול להיכנס בכל עת אל קודש הקדשים, רק "אחת לשנה" כנזכר כבר בספר שמות פרק ל פסוק י בפרשת מזבח הזהב הוא מזבח הקטורת. אז מהו "בזאת"? עבודת יום ביומו או עבודת יום הכיפורים?
  14. הם הפעמונים (זוגים בלשון חז"ל) והרימונים שהיו על מעיל הכהן הגדול, ככתוב בשמות כח לד: "פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל־אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". ראו תיאור המעיל בברייתא במסכת זבחים פח ע"ב: "תנו רבנן: מעיל כולו של תכלת היה, שנאמר: ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת. שוליו כיצד? מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין, ועושה אותן כמין רימונים שלא פיתחו פיהן וכמין קונאות של קנסות שבראשי תינוקות. ומביא שבעים ושנים זגין שבהן שבעים ושנים עינבלין, ותולה בהן שלשים וששה בצד זה ושלשים וששה מצד זה; רבי דוסא אומר משום רבי יהודה: שלשים וששה היו, שמונה עשרה מצד זה ושמונה עשרה מצד זה". פעמוני המעיל היו מכריזים על כניסת הכהן הגדול אל הקודש, אך אל הקודש דווקא! שהרי אין כניסה עם המעיל (ועם בגדי הכהן הגדול בכלל) אל קודש הקדשים, רק בבגדי לבן (ספרא אחרי מות פרשה א (ח)). ועדיין יש לשאול: עבור מי צריך קול פעמוני המעיל להישמע? שאר הכהנים? השכינה?
  15. משמיע קול. ראו גם ירושלמי סוטה פרק ג הלכה ד על תינוק שהיה מבעבע בנהר, היינו נטה לטבוע וצעק לעזרה.
  16. מקול מעיל הכהן הגדול שהיה נשמע בבואו אל הקודש, בקל וחומר לדרך ארץ והנהגה כללית. ראו גם מסכת פסחים קיב ע"א: "שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני, אל תשב בגובהה של עיר ותשנה, ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים, ואל תכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חבירך וכו' ". חזרה למדרש ויקרא רבה, ראו שם הסיפור על ר' חנניה בן חכינאי שהלך ללמוד תורה אצל ר' עקיבה בבני ברק (יחד עם ר' שמעון בר יוחאי) ושהה שם שלוש עשרה שנה. וכשבא לסוף אותן שנים ארוכות חזר לעירו (כי אשתו הודיעה לו שצריך לחתן את הבת), נכנס פתאם לביתו (בעקבות בתו) ונבהלה אשתו ו"לא הספיקה אשתו לראותו עד שיצתה נשמתה". וכבר הרחבנו במדרש זה בדברינו הנשים הממתינות בדפים המיוחדים. ודווקא משל זה מחדד את השאלה הנ"ל: עבור מי צריך קול פעמוני המעיל להישמע? ובע"ה נדון בנושא זה בפרשת תצוה.
  17. שיטת רבי יהודה היא שגם מי שנכנס לקודש הקדשים "מבית לפרוכת", ישראל או כהן שלא בשעת עבודה, חייב מלקות ארבעים ולא עונש מיתה. רק מי שעומד בסמוך לארון "אל פני הכפורת" חייב מיתה. ובבית שני יש לציין לא היה ארון וכפורת, רק אבן השתייה. ועל כך באו דברי מדרש ספרא בפרשתנו: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: אל הקדש אל פני הכפורת אשר על הארון, שיכול אין לי אלא קודש שיש בו ארון וכפורת, שאין בו ארון וכפורת מנין? תלמוד לומר: בזאת יבוא אהרן אל הקודש - לעשות קודש שאין בו ארון וכפורת כקודש שיש בו ארון וכפורת". ראו שוב ויקרא רבה כא ט שדורש גימטריה של "בזאת" שאלו הן 410 שנות בית ראשון. ושם הוא גם מתאר את ירידת בית שני מול הבית הראשון. בא מדרש ספרא ואומר שבכל זאת "בזאת" תקף גם לקודש הקדשים של בית שני.
  18. היינו איסור לאו שעונשו מלקות ולא מיתה.
  19. ולהלכה, ראו רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ב הלכה ד: "והנכנס לקדש, חוץ לקדש הקדשים, שלא לעבודה או להשתחוות, בין הדיוט בין גדול, לוקה ואינו חייב מיתה, שנאמר: אל פני הכפורת ולא ימות - על קדש הקדשים במיתה ועל שאר הבית בלאו ולוקה". מעבר להלכה, מה שחשוב לנו בגמרא זו הוא ההבנה של פשט הפסוק, מה פירוש: "אל יבוא אל הקודש וכו' ". מדרש ויקרא רבה הבין שמדובר בקודש, בהיכל ולא בקודש הקדשים (ולכן היה צערו של משה גדול), למרות שהמשך הפרשה מדבר על עבודת יום הכיפורים הכוללת גם כניסה אל קודש הקדשים, אך מהגמרא במנחות ברור שהיא מבינה, לכל השיטות, שמדובר בקודש הקדשים ויש לקרוא את הפסוק ברצף: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון". על איזה קודש מדובר? על הקודש שמבית לפרוכת אל פני הארון וזהו קודש הקדשים. והכל מסתדר היטב עם עבודת יום הכיפורים המתוארת בפרשה זו. אך מנגד, עומד הפסוק הפותח את הפרשה: "אחרי מות בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו", האם נכנסו בני אהרון אל קודש הקדשים ושם הקריבו את הקטורת?
  20. לשון חיבה: "אהרון אחיך" ולא בגלל לשון דיבור שהוא ניחומים כמו שראינו לעיל. ונזכור שפסוק זה נאמר למשה אחרי כל הסירובים שלו לשליחות ובעת שכעס עליו הקב"ה. ונראה שיש לקרוא את הפסוק שם במלואו מכעס הקב"ה על משה ועד שמחת אהרון למפגש עם משה: "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". ובע"ה נזכה להשלים דף מיוחד על "אהרון אחיך" – על יחסו האישי של משה לאחיו הגדול.
  21. מדרשים ופרשנים רבים מבינים שמאזכור מות נדב ואביהו בראש פרשתנו, ניתן להסיק על חטאם. ראו רש"י: "על הקריבה מתו" (בעקבות הספרא בפרשתנו), וכן המשל על הרופא שמזרז את החולה להימנע ממה שגרם למותו של פלוני: "וזה זרזו יותר מן הראשון" (רש"י, ספרא כנ"ל). ראו פירוש רמב"ן להלן וכן פירוש אבן עזרא שהוא מצטט. ראו גם פירוש זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות נח ע"ב שהטעות הגדולה של בני אהרון הייתה בעיתוי, ב-"עת": "רבי שמעון אומר: הא אוקימנא מלה בעתו והכי הוא ודאי והכא אתא קודשא בריך הוא לאזהרא לאהרן דלא יטעי בההוא חובא דטעו בנוי דהא האי עת ידיעא בגין כך לא יטעי לחבר עת אחרא לגבי מלכא". מדרש אגדה בובר לא מסכים לגישה זו.
  22. שמשה היה רשאי להיכנס אל הקודש אולי גם אל קודש הקדשים בכל עת. ראו שמות כה כב: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל־אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וכן במדבר ז פט: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־ אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו". ראו מדרש ספרי במדבר פיסקא נח שמסביר כיצד בדיוק היה הדיבור אל משה "מבין שני הכרובים". וראו ויקרא רבה פרשת שמיני יא ו: "כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה". ובגמרא זבחים קא ע"ב: "משה רבינו כהן גדול וחולק בקדשי שמים היה".
  23. כאילו קורא את "בכל עת" שבפסוק פעמיים. אל יבוא בכל עת אל הקודש, אבל בעת מסוימת יבוא.
  24. בדומה לגמרא במסכת מנחות, גם למדרש/פירוש זה ברור שמדובר בעבודת יום הכיפורים וממילא בכניסה אל קודש הקודשים "מבית לפרוכת". והסמיכות עם מות בני אהרון, הפתיחה: "אחרי מות שני בני אהרון", היא לאזהרה כללית להיכנס למקדש רק לצורך עבודה ושירות. ועוד, לכבודם של בני אהרון נכתבה פרשת עבודת יום הכיפורים בהקשר עם מותם. לא ללמד על סיבת מותם כפי שמביאים מדרשים ופרשנים רבים שמנינו בהערה 21 לעיל. מדרש אגדה בובר דוחה את כל אלה. אזכור מותם של בני אהרון בראש פרשתנו הוא לכבודם, אומר המדרש, ולא להזכיר את חטאם. ולא בא אלא: "ללמדך שמיתת הצדיקים מכפרת כיום הכיפורים".
  25. גם אבן עזרא שייך למפרשים ולמדרשים שהזכרנו בהערה 21, לפחות כפי שרמב"ן מצטט אותו, שאזכור מיתת בני אהרון בתחילת הפרשה מלמדת על הסיבה למותם. ולפי שמדובר בעבודת יום הכיפורים בה מוקטרת הקטורת בקודש הקודשים, הרי שלשם נכנסו בני אהרון.
  26. רמב"ן לא מסכים עם אבן עזרא שבני אהרון נכנסו אל קודש הקדשים לפני ולפנים: "כי איך יעלה על דעתם לבוא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם". הוא מסכים עם השיטות שאזכורם מזכיר את חטאתם, אבל הוא "מסתפק" בחטא ההקטרה על מזבח הזהב הפנימי שהיה בקודש ולא בקודש הקדשים ומביא ראיה מספר שמות ש"בקרבתם" הוא אפילו מחוץ לקודש, בעזרה, בו עמד מזבח העולה. סיום דבריו: "אם כן יזהיר אהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצוה ובעת אשר יצוה", מחזיר אותנו אל שיטת ויקרא רבה שהאזהרה "אל יבוא בכל עת אל הקודש" מדברת בעבודת המקדש בכללותה ובקודש ולאו דווקא ביום הכיפורים ובקודש הקדשים. סוף דבר, יש מתח בפרשה שלנו בין אזכור חטאם של בני אהרון והציווי "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" שבראש הפרשה, ובין המשך הפרשה המתארת את עבודת יום הכיפורים. הגמרא במנחות ומדרש אגדה (בובר) מעמידים הכל על עבודת יום הכיפורים וקוראים את הפסוק: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון", ברצף. ומה עם בני אהרון? הגמרא במנחות לא מתייחסת לנושא, אין היא פרשן מקרא, ומדרש אגדה (בובר) מציע שאזכורם הוא לכבודם, לפי "שמיתת צדיקים מכפרת כיום הכיפורים". מדרש ויקרא רבה ורמב"ן (לא מצאנו התייחסות לנושא אצל פרשנים אחרים), לעומת זאת, מנסים לגשר ולפשר במתח שמצוי בפרשה בין הכותרת שלה: "אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו ... דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש" ובין עניינה העיקרי של הפרשה: עבודת יום הכיפורים.
  27. חכמת אדם הוא ספר בנושאי הלכה שכתב ר' אברהם דנציג (פולין, פרג, ווילנה, מאה 18-19) מחבר גם חיי אדם, ובינת אדם.
  28. הוא הגאון מווילנה (מורנו הרב ר' אליהו) שהיה בקשרי משפחה עם ר' אברהם דנציג.
  29. הכוונה לפסוק: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם" שבסדר העבודה שבידינו מקומו אחרי הפסוק הבא, אחרי: "ועשה עולתו ועולת העם" וכניסת אהרון שוב אל ההיכל בבגדי לבן היא על מנת להוציא את כף הקטורת מקודש הקדשים, היינו שנכנס אל קודש הקדשים פעמיים: פעם להכניס את הקטורת ולהקטירה ופעם להוציא את הכף. וכל זה משפיע על מספר קידושי הידיים והרגליים והחלפת הבגדים מזהב ללבן וההפך. ראו פירוש שטיינזלץ בגמרא יומא לב ע"א.
  30. זה המדרש שהבאנו לעיל מויקרא רבה.
  31. וכאן הוא מביא את הגמרא ביומא לב שמדקדקת שבסדר הפרשה שלנו מנויות רק שלוש טבילות ושישה קידושי ידיים ורגליים, בעוד שההלכה המקובלת בידינו היא שבעבודת יום הכיפורים יש לכהן הגדול חמש טבילות ועשרה קידושים. ראו בגמרא שם. בא הגאון מווילנה ומציע שלאהרון היה דין מיוחד, חד פעמי, מה שלא היה לשום כהן גדול אחריו, שהוא יכול להיכנס אל קודש הקדשים בכל עת שירצה ובלבד שיעשה כסדר שנזכר בפרשה שלנו (שלוש טבילות ושישה קידושים). וכמובן כל הקרבנות המנויים בפרשה. מעין 'יום כיפור' פרטי של אהרון. זה אכן פירוש מיוחד ומפתיע שקשה קצת להולמו עם פסוקי התורה. נחזור למדרשי האגדה.
  32. ילקוט שמעוני מקלף ממדרש ויקרא רבה הנ"ל את כל התוכן הפנימי ומתמקד בנושא אחד בלבד שהוא המענה לצערו של משה על הפגיעה כביכול במעמדו של אהרון אחיו. כל זה אמנם בדרשה על פסוק בתהלים המשבחת את מידת הענווה שבעליה זוכים למענה מידי מהקב"ה, אבל בין השיטין ניתן לקרוא שדאגתו של משה לכבודו של אהרון, לכבודה של הכהונה הגדולה, היא אולי זו שחידשה שאחת בשנה, לפחות, נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים. הקב"ה שמע את תאוות (תפילת) משה העניו ונענה לה.
  33. עניין זה שמשה פרש מאוהל מועד, בעקבות הגבלת הכניסה של אהרון, צריך הסבר. מה עוד, שמדרש זה מנוגד לכל המקורות שהבאנו בהערה 22 שמשה כן נכנס בכל עת שרצה או בכל עת שהיה הדיבור אליו מעל הכפורת. שוב, הכל תלוי אם מדובר בקודש או בקודש הקדשים כפי שהארכנו לדון לעיל. אפשרות אחת היא, לומר שמדובר בהגבלת אהרון לכניסה אל קודש הקדשים (אלא אחת בשנה) ובעקבות כך, הקפיד גם משה שלא להיכנס עוד לקודש הקדשים לשמוע את הקול היוצא אליו מבין שני הכרובים, אלא, כפי שמציע ספרי במדבר פיסקא נח: "מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל מועד והקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים". ראו מדרש זה גם בבמדבר רבה יד יט, הובא בדברינו מעשה הכרובים בפרשת תרומה. הקול יצא מתוך קודש הקדשים, מעל לכפורת הזהב שהייתה על הארון, אבל משה עמד באוהל מועד, בקודש, ושם שמע את הקול מידבר אליו. (ורק הוא שמע, אהרון לא שמע, ראו ספרי במדבר נח שם: "שלושה עשר מיעוטים מיעט אהרן מכל דברות שבתורה"). אפשרות אחרת היא, שמדובר בהגבלת אהרון לכניסה אל הקודש, כפי שראינו במדרש ויקרא רבה. גם אל הקודש אין לבוא אלא בשעת עבודה ושירות בקודש: הטבת הנרות, הקטרת הקטורת (ע"ג מזבח הזהב בכל יום); בעקבות כך, הקפיד גם משה שלא להיכנס עוד לקודש, אלא אם נקרא לבוא פנימה. בכך, מצטרף מדרש זה לדברינו אוהל מועד בו הראינו איך השם "אוהל מועד" עובר מהאוהל הפרטי שהקים משה בעקבות חטא העגל לאוהל מועד הציבורי הוא המשכן, ומשה מבין ששוב אינו יכול להיכנס כל אימת שירצה. וכאן, במדרש אבות דרבי נתן, מצטרפים הכבוד והרגישות הרבים שחש משה כלפי אהרון אחיו.
  34. ידוע שהכהן הגדול לא נכנס לקודש הקדשים אלא אחת בשנה "ובלבד שיהא נכנס כסדר הזה", אבל בעלי מלאכה נכנסים כל אימת שצריך לצורך תיקון וחיזוק בדק הבית. ראו גמרא פסחים כו ע"א: "לולין היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים, שבהן משלשלין את האומנים בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים", ופירוש רש"י שם: "האומנין - כשיש בדק בחומת בית קדשי הקדשים ... והא הכא דלא אפשר - שלא ירדו לתקן. ואפילו הכי צריך לתת אותן בתיבות שלא יוכלו להסתכל אנה ואנה". והרב קוק זצ"ל עשה מנושא זה יתד גדול להסביר את בניין הארץ ע"י החלוצים החילוניים דווקא (לא מצאנו מקור לכך בכתבי הרב קוק). ולנו נראה שמקור זה שבגמרא ברכות הוא פשוט וברור. הגמרא שם מרחיבה את הדין במשנה של מי שהיה רוכב על החמור והגיע זמן תפילה כיצד ינהג (מסכת ברכות פרק ד משנה ה), ומביאה ברייתא בגמרא שם: "תנו רבנן: היה רוכב על החמור והגיע זמן תפילה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו - ירד למטה ויתפלל, ואם לאו - ישב במקומו ויתפלל; רבי אומר: בין כך ובין כך - ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו". (שזה אגב חשוב לכל הטסים במטוס כיצד ינהגו). מדובר איפוא במי שמצא עצמו בתוך קדש הקדשים והגיע זמן התפילה (שחרית או מנחה) כיצד ינהג. מי הוא זה שנמצא בבית קדשי הקדשים והגיעה שעת התפילה? על כורחנו מדובר בבעל מלאכה ולא בכהן הגדול ביום הכיפורים שהיה נכנס לתפילה קצרה. "אל יבוא אהרון בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת". אבל בעל מלאכה נכנס גם נכנס לצורך תיקון המקדש. ואם השתהה והגיע זמן התפילה יכוון בנגד הכפורת, היינו הארון. ראו דברינו ששת ימים תעשה מלאכה בשבח המלאכה, כולל מלאכת חולין בבית המקדש.
  35. ניחא פעם בשבע שנים היו נכנסים אל קודש הקדשים על מנת להוציא את ספר התורה שהיה מונח בארון לקרוא בתורה בהקהל, אלא בכל פעם שרצו לבדוק מה הוא הנוסח הנכון של התורה!! כל סופר סת"ם שהיה לו ספק כיצד נכון לכתוב? ראו בתלמוד ירושלמי תענית ד ב (אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מו) על שלושה ספרי תורה שמצאו בעזרה ואיך הכריעו ביניהם עפ"י הרוב.
  36. המדרש שם דן בארבעה בני אדם (מלכים) שעשו עצמם אלוה והרעו לעצמם: חירם מלך צור, נבוכדנצר ופרעה והנה גם יואש מלך יהודה בחברתם. הוא יואש שניצל בעודו תינוק ע"י יהושבעת דודתו מציפורניה של עתליה והוכנס למקדש תחת חסותו של יהוידע הכהן הגדול. הוא יואש שחיזק את בדק הבית והחזיר את עבודת ה' ליהודה לאחר השנים הקשות של עבודת הבעל תחת שלטון יהורם, אחזיהו ועתליה. ראו דברינו הפטרת שקלים – בדק הבית בשבת שקלים. והנה, אך הלך יהוידע לעולמו ויואש הופך את עורו. אין הוא מחזיר את עבודת הבעל, אבל משתכנע מחנופת עבדיו שאם הוא הצליח להסתתר בקודש הקדשים מפני עתליה, מקום שהכהן הגדול מורשה להיכנס שם רק פעם בשנה, הרי הוא אלוה!
  37. ראו מקבילה בגמרא גיטין נו ע"ס, ספרי דברים שכח ועוד. ראו קטע מתוך דברי משך חכמה שמות פרק לב פסוק יט בפירושו על שבירת הלוחות: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז), הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול 'באו פריצים ויחללוה'. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות - "מכתב אלקים" - גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה".

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה