- המדרש מבטיח לנו: "נגע צרעת כי תהיה באדם – ולא בישראל" (אוצר המדרשים אייזנשטיין עמ' קנו, במדבר). מדרשים אחרים לא מבטיחים חסינות לבני ישראל, אדרבא זה עונשו של כל מוציא שם או לשון הרע ("מצורע – מוציא שם רע"), אבל מבטיחים לפחות שהעונש יהיה הדרגתי: "קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם זה, אלא מתרה אותו ומלקה ביתו ... חזר בו יפה, ואם לאו מלקה את בגדו ... חזר בו יפה, ואם לאו באין על גופו" (תנחומא בובר תזריע סימן יד). אבל התנ"ך מלא בדמויות שלקו בצרעת, בני ברית ושאינם בני ברית, צדיקים ורשעים. ובמקרים בהם המקרא חס ולא פירט, בא המדרש והגדיל לעשות. ואנו נעבור עליהם ביעף בסדר כרונולוגי (פחות או יותר).
- הדמות הראשונה היא פרעה של אברהם בפרשת לך לך (ולפי מדרשים אחרים, הראשון הוא קין). וכך מביא גם רש"י בפירושו לתורה. אלא שרש"י מזכיר עניין זה לא בפרשת לך לך, באירוע עצמו, אלא בפרשת ויגש בדברים הקשים של יהודה ליוסף: "כי כמוך כפרעה". דברים אלה של רש"י מבוססים על מדרש אחר, בבראשית רבה צג ו (פרשת ויגש), האומר: "ידבר נא עבדך, יכנסו דברי באזנך. זקנתו של זה, על ידי שמשכה פרעה לילה אחת, לקה בנגעים הוא וכל ביתו ... היזהר שלא ילקה אותו האיש בצרעת". "אותו האיש" הוא כמובן יוסף. יהודה מזהיר את יוסף שאם ייקח את בנימין, כמו פרעה שלקח את שרה, סופו ללקות בצרעת! אז יש לנו גם "כמעט יוסף" ברשימה.
- אנחנו עדיין בפרעה, אבל זה של משה, לא של אברהם (או של יוסף). בניגוד לרוב המפרשים והמדרשים שפרעה אכן מת כפשוטו (ומשה יכול היה לשוב ממדין "כי מתו האנשים המבקשים את נפשך"), טוען מדרש זה שפרעה נצטרע ומצורע חשוב כמת. הסמך לרעיון שמצורע חשוב כמת הוא ממרים ומהמלך עוזיהו שעוד נראה בהמשך. ועוד שם בהמשך המדרש (וכן במקבילה במדרש הגדול שמות ב כא-כג) שחרטומי פרעה ויועציו ייעצו לו לטבול בדם ילדי ישראל על מנת להירפא מצרעתו: "אין לך רפואה אם לא נשחט מקטני ישראל ק"נ בערב וק"נ בבוקר ותרחץ בדמיהם שתי פעמים ביום". אילוסטרציה זו של ילדי ישראל נשחטים, בהקשר עם שעבוד מצרים (וצרעתו של פרעה), מופיעה בציורי הגדות מהמאה ה-16 (מנטובה, ונציה, פרג) ויש הרואים בכך תשובה יהודית לעלילות הדם (דר' דוד מלכיאל).
- אנחנו עדיין בבית פרעה, עברנו לבת פרעה. האם זו מחלה "מלכותית"? (ראה להלן גם עוזיהו ונעמן). עכ"פ, נראה שהריפוי מהצרעת יוצר קשר נפשי מיוחד בין בת פרעה למשה (ובאופנים דומים ושונים גם בין אישים אחרים להלן). ואותו ילד פלאי שבזכותו נתרפאה בת פרעה, לוקה אח"כ בעצמו בצרעת ... ראה דברינו בתיה – בת פרעה בפרשת שמות.
- מפרעה של אברהם עברנו לפרעה של משה ולבתו וממנה לילד שחמלה עליו – למשה. מדרש זה מונה את כל העבירות בגינן לוקים בצרעת ומשה שם "בחברה טובה" יחד עם קין, גיחזי, נעמן ועוד. ואם שם המדרש עוד מגדיר את חטאו של משה "האומר דבר על חברו ואין בו", בא מדרש תנחומא (בובר) בשמות סימן כ ואומר לנו דברים ברורים וקשים ביותר, עד כדי השוואת משה עם הנחש: "א"ל: אתה אומר לשון הרע על בני? מה הנחש שאמר לשון הרע והלקיתי אותו בצרעת, אף אתה .. ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג". כבר הערנו במספר מקומות ש"ירידות" כאלה של חז"ל על משה (ואישים אחרים) אינן לפחיתות אישיותו ותכונותיו, כמו למעלת המצוות והערכים. עיקר כוונת המדרש איננה להראות שגם משה הוא בשר ודם ו"אין צדיק בארץ אשר לא יחטא", כי אם להדגיש את חשיבות המצוות, המוסר וההימנעות מחטא כערך עליון ששום אדם אינו עומד מעליהם. אך לעומת מדרשים חריפים אלה, ראה פרקי דרבי אליעזר (פרק לט) שמרכך את כל העניין ומדגיש שהצרעת הייתה אות ומופת המסמלים את טומאת מצרים ללא שום קשר למשה עצמו: "אמר לפניו: ריבון כל העולמים, תן לי אות או מופת. א"ל הבא ידך בחיקך .. והוציאה והנה מצורעת. ולמה הראה למשה בדבר טמא אות פרעה ולא הראהו בדבר טהור? אלא מה המצורע טמא ומטמא, כך היו פרעה ועמו טמאים ומטמאים את ישראל וחוזר ונטהר. אמר לו: כך יטהרו ישראל מטומאת המצריים".
- הגענו לבני ישראל עצמם, הם שבגינם נענש משה כשאמר "והן לא יאמינו לי" (והנה מתברר שמשה צדק, אלא שאסור לומר לשון הרע גם על דבר שהוא אמת: "אין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה שלא עשה, לפי שזה ייקרא 'מוציא שם רע על חברו'. ואמנם לשון הרע - גינוי האדם אפילו במעשיו אשר עשה באמת" - פירוש הרמב"ם לאבות פרק א משנה טז). מי בדיוק נצטרע? כל העם? רק אלה שחטאו בעגל (אותם שלשת אלפים שמתו?). ומה עם אהרון? הרי הוא שפרע את העם! האם גם הוא הצטרע בחטא העגל, או שהוא מקבל את עונשו מאוחר יותר בפרשת מרים?
- מרים היא אולי הדמות הידועה ביותר בתורה שלקתה בצרעת. משום שכאן איננו זקוקים לשום מדרש, אלא לפשוטו של מקרא אשר מקדיש לכך פרק שלם (פרק יב בספר במדבר) ומפרט בדיוק על מה דברה, עם מי דברה, כעס ה', העונש, זעקת האח (אהרון), תפילת האח (משה) והסגרתה כדין התורה. גם מדרשים יש הרבה על פרשה זו ומכולם בחרנו דווקא את זה המדגיש את הכאב והצער המשפחתי, כולל אזכור האב עמרם, זה שבכלל לא רצה להביא ילדים לעולם בשעבוד מצרים (שמות רבה א יג). למרות שבתורה מודגש כל הזמן האדם הפרטי שננגע או הצטרע, העונש באמת הוא על המשפחה כולה. גם בכתם שמוטל עליה וגם בצורך לדאוג לבן המשפחה שהוצא מחוץ למחנה. מכאן גם משל המדרש שהצרעת היא כמו גחלת לוהטת העוברת ממקום למקום בתקווה שלא תשרוף במקום אחד, אבל סופה שגורמת לכוויות קשות בכל הגוף. האם במשל זה רומז אהרון למשה שהוא שהצטרע גם כן צריך להבין לכאבה של אחותו? משה עכ"פ לא צריך תזכורות, כדברי המדרש: "כך היה משה צווח. א"ל הקב"ה: מה לך צווח? א"ל משה: רבש"ע, אני יודע באיזה צער היא נתונה! שאני זכור שלשלת שהיתה ידי בתוכה, שנאמר: "והנה ידו מצורעת כשלג" (דברים רבה יג). ומצרעתה של מרים קבלנו את מצוות "זכור" של מרים ואת התפילה הקצרה ביותר: "אל נא רפא נא לה", עליה הרחבנו בדברינו בפרשת בהעלותך.
- בם – בהם, לשון רבים. הקב"ה כעס על אהרון ועל מרים. וכבר עמדו המפרשים שם על הלשון המיוחדת "ותדבר מרים ואהרון" וציינו מחד גיסא שאכן היא זו שפתחה תחילה (רש"י ואבן עזרא שם) ומאידך גיסא שבסופו של דבר כתוב "ואהרון" וגם "בם" משמע גם אהרון דבר לשון הרע (ספרי במדבר צט, דברים רבה ו יא). ועל פשט זה אין ר' עקיבא, שדורש כל תג ותג בתורה (מנחות כט ע"ב), מוכן לוותר. גם לא במחיר הנזיפה שהוא מקבל מר' יהודה בן בתירא. ראה "נזיפות" נוספות שר' עקיבא מקבל מעמיתיו, כולל ממי שצעיר ממנו בהרבה אך נראה כבן שבעים שנה: "אמר לו ר' אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה! כלה מדברותיך אצל נגעים ואהלות" (חגיגה יד ע"א). ראה דברינו מדרשים שנוגעים בפרשת תזריע.
- ובספרי במדבר פסקא קה הנוסח אף חריף וכולל יותר: "ויפן אהרן - שנפנה מצרעתו. רבי יהודה בן בתירה אומר: עתיד ליתן את החשבון כל מי שאומר נתנגע אהרן. אם מי שאמר והיה העולם כסה עליו ואתה מגלה עליו?! ועתיד ליתן את החשבון כל מי שאומר צלפחד מקושש היה. אם מי שאמר והיה העולם כסה עליו ואתה מגלה עליו?! ועתיד ליתן את הדין כל מי שאומר עקביה בן מהללאל נתנדה". לא רק לכבודו של אהרון מקנא ר' יהודה בן בתירא, אלא לכבודם של צלופחד, עקביא בן מהללאל (ואולי גם אחרים שלא הוזכרו). מה בעצם טענתו של ר' יהודה בן בתירא? אפשר שהוא נוקט כשיטת דוד שאמר "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (ראה דברינו יכתב עווני בפרשת חוקת במחלוקת בין דוד למשה). אבל ר' עקיבא בשלו – כשיטת משה - כפי שכבר ציינו בהערה הקודמת. ואולי אהרון שבעצם צריך היה להצטרע בחטא העגל ("כי פרעה אהרן") קבל כאן את עונשו (הכפול).
- מהיכן אנו יודעים שקרח ועדתו ראויים היו ללקות בצרעת? מהפסוק "כאשר דבר ה' ביד משה לו". פסוק זה נאמר בסוף פרשת קרח ועדתו, כאשר מהמחתות בהם הקריבו קרח ועדתו את הקטורת שבגינה מתו, עושים ריקועים למזבח. והתורה מסכמת את הפרשה במלים: "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ" (במדבר יז ה). על איזו "יד משה" מדובר? על אותה היד שצוותה "הבא נא ידך בחיקך" ונצטרעה. אבל עובדה היא שקרח ועדתו לא הצטרעו למרות שהקריבו אש זרה ולמרות שהחזיקו במחלוקת. ומשה כן! המדרש אמנם מכוון "קדימה" אל עוזיהו, כפי שמיד נראה, אבל יוצר בהכרח גם את הקשר "אחורה" אל משה. וראה גם ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תד: "זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר - אמר לו משה: ... כקרח וכעדתו אתה עושה לו? אמר לו: ולא יהיה כקרח וכעדתו. - מה אתה עושה לו? - כמו שצרעתי את ידך: כאשר דבר ה' ביד משה לו".
- מדרשים רבים נדרשו לצרעת עוזיהו המלך שבאה בשל גבהות לבו וגסות רוחו אשר גרמו לו להקטיר קטורת זרה ולפלוש ברגל גאוה וגסה לעבודת הקודש (ראה תנחומא פרשתנו ג למשל). וכך גם נראה מפשוטו של מקרא בתיאור המפורט שבספר דברי הימים ב פרק כו פסוקים טז-כא: "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית ... וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת ... וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לה' ... צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מה' אֱלֹהִים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר .. וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחו ... וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת ... וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ". ובחרנו דווקא במדרש זה, לא רק בשל לשונו הציורית (משל בעל הבית והאריסים), אלא שוב בשל הקשר המשולש (מרובע) של קרח-עוזיה-אהרון (משה). ברשימת העבירות בגינן לוקים בצרעת - שבעה על פי הגמרא בערכין טז ע"א והמדרש בו פתחנו ויקרא רבה טז א, עשרה על פי ויקרא רבה יז ג , אחד עשר על פי במדבר רבה ז ה - נמנות עבירות קשות כגון עבודה זרה, שפיכות דמים, גילוי עריות, חילול השם וכמובן לשון הרע. אבל לא הקרבה אל הקודש והמחלוקת. אלה נוספו, כך נראה, בעקבות קרח ועדתו ובגללן נצטרע עוזיהו (גבהות לבו הביאה אותו לעבירות אלה). קרח ועדתו הם תמרור האזהרה שממנו צריכים ללמוד ולהיזהר. בפרט אם זה כנגד הקודש - בית אהרון. שמא תאמר שהקודש עצמו מחוסן? לא. שהרי אהרון עצמו הצטרע (ואולי כעת אנחנו מבינים עוד יותר טוב את דרשתו של ר' עקיבא לעיל שמגלה לנו את מה שכיסה הכתוב שאף אהרון נצטרע). שמא תאמר ש"יראי ה'" שבפסוק הסמוך "יאמרו נא יראי ה' – זה ביתו של דוד" (ילק"ש תהלים רמז תתעה) מחוסנים? נראה מיד שלא. ומה עם משה אולי הוא למעלה מכל זאת? לא, שהרי כאמור לעיל, ממשה לומדים את כל עניין הצרעת "כאשר דבר ביד משה לו". וקרח ועדתו? דווקא הם לא הצטרעו. האם זה למעלתם או לחסרונם? מצורע חשוב כמת (שמות רבה א א), אך מה עדיף? מוות כדוגמת קרח (שמריקועי מחתתו עשו כיסוי למזבח) או צרעת לכל החיים כדוגמת עוזיה?
- הגמרא שם דנה בעונש שקבל דוד על חטא בת שבע ומסיקה שבנוסף לכך שמתו לו ארבעה ילדים (אמנון, אבשלום, תמר והילד שנולד לו מבת שבע לפני שלמה) וקוים בו הפסוק "ארבעתים ישלם" על גזילת כבשת הרש, גם נפגע בגופו ממש (אפרעו מגופיה) בכך שנצטרע ופרשו ממנו חכמי ישראל. (ולפי הגמרא בסנהדרין קז ע"א הצרעת הייתה תחליף לעונש חמור יותר – "קבל עליך יסורין". וראה גם פסיקתא דרב כהנא ב שדוד עצמו מסכים שבעצם היה חייב עונש מות ואכמ"ל). האם יש קשר בין צרעתו של דוד ראש השושלת ועוזיה שהוא מצאצאיו? ראה הגמרא בסנהדרין מח ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד: "אל יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם (שמואל ב ג )" . זב הוא רחבעם, מחזיק בפלך – אסא, נופל בחרב – יאשיה, חסר לחם – יכניה (או צדקיה) ומצורע – זה עוזיה. החשבון בין דוד ליואב הוא נושא ארוך ונכבד שיש לדון עליו בפעם אחרת (יואב מכשיל, יואב מציל, יואב מעודד, יואב מורד, יואב מחפה, יואב מוכיח) ואפשר שאכן הגיעה לו הקללה. אבל כבר למדונו חז"ל שאין קללות חנם וש"קללת חכם אפילו בחנם (על תנאי) - היא באה" (מכות יא ע"א). ומי שרוצה "להסתבך" עוד יותר יראה שגם גלית שקלל וחרף מערכות ישראל נצטרע (ויקרא רבה יז ג). אולי באמת קללה היא החמורה מכולן.