- לחיזיון הגדול של מעמד הר סיני ולניסים הגדולים של יציאת מצרים, מאורעות כבירים שעמים אחרים לא שמעו ולא ראו ולא חוו, יש משמעות אחת ומטרה אחת: קבלת האמונה באל אחד ובו בלבד. ראה תרגום כתר יונתן לפסוק: "אתה הראית את הנִפלאות האלה בשביל לדעת כי יי הוא האלהים אין עוד חוץ מִמנו". אך שים לב שפה מדובר בדור הבנים שרובם לא עמדו בסיני ולא עברו בגזרי ים סוף ולא ראו בעיניהם. התביעה מהם היא להרגיש ולחוות כאילו היו, והעיקר, לקבל על עצמם את הצו המונותיאיסטי המוחלט: "אין עוד מלבדו". ומשם, כמובן לכל הדורות הבאים, מוטיב שעובר כחוט השני לאורך כל ספר דברים ומגיע לשיאו בסוף הספר, ב"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ... את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום".
- מה שנאמר בקולות וברקים ואש גדולה, חוזר ארבע פסוקים בהמשך, בטון רך יותר, בבחירה, באהבה ובנחלה הנמשכים מהאבות. גם בלשון קצרה עוד יותר: "אין עוד"! בלי "מלבדו". כך או כך, "אין עוד" או "אין עוד מלבדו" היא ללא ספק אחת האמירות המונותיאיסטיות החזקות והברורות, לצד: "קונה שמים וארץ" של מלכיצדק ואברהם (בראשית סוף פרק יד), "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" של משה (דברים ו ד), "ה' הוא האלהים" של אליהו בהר הכרמל (מלכים א פרק יח) – שבעצם בנויה על הפסוק שלנו - ועוד. ראה לשון הזוהר בתיקוני זוהר תקונא חמשין וחמש: "אין עוד מלבדו - בלא פירוד ובלא שיתוף כלל". אך יש לדייק שאצל אברהם כתוב גם: "אל עליון", משמע מעל כל האלוהיות האחרות, ומשה אומר: "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים" (דברים י יז), ובשמע ישראל אפשר לדקדק שמדובר שהקב"ה – ה' אלהינו - הוא אחד, אך מה עם עמים אחרים ואלוהיות אחרות? (השווה את שמע ישראל עם הפסוק בזכריה יד ט: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"). כאן, בפרשתנו, הקביעה היא ברורה וחד משמעית: "אין עוד מלבדו"! כמו הביטוי הנלווה בתפילת עלינו לשבח: "אפס זולתו". ואולי הלשון הקצרה "אין עוד" בלי "מלבדו" אפילו עדיפה (כנוסח האשכנזים בתפילת עלינו לשבח).
- מתוך סיום תפילת שלמה בחנוכת בית המקדש (מלכים א פרק ח), פסוק שאנו אומרים בהושענות. יש כאן קריאה או ייחול לעתיד בו כל העמים יכירו בייחוד האל, כפי שאכן אירע במהלך ההיסטוריה כאשר האמונה המונותיאיסטית הלכה והתפשטה. ראה למשל הצהרת השהאדה (העדות) של האסלאם: לַא אִלַּהַה אִלַּא (א)לְלַה". ולגבי היחס לנצרות ולהבדלים בינה ובין האסלאם בהשקפה ואף להלכה, ידועה שיטת הרמב"ם שהגדיר את הנצרות כעבודה זרה בשל האמונה בשילוש אבל לא כך את האסלאם. ראה גם טור יורה דעה סימן קכד בנושא יין נסך. ונמשך הנושא עד ימינו, בפרט במדינת ישראל העצמאית, שנדרשת להגדיר את יחסה למיעוטים החיים בה. וכבר כתבו על כך רבים וטובים ואכמ"ל. ראה למשל מאמרם של דרור פיקסלר וגיל נדל, האם הנוצרים בימינו הם עובדי עבודה זרה?, תחומין כב (תשס"ב), הרב עזריה אריאל האיסלאם עבודה זרה? באתר ישיבה, מאמר של הלל נבצקי בנושא סביב אגרת השמד באתר של פרופ' חיים סולבייצ'יק ועוד.
- מכל ספרי הנביאים והכתובים, ישעיהו הוא הבולט ובעצם היחיד המשתמש בביטוי "אין עוד" בהקשר של נוכחות הקב"ה בעולם. זאת במספר רב של אזכורים המרוכזים כולם בפרקים מד מה מו. מה יד: "וְאֵלַיִךְ יִשְׁתַּחֲווּ אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים". ושם, בפסוק העוקב, גם הביטוי המיוחד (והרב-משמעי): "אכן אתה אל מסתתר". אחדות האל ואי הגשמתו ("כי לא יראני האדם וחי") הם שני מוטיבים הכרוכים זה בזה. עוד בפרק מה יח: "כִּי כֹה אָמַר־ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא־תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד". פרק מה כא: "הֲלוֹא אֲנִי ה' וְאֵין־עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל־צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי" ובפרק מו ט: "זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי".
- המשנה (ד ו) קובעת: "אין פוחתין מעשרה מלכויות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות", היינו עשרה פסוקים שבהם יש מוטיב מלוכה, זכרון ושופר, בתפילת מוסף של ראש השנה. והסדר הוא, כפי שהגמרא מסבירה שם: שלושה מהתורה, שלושה מהכתובים, שלושה מהנביאים ומסיים בפסוק מהתורה. ראה דברינו מלכויות, זכרונות, ושופרות בראש השנה. הגמרא מציינת שבעוד שיש שפע של פסוקי זכרונות ושופרות, חסרים לנו פסוקי מלכויות מהתורה. יש שלושה וחסר פסוק רביעי להשלמת המנין.
- בשיטת ר' יוסי, יש מספר אפשרויות להשלים את הפסוק החסר בתורה למלכויות, ובהן הפסוקים שלנו: "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו" וכן הפסוק: "וידעת היום ... כי ה' הוא האלוהים ... אין עוד". אך לכולם מתנגד רבי יהודה משום שאין שם את המילה "מלך" או "מלכות". ואנו נוהגים כשיטת ר' יוסי ומסיימים בפסוק: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", אבל באמת יכולנו לסיים גם באחד משני הפסוקים שהבאנו בראש הדף שכשיטת ר' יוסי הם מלכות. אולי יותר מכל מלכות אחרת. שהרי מלכים יש הרבה, כל אומה ומלכה, אבל "מלך כל הארץ" שאין עוד מלבדו יש רק אחד.
- זה הסיפור על "האשה ושבעת בניה" שהבאנו בדברינו שישה מיליון מזבחות ביום השואה.
- מדרש זה מביא את הפסוק שלנו כסמל למסירות נפש וייחוד ה'. ראה הסמיכות של הבן שאמר לקיסר את הפסוק: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" לבן שאמר: "כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ששניהם מלכות בשיטת ר' יוסי כמותו אנו נוהגים (הערה 6 לעיל). שים לב גם שהוא מביא את הפסוק השני דווקא – "אין עוד". ראה הערה 2.
- ומה נעשה עם דברי משה עצמו: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים" (דברים י יז)? ובאמת, פסוק קשה זה דורש דף לעצמו בפעם אחרת בע"ה, בפרשת עקב תשמעון.
- נעמן לא מסתפק במילים יפות אלה אלא גם לוקח על עצמו מחויבות. ראה בהמשך הפסוקים שם: "וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן־נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד־פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא־יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם־לַה'". והוא מצטדק אם ייאלץ ללוות את אדוניו לבית עבודה זרה: "לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית־רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל־יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח־נא ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה". על עם ישראל כועס הנביא על שלא עבדו את ה' לפחות יום אחד בשנה (איכה רבה פתיחתא י, אסתר רבה ג ד) ואילו נעמן מצטדק שכאשר ילווה את אדונו לבית יראתו יצטרך להשתחוות גם הוא. ראה בהקשר זה דברינו מזבח אדמה בפרשת יתרו.
- ראה דברינו רחב בפרשת שלח לך.
- ראה נוסח קטע זה במדרש ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלד: "אשר מי אל בשמים ובארץ. הא חוץ מכאן יש? תלמוד לומר: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים אין עוד (דברים ד לט) - אף לא באויר העולם". הביטוי "חללו של עולם" נאמר גם בהקשר עם אדם הראשון: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון מלא כל העולם כולו בראו ... ומניין אף בחללו של עולם? ת"ל (תהלים קלט) ותשת עלי כפכה" (בראשית רבה ח א, כד ב, ויקרא רבה יח ב). הקב"ה ממלא את כל חלל העולם ואין מקום לאלוהות אחרת. אבל אדם הראשון מילא את חלל העולם, לפני שהומעטה קומתו. האם זו משמעות "בצלם אלהים ברא אותו"? האם זו סיבה (נוספת) להתנגדות המלאכים לבריאת האדם (בראשית רבה ח ה)?
- התווכחנו קצת עם הדרשן של מדרש זה ובאמת נראה שעיקר כוונתו איננה לדון בנושא שלנו, במהות "אין עוד", אלא בגדולתו של משה ערב מותו. זו גם הסיבה שהבאנו מדרש זה הקשור לפרשת השבוע ואתחנן, בה משה מתחנן להיכנס לארץ והקב"ה עונה לו בחומרה: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד, בדברינו כי לא תעבור את הירדן הזה. עכ"פ, החיבור שהמדרש עושה של המונותיאיזם המוחלט "אין עוד" עם האבסולוטיות של נבואת משה "ולא קם נביא עוד" שאי אפשר שיבוא נביא אחר ויכחיש אותה, איננה מקרית והיא אבן יסוד בהגות חז"ל ובמחשבת ישראל לאורך הדורות, כולל י"ג העיקרים שטבע הרמב"ם, בפרט בוויכוחים עם הדתות המונותיאיסטיות המתחרות שקבלו את העיקרון המונותיאיסטי אבל אמצו להם נביא שמחליף את משה. ראה כדוגמא את אגרת תימן לרמב"ם (והערה 3 לעיל). בחזרה למדרש עצמו, ראה פירוש בעלי התוספות לדברים לד ה, שמשה הוא שביקש ערב מותו את ההתגלות של "אין עוד" ובזכותה זכה לתואר: "לא קם נביא עוד". ואלה דבריו: "א"ל (משה לקב"ה): דבר אחד אני מבקש ממך ויבקעו כל השערים ותהומות הארץ ויראו הכל שאין זולתך שנאמר: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים. מיד פתח משה ואמר: אין עוד. א"ל הקב"ה: אתה אמרת אין עוד, גם אני אומר עליך: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".
- ראה פירוש רש"י שכשפים הוא נוטריקון כתש-פמליה-של-מעלה. ושטיינזלץ מסביר: "שנראים כסותרים את חוקיו של הקב"ה". אמירה זו של רבי יוחנן שימשה כלי נשק מרכזי במלחמת המאמינים בקיומם של כוחות מיסטיים ומאגיה כנגד הרציונליסטים, בראשם רמב"ם אשר מבטל מכל וכל את כוחם של כשפים ולהטים וטוען שהכל אחיזת עיניים (הלכות עבודה זרה יא טז, מורה נבוכים חלק ג פרק לז). רמב"ן טוען כנגדו על בסיס הגמרא הזו בסנהדרין, ראה דבריו באריכות בפרשת הנביא דברים פרק יח פסוק ט. וכבר הבאנו ציטטה זו וויכוח זה בין שני גדולי עולם אלה במספר מקומות. ראה דברינו בין עבודה זרה לטבע – שיטת ר' יוסי הגלילי וכן ונתן אליך אות או מופת בפרשת ראה וכן תמים תהיה עם ה' אלהיך, שופטים, תנו לכם מופת בפרשת וארא.
- שאין לכשפים כח כנגד הקב"ה, כלשון רש"י שם: "אין בהם כח לפני גזרתו שאין כוח מלבד". ומהו לשון "אפילו"? שאפילו הכשפים אינם יכולים לעמוד כנגד גזרות הקב"ה, כנגד "מי שדבוק בה' ". אפילו הכשפים! משמע שבד"כ יש להם כוח רב! ראה בהמשך הגמרא שם סיפורים רבים על מעשי כשפים או מעשים וכוחות מיסטיים, כולל של החכמים.
- שטיינזלץ: "כדי לעשות לו כשפים ולהזיקו".
- רבי חנינא לא חושש מהכשפים שאותה אשה בקשה לעשות לו (עין הרע?) בשל אמונתו השלימה ש"אין עוד מלבדו". לכאורה, משום שאין שום כח בעולם חוץ מהקב"ה ואין מציאות של כישוף. אבל לא כך מסיימת הגמרא. הגמרא שואלת איך זה שרבי חנינא לא חושש מאמירתו של ר' יוחנן שיש בכשפים כח להכחיש פמליה של מעלה, ומתרצת שרבי חנינא הוא מקרה של צדיק מיוחד שרבות זכויותיו (נפיש זכותיה) והוא בהשגחה המיוחדת של "אין עוד מלבדו". משמע שלגבי אנשים אחרים ואפילו כלפי פמליה של מעלה (להוציא צדיק גמור שהוא בהשגחת הקב"ה) יש ויש כח לכישוף. אז איפה כאן "אין עוד מלבדו"? יש כוחות נוספים בעולם? וכבר נחלקו
- כבר הערנו לעיל (הערה 2) שקריאתו של אליהו בהר הכרמל "ה' הוא האלהים" היא שימוש ברור במטבע הלשון של הפסוק בפרשתנו: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד". אליהו מבקש להשיב את לב העם לדעת כי ה' הוא האלהים, אבל את "אין עוד" לא ביקש, אם משום שהדבר משתמע מאליו ואם ההפך, משום שידע שזו דרישה גבוהה שהעם לא יעמוד בה.
- ראה דברינו אברהם יצחק ויעקב בפרשת תולדות, בהם הראינו את הייחודיות של כל אחד מאבות האומה ושאדרבא, אומרים "אלוהי" לפני כל אחד ואחד להראות שכל אחד הגיע לאמונה בקב"ה בכח עצמו ועבד את הקב"ה במידתו שלו, גם יצחק ויעקב, שקבלו במסורת מאבותיהם (הגדות חסידיות: שו"ת פנים מאירות חלק א סימן לט, ר' צדוק מלובלין פרי צדיק במדבר בלק ועוד).
- בימי אליהו הגיע עם ישראל לשפל המדרגה, לשלילה של "אין עוד" שבפרשתנו ולהיפוכה. במקום "וידעת ... כי ה' הוא האלוהים ... אין עוד", אין הם יודעים עוד מה הוא (או מי הוא) האלהים. אולי בשל כך השמיט אליהו את הדרישה ל"אין עוד" והסתפק בקריאה: "ה' הוא האלוהים" והוא חושש שמא העם ימצא איזה שהוא סדק בדבריו ויהפוך את אבות האומה לאלוהיות – לריבוי אלוהיות! ראה דברינו אליהו בהר הכרמל בפרשת כי תשא וכן דברינו על השיתוף באותה פרשה. ואננו אומרי בתפילותינו: אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" ואין אנו חוששים. ראה דברינו ואלה תולדות אברהם יצחק ויעקב בפרשת תולדות.
- פשט פשוט הוא שבפסוקים שהבאנו בראש הדף (ראה הערה 1) משה משחזר את מעמד הר סיני, בפרט את שני הדברות הראשונים: אנכי ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני. אתה הראית לדעת. מה הראית לדעת? "כי ה' הוא האלהים" - רמז לדבור הראשון, ו"אין עוד מלבדו" רמז לדבור השני, לא יהיה לך. פסוקים שאותם שמע דור יוצאי מצרים מפי הגבורה וכעת דור הבנים מפי משה. לכך מסכימים פרשנים רבים ועד כאן הכל לכאורה פשוט וברור.
- כבר קדם לאברבנאל רש"י, ראש פרשני המקרא. אלא שבלשונו הקצרה, המסתמכת על מדרש דברים רבה (ליברמן) בפרשתנו, פותח כאן רש"י הרבה יותר משבעה רקיעים וקורע עליונים ותחתונים! כי לפי זה, מה בדיוק היה "הראית לדעת" של מעמד סיני? האם היה זה אכן מעמד "טהור ונקי" מכל שמץ של חשש לאלוהות אחרת כמו שאליהו חשש? מה ראו בני ישראל בשבעת הרקיעים שנפתחו ובעליונים ובתחתונים שנקרעו? "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ" (תהלים סח יח, פסוק שחוזר במדרשים רבים על מעמד הר סיני) - שרפים, אופנים וחיות הקודש ובסוף את ה' שהוא שליט על הכל והוא יחידי. ראה גם פירוש אבן עזרא על הפסוק בפרשתנו שמפנה לפסוק בקהלת ה ז: "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם" ולפירושו שם על "סוד החמישים וחמישה". והוא חוזר על הדברים גם בפירושו לפסוק "אלוהי האלוהים ואדוני האדונים" (דברים י יז) – "כי מעלות גבוהות הם". אז מה בדיוק ראו בני ישראל במעמד הר סיני? "יחידי" השולט על ממלכה שלימה של מלאכים ושרפי קודש?
- מצאנו מדרש זה דווקא במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דשירה פרשה ד, מסכתא דבחדש פרשה ה) ושם יש "אנכי" אבל אין "אין עוד".
- מחזקים זה לזה או אולי תמהים זה מול זה, אל מול השפעה הגדולה של אלפי שנאן.
- כאן אולי הכוונה לפסיקתא רבתי פיסקא כא י דברות קמייתא, שם פיסקא כ, תנחומא יתרו יד, פסיקתא דרב כהנא פיסקא יב בחודש השלישי, שיר השירים רבה פרשה א ועוד, כל המדרשים המתארים את שפעת הכוחות והקולות והמראות של מעמד הר סיני, עד שצריכים לחזור ולהדגיש את הדיבור "אנכי ה' אלהיך" – אנכי ולא כל השפעה שמסביב, לא כל ההמולה בדרך אלי.
- זה המדרש שרש"י מביא שמקורו, כאמור, בדברים רבה (ליברמן) בפרשתנו.
- בחרנו בפירוש זה משום שנראה לנו שהוא ממשיך את הקו של רש"י, ושלא כאברבנאל הספרדי, הקו שרואה בפסוקים שלנו השתקפות של מעמד הר סיני עבור הדור החדש ולא תעתיק שלו. לא חיבור מלא ושילוב של שמות עם דברים, אלא קו מחבר התפתחותי. במעמד הר סיני לא התקיים "אין עוד" ונראו מספר רב של חזיונות, רקיעים, אלפי שנאן וקולות שנותרו בתודעת העם ועד חטא העגל באו. בפרשתנו מנסה משה ליצור תודעת "אין עוד מלבדו" חדשה, לדור הבנים. לדור שלא ראה בעיניו את "רכב אלוהים ריבותיים אלפי שנאן", ונדרש לייחד את האל בתודעתו ובמחשבתו. ראה הערה 2 לעיל על ההבדל בין שני הפסוקים הקרובים של "אין עוד". הדור של מעמד הר סיני ופלאי יציאת מצרים, אבל גם של מראות פלאים ו"רכב אלוהים אלפי שנאן" חלף. כאן עומד הדור שמצווה לזכור ולחוות את החוויה הפלאית החד-פעמית, אבל בסיס אמונתו הוא: "וידעת היום והשבות אל לבבך". אולי גם דור של "אין עוד מלבדו", מול דור של "אין עוד".
- עוד פסוק מישעיהו שהחסרנו בהערה 3 לעיל, מד ו: "כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים".
- בין פרשני אשכנז שראינו ופרשני ספרד שנראה להלן, ראינו לחזור לחז"ל ולמדרש חשוב זה שמשקף כך נראה את הוויכוחים עם הנוצרים הראשונים שחיו בארץ – וויכוחים שרבי אבהו רבה של קיסריה נטל בהם לק נכבד. מדרש המכיש את השילוש הנוצרי. ראה גם דבריו בירושלמי תענית פרק ב הלכה א: "אמר רבי אבהו: אם יאמר לך אדם: אל אני - מכזב הוא. בן אדם אני - סופו לתהות בו. שאני עולה לשמים - ההוא אמר ולא יקימנה". הדרשה שם היא על הפסוק בברכת בלעם, במדבר כג יט: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה", ובשאלה מתי הקב"ה כן מתנחם על מעשיו. ראה דברינו לא איש אל ויתנחם בפרשת בלק.
- אבן עזרא הוא הפרשן היחיד שמצאנו שמתעכב על ההבדל בין חטיבת הפסוקים לב-לה המסתיימת במילים: "אין עוד מלבדו" ובין חטיבת הפסוקים לז-לט המסתיימת במילים: "אין עוד", בלי "מלבדו", כפי שהערנו בתחילת דברינו. הראשונה, במראית עין והשנייה, בשיקול הדעת ובחכמת הלב. ראה דברים דומים שהוא כותב בפירושו לשמות כ א, הפסוק הראשון של עשרת הדברות: "בעבור האות, שעשה השם במצרים, אמר משה אתה הראת לדעת (דברים ד, לה). שהכל ראו זה, חכמים ושאינן חכמים, גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם, על כן אחריו, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (שם שם, לו). ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה, שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות, כי השם הוא לבדו, על כן אמר וידעת היום והשיבות אל לבבך (שם שם, לט)". וכל זה, ראיית הנוראות והשבת הלב, הקולות והדעת, אינם אלא על מנת להגיע למטרה האמתית, המנוסחת בפסוק מ: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת־חֻקָּיו וְאֶת־מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל־הַיָּמִים".
- המשפט המודגש הוא שלנו. רמב"ן כורך את פירושו לכל הפסוקים שהבאנו (לב-מ) בכריכה אחת ואינו מתעכב, לפחות לא בפרשתנו, על המשמעויות האמוניות של "אין עוד (מלבדו)". הוא חותר כל העת להגיע לפסוק מ. התכלית בעיני רמב"ן ואבן עזרא היא שמירת החוקים והמצוות, זו התכלית הסופית של כל העניין. בשביל מה תדע ותשיב את לבבך? בשביל מה תזכור את מעמד הר סיני (כמה שתוכל לזכור) ותכיר בבורא ש"אין עוד מלבדו"? – בשביל שתשמור את החוקים והמצוות. ראה המשך פירוש רמב"ן שם שבכך תם למעשה החלק הסיפורי של ספר דברים ומכאן ואילך מתחילות המצוות "כי עתה יפתח במצוות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחילת סדר אלה הדברים". ולפיכך ההמשך הוא במצוות ערי מקלט וגם החזרה על עשרת הדברות שבהמשך היא לימוד התורה והמצוות ולא סיפור המעשה. ראה פירוש רשב"ם לדברים ד מא שכותב דברים דומים: "ועתה מתחיל לפרש המצוות היאך ביאר את התורה הזאת". לנושא היכן מתחיל חלק המצוות של ספר דברים, ראה דברינו הואיל משה באר את התורה בפרשת דברים.