כי אני הכבדתי את לבו

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: (שמות י א).1

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה: (שמות ט לה).2

תרגום אונקלוס שמות פרק י פסוק כ

ותקיף ה' ית לבא דפרעה ולא שלח ית בני ישראל.3

תרגום יונתן שמות פרק י פסוק כ

וּתְקֵיף יְיָ יַת יִצְרָא דְלִיבָּא דְפַרְעֹה וְלָא פְּטַר יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.4

שמות רבה בפרשה יג סימן ג

"כי אני הכבדתי את לבו" – א"ר יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר: "כי אני הכבדתי את לבו"!5 א"ל ר"ש בן לקיש: ייסתם פיהם של מינים, אלא: "אם ללצים הוא יליץ" (משלי ג לד) –  שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שניה ושלישית, ואם אינו חוזר בו, הוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי: "כי אני הכבדתי את לבו".6

גמרא שבת דף קד עמוד א

… דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (משלי ג) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן? בא ליטמא – פותחין לו, בא ליטהר – מסייעים אותו".7

שמות רבה פרשה יא סימן ו

"ויחזק ה' את לב פרעה" (שמות ט יב)8 – כיון שראה הקב"ה שלא חזר בו מחמש מכות ראשונות, מכאן ואילך אמר הקב"ה: אפילו אם ירצה לשוב, אני מחזק לבו כדי שאפרע כל הדין ממנו. "כאשר דבר ה' אל משה", שכן כתיב: "ואני אקשה את לב פרעה".9

מדרש תנחומא פרשת וארא סימן ג

"ויחזק לב פרעה"10 – בחמש מכות הראשונות אין כתיב בהן אלא: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה". כיון שבאו חמש מכות ולא שלח, אמר הקב"ה: מכאן ואילך אם רצה לשלוח איני מקבל, שכך כתיב בחמש מכות האחרונות: "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה", והיה משה גוזר והקב"ה מקיים, שנאמר: "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב).11

רמב"ם הלכות תשובה פרק ו

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת. שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו: השמן לב העם הזה וגו', וכן הוא אומר: "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא" (דברי הימים לו טז).12 כלומר, חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה: "ואני אחזק את לב פרעה", לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר: "הבה נתחכמה לו", נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו. לפיכך חזק הקב"ה את לבו.13

ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה? וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח, שנאמר: "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלהים", "ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כבודי וכו' "?! כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו.14

רמב"ן שמות פרק ז

והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו, ויש בו שני טעמים ושניהם אמת. האחד, כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון. והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה (להלן פסוק יג, כב, ח טו), ויכבד פרעה את לבו (להלן ח כח, ט ז). הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו. ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו' (יחזקאל לח כג):

ואשר אמר קודם המכות (לעיל ד כא) ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם, יודיע למשה העתיד לעשות בו במכות האחרונות, כענין שאמר (לעיל ג יט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. וזה טעם ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי, כלומר שאקשה לבו למען רבות מופתי בארץ מצרים. כי בחמש מכות האחרונות גם בטביעת הים נאמר ויחזק ה' (להלן יד ח), כי לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):

שמות רבה פרשה יג סימן ד

"ויפן ויצא מעם פרעה", מהו כן? שראה אותם שהיו פונים זה בזה והיו מאמינים לדבריו ויצא משם כדי שיטלו עצה לעשות תשובה.15

שמות רבה פרשה כא סימן יא

"וחזקתי את לב פרעה" – אמר ר' שמעון בן לקיש: משל לשני אתליטים, אחד חלש ואחד גיבור. ניצח הגיבור לחלש ונטל עטרה בראשו. מי גרם לגבור ליטול העטרה? לא החלש?! כך, מי גרם להקב"ה ליטול שבח וכבוד? לא פרעה שניערו? שנאמר: "ונער פרעה וחילו בים סוף" (תהלים קלו). לפיכך, "ואכבדה בפרעה".16

שמואל א פרק ו פסוק ו

וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ.17

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: שיטה מעניינת שלא הספקנו לדון בה היא שיטת רשב"ם שמבחין בין "ויכבד לב פרעה" שכתוב שלוש פעמים במכות ערוב, דבר וברד ובין "כי אני הכבדתי את לבו" שכתוב בתחילת פרשת בא במכת הארבה. בכל הראשונות פרעה הוא שהכביד את לבו ורק במכת ארבה הייתה הכבדת הלב ע"י הקב"ה. ראה דבריו בשמות פרק י פסוק א: "כי אני הכבדתי וגו' – בכל מכות לא מצינו שהודיע הקב"ה למשה שחיזק את לבו. אך בזאת שהודה פרעה שהוא הצדיק [ואמר] ואני ועמי הרשעים, ובזאת כתוב: ויוסף לחטוא, לכך הוזקק לומר כי אני הכבדתי וגו' ואת לב עבדיו, שכך כתיב למעלה ויכבד לבו".

עדכון אחרון: 04/12/2016

הערות שוליים

  1. בפסוקים רבים אחרים משמע שפרעה הוא שמכביד את לבו. ראה שמות ח יא, ח כח, שמות ט ז ועוד. אבל כאן בפירוש ה' הוא שמכביד את לבו של פרעה ואף המטרה מודגשת ומוסברת: "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ"
  2. וכן הוא בפסוקים רבים נוספים: שמות ז יג, שמות ז כב, שמות ח טו ועוד. והיכן דבר ה' כך ביד משה? עוד בתחילת השליחות, שמות ד כא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם". אלא שכאן לא פרעה הוא שמחזק את ליבו, אלא הקב"ה מחזק את ליבו. וכן הוא בשמות ט יב, שמות י כ, י כז ועוד.
  3. אונקלוס ותרגום יונתן (תרגום ירושלמי) מתרגמים בכל מקום "ויחזק" – תקף, "ויכבד" – יקר, היינו התנשא.
  4. תרגום יונתן מוסיף בכל מקום "את יצר לב פרעה". ההכבדה, החוזק, התקיפות והיקרות היו של יצר הלב, לא של הלב סתם, כי אם של יצר הלב - היצר. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" אומרת התורה. מסתבר שלעתים צריך לחזק גם את היצר הרע.
  5. הביטוי: לתת פתחון פה למינים, מוזכר במקומות רבים בספרות המדרש ובע"ה נזכה לדון פה פעם בהרחבה (ומן הסתם כבר קדמונו חכמים והיודע על כך, אנא יודיענו). מהמעט שבדקנו מצאנו שבכל המקומות האחרים הוא מופיע בצורה שלילית: "שלא ליתן פתחון פה למינים", "מה אתה נותן פתחון פה למינים", "בכל מקום שאתה מוצא פתחון פה למינים אתה מוצא תשובה בצידו" ועוד. ורק כאן, מופיע הביטוי בלשון של קביעה עובדתית: מכאן פתחון פה למינים. ר' יוחנן מסכים שיש כאן בעיה ואינו מציע פתרון או מאתגר את תלמידיו כפי שמצאנו במקומות אחרים. ורק ריש לקיש בר הפלוגתא וחברותא של ר' יוחנן קופץ ומחזיר לו תשובה חדה: ייסתם פיהם של מינים. האם השתכנע ר' יוחנן?
  6. מדרש זה הוא בנין בית אב לכל השיטות שאומרות שפרעה כל כך הרשיע עד שניטלה ממנו היכולת לעשות תשובה. הכיצד? וכי לא מקובל בידינו ששערי תשובה לעולם אינם ננעלים? ראה מדרש איכה רבה פרשה ג אות ס: "ר' חלבו שאל את ר' שמואל בר נחמן, אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה. מהו דין דכתיב סכותה בענן לך מעבור תפלה? אמר לו: נמשלה תפלה כמקוה ונמשלה תשובה כים. מה מקוה זו פעמים פתוחה פעמים נעולה, כך שערי תפלה פעמים נעולים פעמים פתוחין. אבל הים הזה לעולם פתוח - כך שערי תשובה לעולם פתוחין". אולי התשובה היא שהתשובה אכן נמנעת ממי שהפך אותה לדבר נלעג. ראה שמות רבה (שנאן) פרשה י: "וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו (שמות ח'). כן דרך הרשעים: כשהם בצרה הם צועקים ובעת הרוחה הם חוזרים לקלקולם". ובדומה למשנה ביומא ח ט: "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה". זאת ועוד, תשובה היא לפנים משורת הדין, היא אפילו מעין "שוחד" שהקב"ה לוקח כביכול וקשה להבינה (ראה דברינו זדונות שגגות וזכויות ביום הכיפורים). אי לכך, אין תימה שבמקרים קיצוניים, היא אכן נמנעת מהאדם. ושמא כל זה רק לפרעה ולא להלכה ולא לגבינו? מלשון המדרש לא משמע כך. ונראה זאת גם בהמשך.
  7. יש שמבקשים (פסיקתא זוטרתא, מדרש שכל טוב ועוד) לקשר את הרעיון של מניעת התשובה, במקרים קיצוניים, עם דברים אלה של ריש לקיש, היינו להקיש מריש לקיש (של מסכת שבת) על ריש לקיש (של שמות רבה). מה שתרם להיקש זה, הוא אולי גם הביטוי שריש לקיש משתמש פה, בשמות רבה: "הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך". אבל ההבדל הוא ברור וחריף ולפענ"ד אין להקיש. שם רק פותחים פתח לטומאה ופה נועלים מעשיית תשובה. במסכת שבת, כל מה שאומר ריש לקיש הוא שמי שבא להיטמא ולעשות חטא – אין מעכבין בידו. דבריו באים להסביר איך זה שהקב"ה אינו מונע את העבירה. שים לב גם להבדל בין הבא להיטהר שמסייעים בידו ועוזרים לו ובין מי שבא להיטמא שרק "פותחים לו" – לא נועלים. ואילו כאן, בעניינינו, בשמות רבה, נועלים את שערי התשובה ומוסיפים טומאה על טומאתו. זאת ועוד, במסכת שבת הוא מדגיש את הבחירה החופשית. "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" והרשות בידי מי שרוצה לחטוא - לחטוא. ואילו כאן, בשמות רבה, ניטל מהאדם חופש הבחירה.
  8. זה הפסוק הראשון בו כתוב שה' מחזק את לב פרעה, בסוף מכת שחין היא המכה השישית, הראשונה בקבוצת חמש המכות השנייה.
  9. מדרש זה מצטרף לשמות רבה לעיל, לרעיון של מניעת התשובה במקרים חמורים. מה גם שבכל חמש המכות הראשונות הייתה לפרעה הזדמנות לחזור בו. אך דא עקא, שהמדרש עצמו מעורר את השאלה המתבקשת שהרי הקב"ה מתאר כל זאת מראש עוד ב"כתב השליחות" למשה בפרשת שמות בהתגלות בסנה! הרבה לפני שמשה עומד לפני פרעה, ודאי לפני חמש המכות הראשונות שבגינן נענש פרעה! אם כך, הכל היה מתוכנן וקבוע מראש. בעל כורחנו נזדקק לתשובה הידועה שהכל צפוי והרשות נתונה (ראה רמב"ן בסוף דברינו) וזה שהקב"ה מספר למשה שכך יקרה, אינו מחויב המציאות ועדיין פרעה יכל לבחור אחרת.
  10. נראה שהפסוק המצוטט כאן הוא שמות ז יג: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' ", שהוא תחילת מעשה הניסים עם המטה והתנין, לאחר פרשת: "כי ידבר אליכם פרעה לאמר", שהוא דורש שם. בפרשה זו הקב"ה מבשר למשה ואהרון שהיציאה ממצרים לא תהיה בקלות אלא באותות ומופתים ו"בשפטים גדולים". ושם הוא גם אומר: "ואני אקשה את לב פרעה" (שם ז ג) וכנגד זה עורך המדרש את דבריו.
  11. במקום שקיצר שמות רבה (הסמוך לעיל), האריך והשלים מדרש תנחומא, אשר מדגיש את ההבדל, בפשט הפסוקים, בין חמש המכות הראשונות, בהן פרעה הוא שחיזק (או הכביד) את לבו מעצמו, ובין חמש המכות האחרונות בהן ה' הוא שמחזק או מכביד את לבו של פרעה (יש בעיה עם מכת ברד, שמות ט לד-לה שם משמע שלמרות הנזק העצום שגרמה, פרעה הוא שמכביד את לבו מעצמו, ראה שם וצ"ע). אלא שגם כאן יש לנו קושי מכיוון אחר. ראה רש"י שמות ז כב: "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם ... מעשה שדים, בלהטיהם מעשה כשפים. ויחזק לב פרעה - לומר על ידי מכשפוּת אתם עושים כן, תבן אתם מכניסין לעפריים, עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים". דברי רש"י אלה הם בעקבות מדרשים רבים על "תבן אתה מכניס לעפריים, כשפים אתה מביא למצרים" (ראה למשל תנחומא וארא יב). שתי המכות הראשונות וכן מעשה המטה והתנין אינם נחשבים איפוא. ממעשים כאלה לא היה צריך פרעה להשתכנע. רק ממכת כינים ואילך שעליה אמרו לו החרטומים "אצבע אלהים היא" (ראה דברינו בנושא זה בפרשת וארא) צריך היה להתחיל להאמין בכח עליון וגבוה יותר. אין איפוא חמש מכות בהם הכבדת לבו של פרעה יכולה להיחשב כדבר שעליו ראוי לשלול ממנו את חופש הבחירה.
  12. רד"ק, בפירושו לנ"ך מצטט רמב"ם זה ומביא שלושה מקרים נוספים. את יושבי הארץ בזמן כיבוש יהושע, יהושע כא כ: "כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם"; את בני עלי, בשמואל א פרק ב פסוק כה: "ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם" וכן בני ישראל בזמן אליהו בהר הכרמל, מלכים א יח לז: "ואתה הסיבות לבם אחורנית". ראה דברינו אליהו בהר הכרמל בפרשת כי תשא.
  13. למרות שהרמב"ם אינו מזכיר כאן את המדרש, ברור שהוא הולך בדרך שסלל שמות רבה (ומדרשים אחרים) ומפתח מאד את המוטיב שעל חטאים מסוימים, שבמקור ברור שנעשו "ברצונו ומדעתו", יכול האדם לקבל עונש של מניעת התשובה. בכך, ממשיך הרמב"ם את הטיעון שהחל בו בפרק ד שיש דברים שמעכבים או נועלים את התשובה. שים לב שכל הדיון הזה הוא בהלכות תשובה, לא במורה נבוכים או באחת מאגרות הרמב"ם. לא בפרשנות המקרא עוסק כאן הרמב"ם אלא בספר הלכות המיועד לבית ישראל ולא לאומות העולם. המקרה של פרעה מובא לאחר שני מקרים של עם ישראל בהם הוא נענש בשלילת אפשרות התשובה!
  14. הרמב"ם לא שואל מהפסוק שבתחילת פרשתנו: "כי אני הכבדתי את לבו" או מהפסוק בתחילת השליחות בשמות ד כא: " וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם", אלא מהתהליך עצמו, מהשיח שבין מכה ומכה ומהמשא ומתן בין משה ופרעה שהיה בעצם מיותר. אם האדם נענש עד שאין בכוחו לעשות תשובה אשר נשללה ממנו, למה כל הדיבורים האלה? ותשובתו של הרמב"ם שזה עצמו מה שהתורה מלמדת אותנו. שידע כל העולם שפרעה הגיע למצב כזה שבו אין בכוחו לעשות תשובה והקריאות אליו שישלח את ישראל נופלות על אזני מי שנמנעה ממנו התשובה בשל מעשיו הראשונים. שוב יש לשים לב שדברי רמב"ם אלה הם בהלכות תשובה ונכתבו עבורנו! המקרה של פרעה נכנס להלכה כאפשרות דה-יורה אם לא דה-פקטו, כאחד מהמצבים בו יכול כל אדם אשר חו"ח ירבה לחטוא למצוא את עצמו. כולל הקטע האחרון של קריאה לשוב שאיננה אמיתית וכנה ורק "להודיע לבאי העולם" שהיא בעצם התעללות? או שמא בקטע אחרון זה אכן גלש הרמב"ם מההלכה אל המדרש ופרשנות המקרא? ועכ"פ, למטיבי הלכת, הנה הקטע המקביל של הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ח (אותו למדנו לבגרות): "אבל אומרו: וחזקתי את לב פרעה, ואחר כן ענשו והמיתו - הנה יש בו מקום דיבור, ויושג ממנו עיקר גדול. והתבונן בדברי בזה הענין, ושים לבך אליהם, וערוך אותם אל דברי כל מי שדיבר בו, ובחר לך היותר טוב. והוא, שפרעה וסיעתו, אילו לא היה להם חטא זולת אשר לא שלחו את ישראל - היה הענין קשה בלי ספק, כי הוא כבר מנעם מלשלח, כמו שאמר: כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, ואחר כן דרש ממנו לשלחם, והוא מוכרח שלא ישלח, ואחר כן ענשו כאשר לא שילחם, והמיתו והמית סיעתו - היה זה עוול, וסותר לכל מה שהקדמנו. הרי שאין הענין כן, אלא שפרעה וסיעתו מרו בבחירתם, מבלי כפיה ומבלי הכרח, ועשקו הגרים אשר היו ביניהם, ועשו להם עוול גמור, כמו שאמר וביאר: ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וכו' הבה נתחכמה לו. וזה המעשה היה מהם בבחירתם וברוע עצתם, ולא היה להם בזה הכרח. והיה עונש ה' להם על כך - למונעם מן התשובה, עד שיחול בהם מן העונש מה שחייב צדקו שהוא עונשם. ומניעתם מן התשובה היא שלא ישלחום". ראה דבריו במלואם שם.
  15. כאן מדובר במכת ארבה, אך בהמשך המדרש שם, בסימן ו, מדובר על כל מה ומכה: "למה היה הקב"ה נותן זמן למכות מחר ולא היה מביא עליהן מיד? כדי שיחזרו בהן ויעשו תשובה". הרי לנו אסכולה אחרת שאומרת בפירוש שלא ננעלו שערי תשובה והאפשרות לשנות, מפרעה ומעבדיו. ולפי שיטות אלה נצטרך לומר שהכבדת הלב וחיזוקו, אינם שלילה גמורה של כח הבחירה, רק הקשייה והערמת מכשולים. הקב"ה לא עשה לפרעה "חיים קלים", אבל בשום שלב לא מנע ממנו את כח הבחירה וההחלטה אם לשלח או לא לשלח את העם. מה גם שהתורה עצמה מעידה במספר מקומות שפרעה הוא ששילח את בני ישראל.
  16. מדרש זה מעביר אותנו לפרשת השבוע הבא, בשלח. ה"יכבד" הופך ל"אכבדה" מלשון כבוד. ראה התרגומים שהבאנו לעיל שמתרגמים "ויכבד" בכל פרשות וארא ובא מלשון יקר. הקב"ה מתכבד בכך שניצח את פרעה. חלש ככל שיהיה, הוא מלך הממלכה הגדולה מצרים, מי שאמר: "לא ידעתי את ה' ". כעת הוא יודע שיש "גבוה מעל גבוהים", יש אתלט חזק ממנו. והאתלט החזק, מלך מלכי המלכים הקב"ה נוטל שבח וכבוד ועטרה בראשו בזכות זה שניצח את פרעה, את האתלט החלש. ושוב, הדרשן שלנו הוא ריש לקיש.
  17. אלה דברי סרני פלשתים אשר מחליטים להשיב את ארון ברית ה' לגבול ישראל לאחר שהארון התעלל בהם ובדגון אלילם. ראה שמואל א פרקים ה-ו. וזה, כך נראה, האזכור היחיד של הכבדת לב פרעה מעבר לפרשיותינו, בנביאים ובתנ"ך כולו. לפחות עד סרני פלשתים הגיע המסר שהמדרש והרמב"ם מבקשים להעביר. עמים אחרים פשוט שמעו את הניסים והנפלאות, את קריעת ים סוף ושאר כל המופתים כפי שאנו אומרים בשירת הים וכפי שאומרת רחב למרגלים שהחביאה (יהושע פרק ב). אבל את המסר העדין והמורכב יותר של הכבדת הלב, מצאנו רק כאן.