החרטומים

מים ראשונים: החרטומים מופיעים לראשונה בפרשת מקץ בחלום פרעה, שם מתמודד מולם יוסף. בשנייה, בפרשתנו, שם מתמודדים מולם משה ואהרון. פעם שלישית ואחרונה בתנ"ך, מופיעים החרטומים במלכות בבל, בימי נבוכדנצר, והפעם עומד מולם דניאל.

… וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם: וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת־חֲלֹמוֹ וְאֵין־פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה: (בראשית פרק מא).1

וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: (שמות ז יא).2

וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וכו': (שמות ח יד-טו).3

וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (דניאל ב א-ב).4

אִיתַי גְּבַר בְּמַלְכוּתָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וּבְיוֹמֵי אֲבוּךְ נַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ וּמַלְכָּא נְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ רַב חַרְטֻמִּין אָשְׁפִין כַּשְׂדָּאִין גָזְרִין הֲקִימֵהּ אֲבוּךְ מַלְכָּא: (דניאל ה יא).5

 

בראשית רבה (וילנא) פט ו, פרשת מקץ

"וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים" …6 להודיעך שכל אומה ואומה שהיא עומדת בעולם מעמדת לה ה' חכמים שישמשו אותה. ולא עוד אלא נתן בה הקב"ה שלשה דברים: חכמה ובינה וגבורה … וכשהקב"ה דן את העולם הוא נוטלה ממנה …וכל כך למה? כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדולה, אמר הקב"ה: אם יבוא יוסף תחילה ויפתור את החלום, אין זה שבחו. יכולין החרטומים שיאמרו לו: אילו שאלת אותנו, כבר פתרנו אותו לך. אלא המתין להם עד שנתייגעו והוציאו את רוחו, ואחר כך בא יוסף והחזירה. עליו אמר שלמה (משלי כט) "כל רוחו יוציא כסיל" – אלו חכמי פרעה, "וחכם באחור ישבחנה" – זה יוסף, שנאמר: "אין נבון וחכם כמוך".7

שמות רבה א כו, פרשת שמות

"ויגדל הילד … ותביאהו לבת פרעה" – היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאילו הוא בְּנָהּ, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה, הכל מתאווים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו. והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול. … והיו שם יושבין חרטומי מצרים ואמרו: מתייראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך. מהם אומרים להורגו, מהם אומרים לשורפו. והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת. אלא בחנו אותו, והָביאו לפניו בקערה אחת זהב וגחלת. אם יושיט ידו לזהב – יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין עליו משפט מות.8

שמות רבה א לד, פרשת שמות

"ויהי בימים הרבים ההם" [שמות ב כג-כד], ימים של צער היו לפיכך קורא אותן רבים … "וימת מלך מצרים" – שנצטרע, והמצורע חשוב כמת, שנאמר: "אל נא תהי כמת" (במדבר יב יב),9 ואומר: "בשנת מות המלך עוזיהו" (ישעיה ו).10 "ויאנחו בני ישראל", למה נתאנחו? לפי שאמרו חרטומי מצרים: אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל, מאה וחמישים בערב ומאה וחמישים בבקר ורחץ בדמיהם שתי פעמים ביום. כיון ששמעו ישראל גזירה קשה, התחילו מתאנחים וקוננים, ואין ויזעקו אלא לשון קינה כדכתיב: "זעק והילל בן אדם" (יחזקאל כא). "ותעל שועתם אל האלהים", אינו אומר צעקתם אלא שועתם, כמה דתימא: "ונפש חללים תשוע" (איוב כד). "וישמע אלהים את נאקתם" – נאקת החללים.11

בראשית רבתי פרשת ויחי [המתחיל בעמוד 225]

… אמרו חכמי פרעה: מצרים אינה שותה אלא מימי נילוס, קִבְרוּ אותו בנילוס, נתברך בזכותו.12 מיד עשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס, כדי שלא יבא עליהם רעב. ורבנין אמרין: בשעה ששמעו מצרים שכך השביע יוסף לאחיו שלא יוכלו לעלות ממצרים אלא עד שיעלוהו עמהם, אמרו החרטומים אל פרעה: רצונך שלא תעלה אומה זו מכאן לעולם? מיד עשו לו ארון של עופרת של ה' מאות ככרים והשליכוהו בתוך נילוס. כשראו ישראל כן, אמרו: ווי אין אנו נגאלין לעולם.13

שמות רבה ט יא, פרשת וארא

"ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם" (שמות ז כד)14 – מלמד שהיו סבורים שהיו מעשה כשפים.15 "בלטיהם", א"ר איבו בר נגרי א"ר חייא בר אבא: "בלטיהם" – אלו מעשה שדים. "בלהטיהם" – אלו מעשה כשפים.16 וכן הוא אומר: "את להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג כד), לפי שמעשה כשפים ע"י מלאכי חבלה נעשים.17

שמות רבה ט ו, פרשת וארא

"ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן" (שמות ז יא). באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת ואומר להם: כך אותותיו של אלהיכם? בנוהג שבעולם בני אדם מוליכין פרקמטיא למקום שצריכין להם. כלום מביאין מורייס לאספמיא? דגים לעכו? אין אתם יודעין שכל הכשפים ברשותי הן?18 מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי שלהם ועשו אף הם כך. ולא עוד, אלא קרא לאשתו ועשתה כך, שנאמר: "ויקרא גם פרעה" מהו "גם"? שאף לאשתו קרא ועשתה כן. "ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן", מהו "גם"? אפילו התינוקות של ד' וה' שנים קרא ועשו כן.19

בראשית רבה פרשת וישב, פרשה פו סימן ה

"וירא אדוניו כי ה' אתו" (בראשית לט ג) – ר' הונא בשם ר' אחא: מלחש ונכנס מלחש ויוצא. היה אומר לו (פוטיפר ליוסף): מזוג רותחים! והיו רותחים. מזוג פושרים! והיו פושרים. אמר: מה יוסף, תבן לעפרים אתה מכניס? קדרים בכפר חנינא? גיזות בדמשק? חרשים (כשפים) במצרים! במקום של מכשפי כשפים? עד היכן? א"ר חייא: עד שראה שכינה עומדת על גביו, הדא הוא דכתיב: "וירא אדוניו כי ה' אתו".20

שמות רבה י ז, פרשת וארא

"ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ" (שמות ח יב-יג] … "ויעשו כן החרטומים להוציא את הכנים ולא יכולו" – אמר ר' אלעזר: מכאן אתה למד שאין השד יכול לבראות פחות מכשעורה.21 ורבותינו אומרים: אפילו כגמל אינו יכול לברוא,22 אלא זה מתכנס לו וזה אינו מתכנס לו.23

"ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא" – כיון שראו החרטומים שלא יוכלו להוציא הכנים, מיד הכירו שהיו המעשים מעשה אלהים ולא מעשה שדים. ועוד לא חששו לדמות עצמן למשה להוציא המכות.24

שמות רבה יא ו, פרשת וארא

"וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" (שמות ט י). מהו "פורח"? שלקו בצרעת עמו, כמו שאתה אומר: "ואם פרוח תפרח הצרעת" (ויקרא יג יב). "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה" (ט יא) – למה לא יכלו לעמוד לפני משה? לפי שהם הִשִׁיאוּ עצה לפרעה להשליך ליאור כל הבן הילוד, כדי שימות משה. ועוד, שהיו מחייבין אותו הריגה על שהסיר העטרה מראש פרעה לראשו. לפיכך: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה".25

שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה ד סימן ג

דרש ר' פפייס: "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב" (תהלים קו כ).26 בתבנית שור – שומע אני בשור של מעלה? תלמוד לומר: אוכל עשב. אמר לו ר' עקיבא: דייך פפייס! ומה אתה מקיים וימירו את כבודם בתבנית שור? בשור של שאר ימות השנה. ומה תלמוד לומר אוכל [עשב]? אין לך מנוול ומשוקץ משור בשעה שהוא אוכל עשב. ר' יודן בר גוריאי בשם ר' אחא אמר: חרטומי מצרים עשו להם כשפים והיה נראה כמרטט לפניהם. הדא הוא דכתיב: "רָפְתָה דַמֶּשֶׂק הִפְנְתָה לָנוּס וְרֶטֶט הֶחֱזִיקָה" (ירמיהו מט כד).27

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יד – פרה

בוא וראה מה הייתה חכמתו של שלמה שנצחה דעתו וחכמתו חכמתם של בני קדם, הוי: "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם". (מלכים א ה י). מה חכמה נמצא במצרים? אלא בשעה שהיה שלמה עסוק ובנה בית המקדש, שלח אצל פרעה מלך מצרים ואמר לו: שלח לי אומנים חָרָשים ובנאים לבית המקדש. מה עשה פרעה מלך מצרים? כיון שקיבל כתביו, שלח וקרא לכל חרטומיו ומכשפיו, אמר להם: ראו לי בכשפים מי עתיד למות בשנה זו מן האומנים האלו.28 ואני בא עליו בתרעומת ואומר לו: תן לי דמיהם מן האומנים שהרגת. מיד הביאו לפניו בני אדם שהיו להם למות באותה שנה. עמד פרעה ושילחם לשלמה. כיון שבאו אצל שלמה, נסתכל בהם וראה אותם שהן עתידים למות. והוא עומד ומחזירם לו, וכותב לו בידם: אם לתכריכין היית … הרי תכריכים וארונות, לך קבור את מתיך. ונתן להם תכריכים ושלחום, הוי: "מכל חכמת מצרים".29

אסתר רבה (וילנא) פרשה ז סימן יג

"אם על המלך טוב יכתב לאבדם", אמר ריש לקיש: בשעה שאמר המן הרשע לאחשורוש: בוא ונאבד את ישראל מן העולם, אמר לו אחשורוש: לא תוכל להם30 בשביל שאלוהיהם לא עוזב אותם כל עיקר.31 בוא וראה מה עשה למלכים הראשונים שהיו לפנינו, שהיו פושטים ידיהם עליהם. שהיו מלכים גדולים וגיבורים יותר מאיתנו, וכל מי שבא עליהם לאבדם מן העולם, ושיעץ עליהם, נתבטל מן העולם והיה למשל ולשנינה לכל דורות העולם. ואנו שלא מעולים כמותם, על אחת כמה וכמה. הנח לך מלדבר שוב בדבר הזה. ואעפ"כ היה המן הרשע מטריח על אחשורוש על דבר זה כל שעה ושעה ומיעצו עצות רעות על ישראל. אמר לו אחשורוש: הואיל וכך, נימלך בחכמים ובחרטומים. מיד שלח וקבץ את כל חכמי אומות העולם. באו כולם לפניו. אמר להם אחשורוש: רצונכם שנאבד אומה זו מן העולם? אמרו לו כולן בבת אחת: מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן, ורוצה להכשילך בדבר זה? שאם אתה מאבד ישראל מן העולם, אין העולם מתקיים אלא בשביל התורה שניתנה להם לישראל.32

 

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 28/10/2018

הערות שוליים

  1. זו פגישתנו הראשונה עם חרטומי מצרים וחכמיה. בהמשך ספר בראשית אין אנו שומעים מהם עוד, בפרט לא כאשר פרעה מחליט למנות את יוסף למשנה מלך מצרים. ראה הפסוקים: "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ". ראה דברי פרעה ליוסף על החרטומים שלא הצליחו לפתור את חלומו: "וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי". האם ירד חינם של החרטומים אחרי הופעתו של יוסף? האם חיכו להזדמנות לנקום בו אחרי שפגע במעמדם?
  2. אנחנו שבים ופוגשים את חרטומי מצרים בתחילת ספר שמות, פרשת וארא, כאשר משה ניצב בשליחותו אל מול פרעה. משה עושה לעיני פרעה ועבדיו את נס המטה שנהפך לנחש, והכתוב מעיד שגם החרטומים, שנקראים כאן גם מכשפים, מצליחים לעשות כן. כך גם באות הדם, ככתוב בשמות ז כב: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וכך גם במכת הצפרדע, ככתוב שם ח ג: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם". מה זה אומר על כוחם של החרטומים? שיכולים להפוך מטה לנחש אבל לא נחש למטה? שיכולים להעלות צפרדעים מהיאור אבל לא לשלחם חזרה? שיכולים לעשות כישוף אבל לא לבטלו? לא ידעו את ה- antidote?
  3. הנה הגיעה המכה אותה נלאו חכמי מצרים וחרטומיה לעשות. ראה גם בהמשך, במכת השחין, שמות ט יא: "וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם". גם החרטומים עצמם לקו! האם נוכל לומר שהודאתם: "אצבע אלוהים היא", היא חזרה לימי יוסף כאשר פרעה מכריז על יוסף: "איש אשר רוח אלוהים בו"? האם ידעו החרטומים וחכמי מצרים (ופרעה ועבדיו) שיש משהו חזק וגבוה ואמיתי מעל למעשי הכשפים והקסמים שלהם? האם בימי יוסף ירדה קרנם של החרטומים ורק בימי המלך החדש "אשר לא ידע את יוסף" חזרו למעמדם וכעת גם החרטומים שבימי משה, כאותם חרטומים שהיו בימי יוסף, מכירים בכח גדול מהם? האם פרעה לא ידע את יוסף אבל הם זכרו?
  4. לאחר מכות מצרים אין עוד "חרטומים" בכל ספרי התנ"ך, עד ששוב אנו פוגשים אותם בספר דניאל (כבר בסוף פרק א) ושם בלבד. בקטע שהבאנו, ובהמשך הפרק, יש מקבילה ברורה לפרשת מקץ, לחלום פרעה ופתרונו ע"י יוסף; כאן, חלום נבוכדנצאר (חלום הצלם) שחרטומי בבל נלאים מלפענח ודניאל מצליח. דניאל כיוסף מדגיש שם שהפתרון לחלום בא מהאלוהים. ראה דברינו יוסף ודניאל בפרשת מקץ.
  5. תרגום, עפ"י דעת מקרא: "יש איש במלכותך, אשר רוח אלהים קדושים בו, ובימי אביך נמצאה בו נהרה ושכל וחכמה כחכמת אלהים, והמלך נבוכדנצאר אביך, לשר חרטומים אשפים כשדים גוזרים, הקימו אביך המלך". פעם נוספת ואחרונה בספר דניאל (ובתנ"ך כולו), אנחנו פוגשים את החרטומים, כאשר בלשאצר מלך בבל, בנו של נבוכדנצאר, נחרד ומשתומם לנוכח היד המסתורית שכתבה על קיר הארמון באמצע המשתה: "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין"; ואין מי בכל שריו ויועציו שמפענח כתב זה. אשתו של בלשאצר מזכירה לו את דניאל. ושם אנו למדים שדניאל היה שר החרטומים.
  6. בקטע שהשמטנו מתאר המדרש איך נכשלו החרטומים בפתרון חלום פרעה "פותרים היו אותו, אלא שלא היה קולם נכנס באזניו", בעוד שיוסף ידע לכוון לפתרון הנכון. וכל זה ע"ס הפסוק במשלי יד ו: "בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל". וכבר דנו בכך בדברינו תשמע חלום לפתור אותו בפרשת מקץ. כאן, נמשיך ממקום שפסקנו שם.
  7. מדרש זה מספר בראשית מכתיב לנו אולי את המוטיב הראשי לגבי החרטומים להמשך, לספר שמות ודניאל. חכמים שעומדים סביב מלך ומעניקים לו "חכמה ובינה וגבורה", הם סמל לעוצמה ומלכות. כל ממלכה שמתעצמת בעולם, אין זאת, אלא משום שהקב"ה כך רצה ונתן לה ממשלה עם חכמה בינה וגבורה, היינו היועצים בכלל זה. אחרת, לא הייתה מגיעה למה שהגיעה. זה אגב מוטיב שחשוב לזכור אותו - היחס של המדרש, וכבר בעצם של הנביאים, לעוצמת המעצמות האזוריות (עולמיות דאז).
  8. וההמשך שם שמשה הנער הפיקח הושיט ידו לזהב, אלא שבא המלאך גבריאל "ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכווה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון". הרי לנו שהחרטומים צפו מראש מי זה הנער היפה הזה שבת פרעה אספה אי שם ביאור ופרעה משתעשע איתו, מנשקו ומחבקו. פרעה לא רואה את מה שהם רואים - שזה הנער עתיד ליטול את כתרו ולשית עליו את המכה של מות בנו בכורו (זה שאולי שיחק עם משה בנערותו, ראה הסרט נסיך מצרים).
  9. בקשתו של אהרון על מרים אחותו שלקתה בצרעת כאשר דברה על האשה הכושית של משה (במדבר פרק יב). ועפ"י המדרשים גם אהרון לקה. ראה דברינו צרעת כי תהיה באדם בפרשת מצורע.
  10. ראה דברי הימים ב כו יט: "וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת". ובמדרשים הרבה על צרעתו של עוזיה. ראה שוב דברינו צרעת כי תהיה באדם בפרשת מצורע.
  11. בדברינו הבה נתחכמה לו בפרשת שמות, הבאנו מספר שיטות ובהם שקריאתו של פרעה לעבדיו: "הבה", הייתה ללא התייעצות עמם, אלא פרי החלטתו שלו. כאן באים החרטומים, שאולי לא התייעצו איתם לגבי השעבוד, ומייעצים לפרעה שהצטרע, להתרפא בדם ילדים יהודים. ראה המדרש הגדול שמות ב כג (עמ' לז-לח, הוצאת מוסד הרב קוק) שהיועץ הראשי בעניין זה היה בלעם. וכבר הרחיב בנושא צרעת פרעה ודם הילדים העברים (והמקבילה הנגדית בעלילות הדם של הנוצרים), ישראל יובל בספרו שני גויים בבטנך. ראה שם הפרק על החרוסת (עמוד 258) ובפרט מנהג אשכנז (מהרי"ל, אור זרוע) להוסיף יין אדום המסמל את הדם, לחרוסת המסמלת את הטיט.
  12. מדובר בארונו של יוסף, שבהתחלה קברו אותו בשדה והיו המצרים גונבים אותו משדה לשדה כדי שיתברכו השדות. ראה שם.
  13. ענין זה שעשו המצרים ליוסף ארון של ברזל ושקעו אותו בנילוס כדי שיתברכו מימיו וכדי שלא יוכלו להוציאו, ומשה בא להוציאו ערב יציאת בני ישראל ממצרים (בעוד שכל העם עסוק בביזת מצרים), ומי היא שגלתה למשה היכן נמצא הארון - נמצא גם בגמרא סוטה יג ע"א ובמכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פתיחתא – לכל המעוניינים להעמיק בנושא. אבל אנחנו בקשר של החרטומים לעניין. בהקשר זה, ראה גם דברים רבה יא ז: "ולמה זכה משה שהקב"ה נתעסק עמו ... ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף ... פגעה בו סגולה וראתה משה שהוא עיף מן היגיעה, אמרה לו ... בוא עמי ואראך היכן הוא ... אמרה לו: במקום הזה עשו ארון של ת"ק ככרים ונתנוהו בתוכו וחתמוהו והשליכוהו בתוך הנחל. שהחרטומים והאשפים אמרו לפרעה: רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם, עשה שלא ימצאו עצמות של יוסף וכו' ". כדאי לראות מדרש / סיפור זה במקור במלואו. חרטומי מצרים מייעצים לפרעה איך לשעבד את העם ולדכאו, איך יתרפא מצרעתו ע"י דם של ילדי ישראל, ובה בעת גם איך למנוע את יציאתם ממצרים באמצעות האלהת יוסף. ואולי אלה שני צדדים של אותה מטבע-חרטומים. הערצה לעבריים מחד גיסא, ושעבודם מאידך גיסא.
  14. במכת הדם.
  15. חרטומי מצרים הבינו (סברו) שמה שמשה ואהרון עשו היה בדרך של כישוף, ואת זה הרי גם הם יודעים לעשות. משה ואהרון מתחילים מנקודת מוצא נמוכה מזו של יוסף שבבת אחת קפץ למדרגה גבוהה מעל לכשפים ולניחושים של החרטומים.
  16. "בְּלַהֲטֵיהֶם" כתוב בשמות ז יא, על הפיכת המטה לנחש ולתנין שגם חרטומי מצרים עשו, ככתוב: "וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן". "בְּלָטֵיהֶם" כתוב שלוש פעמים: בשמות ז כב, במכת הדם כאמור בפתח דרשה זו, במכת הצפרדעים, שמות ח ג: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" ובמכת הכינים, שמות ח יד: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה". ועל האבחנה בין מעשה שדים למעשה כשפים, ראה דברי אביי בגמרא סנהדרין סז ע"ב שמעשה שדים הוא בכלי ומעשה כשפים אינו זקוק לכלי כישוף.
  17. ראה קטעי מדרשים - גניזה (מאן) יח. פירוש אגדתי על ההפטרה ועל המזמור לשבת וארא עמוד קלט: "ואם תאמר הרי חרטומי מצרים עשו כמשה, שכתוב בהם בתנין ובדם ובצפרדעים: ויעשו כן החרטומים (שמות ח, ג)! יש להשיב ולומר שלא כתבה תורה על החרטומים "ויעשו כן" להשוות מעשיהם למעשה משה, אלא להפריש מעשיהם ממעשיו, שאילו כתוב בהם "ויעשו כן" בלבד, היה אפשר לומר כן, ומתוך שכתבה בלהטיהם, בלטיהם, דבר מכוסה ומסותר ... למדנו שעשה משה נפלאות גלויות דוגמת מעשיו שלהקב"ה ... ועשו הם דברי עימעום, כשהן נגלים נראה קלונם". "להטיהם" או "לטיהם" הוא דבר מעומעם ומוסתר ולא גלוי וברור כמעשיו של משה. אבל עיקר דבריו של מדרש שמות רבה הנ"ל הוא שהוא לוקח אותנו אחורה, הרבה לפני פרשת מקץ בה פתחנו, אל תחילת ספר בראשית, אל תחילת התורה ומעשה הבריאה, אל אדם וחוה שגורשו מגן עדן. ומי שומר עליו שלא יחזרו לשם? מלאכי חבלה, שעושים כשפים בלהט חרבותיהם או מילותיהם. החרטומים הם התגלמות אותם מלאכי חבלה מחוץ לגן העדן, בחיי היום-יום. אותם צריך לשבור משה, לא בפעם אחת ו'מלמעלה' כיוסף, אלא צעד אחרי צעד 'מלמטה', על מנת להפיל את חומות מצרים ולהוציא את בני ישראל משם. לא לגן עדן, אלא לארץ המובטחת.
  18. ובנוסח מדרש תנחומא המודפס פרשת וארא סימן ג: :"אמר פרעה: כך כוחו של אלהיכם? מכאן יוצאים כשפים לכל העולם".
  19. ובסימן ז הסמוך: "וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים, אמרו יוֹחָנִי וּמַמְרֵא למשה: תבן אתה מכניס לעפריים? אמרו לו: למקום ירק, ירק טול". הרי לנו גם שמותם של החרטומים. ולהלן במעשה העגל: "ושמותם יונו"ס ויומברו"ס". אבל לעצם הנושא, ראה תנחומא (בובר) פרשת וארא סימן יב: "כיון שהלכו אצל פרעה, אמר: תנו לכם מופת, מיד: וישלך אהרן את מטהו (שמות ז י). באותה שעה שָׁחָק פרעה עליהם, אמר להם: משה ואהרן מה אתם סבורים שבאתם לשחק עלי? אלא איני מתיירא מן הדברים האלו, כל מצרים מלאה כשפים. יש מוליכין תבן לעפרים, כתם לרקם?! ויקרא גם פרעה ... שקרא לאשתו ואמר לה: ראי היאך באו היהודים לשחק בי". ובמדרש משלי (בובר) פרשה כז סימן יז: "ברזל בברזל יחד. זה משה ופרעה הרשע, שהיו מתנקשים זה עם זה בדברים. דבר אחר: זה מקלו של אהרן וחרטומי מצרים שהיו מתנקשין זה עם זה בכשפים". ודבר זה אומר דרשני והבינני. מה רוצה המדרש לומר כאן? למה שם הדרשן דברים אלה בפי פרעה, שהם לכאורה דברי ביקורת על עצם מעשה המופתים שהצטווה משה לעשות לפני פרעה? למה להיכנס מראש ללוע המצרית ולאפשר לפרעה לשחוק על משה ואהרון ולקרקר אחריהם כתרנגולת? מה המסר כאן? כבר הארכנו לדון בנושא עצם הצורך במופתים לפני פרעה בדברינו תנו לכם מופת וכמו כן בדברינו למי האותות האלה בפרשה זו. והדברים צריכים עדיין עיון גדול.
  20. בסוף ההערה הקודמת, שלחנו את שואבי המים לדברינו בדפים אחרים, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. מדרש זה מקדים את טענת המצרים לעבריים: מה אתם מביאים לנו כשפים למצרים, כבר ליוסף. בכך הוא מעצים את התמיהה והשאלה, אבל אולי גם פותר אותה. והדברים חוזרים להבדל שכבר הערנו עליו לעיל, ביו יוסף ומשה. שניהם פועלים 'מלמטה למעלה', אלא שבעוד שאצל יוסף באים הדברים בקפיצה נחשונית בעת עומדו לפני פרעה אשר אומר: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו" (ובדומה לכך נבוכדנצר על דניאל), אצל משה באים הדברים קמעא קמעא ובדרך קשה. ראה סיום המדרש לעיל בציטוט הפסוק: "וירא אדוניו כי ה' אתו". יוסף מלחש ופוטיפר רואה את השכינה עומדת על גביו ומכיר בכך שמעשיו אינם בגדר כישוף. מה שפרעה אח"כ צריך אותות רבים על מנת להשתכנע בכך. למשה יש משימה הרבה יותר קשה. והדברים קשורים גם בנושא הכבדת לב פרעה. ראה דברינו כי אני הכבדתי את לבו בפרשת בא הבעל"ט. וראה שוב דברינו למי האותות האלה בפרשה זו.
  21. ויש נוסחאות: מעדשה, שהיא יחידה קטנה ומופיעה הרבה בהלכה בדיני נגעים (מסכת נגעים פרק ו, אהלות פרק יג).
  22. "אפילו" במובן גם לא. לא החיה הכי קטנה ולא החיה הכי גדולה, בדומה לביטוי: "מקרני ראמים ועד ביצי כינים!" (שבת קז ע"ב). ואפשר שהכוונה לגמל מסוג החגבים והחרקים, בדומה לשם גמל שלמה בימינו שגם הוא יצור קטן.
  23. נראה שקטע זה לקוח מגמרא סנהדרין סז ע"ב וכדאי לעיין בסוגיה שם שדנה בכוחם ויכולתם של מעשי כשפים, אם הם רק אחיזת עיניים או שיש בהם משהו. ראה שם דברי ר' יוחנן: "למה נקרא שמם כשפים - שמכחישים פמליא של מעלה". וכנגד דבריו, הפסוק: "אין עוד מלבדו". ושם גם חכמי ישראל שבראו עגל של ממש לאוכלו בשבת קודש, על סמך עיסוק בספר יצירה. וכבר הרחבנו בנושא המורכב של יחס חכמי ישראל לעולם הכישוף, אם יש בו ממש או שהכל אחיזת עיניים, בדברינו ונתן אליך אות או מופת בפרשת ראה, אין עוד מלבדו בפרשת ואתחנן וכמו כן תמים תהיה עם ה' אלהיך בפרשת שופטים. ושם הזכרנו שמחלוקת זו נמשכה לעולמם של הראשונים, של גדולי חכמי מחשבת ישראל, ונחלקו בה בכל עוז רמב"ן ורמב"ם.
  24. ובמדרש אגדה (בובר) שמות פרשת וארא פרק ח סימן טו: "אצבע אלהים - הָמְתִינוּ לו, עדיין לא הִכָּה אתכם כי אם באצבע. וכשיכה אתכם ביד אזי תראו, שנאמר: את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים". החרטומים הם הראשונים להבין שנגמר שלב המופתים שניתן לעשותם גם בלהטים וכשפים, ובמכת כינים מתחילה להיראות קצה ידו של הקב"ה. החרטומים מבינים שאינם יכולים עוד לדמות (להשוות) את עצמם למשה. האם חזר לחרטומים זכרון חכמתו וגדולתו של יוסף? האם הם הראשונים להבין שיש פה משהו גדול מהם? וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו אצבע אלהים היא בפרשה זו.
  25. שני מעגלים נסגרו במכת השחין, שם נזכרים החרטומים במשפט לכאורה סתמי ש'לא יכלו לעמוד בפני משה'. נסגר מעגל הצרעת שהם שיעצו לפרעה לטבול לריפוי צרעתו בדם ילדי העברים, ונסגר מעגל עצתם להשליך את כל הבנים הזכרים ליאור משום שראו שמושיעם של ישראל עתיד ללקות במים (שמות רבה א כד, מדרש אגדה בובר שמות א כב, ושם אין המילה "חרטומים" רק "מצפצפים"), וכן נסגר מעגל הניסיון שהעמידו לפני משה הילד של קערת הגחלים מול קערת הזהב שראינו לעיל.
  26. כבר הערנו מספר פעמים שפרקים קה-קו בספר תהלים מספקים לנו הצצה מעניינת לסיפור ירידת בית יעקב למצרים, שעבוד מצרים, יציאת מצרים, קריעת ים סוף ושנות הנדודים במדבר - בעיניים של ספרות הכתובים.
  27. ראה מקבילה גם בשיר השירים רבה (וילנא) פרשה א סימן ג ובמדרש שוחר טוב על תהלים מזמור קו. הדיאלוג בין ר' עקיבא לפפייס לא כל כך ברור וכפי הנראה 'חלו ידיים' במדרש זה, כפי שהעיר א. שנאן בפירושו. אפשר שפפייס מבין שבני ישראל עשו את העגל בתבנית דמות 'שור של מעלה' שראו במעשה המרכבה (ראה שמות רבה מג ח: "והם שומטין אחד מן טטראמולין שלי"), בעוד שרבי עקיבא טוען שעשו בתבנית 'שור של מטה' של בשר ודם, כשור המזוהם בשעה שאוכל עשב. ואפשר גם אחרת. מה שחשוב לעניינינו הוא, שהחרטומים שחלקם יצאו עם בני ישראל ממצרים, הם שהפכו את עגל הזהב לדבר חי ומרטט. ראה מדרש תנחומא כי תשא יט שיודע גם לנקוב בשמם של החרטומים שהסיתו את בני ישראל לעשות את העגל: "וירא העם כי בושש משה ... נתכנסו ארבעים אלף שעלו עם ישראל ושני חרטומי מצרים עמהם ושמותם יונו"ס ויומברו"ס שהיו עושין לפני פרעה כל אותם כשפים כמו שכתוב (שמות ז) ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם". ראה דברינו ערב רב בפרשת בא ובהם דברי רש"י בפרשת כי תשא, שמות לב פסוק ד: "עגל מסכה - כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים". אם אלה אותם חרטומים ומכשפים שאמרו "אצבע אלוהים היא" והזהירו את פרעה ממה שתעשה לו היד השלימה, אפשר לומר עליהם את האמרה שנאמרה גם על בלעם הקוסם: "לא מדובשך ולא מעוקצך".
  28. ואותם נשלח לשלמה.
  29. בהתחקותנו אחר החרטומים הגענו לשלמה המלך ואנו עדיין בחרטומי מצרים. הוא שלמה שהתחתן עם בתו של פרעה (מלכים א ג א) וקיבל כנדוניה מאביה את העיר גזר (מלכים א ט טז). אך כאן, מנסה פרעה להפיל את שלמה בפח (שוב "הבה נתחכמה לו"?), אלא שחכמתו של שלמה עמדה לו. ראה סיפור זה במקבילות רבות: במדבר רבה יט ג, קהלת רבה ז א, פסיקתא דרב כהנא פרשת פרה. שם הנוסח מתוחכם יותר: " ... ונתן להם תכריכין ושלחן לו, ואמר לו: אם לא היה לך תכריכין לצורך מתיך אלו, הרי הם ותכריכיהון קום קבור אותם", אך העדפנו את נוסח פסיקתא רבתי משום שבכל שאר הנוסחים האחרים מכונים יועצי פרעה "אסטרולוגים" או "אצטרולוגים", וכאן: חרטומים. ועכ"פ, יש להודות שגם החרטומים ידעו מי הולך למות באותה שנה.
  30. להרע להם.
  31. את המשפט האחרון וארבעה הבאים תרגמנו מארמית לעברית בעזרת המהדורה הביקורתית החדשה של אסתר רבה, יוסף תבורי וארנון עצמון, מפעל המדרש שליד מכון שכטר למדעי היהדות, ירושלים תשע"ה.
  32. התחנה הבאה (והאחרונה לדף זה) היא חרטומי ממלכת פרס. במסענו, דלגנו מעל חרטומי בבל שהם בעצם החזרה לדגם של חרטומי מצרים, מרגע שעם ישראל חוזר למצבו בגלות ותלוי בחסדי המלכות ויועציה. את אלה סקרנו במקצת בדברינו יוסף ודניאל בפרשת מקץ. נראה שמדרש אסתר רבה הנ"ל משקף גישה של השלמה עם הגלות. אנחנו אחרי דניאל, זרובבל, עזרא ונחמיה, עם אלה שבחרו להישאר בגלות בבל/פרס. לא עוד מאבק של משה ואהרון עם חרטומי מצרים כחלק מתהליך הגאולה, לא חכמת שלמה המלך כנגד חכמת מלך הממלכה השכנה הגדולה. גם לא מאבק דניאל שהיה מגולי גלות החרש והמסגר וייחל לשוב לארץ (ראה המדרשים שהוא אחד מהשלושה שראו עולם בנוי וחרב ובנוי) – מאבק שמזכיר את יוסף במצרים שמשביע את בני ישראל "פקוד יפקוד אלהים אתכם". כאן, באסתר רבה, יש השלמה עם החיים בצל "המלכות ויועציה" וכתפילה לשלום המלכות: "ותטה לב המלכות ושריה ויועציה עלינו לטובה". לחיזוק ציפייה / השלמה זו, מצייר המדרש את יועצי אחשוורוש כצדיקי העולם שמכירים בכוחם של ישראל ואוי למי שיֵרָע להם. אך כידוע, לא כך בדיוק נהגו חרטומי ויועצי המלכות לאורך כל הדורות. ראה המשך המדרש שם איך המן מצליח לשכנע את אחשוורוש וכל יועציו: "מיד אמר לון המן: אלוה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם, כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום. שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו, ושרף את היכלו, והגלה את ישראל ופזרן בין האומות, והיכן כחו וגבורתו שכבר הזקין ... כיון שאמר להם כן כענין הזה, מיד קבלו דבריו והסכימה דעתם לכלות את ישראל וכתבו אגרות וחתמו". ובמקבילה בספרי דאגדתא על אסתר - מדרש אבא גוריון (בובר) פרשה ג: "א"ל המן: אלהיהם שעשה להם כל הנסים, עזבם והסתיר פניו מהם ואינו מסתכל בהם. שהרי נבוכדנצר עלה והחריב ביתו ושרף היכלו, ולא עמד כנגדו, שנאמר: ויאמרו לא יראה יה וגו' (תהלים צד ז). כיון שאמר להם כעניין זה, מיד קיבלו ממנו ועמדו והסכימו עמו".