הפטרות ספר דברים

אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: (יהושע ח ל).1

טור אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכח

מבראשית עד י"ז בתמוז מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה.2 ומשם ואילך לפי הזמן ולפי המאורע: תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא.3

רמב"ם סדר תפילות, המפטיר בנביא4

אלה הדברים, אשר דבר יי' אל ישראל, עד והייתם לי לעם – בירמיה.5 ואתחנן, ואתפלל אל יי' אחרי תת את ספר המקנה, עד שדות בכסף יקנו – בירמיה.6 והיה עקב, הלוך וקראת באזני ירושלים, עד והתברכו בו כל גוים ובו יתהללו – בירמיה.7 ראה אנכי, הנה ימים באים נאם יי' והקימותי, עד אם יסתר איש במסתרים – בירמיה.8 שופטים, ויהי כאשר זקן שמואל עד ויאמר שמואל אל אנשי ישראל לכו – בשמואל.9 כי תצא, ויאספו פלשתים את מחניהם עד ויי' יהיה עמך – בשמואל. והיה כי תבוא, אז יבנה יהושע מזבח, עד ולא היה כיום ההוא – ביהושע. אתם נצבים, ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל, עד כרמים וזיתים אשר לא נטעתם – ביהושע. האזינו, ולקחתי אני מצמרת הארז, עד והשיבו וחיו – ביחזקאל. וזאת הברכה, ויהי אחרי מות משה עבד יי', ומדלג עד ויהי יי' את יהושע – ביהושע. … וכן נהגו רוב העם להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה. בשבת שאחר תשעה באב – נחמו נחמו עמי, בשניה – ותאמר ציון, בשלישית – עניה סוערה, ברביעית-  אנכי אנכי הוא מנחמכם, בחמישית – קומי אורי, בששית – רני עקרה,10 בשביעית שוש אשיש ביי'.11

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מגילה פרק ג משנה ו (ז)

… וכן נהגו העם בזמן הגלות הזה לקרות הפטרות לפני תשעה באב מענין התוכחות לא מענין הסדרים. וכן אחרי תשעה באב מפטירין בנחמות עד שבת לפני ראש השנה וקורין הפטרה מענין התשובה. וההפטרות שקורין לפני תשעה באב, דברי ירמיהו, חזון ישעיהו, איכה היתה לזונה. ואחריו נחמו נחמו, ותאמר ציון עזבני ה', עניה סוערה, אנכי אנכי הוא מנחמכם, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש, שובה ישראל.12

מנהג בני רומא13

הפטרת שופטים – שמואל א פרק ח, פסוקים א-כב

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת־בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל … וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל … וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו .. שִׂימָה־לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל־ הַגּוֹיִם: וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה־לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ … וַיֹּאמֶר ה' אֶל־שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ.14

הפטרת כי תצא – שמואל א פרק יז, פסוקים א-לז

וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה … וַיֵּצֵא אִישׁ־הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ … וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל־מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל … אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת־מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ־לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד: וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל־יִשְׂרָאֵל אֶת־דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד … וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל אַל־יִפֹּל לֵב־אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם־הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה … ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה ס וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד לֵךְ וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ.15

הפטרת כי תבוא – יהושע פרק ח פסוק ל – פרק ט פסוק כז

אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים".16

הפטרת נצבים – יהושע פרק כד, פסוקים א-יח

וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים … וְעַתָּה יְראוּ אֶת־ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת־אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת־ה': וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת־ה' בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת־מִי תַעֲבֹדוּן … וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת־ה' לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים … גַּם־אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת־ה' כִּי־הוּא אֱלֹהֵינוּ.17

הפטרת וילך – ישעיה פרק נה פסוק ו – פרק נו פסוק ח

דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל־ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל־אֱלֹהֵינוּ כִּי־יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ … וַהֲבִיאוֹתִים אֶל־הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל־מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל־הָעַמִּים: נְאֻם אֲדֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו.18

הפטרת האזינו – יחזקאל פרק יז פסוק כב – פרק יח פסוק לב

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר־גָּבֹהַּ וְתָלוּל … מַה־לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת־הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה … הֵן כָּל־הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי־הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת … בֵּן לֹא־יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה … וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת־נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה … כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ.19

מסכת סוטה דף לז עמוד ב20

תנו רבנן: "ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל" (דברים יא כט, פרשת ראה) – מה תלמוד לומר? אם ללמד שתהא ברכה על הר גריזים וקללה על הר עיבל, הרי כבר נאמר: "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים, וכתיב: ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל" (דברים כז יב, פרשת כי תבא)!21 אלא להקדים ברכה לקללה.22

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: תשובה לחידה בהערה 15: מצוות ערי מקלט וסיפור בני גד ובני ראובן שנזכרים בתורה ומסופר על ביצועם בספר יהושע. אם ידוע על עוד, נא להודיענו.

עדכון אחרון: 03/09/2017

הערות שוליים

  1. יהושע מקיים כאן את הציווי בפרשתנו, ככתוב בשמונה הפסוקים של תחילת פרק כז: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת ... וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא־תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת־מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וכו' ". אילולי הפטרות הנחמה "שהשתלטו" על תקופה זו של השנה, נראה שפרק ח ביהושע היה מתאים מאד להיות הפטרת השבת. וכבר חשבנו לדרוש בנושא זה - אז יבנה יהושע, אלא שנגררנו לנושא של הפטרות ספר דברים: האם היו לספר דברים הפטרות מענייני הפרשה, דוגמת זו של יהושע פרק ח ופרק כז בפרשתנו, ואם כן, אלו הן ומדוע נדחו? מסתבר שהנושא שווה דף בפני עצמו והחלטנו להתמקד בו. ועל המזבח שבנה יהושע ומעמד הר גריזים והר עיבל שקיים, נדרוש בשנה הבאה בעזרת "נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה" (ישעיהו מ כט, הפטרת בר המצווה שלנו).
  2. ומה עם הפטרות ארבע הפרשות המיוחדות שבין ר"ח אדר ופסח: שקלים, פרה, זכור, החודש ושבת הגדול? לא מצאנו בין פרשני הטור מי שמתייחס לנושא זה.
  3. שלוש הפטרות פורענות בשבתות שלפני תשעה באב, שבע הפטרות נחמה מואתחנן ועד נצבים ושתי הפטרות מענייני תשובה בפרשות וילך והאזינו בהתאם ללוח השנה, כפי שהוא מסביר שם. וכן הוא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תכח הנשענים על מקורות קדומים. ראה סידור רש"י סימן תד וכן תוספות מסכת מגילה דף לא עמוד ב: "ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו' - ואין אנו עושין כן ... והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב ואלו הן דברי ירמיה שמעו דבר ה' חזון ישעיהו ובתר תשעה באב שבע דנחמתא ותרתי דתיובתא ואלו הן: נחמו נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה לבדה, אנכי אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש, דרשו, שובה". ונראה שכך פשט המנהג בכל (רוב) קהילות ישראל ואף נוספו לו דרשות נאות על דרך הנחמות שמשתבחות והולכות ואף נתנו בהם סימן דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש (חידה לילדים בשולחן שבת). אך בעקבות הקשר שמצאנו בין יהושע פרק ח ופרק כז בפרשתנו, אנו חוזרים ושואלים: האם היו לספר דברים הפטרות "מקוריות" משלו, הפטרות שנדחו "לפי הזמן ומהאורע"? או שמא, מנהג הפטרות הפורענות-נחמה-תשובה לספר דברים הוא קדום, עפ"י פסיקתא דרב כהנא שנראה, ולא היו לפרשות ספר דברים הפטרות "מענייני הפרשה"?
  4. חלק מסדר תפילות כל השנה שמופיע, במרבית הדפוסים, בסוף ספר אהבה, משנה תורה – הי"ד החזקה לרמב"ם.
  5. ירמיהו פרק ל, מפסוק ד עד פסוק כב. והיא איננה נבואת חורבן כלל, רק עידוד ותקווה, כמו פסוק י שם: "וְאַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם־ה' וְאַל־תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת־זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד".
  6. ירמיהו לב טז – פסוק מד סוף הפרק. והיא נבואת חורבן עם נחמה בסופה. ואנו קוראים אותה, פחות ויותר, בפרשת בהר.
  7. ירמיהו ב ב – ד ב. הפטרה ארוכה למדי, תוכחה ברובה, שאנו קוראים בפרשת מסעי בתחילת הפטרות הפורענות.
  8. ירמיהו כג ה  - כד. והיא נבואה על צמח צדיק לבית דוד שימלוך באחרית הימים, נבואת נחמה אך בכח הזרוע. ראה הפסוק המסיים שם: "אִם־יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא־אֶרְאֶנּוּ נְאֻם־ה' הֲלוֹא אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם־ה' ".
  9. את ההפטרות מכאן ואילך, נראה במנהג בני רומא להלן, המשמר חלק משיטת הרמב"ם – היא מנהג בבל.
  10. והמנהג היום, ברוב קהילות ישראל, מוחלף: רוני עקרה בפרשת כי תצא החמישית, וקומי אורי – בפרשתנו, כי תבוא, השישית. שהיא, ללא ספק מהנחמות הגדולות והפיוטיות ביותר של ישעיהו עליה כבר זכינו לכתוב בדברינו קומי אורי כי בא אורך בפרשה זו בשנה האחרת. מנהגנו הוא כסדר של פסיקתא דרב כהנא, המשקף את מנהג ארץ ישראל הקדום, ואולי בא בשל ההקבלה "כי תבוא", "כי בא אורך" וכפיצוי על התוכחה הקשה של הפרשה שגם עליה הרחבנו בדברינו תוכחתו של בשר ודם בפרשה זו בשנה האחרת.
  11. בקטע זה הרמב"ם משמר, כך נראה, את מנהג בבל, לפיו יש לפרשות ספר דברים הפטרות משלו, מענייני הפרשה. (אין אצלו גם הפטרות החורבן שם). מנהגנו הוא כאמור מנהג ארץ ישראל כשיטת פסיקתא דרב כהנא, ונראה שמנהג זה גבר בהדרגה גם בסביבת הרמב"ם ותקופתו. לאחר שהוא קובע ומונה את סדר ההפטרות כשיטתו, הוא מציין שלא כך הדבר בפועל ונהגו רוב העם לקרוא בהפטרות הנחמה מספר ישעיהו. ראה דבריו גם בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יג הלכה יט: "ומנהג פשוט בעירנו להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה, ושבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטירין שובה ישראל". (ושם כן מוזכרות הפטרות החורבן). שינוי זה, יוצר שילוב של מנהג בבל בפרשות השבוע ומנהג ארץ ישראל בהפטרות הפורענות והנחמה. בארץ ישראל, בה הקריאה בתורה הייתה לפי סדרות קטנות בהרבה מהפרשות שלנו והושלמו במעגל תלת-שנתי (וחצי), דחו הפטרות הפורענות והנחמה, כל שנה, סדרות שונות ולאו דווקא של ספר דברים. השילוב של קריאת התורה לפי מנהג בבל והפטרות הפורענות והנחמה בחודשים אב-אלול לפי מנהג ארץ ישראל (כשיטת הפסיקתא), הוא שיצר את המצב לפיו הפטרות ספר דברים "המקוריות" נעלמו. שים לב גם איך שינוי זה העביר את מלוא כובד המשקל מירמיהו לישעיהו, למרות שלא חסרות נבואות נחמה גם בירמיהו, כפי שראינו ברשימת ההפטרות שמביא הרמב"ם.
  12. גם בפירושו למשנה מסכת מגילה, שהיא המקור התנאי המרכזי לסדר הקריאה בתורה בשבתות המצוינות ובמועדים, חוזר רמב"ם על השיטה שתפסה לבסוף ברוב (כל) קהילות ישראל ונקבעה להלכה כמובא לעיל. האם יש קהילה או ציבור שמשמרים את מנהג ההפטרות "המקוריות" של ספר דברים כפי שמובא בסדר התפילות – המפטיר בנביא של הרמב"ם שהבאנו לעיל?
  13. בביקור בעיר רומא לפני שנתיים, בתקופה זו של השנה, נתקלנו במנהג בני רומא לקרוא רק שלוש הפטרות נחמה בפרשות: ואתחנן, עקב וראה, באותם פרקי נחמה בישעיהו בהם מקובל היום לקרוא; ומפרשת שופטים ואילך קוראים הפטרות "מענייני הפרשה", כשיטת הרמב"ם לעיל, אותן נראה בקצרה להלן. ותודה לפרופ' מרדכי ראבילו ומר ראובן קמפניאנו שסייעונו כאן.
  14. הקשר הברור הוא לא רק ממילת הפתיחה המשותפת: "שופטים", אלא גם מפרשת המלך שנזכרת בהמשך הפרשה. אלא שבניו של שמואל לא הלכו בדרכיו והעם נאלץ לבקש מלוכה, אולי גם רמז לפרשה שמתחילה ב"שופטים ושוטרים תתן לך" ועוברת בהמשך ל:"אשימה עלי מלך".
  15. מלחמת דוד וגלית כהפטרה לפרשת "כי תצא למלחמה על אויביך"! ואולי גם ההמשך: "ונתנו ה' אלהיך בידך" מתאים לפסוק המסיים את ההפטרה: "ויהי ה' עמך". ואנחנו מציעים אולי גם קשר עם הציווי בפרשה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' ", המחזיר אותנו לספר בראשית, פרשת לוט ובנותיו ולמגילת רות (אחות לספר שופטים). העימות בין דוד וגלית הוא עימות בין שתי האחיות: רות וערפה, שעפ"י המדרש היו בנותיו של עגלון מלך מואב (רות רבה ב ט). מערפה יצא גלית ומרות יצא דוד. ראה גמרא סוטה מב ב: "יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה". יש מי שדבק במחנה ישראל ובגינו גם נקבעה ההלכה: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" (ראה דברינו לא יבוא עמוני ומואבי בפרשה זו), ויש מי שנשק ופרש. ובין שני צאצאיהם - "כי תצא למלחמה".
  16. וההמשך כפי שראינו בראש הדף. נראה שמכל ההפטרות, הקשר של הפטרה זו לפרשת כי תבוא הוא הטבעי והברור ביותר. יהושע מקיים מה שהתורה מצווה בפרשתנו (ובפרשת ראה). יש אגב עוד מצווה וסיפור מעשה שמפורטים בספר יהושע כהמשך וקיום של מצווה ואירוע שבתורה. מצא מה הם (התשובה במים אחרונים). המשך ההפטרה הוא בפרשת הגבעונים, בפרק ט, שאולי מתקשרת עם התחלת פרשת נצבים: "מחוטב עציך עד שואב מימיך", וכשיטת חז"ל שהגבעונים כבר באו פעם אחת בימי משה וממנו למד יהושע תקדים (ראה רש"י דברים כט י). אחרת, לא ברור מה ראו להמשיך בעניין זה. במנהג בני רומא קוראים עד סוף פרק ט (המזכיר שוב את המזבח), אבל בנוסח הרמב"ם לעיל, המשיכו עוד הרחק לתוך פרק י, מלחמת יהושע עם חמשת מלכי האמורי – "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" - וסיימו בפסוק: "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל".
  17. המקבילה היא ברורה, בין כינוס משה את ישראל בסוף ימיו ובסוף ספר דברים: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם וכו' " ובין הכינוס של יהושע בסוף ימיו ולקראת סוף ספרו: "ויאסוף יהושע ... ויקרא לזקני ישראל ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו וכו' ". אבל אם זו של משה הופכת מיד לתוכחה קשה, כהמשך ברור של התוכחה בפרשת כי תבא, זו של יהושע מכילה סקירה היסטורית (שחלקים ממנה אנו אומרים בהגדה של פסח: "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם"), כולל אזכור מאורעות כיבוש הארץ בימיו הוא. זו של משה אינה מאפשרת לעם להשמיע את דברו ואילו זו של יהושע גורמת לעם להתעורר ולקיים את הברית, ומזכירה את מעמד הר הכרמל של אליהו. ראה מדרש אליהו רבה (איש שלום) פרשה יז על מעמד זה: "בימי יהושע בן נון קיבלו עליהן ישראל מלכות שמים באהבה, שנאמר ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' וגו', ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזוב את ה' וגו' ... שקיבלו עליהן מלכות שמים באהבה, לפיכך האריך הקב"ה את פניו מהן שלש מאות שנה בימי שפוט השופטים, ועשאן כתינוקות של בית רבן, וכבנים על שולחן אביהם". עפ"י הנוסח ברמב"ם, ההפטרה נגמרת בפסוק יג: "וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא־בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים", שהוא באמצע הנאום; אך במנהג בני רומא, ההפטרה מסתיימת בפסוק יח, לאחר דברי העם המאוששים את הברית עם ה': "וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת־ה' לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים ... גַּם־אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת־ה' כִּי־הוּא אֱלֹהֵינוּ", כפי שהבאנו לעיל. סיום זה אולי מקביל לסוף פרק כט בפרשת נצבים: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד־עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". ראה דברינו הנסתרות והנגלות בפרשת נצבים.
  18. ברמב"ם אין אזכור להפטרת וילך ונראה שבשיטתו תמיד קראו אותה במחובר לפרשת נצבים. אבל במנהג בני רומא יש הפטרה לפרשת וילך ולפי הכלל שבפרשות מחוברות קוראים את ההפטרה של השבת השנייה, נראה שהפטרה זו נקראה או בשבת שלפני ראש השנה (אם נצבים-וילך מחוברים), או בשבת של עשרת ימי תשובה. בכך נראה שמנהג בני רומא סוגר את המעגל שהתחיל בשלוש הפטרות הנחמה הראשונות: ואחתנן-עקב-ראה ומתחבר אל מנהגי הפסיקתא. ראה פסיקתא דרב כהנא פסקא כד דרשו, הפותחת בדרשה מה בין ישעיהו שאמר: "דרשו ה' בהימצאו" – פעמים נדרש ופעמים אינו נדרש, פעמים מצוי ופעמים אינו מצוי – ובין דוד שאמר: "דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד" (דברי הימים א טז י).
  19. כאן שוב מתחבר מנהג בני רומא עם שיטת הרמב"ם לעיל שמציין גם הוא את פרק יח ביחזקאל כהפטרת פרשת האזינו. כאן נראה שאין קשר ענייני לפרשת האזינו, והכל הוא עניין התשובה, אבל נראה שהתהפכו היוצרות. במנהג הרווח היום, רק לפרשת האזינו (ולפרשת וזאת הברכה), יש הפטרה מענייני הפרשה (שירת דוד, ובפרשת וזאת הברכה - מות משה ותחילת מנהיגותו של יהושע); ואילו במנהג הרמב"ם ובני רומא, וכן הוא גם מנהג התימנים, הפטרת האזינו כולה מענייני התשובה, גם אם תחול בין יום הכיפורים לסוכות (ראה שולחן ערוך אורח חיים סימן תכח סעיף ח: "יש אומרים שכשראש השנה בב"ג, שוילך בין ראש השנה ליום הכיפורים מפטירין בו דרשו; ובשבת שבין יוה"כ לסוכות, שקורים האזינו מפטירים שובה"). אך כאן גם יש הבדל בין הרמב"ם ובני רומא. בנוסח הרמב"ם אין הפטרת "שובה" ואם נכונה השערתנו לעיל שעפ"י הרמב"ם אין לפרשת וילך הפטרה משום שהיא תמיד חוברת לנצבים, הפטרה זו מיחזקאל היא הפטרת שבת תשובה, לשיטת הרמב"ם. אבל במנהג בני רומא יש את הפטרת שובה, בהושע פרק יד ומיכה פרק ז כמקובל אצלנו. וצריך עיון למה לנו שלוש הפטרות מענייני התשובה וכיצד זה מסתדר עם המצבים השונים של לוח השנה.
  20. כאמור בפתח דברינו, לכתחילה חשבנו לדרוש בנושא "אז יבנה יהושע", ולפיכך פטור בלא כלום אי אפשר (ראה מקור הביטוי בגמרא חולין כז ע"ב: "לפוטרו בלא כלום אי אפשר"). נסיים בדרשה נאה מעניין זה ובע"ה נשלים את "אז יבנה יהושע" בשנה האחרת.
  21. הוא שואל מהפסוק בפרשת כי תבא על הפסוק המוקדם יותר בפרשת ראה, אבל הכוונה ברורה: מדוע צריך להזכיר את עניין מתן הברכה על הר גריזים והקללה פעמיים!
  22. וכן הוא במדרש תנאים לדברים פרק יא פסוק כט: "ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל - וכי מה בא הכתוב ללמדינו? אם ללמד שהברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל, והלא כבר נאמר (דברים כז יב) אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל, ומה תלמוד לומר: ונתת את הברכה על הר גריזים? - להקדים ברכה לקללה". ואף אנו נחיש ברכותינו לשנה החדשה שתהיה כולה לברכה ולא לקללה. ואם יקשה המקשה ויטען: הלוא כבר אחזה בלשוננו הברכה: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" והרי שמקדימים הקללות לברכות! אף אנו נענה ונאמר שראשית, מדובר כאן בכילוי הקללות ולא בנתינתן. ושנית, הנוסח הנכון יותר הוא: תכלה שנה וקלקלותיה – לא קללותיה. וכבר הרחבנו לדון בכך בדברינו תכלה שנה וקלקלותיה בפרשת נצבים בשנה האחרת. שנה טובה וברוכה!