- בפסוקים אלה מסתיימת פרשת השבוע וסיפור העקידה החותם אותה. נראה שיש כאן מעין 'נפילת מתח' אחרי הדרמה הגדולה של סיפור העקידה. כנגד: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם", עומד: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ", איזה ניגוד! מה פשר פרשה קטנה זו אחרי סיפור העקידה? בקריאת התורה הקדומה בארץ ישראל בה המשיכו לתוך פרשת חיי שרה: מות שרה וקניית מערת המכפלה, השתרבבה 'פרשה קטנה זו' בין שני סיפורים מרכזיים שיש ביניהם רצף מתבקש. ראה דברינו חיי שרה – מחיר העקידה. מה פשר פרשת 'בית נחור' בין 'הסיפורים הגדולים' שלפניה ולאחריה? ואם תאמר עניין אחר הוא ואין לו כל קשר לעקידה שהרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה", למה בקריאת התורה ביום שני של ראש השנה, שם סיפור העקידה הוא נושא הקריאה המרכזי, אנו ממשיכים ו"מקנחים" את סיפור מסירות הנפש של יצחק ואברהם בפסוק: "וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה"?
- זה מה שהיה למשה לכתוב? שואל מנשה.
- כן, עונה בת הקול. זו בדיוק כוונת התורה. לשלב 'פרשות גדולות' עם 'פרשות קטנות' וללמדנו שאין קטן וגדול בתורה. "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ומניית אלופי אדום כולל הסיפור על "עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו" – הכל תורה אחת היא. וכך גם בפרשתנו. מי שכתב "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחר" במקום "אחד", פסל את ספר התורה בדיוק כמו מי שכתב "אנה אשר מצא את הימים" במקום "ענה". ראה ויקרא רבה יט ב.
- מריבוי של וא"ו או ה"א במילים "וזה" או "הטמא" בפסוק בפרשת שמיני: "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ" (ויקרא יא כט). ראה שם המדרש המלא בקטע שהשמטנו.
- אם איננו מסתפקים בתשובה למנשה, ננסה ללכת בכיוון שמציע מדרש זה ולחפש בפסוקים לעיל "שיחת עבדי בתי אבות", מוסר כללי ואת דרך הארץ שקדמה לתורה (עפ"י מדרש זה "קדמה" לא רק בזמן, אלא גם קדמה וקודמת בחשיבותה ובהשקעה בה). ברוח זו, ננסה למצוא 'מסר מסתתר' בין קפלי הפסוקים של 'בית נחור' שלאחר העקידה.
- הצעת רש"י, בעקבות בראשית רבה (נז א), היא ש'פרשת בית נחור' הצמודה לסיפור העקדה, באה להזכיר את רבקה שעתידה להינשא ליצחק (שזה עתה ניצל מהשחיטה) להביא להמשכיות וחיים מחודשים לבית אברהם – לאחר שאברהם כבר היה מוכן בעקבות העקידה להשיא את יצחק לבנות הארץ: "ומה איכפת לי מיוחסין?" כלשון בראשית רבה. לשיטה זו מצטרפים פרשנים רבים, כגון רד"ק, שאומר: "גם היא - כמו שילדה לך שרה, כן ילדה לך מלכה לנחור אלה הבנים ... ונכתב הספור הזה בתולדות נחור מאשתו מלכה ומפלגשו ראומה, לכבוד אברהם אבינו ולספר בכלל תולדות רבקה". ואבן עזרא מוסיף: "יחוס רבקה ורחל ולאה". ובקריאת התורה בארץ ישראל שקראו פרשה קטנה זו בין העקדה ובין חיי שרה, הכל לכבודה של רבקה – היא הדבק המחבר בין סיפור העקידה ופרשת חיי שרה בה פסק הענן הקשור על פתח האוהל, סוגרו הדלתות הפתוחות לרווחה, כבה הנר הדולק מליל שבת לליל שבת ופסקה הברכה בעיסה. וכשבאה רבקה חזרה כל אותה הרווחה. ראה מדרש בראשית רבה ס טז.
- בין בית אברהם ובית נחור יש קשר משפחתי אמיץ. מלכה אשת נחור ושרה אשת אברהם, הן אחיות, בנות הרן שמת ונישאו לדודיהם, היו שתיהן עקרות (גנטיקה משותפת, וכן רבקה וכן רחל) וזכו לפרי בטן בערוב ימיהן. נחור ואברהם נושאים לנשים את בנותיו של הרן אחיהם שמת באור כשדים (מעין ייבום של דודים?) – נחור את מלכה ואברהם את שרי שהיא עפ"י המדרש יסכה בשמה האחר (מגילה יד ע"א, סנהדרין סט ע"ב). אם כך, אולי לא רק בשל רבקה נכתבה פרשה זו, אולי יש קשר רחב יותר של אחים (אם לא אחווה) בין בית אברהם ובית נחור.
- רמב"ן אכן מרחיב את הקשר ומדבריו למדנו שלא רק רבקה הייתה ראויה, אלא כלל משפחת נחור. ראה גם פירוש רבי בחיי בן אשר, בראשית כב כ: "והשוה הכתוב משפחת נחור למשפחת אברהם. וזכרון כל היחוסין אלו והספור בפרשה כדי שיזכיר את רבקה, ולהודיע כי רבקה אשר יצא ממנה יעקב היתה מבית אביו של אברהם ומשפחתו, וכל זה לבאר כי בני נחור ראוים הם להדבק בזרעו של אברהם, הדבקים בהקב"ה, כענין שכתוב: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד)". לא רק רבקה, כל משפחת נחור ראויה לחיבור עם בית אברהם! ראה איזו קריאה חדשנית מציע רבי בחיי לפסוק בספר דברים: אתם, בית אברהם, הדבקים בה' אלוהיכם, יש לכם חיים עם בני משפחתכם כולם – קרבו אותם אליכם. כל פרשת נחור כפי שכינינו אותה, באה כהכנה לשליחות העבד לקחת אשה ליצחק "מבית אבי", מאחיו נחור ומלכה אשתו (אחותה של שרה, שתיהן בנותיו של הרן שאת לוט בנו אימץ אברהם). בכך גם מקבל הדו-שיח של העבד (אליעזר) עם אברהם, בשליחות למצוא אשה ליצחק כמתואר בפרק כד, פירוש חדש. מה אם "לא תאבה האישה ללכת אחרי" שואל העבד. עונה לו אברהם: "ה' אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ... הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם". אין הדבר תלוי רק בבת אחת, כל בנות נחור ומלכה ראויות. וזכתה רבקה בשל מעשה החסד שלה (והעבר שעשה ניחוש אולי לא פעל כראוי, ראה דברינו נחש אליעזר בפרשת חיי שרה).
- נשוב ונעיין בפסוקים אלה החותמים את פרשת נח ומסכמים את "תולדות תרח" כמבוא לתולדות תולדותיו: אברהם, יצחק ויעקב, שהם עיקר ספר בראשית. תרח הוא שיוצא למסע לארץ כנען ולוקח איתו את אברהם ואת לוט נכדו איתו. נעדרים הרן שנפטר באור כשדים (שנהרג משום שתמך באברהם, ראה בראשית רבה לח יג, רש"י בראשית יא כח) ונחור. איפה נחור? למה לא הלך עם אביו ומשפחתו?
- פסוק זה פותח פרשה חדשה בקריאת התורה (הבבלית) שלנו, פרשת לך לך, גם סדר חדש בקריאת התורה הקדומה בארץ ישראל ופרק חדש בחלוקת התורה לפרקים. המדרש מתעמת עם רושם זה.
- שבסוף הפרשה הסדר והפרק הקודמים! למרות החלוקות הנ"ל ועבר שבוע מקריאת התורה בשבת הקודמת, אל לנו לטעות ולחשוב שכאן מתחיל סיפור חדש לגמרי.
- שתרח חי עוד 65 שנה אחרי שאברהם יצא מחרן לארץ כנען והוא נשאר בחרן. אברהם נולד כאשר תרח היה בן שבעים ויצא מחרן כאשר הוא היה בן שבעים, היינו כאשר תרח היה בן 140. ותרח נפטר בגיל 205. ראה דברינו תרח סבנו בפרשת לך לך.
- על שאלה זו של המדרש, כבר העיר רמב"ן בפירושו לבראשית יא לב שאיו זו שאלה, שהרי: "זה מנהג כל הכתוב לספר חיי האב והולידו ומיתתו ואח"כ מתחיל בעניין הבן, בכל הדורות". אבל למדרש יש דרשה לדרוש כאן ואנו נמשיך איתו.
- דרשות נאות וכתרים רבים נקשרו ע"י הדרשנים לפסוק "לך לך", לציווי לאברהם לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו ולצאת למסע "אל הארץ אשר אראך"; דרשות שגם קושרות ציווי זה עם מאבקו של אברהם באלילי מסופוטמיה והעימות שלו (עפ"י המדרש) עם נמרוד. ראה דברינו אברהם ונמרוד בפרשת לך לך. אבל חלקם אולי לא שמים לב שאת המסע החל תרח! כאשר היעד הוא ארץ כנען. "לך לך" הוא ציווי לאברהם להמשיך במסע ולא להתפתות לעצירה בחרן, גם במחיר 'נטישת' אביו שלא רצה או שלא היה יכול להשלים את המסע שהוא התחיל. חרן נתגלתה לתרח כמקום נח לגור בו (ורחוק מספיק מנמרוד ואור כשדים). בא מדרש זה ומעורר את השאלה: כיצד זה הניח אברהם את תרח אביו בחרן ובחר להישמע לציווי "לך לך" על פני מצוות כיבוד אב ואם? התשובה שהוא נותן היא כפולה: האחת, שתרח היה רשע ורשעים נחשבים כמתים; והשנייה, שבמידה מסוימת סותרת את הראשונה, שלפיכך הקדימה התורה לספר את מות תרח בסוף פרשת נח והעלימה את חשבון השנים. ראה פירוש רש"י לפסוק החותם את פרשת נח, בראשית יא לב: "וימת תרח בחרן" שמתמצת מדרש זה. לא נכנס כאן לדיון על דמותו של תרח. ראה שוב דברינו תרח סבנו בפרשה זו שם הראינו שאדרבא, עפ"י מדרשים אחרים תרח הגן על אברהם בנו שובר הפסלים מפני נמרוד, ויציאתו את אור כשדים הייתה בגלל מעשיו של אברהם! גם בפשט המקרא אין שום מקור לרשעותו של תרח מלבד שהיה עובד פסילים ככל אנשי אותו הדור, כולל אברהם עצמו טרם שפילס דרכו לאמונה (בדברינו דרכו של אברהם לאמונה בבורא עולם בפרשת לך לך). לא ניכנס גם לדילמה המוסרית של כיבוד אב ואם מול העלייה לארץ (נושא רגיש בדורות האחרונים) ולהכרעתו הברורה של אברהם. כאן, דיינו במה שהמקרא מכסה, והמדרש מגלה, שתרח חי שנים רבות לבד בחרן. הרן מת על פני תרח עוד קודם, נחור נשאר מאחור באור כשדים ואברהם המשיך במסע לארץ כנען. מי נשאר לסעוד את סבא תרח?
- לאן הולך עבד אברהם למצוא אשה ליצחק? היכן הוא "ארצי ומולדתי" שאברהם משביע את העבד ללכת אך ורק לשם, ככתוב בראשית כד ד: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק"? היכן הוא "ארם נהריים" והיכן היא "עיר נחור"? באים הפסוקים בפרשת ויצא כאשר יעקב נשלח ע"י רבקה אמו ומגלים לנו שמקום זה הוא חרן. יצחק ורבקה שולחים את יעקב: "פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו" (בראשית כח ה), ויעקב פוגש את הרועים ושואל אותם: "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם?" – "וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ" (בראשית כט ד). והוא חוזר ומוודא שאכן הגיע אל בית נחור: "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ". הרי לנו שבשלב מסוים נחור עובר לחרן וכל כך עד שבפי בית אברהם היא נקראת: "עיר נחור"! גם אבן עזרא בפירושו לבראשית יא כו מעלה את האפשרות שנחור בא אל חרן "אחר אביו". איך ומתי ומדוע נדד נחור אחרי בית אביו לחרן לאחר שבתחילת המסע לא יצא איתם? כיצד ומתי אם בכלל נודע זאת לאברהם, עד שידע לשלוח את העבד לשם? (ועניין כינוי חרן ע"י אברהם: "ארצי ומולדתי", ניחא "בית אבי", ושליחת העבד למצוא אשה מאותו מקום שעליו נאמר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", הוא נושא לפעם אחרת).
- כבר הרחבנו לדון במדרש/פירוש זה בדברינו תרח סבנו בפרשת לך לך וכאן נביא את הדברים בתמצית. בחשבון שעושה רש"י בפירושו לבראשית יא לב, יוצא שתרח האריך לחיות עוד שישים שנה לאחר שאברהם יצא לארץ כנען והוא בן שבעים וחמש (בראשית יב ד). לפי חשבון זה אגב, תרח נפטר שנתיים לפני שאברהם קבר את שרה ועפ"י בראשית רבה נח ה, שלושה אירועים קרו לאברהם בפרק זמן קצר: עקידת יצחק בנו, מות תרח אביו ומות שרה אשתו (האם נכח אברהם בקבורתו של תרח וליווה אותו בדרכו האחרונה? גם את זאת כסתה התורה). אבל על פי מדרש סדר עולם רבה פרק א שמצוטט במדרש שכל טוב, אברהם יוצא מחרן בגיל שבעים, כאשר תרח בן שישים וחמש! מה נעשה עם אותם חמש שנים הפרש וכיצד נגשר על שתי השיטות האלה? פתרון שמצאו מספר פרשנים ומדרשים, ובהם מדרש שכל טוב זה (ראה גם פסיקתא זוטרתא בתחילת פרשת לך לך), הוא שאברהם יצא פעמיים מחרן! יצא בגיל שבעים, חזר לאחר שנה לחרן לראות את שלום אביו, אולי לנסות לשכנע אותו להצטרף אליו; שהה איתו חמש שנים ויצא שוב חזרה לארץ כנען בגיל שבעים וחמש. לפי שיטה זו אגב, החזרה לחרן הייתה מיד לאחר ברית בין הבתרים, ההבטחה על הארץ, חזון הגלות (למצרים) וההבטחה: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום". אמירה זו יש בה יותר מרמז לאברהם: לך תבקר את אבותיך שהשארת בחרן וראה את שלומם. ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת לך לך פרק יב סימן א שתרח נחשב כמת בגלל הפרידה מאברהם: "לפי שנפרד ממנו אברהם כאילו מת, ולכך כתוב וימת תרח". חמש שנים סעד אברהם את תרח אביו, אך בסופם עזב את אביו בשנית וחזר לארץ כנען בלעדיו. שוב גבר הציווי "לך לך" על פני כיבוד אב ואם וסיעודם לעת זקנה. האם היה תרח זקן מדי להמשך המסע בו התחיל? האם הבינו הבן והאב בחמש שנים אלה שדרכיהם נפרדו לבלי שוב וכל אחד נשאר ויישאר בדרכו? סתם המדרש ולא פירט. ומי יסעוד את תרח לאחר הפרידה השנייה של אברהם ממנו?
- פירוש רא"ם מתמודד שם עם השאלה מה היא "ארצי ומולדתי" אליה שולח אברהם את העבד (אליעזר) לקחת אשה ליצחק, אם היא אור כשדים, שם עדיין חשב אברהם שנחור גר, או שהיא חרן כפי שהתברר לאליעזר במהלך מסעו לחפש את בית נחור. מה שחשוב לעניינינו הוא שנחור שבתחילה לא יצא למסע עם תרח ואברהם (מסיבות כלשהן), שומע שאברהם יצא לארץ כנען ותרח אביו "נשאר לבדו" בחרן, קם ועקר מגוריו לחרן "לעשות חברה לאביו". נחור מקיים מצוות כיבוד אב ואם!
- אברהם לא יודע על עקירה זו של נחור (נחור שמע שתרח לבד, אבל אברהם לא שמע שהוא כבר לא לבד ומי נמצא איתו, האם לא התעניין ולא שלח לשלום אביו במשך השנים הרבות אחרי שנפרדו?) והוא שולח את העבד (אליעזר) להביא אשה מ"ארצי ומולדתי ובית אבי", היינו בית נחור, איתו יש לו קשרי משפחה הדוקים. אבל נפלאו דרכי ההשגחה ואליעזר מגלה בדרך שנחור נמצא בחרן! ונוספה בינתיים לבית נחור מעלה חשובה שוודאי תגדיל את ערכה: מצוות כיבוד אב ואם! בבית זה גדלה רבקה, נכדת נחור, ולומדת הלכות כיבוד אב ואם. איך אומרים בתואל ולבן? "מה' יצא הדבר". זכית אברהם מעבר למה שהתכוונת.
- כיבוד אב של עשו נזכר גם במדרש בראשית רבה עו ב, בעת חששו של יעקב מהמפגש עם עשו: "ויירא יעקב מאד ויצר לו ... אמר (יעקב): ... כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכוח כיבוד אב ואם?". ראה דברינו כיבוד אב של עשו בפרשת תולדות. וכבר קדם במצווה זו ישמעאל שבא לקבור את אביו ששלחו עם אמו מעל פניו, כנזכר בבראשית רבה סב ה: "ואלה שני חיי ישמעאל, מה ראה הכתוב לייחס שניו של רשע כאן? ע"י שבא מקדקדה של מדבר לגמול חסד לאביו". ראה דברינו ישמעאל בפרשת לך לך. בהמשך, תיכתב מצוות כיבוד אב ואם כאחת מהמצוות שנתנו במרה עוד לפני מתן תורה ותחזור בעשרת הדברות, שם עומדים אומות העולם ותמהים על תוכן הדברות ואומרים: "לכבוד עצמו הוא דורש", עד שהם שומעים את הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" (קידושין לא ע"א). בדיבר החמישי של עשרת הדברות מתחברת תורת ישראל למוסר האנושי הכללי. ואם לא טעינו, נחור שבא "לעשות חברה לאביו" קדם לכולם (אולי שם ויפת כבר לפניו? נשמח לשמוע דעות).
- כאן היא הפרידה הסופית. אברהם לא יכול ולא רוצה להיפרד מנחור אחיו שכיבד את אביו תרח שהוא עזב לעת זקנה. אדרבא, הוא מוצא במעשה כיבוד האב של נחור סיבה טובה לחזור ולהתחבר אל "ארצי ומולדתי ובית אבי", גם לאחר שצוּוָה וקיים: "לך לך מארצך וממולדתך". חיבור משפחתי אמתי, שידוך ליצחק עם בת מבית נחור. ראה המדרשים על האות רי"ש שנשארה בשמו של אברהם גם לאחר שזכה לברכת "אב המון גויים". היא הרי"ש של ארם לשם עדיין שייך אברהם. הכל בדברינו אב המון גויים בפרשת לך לך. גם ארמי אובד אבי הוא עפ"י דעות מסוימות – אברהם! (בדברינו בפרשת כי תבוא). אבל יעקב בדור השלישי לאברהם, יעקב שנולד לרבקה מבית נחור ונשא את רחל ולאה שהן דור רביעי לנחור, ושבע מ"חברתו" של לבן עשרים שנה, כבר יכול ורוצה להיפרד. וכאשר היוזמה להיפרדות זו באה מלבן, שמציע כריתת ברית ביניהם, ממהר יעקב להסכים ומקים גלעד כאבן גבול ברורה ביניהם (בראשית לא מה). וכל כך, עד שדוד צריך לבקש רשות מיוחדת מהסנהדרין להילחם בארם בטענה שהם "פרצו את הגדר תחילה", בראשית רבה עד טו). באו חכמי המסורה והמדקדקים במקרא והדגישו בכתיבת וקריאת הפסוק ופסקו: "אלהי אברהם - קודש; ואלהי נחור – חול" (וגם: "אלהי אביהם – חול". מסכת סופרים פרק ד הלכה ז, לתשומת לב המקפידים על האות קו"ף). והרי לנו משמעות נוספת לפסוק בישעיהו כט כב: "יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" וכל המדרשים שעליו (מקצתם מצויים בדברינו ואלה תולדות – אברהם, יצחק, יעקב בפרשת תולדות). יעקב שנושא שתיים מנינותיו של נחור, הוא שמקיים את הפרידה הסופית מארצו, מולדתו ובית אביו של סבא אברהם. אבל כיבוד אב של "נחור אחי אברהם" נכתב ונקרא לדורות. בזכות מצווה כיבוד אב ואם נדבקה פרשת נחור לפרשת העקידה. בשעה שאברהם הולך לקיים את מצוות הקב"ה על העקידה, נחור מקיים, משך אולי שישים שנה, את מצוות כיבוד אב ואם!