- ובנוסח מדרש תנחומא המודפס פרשת וארא סימן ג: "אמר פרעה: כך כוחו של אלהיכם? מכאן יוצאים כשפים לכל העולם".
- ובמקבילה במדרש תנחומא (בובר) פרשת וארא סימן יב: "כיון שהלכו אצל פרעה, אמר: תנו לכם מופת, מיד: וישלך אהרן את מטהו (שמות ז י). באותה שעה שחק פרעה עליהם, אמר להם: משה ואהרן מה אתם סבורים שבאתם לשחק עלי? אלא איני מתיירא מן הדברים האלו, כל מצרים מלאה כשפים. יש מוליכין תבן לעפרים, כֶּתֶם לרקם?! ויקרא פרעה אין כתיב כאן, אלא: ויקרא גם פרעה (שם יא), אמר ר' לוי: שקרא לאשתו ואמר לה ראי היאך באו היהודים לשחק בי".
- חלק זה של המדרש, מדגיש את יתרון מעשה משה ואהרון על פני מעשי החרטומים: נס גדול, נס בתוך נס, שלא כמנהגו של עולם וכו', עד שפרעה שבתחילה שחק על משה ואהרון, כעת חושש שהנחש (התנין) יבלע אותו ואת כסאו. רמז ברור לנפילת המלכות. אך נראה שהערת המדרש, בחלקו הראשון, על עצם השימוש ב"אותות ומופתים" ועוד במצרים שהיא ממלכת הכשפים ("עשרה חלקים של כשפים בעולם ט' במצרים ואחד בכל העולם", אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מח, "ואין לך כשפים ככשפים של מצרים", שם, נוסח א פרק כח) – שאלה\הערה זו בעינה עומדת: מדוע בכלל צריכים היו משה ואהרון לעשות "מעשה כשפים" על מנת להרשים את פרעה? האם זו הדרך לשכנע אותו שבשליחות מלך מלכי המלכים הקב"ה הם באים? הזו מידתו וגבורתו של אלוהי ישראל / העברים שהוא עושה מופתים גדולים מאלה של מכשפי מצרים?
- הנה כבר יוסף קדם למשה. נער עברי שבא מעבר ועושה לחשים ומיני קסמים במצרים! ניחא עפ"י המקרא, אפשר לומר שכך רק טען יוסף כנגדם בפרשת הגביע: "הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי" (בראשית מד טו, ועוד קודם לכן דברי שלוחו של יוסף בפסוק ה שם: "וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ"). ובעת שיוסף מושיב את האחים: "הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו" והאחים תמהים כיצד עשה זאת, מסביר מדרש בראשית רבה צב ה: "נטל את הגביע והיה עושה עצמו כמערים ומריח בגביע". נראה כמנחש. אך כאן, לכאורה, יוסף אכן עושה לחשים וכישופים, עד שפוטיפר מעיר לו: כשפים ולחשים אתה עושה?! היכן למד יוסף לעשות כך?
- זה אחד המקורות לביטוי: מוליך תבן לעפריים. וביחד עם שמות רבה ומדרש תנחומא לעיל, יש לנו רשימה ארוכה של: תבן לעפריים, כתם לרקם (ראו בבא קמא לח ע"ב), קרוזים או קדרים (כדים) לכפר חנניא, גיזות לדמשק, מורייס (רוטב דגים) לאספמיא, דגים לעכו. (ובימינו: נפט לסעודיה, קרח לאסקימוסים, יין לצרפתים ועוד). ונשמח להסברים היסטוריים-ארכיאולוגיים משואבי המים באשר לכל אחד ממקומות, סחורות ודוגמאות אלה. לעצם הנושא, השאלה שהמדרש מעורר בעינה עומדת: מה הטעם לבוא לפרעה ולנסות לשכנע אותו או להרשים אותו במופת זה או אחר, להראותו שאלהי העברים מסוגל לעשות כשפים גדולים ממנו?
- נראה שסיום המדרש מנסה להתמודד עם השאלה שהעלינו, בכך שהוא מדגיש את הפסוק: "וירא אדוניו כי ה' אתו". ללמדך, שלא הכשפים הם שעשו על פוטיפר את הרושם האמיתי לגבי הצלחת יוסף. וכבר האריך לדון בנושא זה רמב"ן בפירושו לבראשית לט ג-ד והביא את המדרש לעיל ומסיים שם: "והענין כי בעבור היות אדוניו מצרי לא ידע את ה', אמרו כי בראותו הצלחתו הגדולה היה חושש כי דרך כשפים הוא כאשר בבני ארצו. עד שראה שהיה מאת עליון במראה שנראית לו בחלום או בהקיץ בעמוד ענן וכיוצא בו לכבוד הצדיק". ואנחנו מוסיפים שבכל השליש האחרון של ספר בראשית, בפרט מפרק לז ואילך סיפור מכירת יוסף, לא נזכר שם הוויה רק שם אלוהות, להוציא שני מקרים. אחד מהם הוא סיפור יוסף בבית פוטיפר! זכה פוטיפר לראות את השכינה בשם הוויה על מנת להוציא מלבו חשד לכשפים של יוסף! (ראו דברינו ויהי ה' את יוסף בפרשת וישב). האם מתקדים זה של יוסף נוכל ללמוד גם למשה ולפרשתנו? האם גם כאן ייווכחו הכל ש"מאת עליון" קרו כל הדברים האלה שנראים ככשפים? מתי?
- תשובת משה למכשפים יוחנא וממרא (ראו כתר יונתן שמות מכשפים אחרים: יניס וימבריס) היא: דא עקא. דווקא למצרים, למקום כשפים אני מביא מה שנראה בעיניכם ככשפים. למקום שמוכרים בו ירק, לשם מביאים ירקות. ראו מדרש שכל טוב (בובר) שמות פרק י: "כי כשנהפך המטה לנחש היו סבורין שמשה ואהרן כשפנים הם. אמר להם פרעה: וכי תבן אתם מכניסין לעופרים ... מה אתם באים לעשות כשפים במצרים מקום שמלא כשפים? אמר לו משה: למתא דירקא ירקא שקיל. כלומר, לעיר שהיא מלאה ירקות לשם הולך ירקות, שאין הדבר נמכר בטוב אלא במקום שרגילין בו, ואף על פי שארץ מצרים מלאה כשפים, מעשי אלהים גדולים מהם". וכן הוא בלשון דומה בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק י. שימו לב לסיפא שם: "אין הדבר נמכר בטוב אלא במקום שעושין אותו, ואם ארץ מצרים מלאה כשפים, המעשים של הקב"ה גדולים מהם". אז את מי מנסים האותות והמופתים לחנך ולהראות שמעשה אלהים שנראה לכתחילה כעוד כישוף הוא דבר אחר לגמרי? את פרעה? את המצרים? או שמא את בני ישראל!
- עפ"י מדרש זה אין כאן שום ניסיון לחינוך, ודאי לא של פרעה (ומצרים), אלא הליכה מראש ובכח מול פרעה. מביאים ירק לשוק הירקות במטרה להתחרות ראש בראש בירקנים הקיימים. ראו גם רש"י על הפסוק: "מופת – להודיע שיש צורך במי ששולח אתכם". וחזקוני, שפעמים רבות מרחיב ומסביר את רש"י, אומר: "צורך – יכולת וממשלה" (והוא מביא שם מדרש ספרי דברים מג הדן מדוע אלילי העמים נקראים בשם אלהים, לומר שלמרות שזה שמם, אין בהם כח וממשלה. נושא מעניין שדנו בו חלקית בדברינו אלוהי האלהים בפרשת עקב). ראו עוד מדרש תנחומא (בובר) פרשת וארא סימן יא: "מגיד מראשית אחרית. הגיד הקב"ה למשה עד שהוא בסנה מה שפרעה עתיד לעשות. אמר לו: משה, מה זה בידך ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש ... וחזר ונעשה מטה, א"ל הקב"ה: משה, כשם שהנחש מתעקם, כך פרעה עתיד להתעקם עליכם, הוי מגיד מראשית אחרית. אלא כשיבא ויאמר תנו לכם מופת, כשם שעשיתי כך עשו לפניו". נראה שיש כאן לא סתם הליכה בכח אלא לפי הכלל שקבע דוד בשירתו: "עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל ב כב כו-כז) ונדרש בהרחבה בפרשת שמיני, ויקרא רבה יא ה. וכבר נגענו מעט בנושא זה בדברינו ויכבד ה' את לב פרעה בפרשת בא.
- תרגום: אשה אחת הייתה מחזרת לקחת עפר מתחת רגליו של רבי חנינא (לעשות לו מכשפות, רש"י) ואמר לה רבי חנינא: אם תצליחי – עשי, שאיני חושש. "אין עוד מלבדו" ואין בכשפים שום ממשות. ראו שם דברי רבי יוחנן: למה נקרא שמם כשפים – שמכחישים פמליא של מעלה וכן דרשת ר' חייא בר אבא שם שלהט החרב המתהפכת המונעת את החזרה לגן עדן היא מעשה כשפים. אך מה שחשוב לעניינינו הוא פירוש תורת חיים שם (ר' אברהם חיים ב"ר נפתלי צבי הירש שור, גליציה, מאה 16-17) שמקשר את כל העניין עם הנושא שלנו ואלה דבריו: "נראה משום דקאי איציאת מצרים, דרישא דקרא דכתיב: או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך. סיפא דקרא: אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו ... לפי שמצרים היתה מלאה כשפים כדאמרינן גבי יוסף תבן אתה מכניס לעפריים וכו' ואין עבד היה יכול לצאת ממצרים מפני כשפים. ועתה יצאו ששים רבוא שלא הועילו הכשפים. לכך אמר: אין עוד מלבדו אפילו כשפים". כל תהליך יציאת מצרים הוא "גמילה" של עם ישראל מהאמונה בכשפים לה הורגל במצרים. ואת זאת יש לעשות בהתנגשות חזיתית עם כשפי מצרים ואמונותיה האליליות. וכדברי מדרש משלי (בובר) פרשה כז: "ברזל בברזל יחד. זה משה ופרעה הרשע, שהיו מתנקשים זה עם זה בדברים. דבר אחר: זה מקלו של אהרן וחרטומי מצרים שהיו מתנקשין זה עם זה בכשפים". ובהדרגה, תצא ידו של אלהי ישראל על העליונה ויראו כולם ש"מעשי אלהים גדולים מהם". כניעתו של רבי חנינא לחשש כישוף של האשה, כמוה כהכחשת יציאת מצרים! ראו דברינו אין עוד מלבדו בפרשת ואתחנן. ועדיין, המשפט "אפילו לדבר כשפים" צריך עיון. מה פשר "אפילו" זה?
- ראו נוסח מדרש תנחומא (בובר) פרשת וארא סימן יג ממנו משתמע שתביעה זו של פרעה הייתה חלק מהקושי הצפוי מראש: "בתחילה הוא מדבר עליכם בקושי, ואין לשון ידבר אלא לשון קושי", אבל מהמשך המדרש בשמות רבה משמע שאין כאן רק עניין של קושי, אלא דבר ראוי ונכון, לפחות מבחינתו של פרעה: "כהוגן הוא מדבר תנו לכם מופת". ראו בראשית רבה צ ב, ויקרא רבה כד ט מה לומדים מפרעה הרשע! ובין השיטין עולה שאלה צדדית, אך חשובה, שמעט מדרשים ופרשנים מתייחסים אליה, מדוע הוא אומר: "תנו לכם מופת", למה לא: "תנו לי מופת". האם שגרת לשון היא זו או שיש כאן כוונה מכוונת.
- וכן בקשו סימן אליהו וגדעון, נוסף על חזקיהו וחנניה מישאל ועזריה המוזכרים להלן.
- מדרש זה מצדיק את בקשת המופת שפרעה מבקש ממשה ואהרון. אין זה אלא טבעי לבקש סימן. חיובי עוד יותר הוא מדרש תנחומא (בובר) בפרשתנו סימן יג: "אמר הקב"ה: למחר אני מוציא בני ממצרים ונותן להם התורה, וכתיב בה כי יקום בקרבך נביא וגו' (דברים יג ב), בדין הוא שיהא תובע אתכם ואומר לכם תנו לכם מופת". יש כאן קישור מעניין עם פרשת הנביא בספר דברים, פרשת ראה. (אלא ששם מדובר בנביא שקר שמצווה לעבור על דברי התורה ומדרש זה צריך עיון). ראו דברינו ונתן אליך אות או מופת בפרשת ראה, וראו גם איך נכיר נביא אמת בפרשת שופטים. חזרה לענייננו. ראו רמב"ן בפרשת השבוע שעבר, שמות ה ד, אשר מסביר שבפעם הראשונה שבאו משה ואהרון לפני פרעה הוא שלח אותם מעל פניו: "לכו לסבלותיכם". וכאן דווקא נהג בהם בכבוד: "ושבו משה ואהרן לפניו (להלן ז י), ואמר להם פרעה תנו לכם מופת, ועשו כן, אז היו בעיניו כחרטומים ומכשפים וחכמים, ונהג בהם כבוד, ומעת החלו המכות עליו נהג בהם מורא גדול". בקשת המופת ונתינתו העלו את יחסי פרעה ומשה על מסלול אחר – מסלול לעומתי אך גם מכובד – זו השפה שפרעה מכיר ומוקיר. ראו שוב דברינו לחלוק כבוד למלכות בפרשה זו.
- פירוש ספורנו מקשר את האותות שעושה משה כאן לעיני פרעה עם האותות שעשה, בפרשת השבוע שעבר, לעיני בני ישראל. לפי דבריו, יש הבדל בין "אות" ל"מופת" ובקשת פרעה למופת היא כנה ולגיטימית. אות מטרתו להעיד על השליח (משה) בשביל בני ישראל ואילו מופת בא להעיד על המשלח (הקב"ה) בשביל פרעה. אבל בהמשך מסיים שם ספורנו ואומר: "ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו אות ומופת ביחס לאנשים מתחלפים". היינו שהשלכת המטה נעשה גם לבני ישראל כ"אות" וגם כלפי פרעה כ"מופת". ורמב"ן בשמות ד כא מקשר עוד יותר את שני האירועים ואומר: "ויש לפרש, ראה כל שלשת המופתים האלה אשר שמתי בידך לעשותם לישראל ותעשה אותם גם כן לפני פרעה. בעבור שידע פרעה כי זקני העם המבקשים ממנו לשלחם על פי ה' יאמרו כן, ולא יעליל עליהם. וכן עשה משה אע"פ שלא נכתב". האותות והמופתים מכוונים הן למצרים והן לבני ישראל, באופן דומה אך שונה. ובנושא זה כבר שלחנו את ידינו בדף למי האותות האלה?
- למה שפרעה בכלל יבקש מופת? ואם יביאו לו מופת אמיתי, ישנה את דעתו? יוותר על עבדיו?
- נראה שגם את פרשנות אברבנאל ניתן לצרף למדרש שמות רבה ט א הנ"ל (ולספורנו) שבקשת המופת של פרעה היא כנה וחיובית. זאת ועוד, פרעה כבר מוכן להכיר באלוהי ישראל, רק מבקש לדעת שאכן משה ואהרון הם שלוחיו. אברבנאל יוצר קשר אמיץ בין בקשת פרעה למופת ובין פרשת הנביא בספר דברים, בדומה למדרש תנחומא (בובר) שהבאנו בהערה 12: "אמר הקב"ה: למחר אני מוציא בני ממצרים ונותן להם התורה, וכתיב בה כי יקום בקרבך נביא וגו' (דברים יג ב), בדין הוא שיהא תובע אתכם ואומר לכם תנו לכם מופת" (מדרש שלא ברור אם אברבנאל ראה אותו). אבל עם שאר המדרשים שהבאנו, המציינים את "מלחמת הכשפים" אין אברבנאל וספורנו יכולים להסכים, שהרי את זה בדיוק פרעה רוצה לוודא "שהם נביאים ושרוח השם דבר בם. ושאינם מכשפים חרטומים אשפים ומשאר המלאכות". אם כן, מה השתבש? מה קרה? האם המופת לא היה מספיק מופתי ומשכנע? האם חזר בו פרעה? האם לכתחילה לא הייתה בקשתו כנה כמו שאברבנאל מציע? הדברים צריכים עיון ועכ"פ, הרי לנו הסבר למילה "לכם". מדוע "תנו לכם מופת"? כדי שתאמנו ותוכיחו שאכן אתם שלוחי אלוהי ישראל.
- אנחנו עוסקים כל הזמן בפרעה הדורש: "תנו לכם מופת" ובה בעת מכביד את לבו, וכן בעימות שפורץ בין משה ואהרון וחרטומי מצרים, מהם משתלשלות כל עשרת המכות, שלב אחרי שלב, במעלות ומורדות של הכבדת לב פרעה. אך מה עם בני ישראל? מה השפעת כל זה עליהם? מדרש זה מחזיר אותנו לפרקים ה ו בפרשת שמות, לתחילת התהליך. כלפי חוץ, כלפי פרעה, המטרה היא: "למען רבות מופתי בארץ מצרים". אבל כלפי פנים, לצורך האמנת העם במשה כנביא, לא: אין בעצם צורך באותות! ראו כל הפסוקים בקבלת השליחות ע"י משה, שמות פרק ג, שהקב"ה בכלל לא מציע לו אותות ומופתים ו"כשפים", רק "נפלאות" ולצורך מעשי של הוצאת העם: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (שמות ג יט-כ) – הכל לצורך הוצאת העם ממצרים. אבל לא לצורך האמנת העם. רק בפרק ד לאחר שמשה מטיל ספק בהאמנת העם הוא מקבל אותות ומופתים (אחד מהם נחשב עונש למשה על שאמר "והן לא יאמינו לי"). אהרון אכן עושה את האותות, אבל העם, אומר המדרש, לא זקוק להם. העם מאמין לשמיעה, לאמירה "פקוד פקדתי" שהיא מסורת וקבלה מאבותם, לא לראייה ולמחזה האותות. ראו איך המדרש מדקדק בפסוקים ל לא בסוף פרק ד. אהרון עושה את האותות (פסוק ל), אבל העם מאמין על השמיעה (פסוק לא). (מדרש זה מקפל בתוכו את הנושא המרתק של עימות השקפת העולם היהודית של שמיעה ומסורת מול התרבות היוונית הליניסטית רומאית של מתן עדיפות גבוהה לאסתטיקה החזותית, אך זה עניין אחר). כך לפחות התחיל התהליך וכך היה צריך להימשך, מצד בני ישראל. ועדיין: "ויעש האותות לעיני העם" לחיזוק האמונה במשה ואהרון כשליחים וללא חשש שייחשבו ככישופים. פרעה הוא שמקשר את האותות לכשפים של מצרים.
- דברים נחרצים אלה של הרמב"ם כתובים בנושא קבלת נביא או דחייתו, בעיקר בהשוואת דבריו עם נבואת משה שהיא מעל לכל. ראו בדומה דברי ספר העיקרים מאמר שלישי פרק יט כשהוא דן באופן קבלת נביא אמת (אימות בלשונו), דוגמת אליהו, לאחר משה: " ... והאימות הזה אי אפשר שיהיה מצד עשית אותות ומופתים, אחר שנמצא אנשים הרבה זולת הנביאים עושים אות או מופת אם בלהט ואם בכשוף כחרטומי מצרים או באיזו ידיעה אחרת. ועוד שאחר שנמצא הנביאים שאינם שלוחים לתת תורה על ידם עושים אותות ומופתים, מי יאמר שהאות או המופת הנעשה על יד האיש הזה הוא להורות על שליחותו להינתן דת על ידו ... ולזה הוא מבואר שאין האות או המופת ראיה על שליחות השליח". איזה אות מציע הקב"ה למשה בתחילת דבריו עמו בסנה? רק זה: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". ראו איך מפתח רעיון זה רמב"ן בפירושו לשמות ג יג! פסוקים אלה, וכן מדרש שמות רבה ה יג הקודם, הם סיוע עצום לשיטת הרמב"ם לעיל בדבר ההאמנה של מעמד הר סיני, אך לא הוא או מי מנושאי כליו מביאים אותם. האם אכן במעמד הר סיני נעקרו כליל כשפי מצרים ושאר אמונות אליליות של אבותינו שהיו עובדי עבודה זרה? כשעם ישראל חוטא בעגל, מיד לאחר מתן תורה, מסנגר עליו ר' יודן בר גוריאי בשם ר' אחא ואומר: "חרטומי מצרים עשו להם כשפים והיה נראה כמרטט לפניהם" (שמות רבה (שנאן) פד ג). אבל אי אפשר להאשים את הערב רב ואת חרטומי מצרים לאורך דורות ושנים. נראה שתהליך ההשתחררות מכשפי מצרים הוא ארוך ונמשך עד זמן בית שני, המשנה והתלמוד, ימי הביניים, אם לא מאוחר יותר, ואולי גם עד ימינו.
- ובזכות זה זכה משה שהקב"ה עצמו התעסק בקבורתו, ראו במדרש שם.
- ראו במקבילה בגמרא סוטה יג ע"א: "ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר, כדי שיתברכו מימיו". בדיוק מה שחשש יעקב שיעשו ממנו עבודה זרה וביקש למהר לקוברו בארץ. ולדמותה הפלאית של סרח או שמא שרח בת אשר כבר הקדשנו דף מיוחד בפרשת פנחס.
- בני ישראל עסוקים בכסף וזהב ובניצול מצרים ואילו משה עסוק בעקירת העבודה הזרה שעשו המצרים מיוסף, בגאולת עצמותיו מהכשפים של מצרים, בהשתקת כלבי הכישוף המוזהבים שהתקינו חרטומי מצרים סביב מקום שקיעת ארונו של יוסף בנילוס. בני ישראל אינם שותפים למעשה סימבולי זה החותם את היציאה ממצרים, הם עסוקים בכסף וזהב. אולי גם מכאן שורש חטא העגל. ועניין כלבי האמת שאינם נובחים מול כלבי השקר שנובחים צריך עיון ונשמח לשמוע דברי חכמים ולהוסיף לקח.