פרשות השבוע

מים ראשונים: לדרוש על "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", נשמע כתרתי דסתרי. שהרי מאמר זה אומר בפשטות: כלך לך אצל מילות הפסוקים והנח לדרשות. אך היא הנותנת, שיש לדרוש וללמוד גם אמירה "פשוטה" זו: האם המקרא כפשוטו הוא העיקר והדרשות – כבודן במקומן מונח; או ההפך, לצד הדרשות שהן העיקר ומהן לומדים הלכה, אגדה ומוסר חכמים, יש תזכורת לא לשכוח גם את הפשט, גם אם לא בא ללמדנו דבר מלבד הבנת המקרא. כי גם זה חשוב. בוודאי שלא נוכל להקיף נושא גדול זה בגיליון קצר לפרשת השבוע, רק נטעם מעט מן הדבש ויאורו עינינו (שמואל א יד כט). והקשר לפרשת השבוע יובהר מיד. שוב, חזרנו והרחבנו נושא זה בדברינו פשוטו של מקרא בפרשת חיי שרה.

רשב"ם בראשית פרק לז פסוק א – הפשטות המתחדשים

אלה תולדות יעקב – ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין, על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלושים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, ועל ידי שלוש עשרה מידות של ר' ישמעאל.¹ והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון.² וגם אמרו: העוסק במקרא – מדה ואינה מדה, העוסק בתלמוד – אין לך מדה גדולה מזו.³ ומתוך כך, לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות …⁴ וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים.⁵

רש"י בראשית פרק לז פסוק יז – אגדה לצד פשט

נסעו מזה – הסיעו עצמן מן האחוה: נלכה דותינה – לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו.⁶

רמב"ן בראשית פרק לז – לשון המשמש לשני פנים

נסעו מזה – הסיעו עצמן מן האחוה. נלכה דותינה, לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, לשון ר' שלמה. ואין הכונה לרבותינו שיפרש לו האיש נסעו מזה מן האחוה והלכו לעורר עליך דינין ותרעומות, שאם כן היה נמנע ללכת ולא היה מסכן בעצמו. אבל הכונה להם כי האיש גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת, ואמר לשון משמש לשני פנים, ושניהם אמת. והוא לא הבין הנסתר בו, והלך אחר הנגלה ממנו, וילך אחר אחיו וימצאם בדותן כאשר אמר לו. ודרשו זה, מפני שהאיש הזה הוא מלאך ואם כן יודע הוא אנה הם, ולמה לא אמר הנם בדותן, ואמר כמסתפק ששמע מהם שילכו שם ואינו יודע אנה הם עתה? ולכן יעשו מדרש במאמרו.⁷

אבן עזרא הקדמה לתורה – הדרך הרביעית קרובה אל הנקודה

הדרך הרביעית, קרובה אל הנקודה, ורדפו אחריה אגודה. זאת דרך החכמים, בארצות יונים ואדומים, שלא יביטו אל משקל מאזנים, רק יסמכו על דרך דרש כלקח טוב ואור עיניים … וכולם כנגד הגוף הפשוט הם כמלבושים. וקדמונינו זכרם לברכה אמרו על ככה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו.⁸

רש"י שמות פרק יב – הפשט העדיף

החודש הזה – הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי.⁹

רש"י שיר השירים פרק א – לתפוש משמעות המקרא והדרשות ישובצו בפסוקים

הקדמה – "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" (תהלים סב יב) – מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, וסוף דבר אין לך מקרא יוצא מידי פשוטו ומשמעו.¹⁰ ואף על פי שדברו הנביאים דבריהם בדוגמא, צריך ליישב הדוגמא על אופניה ועל סדרה, כמו שהמקראות סדורים זה אחר זה. וראיתי לספר הזה כמה מדרשי אגדה. יש סודרים כל הספר הזה במדרש אחד, ויש מפוזרים בכמה מדרשי אגדה. ויש מקראות לבדם ואינם מתיישבים על לשון המקרא וסדר המקראות.¹¹ ואמרתי בלבי לתפוש משמעות המקרא, ליישב ביאורם על סדרם, והמדרשות מרבותינו אקבעם מדרש ומדרש איש איש במקומו.¹²

מסכת שבת דף סג עמוד א – אחרי שלמד את כל הש"ס גילה את הפשט

משנה. לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח, ואם יצא – חייב חטאת. רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי, שנאמר: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב ד).

גמרא. …¹³ מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו? דכתיב: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ" (תהלים מה ד) אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב! – אמר ליה: אין מקרא יוצא מידי פשוטו.¹⁴ אמר רב כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא.¹⁵ מאי קא משמע לן? – דליגמר איניש, והדר ליסבר.¹⁶

מסכת יבמות דף כד עמוד א – הוצאה גמורה מהפשט

"יקום על שם אחיו" – לנחלה.¹⁷ אתה אומר: לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף – קורין אותו יוסף, יוחנן – קורין אותו יוחנן? נאמר כאן: "יקום על שם אחיו", ונאמר להלן: "על שם אחיהם ייקראו בנחלתם" (בראשית מח ו), מה "שם" האמור להלן נחלה, אף "שם" האמור כאן לנחלה …¹⁸  אמר רבא: אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי.¹⁹

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק כט – ע"ג הפשט למה לא נביא מדרש נאה?

"וירא והנה באר בשדה" – אמרו רבותינו ז"ל: אין המקרא יוצא מידי פשוטו. אעפ"כ רצו הדרשנים להרחיב המקרא, ולדרוש עליו מה שהיה בעולם, ולהגיד שהקב"ה מגיד מראשית אחרית, ולהודיע לנו ששיחת האבות כמה עניני מצות יש בהן. וכן פתר ר' חמא בר חנינא בבראשית רבה פסוק זה בשלשה עניינים: הראשון, והנה באר בשדה – זו הבאר שהיה לישראל במדבר, והנה שם שלשה עדרי צאן – משה ואהרן ומרים, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים – שכל ישראל מושכין לדגלם לאהליהם: והאבן גדולה על פי הבאר. כמלוא פי כברה היה בה.²⁰

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית א כז-כח – הפשט מוקדם ומאוחר, תמצית והרחבה

ויברא אלהים את האדם בצלמו … זכר ונקבה ברא אותם". אמרו רבותינו ז"ל, כי כשנברא אדם הראשון בשני פרצופין נברא, שנאמר אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה), לפיכך הוצרך לומר אעשה לו עזר כנגדו, מכלל דעד השתא לא היה כנגדו. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, כי זה שאמר זכר ונקבה מוקדם ומאוחר הוא, על הפרשה שנאמרה למטה בלא טוב היות האדם לבדו כי עשה אדם וחוה אחרי כן, והנה קיצר הענין ואמר זכר ונקבה, כי רצה לחתום במעשה ששת הימים, ואחר כך פירש מעשה חוה, בשעה שהביא כל החיה וכל הבהמה אל האדם כי אמר ולאדם לא מצא עזר כנגדו.²¹

תורה תמימה במדבר פרק ז פסוק י – לעשות ציונים לתורה

בכתף ישאו – ממשמע שנאמר בכתף איני יודע שישאו, מה תלמוד לומר ישאו? אלא אין ישאו אלא לשון שירה, וכה"א (תהלים פ"א) שאו זמרה, מכאן רמז לעיקר שירת לוים מן התורה [גמרא ערכין יא א].²²

כבר כתבנו כמה פעמים בחיבורנו מענין דרשות אגדיות כאלה, שאין כונת חז"ל לפרש פשטות הכתוב במובן דרשה זו, יען כי באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכמו הכא שבודאי הכוונה בכתף ישאו, נשיאת הארון. אלא שחז"ל … נתנו לו רמז בתורה שיהיה להם סימן לזכרון הדבר. יען כי כן הוא מטבע סגולת הזיכרון, שאם יש לו על מה להסמיך נזכר. וכמו שאמרו חז"ל: עשה ציונים לתורה. ולקמן בפרשת חקת בפסוק וממדבר מתנה … ואף הכא בענין חיוב שירה בלוים שאינו מפורש בתורה רק מקובל מסיני, סמכו חז"ל לזכרון הדבר ברמז לשון בתורה … וכן באו בגמרא כאן כמה דרשות בענין זה, וכולן הן לתכלית הנרצה המבואר.²³

ספר מצוות גדול לאוין סימן עה

כשם שמצוה לענג בשבת ולכבדו, כך כל ימים טובים, שנאמר: "ולקדוש י"י מכובד". וכל ימים טובים נאמר בהן מקראי קדש. וכן תניא (פסחים קיח א) כל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה (ע"פ רמב"ם יום טוב פ"ו הלכה טז), ואסמכוה אהאי קרא (שמות לד יז) אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור. שבעת ימי פסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולן אסורין בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו, שנאמר: ושמחת בחגך וגומר. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארים בהלכות חגיגה (עשה רכט), יש בכלל השמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו (לשון רמב"ם שם הלכה יז ע"ש), שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. כיצד? הקטנים נותן להם קליות ומגדנות ואגוזים, והנשים קונה להן בגדים [נאים] ותכשיטין כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין (רמב"ם שם הלכה יח ע"ש).²⁴

 

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: ראה הביטוי "כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל" בפירוש תוספות יום טוב לדברי רבן גמליאל, מסכת אבות פרק ב משנה ו: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון" (על שהרגת הרגוך וסוף הורגיך שיהרגו). ראה דבריו המורכבים שם על סבב הרציחות בעולם. האם מרוב עיסוק בתלמוד צריך להזכיר שלא רק "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". אלא גם "אין משנה יוצאת מידי משמעה"? ואנו מוסיפים שגם "אין מדרש יוצא ממדרשו" ושהביטוי "דברה תורה בלשון בני אדם" (או "כדרכה" בלשון הירושלמי) נאמר בהקשר להלכה וזו שיטת ר' ישמעאל שר' עקיבא חולק עליה. באגדה, פשיטא שהתורה מדברת בלשון בני אדםלשם הנהגת מוסר, דרך ארץ והליכות חיים (גם אם מקצת מהדרשות מורכבות ומועצמות – ראו דברינו המדרש המעצים בדפים המיוחדים.

מים אחרונים 2: ראה שוב לשון רשב"ם שהבאנו בראש דברינו: "והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא". נראה שהוא מגן על העיסוק בפרשנות המקרא, שפרץ במלוא עוזו בסוף האלף הראשון, תחילת השני (לספירה הכללית), ומסביר מדוע נפקד מקומה של פרשנות המקרא אצל "הראשונים", קרי: תנאים, אמוראים, סבוראים ואף גאונים (להוציא רס"ג). ובאמת, זו שאלה נכבדה שמן הסתם עסקו בה רבים וטובים: מה פשר תופעת פרשני המקרא מתחילת האלף השני לספירה הכללית, במקביל בצרפת (רש"י, רשב"ם, בכור שור, בעלי התוספות, חזקוני), בספרד (אבן עזרא, רמב"ן, רבי בחיי בן אשר) ובפרובנס (משפחת קמחי לדורותיה). מה גרם דווקא בתקופה זו לגדולי ישראל לאמץ בחום את ספר הספרים ולהקדיש לו פירושים באופן שיטתי ומסודר והרבה על דרך הפשט, מה שלא טרחו לעשות חכמי הדורות הקודמים? אפשר שהעניין קשור בעימותים עם הקראים ועם הנוצרים והמוסלמים, וכל המחכימנו בעניין זה יבוא על התודה והברכה. ולאחרונה (2021) יצא לאור ספרה של אביגיל ראק ז"ל, פרשני המקרא שסוקר בתמצית 22 פרשני מקרא לאורך כל הדורות ומתייחס גם לנקודה זו, מומלץ בחום. נעזרנו בו בשדרוג ושיפור דף זה.