בא אחיך במרמה

מים ראשונים: כבר נגענו בנושא המורכב של גניבת הברכות ע"י יעקב (ביטוי שהמדרש וחלק מהמפרשים אינם מהססים מלהשתמש בו כפי שנראה להלן), בדברינו בחירה בבכורה ומחירה וכן אנכי עשו בכורך וכן על חרדה וצעקה בפרשתנו. והנה אנו נדרשים לו עוד, והפעם מהפסוק הקשה: "בא אחיך במרמה". כיצד נהלום פסוק זה?

וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ: (בראשית כז לה).1

אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל־כָּל־אָח אַל־תִּבְטָחוּ כִּי כָל־אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל־רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: (ירמיהו ט ג).2

בראשית רבה סז ד

ויאמר בא אחיך במרמה – אמר ר' יוחנן: בחכמת תורתו.3

תרגום אונקלוס על הפסוק

ואמר עָל אחוּךְ בְּחָכְמָא וְקַבֵּיל בִּרְכְתָךְ.4

מדרש תנחומא (בובר) פרשת תולדות סימן כד

ויאמר בא אחיך במרמה וגו', היה אומר על צדיק במרמה? חס וחלילה! אלא בא עליך ברמיות.5

רמב"ן תולדות כז לג

"בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה" – אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק "מי הוא אשר רמני לברך אותו", שישלים צעקתו לאמר מיד: "גם ברוך יהיה", אבל היה ראוי שיקללהו.6 ועוד, כי היה עשו צועק עליו לאמר "ולמה תברכהו עתה אבי", ואיך יאמין עשו כי במרמה היה מתחלה, בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו.7

והנכון בעיני שהוא לשון הווה,8 יאמר: מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו, וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא. או טעמו: וגם ברוך יהיה – על כרחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו. כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו.9 וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד, כי ידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם. וזה טעם בא אחיך במרמה – כי אחר שאמר מי איפוא, נתן דעתו שהבא אליו היה יעקב, שאי אפשר שתחול הברכה רק בזרעו.10

אלשיך בראשית פרשת תולדות פרק כז ד"ה כשמע עשו

ושמא תאמר הלא מתנה בטעות חוזרת! על כן דקדק בלשונו שלא אמר: בא אחיך ויקח במרמה ברכתך, רק בא אחיך במרמה.11 כלומר, לא היתה מרמה רק בביאה, אך לא קבלת הברכה, רק: "ויקח ברכתך" – קיחה עצמית. והוא, כי הלא נכנס עמו ריח שדה גן עדן כי בא ה' עמו, ומאתו כלוקח – משלו לקחה.12

אבן עזרא בראשית פרשת תולדות פרק כז פסוק לה

במרמה – שלא דבר אמת.13

רד"ק בראשית פרק כז פסוקים לה-לו

"ויאמר בא אחיך במרמה" – שעשה ידיו שעירות.14

"ויאמר הכי קרא שמו יעקב וכו' " – כששמע כי במרמה בא, שעשה ידיו שעירות, אמר: "הכי קרא שמו יעקב", ה-ה"א לאמיתת הדבר כ-ה"א "הרצחת" (מלכים א כא יט), "המן הסלע הזה" (במדבר כ) והדומים להם. אמר: על נכון קרא הקורא שמו יעקב, כי יעקב יש בו שני עניינים מן עקב ומרמה, כמו: "עקוב הלב" (ירמיה יז ט), "כי כל אח עקוב יעקב" (שם ט ג) ושניהם היו בו. "ויעקבני" – רימה אותי פעמיים: את בכורתי לקח – בנזיד עדשים, כשמצאוני רעב, ואין לך מרמה גדולה מזו, והנה עתה גם כן לקח ברכתי במרמה.15

כלי יקר דברים פרק כה פסוק יג16

… וזהו שמסיק בילקוט (רמז רסא) בשם המכילתא (בשלח עמלק א) רבי אליעזר אומר ויבוא עמלק, שבא בגלוי פנים … וזה ראיה גדולה לדברינו שכל מה שעשו ישראל במטמוניות בא עמלק בגלוי כדי להביא לאור קלונם כי לא עביד הקב"ה דינא בלא דינא. וכששולח את האויב שיקח את אשר לך, ודאי היה זה בעבור שבסתר עשית עושק ונלוז.17 והעושים כך סוברים כי חכמים המה להרע, כאשר בדורנו חושבים לחכם את כל מי שהוא חריף לרמות. והכתוב אומר (בראשית כז לה) בא אחיך במרמה ולא בחכמה ויקח את אשר לך. אמנם מי שהוא מקיים והצנע לכת עם אלהיך ואינו עושה שקר לחבירו אפילו בצנעה הוא הנקרא חכמה. וזהו שאמר ואת צנועים חכמה והוא היפך המאזני מרמה שהזכיר.18

בראשית רבה ע יט

כל אותו הלילה היה קורא לה רחל והיא עונה. "ויהי בבוקר והנה היא לאה…". אמר לה: מה? רמאית בת רמאי! אמרה לו: ויש סופר שאין לו תלמידים?19 לא כך היה אביך קורא לך עשו ואתה ענית לו…20

בראשית רבה פרשת תולדות פרשה סז סימן ד

"כשמוע עשו את דברי אביו" (בראשית כז לד) – א"ר חנינא: כל מי שהוא אומר שהקב"ה ותרן הוא, יתוותרו בני מעיו, אלא מאריך אפו וגובה את שלו. זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב: "כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה". והיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד א).21

בעל הטורים בראשית פרשת תולדות פרק כז פסוק לה

"במרמה" – ב' במסורת: "בא אחיך במרמה". "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה" (שם לד יג). מדה כנגד מדה, בשביל שהוא בא לאביו במרמה, ענו בניו במרמה לפניו.22

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת וישלח לד יג

"ויענו בני יעקב וגו' במרמה". כשם שלקח יעקב הברכה במרמה והיא חכמה, כך ויענו בני יעקב במרמה. ושמא תאמר ברמיה? תלמוד לומר: "אשר טמא את דינה אחותם, – כדין וכשורה עשו.23

בראשית רבה פרשה פז סימן ו – "ויהי כדברה אל יוסף"

מטרונה שאלה את ר' יוסי, אמרה לו: אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה עומד בכל חומו והיה עושה הדבר הזה? הוציא לפניה ספר בראשית והתחיל קורא לפניה מעשה ראובן ובלהה, מעשה יהודה ותמר. אמר לה: מה אם אלו שהם גדולים וברשות אביהן לא כיסה עליהם הכתוב, זה שהוא קטן וברשות עצמו על אחת כמה וכמה.24

 

שבת שלום

מחלקי המים

 

מים אחרונים: בהמשך למדרש האחרון שהבאנו ולסיכום הנושא, ראה דבריו הנמלצים של רש"ר הירש על כל העניין של גניבת הברכות ע"י יעקב (במצוות אמו רבקה), בתחילת פירושו לפרק כז בבראשית: "אנחנו הולכים בעקבות רבותינו, ואין אנחנו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כדרך שגם דבר ה' אינו נמנע מלגלות בהם חולשות ושגיאות. אם רבקה ציותה על יעקב להטעות את אביו, הרי הכתוב אומר ללא כחל ושרק: בא אחיך במרמה (להלן פסוק לה)". ובאשר לסניגוריה על יעקב שעשה מה שעשה במצוות אמו וקיים כיבוד אב ואם, אומר רש"ר בהמשך שם: "גם מצות כיבוד אב ואם כפופה לחוקי המוסר; ואלה אוסרים על האדם לגנוב את דעת הבריות, גם במקום שנצטווה על כך מפי אביו או אמו".

ראה ספרו של אלן דרשוביץ, צדק מבראשית, אונ' חיפה תשס"ג שכותב שם בפתח דבריו: "לראשונה חשבתי על צדק כשלמדתי את ספר בראשית כילד. עד היום אני זוכר את השאלות שהוא עורר, טוב יותר מן התשובות שהשיבו מורינו".

עדכון אחרון: 12/11/2017

הערות שוליים

  1. שלושים וחמש פעמים נזכרת המילה "מרמה" בתנ"ך (39 עם כל ההטיות) וכולן במשמעות ברורה של שקר, כזב, גניבת דעת וכו', היינו דבר שלילי באופן ברור ונחרץ. החל מפסוקים המגנים את המרמה, כמו הושע יב א: "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל", דרך פסוקי מוסר ודרך ארץ כמו תהלים לד יג-יד: "מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה"; וכלה בפסוקים המשבחים את מי שנמנע ממרמה, כגון תהלים כד ג-ד: "מִי־יַעֲלֶה בְהַר־ה' וּמִי־יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר־לֵבָב אֲשֶׁר לֹא־נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה". אמנם, בלשון חכמים מצאנו שרמאי הוא לעיתים כינוי חיובי – רמאי במצוות, כגון הסיפור על ר' אבון או אבא יודן שהיה "מרמה" במצוות צדקה (ירושלמי הוריות פרק ג הלכה ד, ויקרא רבה ה ד, דברים רבה ד ח ועוד), אבל לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד. כיצד נוכל אפוא להלום את מעשה יעקב בגניבת הברכות בכלל ואת דברי יצחק לעשו: "בא אחיך במרמה" בפרט? כפשוטו? שרימה לא רק את אחיו אלא גם את אביו?
  2. ראה גם הושע יב ד: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת־אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת־אֱלֹהִים". לפני שנפנה אל המדרשים והפרשנים על הנושא שלנו, הרי לנו פרשנות כבר בתנ"ך עצמו. אם נניח לרגע את הפסוק בהושע, הפסוק בירמיהו מזכיר את עוֹקְבָתוֹ (או עֲקוּבָתוֹ, ראה עקבה במילונים) של יעקב ומעשיו כדוגמא לאח שיש להישמר ולהתרחק ממנו. ראה פירוש דעת מקרא על הפסוק: "הנביא מרמז למה שמסופר: הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים". ושני פסוקים אחרי זה מזכיר הנביא את המרמה: "שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת־אוֹתִי נְאֻם ה' ". רצינו להרחיב בפסוקים אלה ולשלבם בדף, אך מיעוט הפרשנים והמדרשים עליהם וקוצר הדף הביאונו להסתפק במדרשים והפירושים על הפסוק בפרשתנו: "בא אחיך במרמה". וגם מהם, נביא רק תורף.
  3. וכן מפרש רש"י על הפסוק: "במרמה – בחכמה". רבנו אליהו מזרחי, פרשן רש"י מובהק, מנסה אמנם לרכך את פירושו והוא אומר: "במרמה בחכמה. לא בעָקבָה (מלכים ב י יט), כמו (הושע יב ח) מאזני מרמה, דאם כן מאי גם ברוך יהיה (פסוק לג)?". אבל נראה שבעקבות רש"י ומדרש בראשית רבה באה שרשרת ארוכה של פרשנים ומדרשים (ילקוט שמעוני, לקח טוב, שכל טוב) שמסנגרים על מעשה יעקב ומאמצים את הפירוש שמִרְמַת יעקב הייתה חכמה: מרמה = חכמה. והיו אף שפלפלו ודייקו בלשון המדרש: "חכמת תורתו", באיזו חכמה של התורה בא כאן יעקב? מה לתורה כאן? ראה למשל הפלפול של רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת התורה פרשת תולדות בעניין הכשר הבשר של מטעמי יעקב מול צידו של עשו, או הרעיון שיעקב נתן ליצחק קרבן פסח כאפיקומן כדי שלא יוכל לאכול מצידו של עשו. לצד כל אלה, בולטת שתיקתם של מספר פרשנים חשובים. למשל שתיקתו של פרשן המקרא רשב"ם, האמון עלי הפשט. מדוע הוא לא מוצא להגיב לפירוש רש"י סבא ולהגיד את דעתו?
  4. חשיבות אונקלוס כמקור לשיטה מרמה = חכמה, איננו רק בכך שהוא קדום, גם ממדרש בראשית רבה בו פתחנו ("תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע", גמרא מגילה ג ע"א), אלא גם בכך שהוא מה שהקהל שומע ומבין. נכון יותר לומר, שמי שתרגם את התורה רצה שהקהל, שברובו הבין רק את התרגום, ישמע ויבין שיעקב בא בחכמה. לצד תרגום אונקלוס, ראה גם תרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל על הפסוק (בתרגום חזרה לעברית): "ויאמר בא אחיך בחכמה וקיבל ממני ברכתך". התרגומים מתייחסים גם לחצי השני של הפסוק "ויקח ברכתך" ומפרשים שיעקב לא לקח את הברכה, אלא קיבל אותה. אז מה נשאר לעשו? המילה האחרונה בפסוק: "ברכתך". ראה פירוש חזקוני על הפסוק: "ויקח ברכתך - ברכה שהיתה ראויה לך שאתה בכור". אחרי כל הריכוכים של מעשה יעקב, נסכים לפחות שיצחק היה סבור שהברכה היא של עשו. אז יעקב עשה משהו שלא כשורה והחכמה אינה עוזרת לנקות לגמרי את הצד המוסרי.
  5. רמיות (ערמומיות) נשמע קצת פחות חמור מ"מרמה" ופרשני המדרש מפנים לפסוק במשלי ח יב: "אֲנִי־חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא". ראה דברי הגמרא סוטה כא ע"ב על הפסוק: "אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה באדם - נכנסה עמו ערמומית". (ולכן לא מלמדים תורה לנשים. ראה שם). נראה שאפשר לחבר למדרש זה גם את פירוש שכל טוב המאוחר: "ויאמר בא אחיך במרמה, כלומר בחכמה. ואף על גב שאנו מתרגמינן כך מפני כבוד אבינו יעקב, מ"מ לא מצינו מרמה זולת אצל הרשעים". היות שיעקב לא היה רשע ביסודו, על כורחך שאין זו רמאות במובן הרגיל של המילה, אלא "חכמה". אמנם, אנחנו מתרגמים "חכמה" במקום "מרמה" מפני כבוד יעקב, משמע שיש כאן בעיה. יש כאן איזו הסתרה. אבל מצד שני פשיטא שאין כאן מרמה ממש שהרי "לא מצינו מרמה זולת אצל הרשעים" וחס וחלילה לומר על צדיק במרמה. אז מה יש כאן? רמיות – ערמומיות.
  6. הרעיון שאולי היה צריך יצחק לקלל את יעקב, מוזכר גם במדרשים: בראשית רבה סז סימנים א ו-ג. התשובה שם היא שאחרי שאמר יצחק: "אורריך ארור" שוב לא היה יכול לחזור בו ולפיכך חתם "גם ברוך יהיה". (ראה גם מדרש במדבר רבה פרשת בלק פרשה כ, שבלעם למד מכך שאין ביכולתו לקלל את ישראל: "מה אקוב לא קבה אל - בשעה שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו, כשנכנס יעקב ליטול את הברכות נכנס במרמה ... מי שמוציא שקר מפיו אינו ראוי להתקלל? ... והיאך אני מקללן ולא קבה אל"). מה שחשוב לנו הוא שרמב"ן וגם המדרשים מעלים את האפשרות שיצחק חשב (או צריך היה) לקלל את יעקב אחרי שהבין מה שעשה לו.
  7. רמב"ן מתמקד לא בפסוק לה אותו אנו דורשים, אלא שני פסוקים קודם, בפסוק לג המתאר את חרדתו הגדולה של יצחק כשגילה שהבן שזה עתה ברך, לא היה בנו האהוב עשו. איך בתוך כל החרדה הזו הוא אומר "גם ברוך יהיה"? מדוע הוא לא מקלל את יעקב? מדוע לאור דברים אלה, יאמין עשו ליצחק שיעקב רימה אותו ולא יחשוב ששניהם עשו קנוניה נגדו?
  8. קביעה עובדתית, השלמה. משהיה – היה.
  9. יצחק הרגיש שקרה כאן משהו שהוא לא תכנן. הברכה חלה על יעקב מעצמה, היה כאן מעשה רוחני חשוב, מעין התגלות.
  10. הנושא העיקרי שרמב"ן דן כאן הוא טיב החרדה של יצחק. לשיטתו, החרדה לא הייתה ממעשה הרמאות של יעקב, כי אם חרדה מתוצאות אירוע רוחני גדול שעבר עליו עצמו, כשהברכה התממשה והורגשה, ושוב אינו יכול לחזור ולתיתה לבנו האהוב הוא עשו. רמב"ן לא דן במישרין בנושא שלנו "בא אחיך במרמה", אלא בעקיפין. אכן הייתה כאן רמאות, אלא שהיא "נבלעה" באירוע הגדול יותר: הברכה שחלה והתחוללה. יצחק תמה, משתאה ונחרד: מי הוא זה "הצד ציד, אשר היה יכול לרמותי שאברכהו", ולמרות שרימה, הצליח להחיל את הברכה עליו? ברור לרמב"ן שהיה כאן מעשה רמאות ואין הוא נדרש לפתרונות מסוג מרמה = חכמה שראינו לעיל. אבל הוא "מבליע" את עניין הרמאות במעשה הגדול והנשגב של חילול הברכה (בלי חילולה).
  11. חציו הראשון של הפסוק. והחצי השני: "ויקח את ברכתך" הוא עניין אחר ואין המילה "מרמה" חלה עליו.
  12. פירוש רבי משה אלשיך (טורקיה, מאה 16, תלמיד ר' יוסף קארו, עלה לארץ ישראל לצפת, הוסמך ע"י מרן בסמיכת הסנהדרין, היה מורו בתורת הנגלה של ר' חיים ויטאל) מעלה את השאלה שאם הייתה כאן מרמה, הרי יש כאן מקח טעות וממילא כל עניין הברכה לא התקיים! בתשובתו, הוא מחלק את הפסוק לשניים ומפריד בין מעשה הרמאות שהיה "רק" בביאתו של יעקב לפני יצחק, היינו בהתחזותו כעשו (ראה דברינו אנכי עשו בכורך), ובין הברכה. זו באה מגבוה, ולא כתוצאה ממעשה המרמה של ההתחזות - באיזה מעשה שמימי שהוא מכנה "קיחה עצמית" ורמב"ן לעיל כתב: "ידע ברוח הקודש שחלה ברכתו עליו". שניהם, רמב"ן ואלשיך, כנראה מסתמכים על פירוש הזוהר כאן: "מי איפה, דקיימתא שכינתא תמן כד בריך ליה יצחק ליעקב", כפי שמציין שעוועל בפירושו לרמב"ן. ואפשר לחברם גם לתרגומים לעיל שיעקב לא לקח את הברכה אלא קיבל (ראה הערה 4). כך או כך, פתח אלשיך בשאלה הלכתית קשה, וסיים בדברי קבלה ומסתורין. ועד כאן בדברי המסנגרים על יעקב (ויצחק).
  13. נראה שלאבן עזרא שמורה זכות הראשונים לומר בפשטות ובמישרין שיעקב רימה ולא דיבר אמת. ראה פירושו לפסוק יט: "אנכי עשו בכורך", שם הוא פוטר כ"דברי רוח" את כל הניסיונות המפותלים להפריד בפסוק בין "אנכי" ובין "עשו בכורך" (ראה רש"י שם). קורה, אומר אבן עזרא, שנביאי ה' ואנשים הגונים בד"כ, אומרים, או נאלצים לומר "לא אמת". ראה איך פירוש הכתב והקבלה (הרב יעקב צבי ב"ר גמליאל מֵקלנבורג, גרמניה 1785-1865, רבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה) מזדעק כנגד דברי אבן עזרא, לא על שאמר שיעקב לא דיבר אמת, אלא על שהעז לשים דברים אלה בפי יצחק אבינו: "במרמה. פירש הראב"ע שהוציא שקר מפיו לומר על עצמו אנכי עשו בכורך וזה יקרא מרמה. ואין זה נכון, כי חלילה לנו לחשוד אבינו יצחק ולהאשים נפשו בעון חמור לדבר לשון הרע ולגנות שום אדם, אף שהוא אמת. וגם התורה לא תודיענו כזאת מאבותינו הקדושים, וכי ללמוד מהם לדבר בגנות חבירו חלילה". ניחא שיעקב רימה, אבל לומר על יצחק שאמר על יעקב שרימה, חס וחלילה!
  14. יצחק לא סתם אומר לעשו: "בא אחיך במרמה", אלא מפרט ומסביר, כנראה כעת גם לעצמו, מה בדיוק הייתה הרמאות. שהרי כבר קודם אומר יצחק: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" והפסוק מוסיף: "ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות", וכעת מבין יצחק שהקול הוא הזהות האמתית והידיים היו מעשה תרמית. ואת זה הוא שָׂח לעצמו בקול רם ועשו שומע.
  15. דברי יצחק הם שמשמשים בסיס לכתב הקטרוג הגדול של עשו כנגד יעקב. עשו מבין מיצחק איך בדיוק התחזה יעקב לדמותו השעירה (ואולי גם הבין שאמו "לקחה בהשאלה" את בגדיו החמודות); ואילו יצחק שומע כאן לראשונה על עסקת מכירת הבכורה בנזיד עדשים, ברגע של חולשה ורעבון של עשו (כנראה בסופו של יום ציד גרוע), במעשה שעליו אומר רד"ק: "ואין לך מרמה גדולה מזו". ירמיהו משתמש בשורש עק"ב, כפי שאומר עשו במקרא, במשמעות שאינה בהכרח מגונה כל כך: סידר אותי, התחכם עלי. תחמן אותי בלשון ימינו. והרי ככה נולד יעקב כשהוא אוחז בעקב עשו – דמות הצעיר שמתחרה באחיו הגדול. אבל אצל רד"ק עקב = מרמה: "ויעקבני זה פעמיים – רימה אותי פעמיים". ויצחק שומע ואינו מגיב. רד"ק הוא בין המפרשים היחידים שמצאנו שאכן מקשר את הפסוק בירמיהו: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל־כָּל־אָח אַל־תִּבְטָחוּ כִּי כָל־אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל־רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ", עם פרשתנו. עפ"י רד"ק ואבן עזרא היה כאן מעשה תרמית ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. אין מנוס מלהתמודד עם מעשה יעקב ואי אפשר להתחכם עליו. על משקל דברי אונקלוס לעיל, אפשר לומר בהפוכה: מרמה איננה חכמה.
  16. פסוק יג שם שייך לפרשת דיני משקלות ומידות: "לא יהיה לך ... אבן ואבן ... איפה ואיפה", אבל הקטע שהבאנו מתייחס כבר לפרשת זכור, מצוות זכירת "אשר עשה לך עמלק" שיש לה קשר עם מידות ומשקלות כפי שמסביר רש"י בפסוק יז שם. ראה דברינו איפה ואיפה – על מדות ומשקלות בפרשת כי תצא.
  17. עד כאן בענייני עמלק שבא בגלוי על מי שעושה בסתר (במטמוניות). מכאן הוא עובר להוכיח את אנשי דורו. כלי יקר הוא רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, פולין מאה 16, תלמיד המהרש"ל, ומונה לרבה של פראג אחרי פטירת המהר"ל בשנת . 1609היה ידוע כדרשן מופלג שחיבר חיבורים רבים בענייני מוסר ויראת שמים. התפרסם בזכות ספר דרשותיו 'עוללות אפרים', ובעיקר בזכות פירושו 'כלי יקר' על התורה. נוסף לפרשנות מעמיקה של הכתוב יש בפירוש זה התייחסות רבה לענייני מוסר ומדות נכונות". מתוך פרויקט השו"ת.
  18. לפי סגנון הדברים והרצאתם, נראה שכלי יקר משתמש בפסוק "בא אחיך במרמה" באופן מושאל לצרכי דרשת מוסר ודברי כיבושין נגד מי מקהל שומעיו אשר "חושבים לחכם את כל מי שהוא חריף לרמות". אלא שבמהלך הדרשה נראה שהמושאל נדרש לעצמו ומה שלא עושה כלי יקר בפרשתנו, הוא עושה כאן בסוף פרשת כי תצא. בהמשך דבריו : "והכתוב אומר (בראשית כז לה) בא אחיך במרמה ולא בחכמה ויקח את אשר לך", הוא גולש בהכרח אל פרשת השבוע שלנו. כלי יקר בוודאי הכיר את רש"י: "במרמה – בחכמה" וכך, מן הסתם, גם רבים מקהל שומעיו. כאשר הוא עומד ודורש: "בא אחיך במרמה ולא בחכמה ויקח את אשר לך", הוא בהכרח מתייחס גם למעשיו של יעקב בפרשתנו שהיו גם הם במטמוניות ואח"כ יצא לאור קלונם ולקחו לו את אשר לו ונאלץ בחיפזון לצאת במקלו ובתרמילו הדל לגלות. לבוא במרמה, אין זו חכמה. לבוא בצנעה וביושר – זו חכמה. חבל שרש"י ואונקלוס לא ישבו שם בדרשה בפראג.
  19. ובימינו הייתה אומרת לאה ליעקב: תראו מי שמדבר!
  20. וכן הוא במדרש תנחומא (בובר) פרשת ויצא סימן יא (ובאגדת בראשית בובר פרק מט): "כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל. כיון שעמד בבוקר והנה היא לאה. אמר לה: בת הרמאי, למה רמית אותי? אמרה לו: ואתה, למה רמית אביך כשאמר לך האתה זה בני עשו ואמרת לו אנכי עשו בכורך? ואתה אומר למה רימיתני! ואביך (יצחק) לא אמר: בא אחיך במרמה? ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו התחיל שונאה". ובזכות שנאה זו זכתה לאה לבנים הרבה כמובא בהמשך שם.
  21. המדרש מכיל מעצם טבעו ריבוי קולות ובאותו סימן בו פתחנו והבאנו את דברי ר' יוחנן: "בא אחיך במרמה – בא בחכמת תורתו" מובאים דבריו החותכים של ר' חנינא שכל האומר שהקב"ה וותרן – יתוותרו (יחתכו) בני מעיו. ראה דרשה זו גם בגמרא בבא קמא נ ע"א על הפסוק: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". ובסימן קודם מעלה שם המדרש את הדעה שבדין היה צריך יצחק לקלל את יעקב על מה שעשה. ראה הערה 6 לעיל. צעקת או זעקת עשו, אשר מהדהדת הרבה מעבר לספר בראשית וחייו של יעקב, ומגעת עד דורם של מרדכי ואסתר, לא על חינם באה. לא על מרמה = חכמה היא באה. ר' חנינא לא יסכים לדרשתו של ר' יוחנן. וכבר הארכנו לדון על חרדתו של יצחק ועל צעקתו/זעקתו של עשו בדברינו על חרדה וצעקה בפרשה זו בשנה האחרת.
  22. וכן הוא בראשית רבתי פרשת וישלח לד, יג עמוד 152: "במרמה וידברו. תנא: במידה שאדם מודד בה מודדין לו. לפי שהוא אומר: בא אחיך במרמה, השיב לו הקב"ה כשבאו לדבר במרמה. קראם בני יעקב דומים לאביהם, מה אביהם דבר במרמה, אנכי עשו בכורך, כך בניו דברו במרמה ויחסום על שם אביהם". מִרְמַת יעקב את אָחִיו ואביו בפרשת הברכות, איננה נגמרת ברמאויותיו של לבן כלפיו ובדברי התוכחה הקשים של לאה שסופם שנאה בינה ובינו (ראה דברינו אהובה ושנואה בפרשת כי תצא), גם לא בפחדו מהמפגש עם עשו, אלא נמשכת בחזרתו לארץ כנען ובמעשים שעשו לו בניו הוא ואשר מסכנים לדבריו את אחיזתו מחדש בארץ כנען לאחר שובו מחרן. והדברים לא נגמרים בשכם. עפ"י מפרשים ומדרשים גם המרמה של "הכר נא הכתונת בנך" במעשה מכירת יוסף והסתרת האמת מיעקב, גם זה המשך המרמה שעשה יעקב לעשו אחיו ומדה כנגד מדה. והדברים נמשכים עד יומו האחרון של יעקב, עד פרידתו בסוף ימיו מבניו וברכתו להם. ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת וזאת הברכה סימן א על כל הברכות שבהם נפלה קטטה: " ... נח בירך את בניו, היה בה מחלוקת, בירך אחד וקילל אחד ... יצחק בירך ליעקב, היה בה קטטה, שאמר לעשו: בא אחיך במרמה ... יעקב בירך את השבטים היתה בהם קטטה, שאמר לראובן: פחז כמים וכן שמעון ולוי אחים כלי חמס וכו' ". הרי שתוצאות "בא אחיך במרמה" מהדהדות עד סוף ספר בראשית (לפחות).
  23. בפירושו על הפסוק שלנו "בא אחיך במרמה", מפרש מדרש לקח טוב "בחכמה", בדומה לכל המדרשים והפרשנים בהם פתחנו (ובדומה למדרש שכל טוב לעיל שם). לצד הטענה הקטגורית: "לא מצינו מרמה זולת אצל הרשעים", הוא מודה שהתרגום מרמה = חכמה הוא מפני כבוד יעקב. כאן, אגב ההשוואה עם מעשי בני יעקב בשכם, נראה שהוא טוען טענה הרבה יותר מהותית ועקרונית. אפשר להבין, ואולי גם להצדיק, מעשה רמיה שבא בעקבות מעשה נבלה! האם לא נצדיק הפרה של התחייבות שניתנה לחוטפים ולטרוריסטים בשעה שאיימו על חיי בני אדם? מעין זה גם דרשנו בנושא הכבדת לב פרעה בפרשת בא וכמאמר הכתוב: "עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם־גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: עִם־נָבָר תִּתָּבָר וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל ב כב כו-כז, תהלים י חכו-כז). מותר להרשיע עם רשע ואין להתחסד יתר על המידה. אך דא עקא, שאם הדברים נכונים אולי במעשה דינה וכדברי הפסוק שכורך את שני המעשים: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי־יַעֲקֹב אֶת־שְׁכֶם וְאֶת־חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם" (גם כאן ניתן לשאול האם זה מצדיק הריגת עיר שלימה); במעשה יעקב בגניבת הברכות, אין במקרא שום אזכור לפגיעה שפגע עשו את יעקב שמצדיקה את המרמה שעשה. מה עוד, שהיא מרמה גם כלפי יצחק אביו. ההשוואה שעושה בעל לקח טוב עם מעשה בני יעקב בשכם, רק מקשה על יעקב ומצטרפת בעצם למדרש הקודם שמרמת בניו בשכם היא עונש על מרמתו את אחיו בפרשתנו.
  24.  בחרנו לסיים את הדף במדרש זה שהוא מוטו עיקרי בכל לימודנו ותפיסתנו את ספר בראשית. "מעשה אבות סימן לבנים" (עליו הרחבנו בפרשת חיי שרה) בדברים היפים והנכונים וגם באלה שיפים פחות, שכן: "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כח יג) וגם "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז כ). גם זה לעומת זה הם מעשה אבות וסימן לבנים. אך מן הראוי לציין שזו גישה דרשנית ופרשנית אחת. יש גם גישה נגדית של כן לכסות - "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" אומר דוד (תהלים לב א) וכבר הרחבנו בנושא בדברינו ייכתב עווני בפרשת חוקת – מחלוקת משה ודוד. (ותהלים כנגד משלי וקהלת?).