על חרדה וצעקה

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" (בראשית כז לג-לד).1

בראשית רבה פרשת תולדות פרשה סז סימן ב

"ויחרד יצחק חרדה גדולה" – אמר ר' חמא בן ר' חנינא: "עד מאד" – מחרדה שחרד על גבי המזבח, אמר: מי הוא זה שנעשה סרסור ביני לבין המקום שיטול יעקב את הברכות? כלפי רבקה אמרו.2

א"ר יוחנן: מי שיש לו שני בנים, אחד יוצא ואחד נכנס, חרד? אתמהא. אלא בשעה שנכנס עשו אצל אביו נכנסה עמו גהינום. רבי אחא אמר: התחילו כתלי הבית מרתיתים. זהו שכתוב: "מי אפוא" – מי הוא זה שהוא עתיד לֵאָפוֹת כאן, אני או בני יעקב? אמר לו הקב"ה: לא אתה ולא בנך, אלא "הוא הַצָּד צַיִּד" – הוא צָד הַצַּיָּד.3

בראשית רבה פרשת תולדות פרשה סז סימן א

"ויחרד יצחק חרדה גדולה" (בראשית כז לג). כתיב: "חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בה' יְשֻׂגָּב" (משלי כט כה) – חרדה שחרדה רות לבועז, שנאמר: "ויחרד האיש ויִלָפֵת", (רות ג ח), "יתן מוקש" – בדין היה לְקַלְלָהּ, אלא "ובוטח בה' ישוגב" – נתן בלבו וּבֵרְכָהּ: "ויאמר ברוכה את לה' בתי". חרדה שהחריד יעקב ליצחק, שנאמר: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד", "יתן מוקש" – בדין היה לקללו, אלא: "ובוטח בה' ישוגב" – שברכו ואמר: "גם ברוך יהיה".4

מדרש תנחומא פרשת תולדות סימן יג

"ויחרד יצחק חרדה גדולה", זהו שאומר הכתוב: "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב" (משלי כט כה), חרדה שהחריד יעקב ליצחק, ראוי היה שיקללנו. ומי גרם לו שברכו? בוטח בה' ישוגב. א"ר לוי בשם רבי חמא בר חנינא: שתי חרדות חרד יצחק אחת ע"ג המזבח ואחת כשנכנס עשו ואין אתה יודע איזה מהן גדולה, אלא ממה שאת קורא כאן "גדולה עד מאד", אתה יודע שזו גדולה. אמר להם הקב"ה לישראל: בעוה"ז ע"י יצר הרע אין אתם הולכין בדרכי, אבל לעתיד לבוא: "ונתתי לכם לב אחר ורוח חדשה אתם בקרבכם והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל יא).5

רד"ק בראשית פרק כז

ויחרד – הראה חרדה גדולה בעצמו בפני עשו, כדי שלא יחשוב עליו עשו כי בכונה עשה יצחק מה שברך את יעקב והיתל בו.6

חזקוני בראשית פרק כז פסוק לג

"ויחרד יצחק" – פירש רש"י: ראה גיהנום פתוחה מתחתיו לפי שרצה לקלל את יעקב.7 ויש מפרשים: אמר יצחק: אם אני טעיתי בין עשו ליעקב, בזה אין אני חרד ואין לי תימה בדבר, שהרי כהו עיני ולא הכרתי אותו. אבל על זאת אני חרד, שאין דבר נסתר מעיני הקב"ה היאך הסכים להעביר הבכורה מן הגדול ונתנה לצעיר.8

רמב"ן תולדות כז לג

בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה – אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק "מי הוא אשר רמני לברך אותו" שישלים צעקתו לאמר מיד "גם ברוך יהיה", אבל היה ראוי שיקללהו. ועוד, כי היה עשו צועק עליו לאמר "ולמה תברכהו עתה אבי", ואיך יאמין עשו כי במרמה היה מתחלה, בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו.9

והנכון בעיני שהוא לשון הווה, יאמר, מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו, וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא. או טעמו וגם ברוך יהיה על כרחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו, כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו.10 וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד, כי ידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם. וזה טעם בא אחיך במרמה – כי אחר שאמר מי איפוא, נתן דעתו שהבא אליו היה יעקב, שאי אפשר שתחול הברכה רק בזרעו.11

בראשית רבה פרשת מקץ פרשה צא סימן יא

"כי לולי התמהמהנו וגו' ", "ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא זאת עשו" (בראשית מג יא) – ר' לוי בשם רבי תנחום בן חנילאי: תאמר אותה החרדה שהחרדתי את אבא: "ויאמר מי אפוא הוא" (בראשית כז לג), היא שנזדעזעה עלי כאן? אתמהא!12

פירוש הזוהר כרך א (בראשית) פרשת וישב דף קפה עמוד ב

"ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו". בגין כך: ויטבלו את הכתנת בדם – אקריבו ליה כתונתא לאכחשא ליה וכלא דא לקבל דא. איהו גרים דכתיב: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד", בגין כך גרמו ליה דחרד חרדה בההוא זמנא דכתיב: "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא". רבי חייא אמר: ביה כתיב (בראשית כ"ז) האתה זה בני עשו אם לא, ליה כתיב: הכתונת בנך היא אם לא. ובגין כך קודשא בריך הוא מדקדק בהו בצדיקיא בכל מה דאינון עבדין".13

בראשית רבה פרשת תולדות פרשה סז סימן ד

"כשמוע עשו את דברי אביו" (בראשית כז לד) – א"ר חנינא: כל מי שהוא אומר שהקב"ה ותרן הוא, יתוותרו בני מעיו, אלא מאריך אפו וגובה את שלו.14 זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב: "כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה". והיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד א).15

ספרי דאגדתא על אסתר – מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח ב פרשה ד

"ויזעק זעקה גדולה ומרה" … וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח? וכי אין הקב"ה שומע לחישות אלא צווחות?16 חנה הרהרה בלבה ושמע הקב"ה את לחישתה, שכן הוא אומר: "וחנה היא מדברת על לבה וגו' " (שמואל א יג), ומה כתיב שם: "ואלהי ישראל יתן את שאלתך" (שם א יז). אלא היה מרדכי צווח ואומר: יצחק אבי, מה עשית לי! הצווחה שצווח עשו לפניך, שמעת קולו וברכת אותו, והרי אנו מכורין להריגת חרב, לכך נאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה".17

רד"ק תהלים פרק פ18

"בדמעות שליש" … מהו שליש? בשכר שלש דמעות שהוריד עשו הרשע, שנאמר (בראשית כז לד): ויצעק צעקה גדולה ומרה וגו', הִשְׁלַטְתָּ אותו מסוף העולם ועד סופו. כשתבוא לראות בעלבוננו ושעבוד נפשנו – על אחת כמה וכמה.19

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: התמקדנו בחרדת יצחק ובצעקת עשו שהן רק חלק מפרשת מרמת יעקב בברכות, פרשה מלאה שאלות וקושיות, עליה כבר אמר אברבנאל בפירושו בתחילת פרק כז: "סוף דבר שענין אלו הברכות מסופק וקשה מאוד".

עדכון אחרון: 01/11/2016

הערות שוליים

  1. התוצאות המיידיות של מעשהו של יעקב אשר התחזה לעשו וקבל את ברכת הבכורה מיצחק ("הוה גביר לאחיך וישתחו לך בני אמך") הן החרדה של יצחק והצעקה של עשו. ובסמוך להן, בגל השני, דברי יצחק: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" ודברי עשו: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם". האם בכך נגמרה הצעקה והחרדה? האם יש להן השלכות רחוקות יותר?
  2. ההשוואה לעקידה אומרת דרשני, כולל מוטיב הסרסור (המלאך בעקידה, כאן רבקה) העומד בין יצחק ובין "הדבר הגדול שעומד לקרות (או שקרה)" וגורם לו חרדה גדולה. בפיסקא הבאה, נותן המדרש הסבר משלו, אבל דולי המים מוזמנים להציע הסברים משלהם להשוואת חרדת יצחק כאן וזו שבעקידה ולמוטיב הסרסור. ראה הנוסח במדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק כז המרכך מעט השוואה זו: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד. אלמלא לא נאמר עד, הייתי אומר יותר מדאי וממה שחרד ונתיירא על גבי המזבח. וכשהוא אומר עד, כלומר קרוב להיות חרד יותר ממה שחרד על גבי המזבח". כך או כך, אגב חרדת יצחק בפרשתנו, נמצאנו למדים שהייתה חרדה גדולה בעקידה ולא כולם מסכימים עם התיאור הפסטורלי של "וילכו שניהם יחדיו" כמתואר ברש"י ("יחדיו בלב שלם") ובמדרשים רבים ("לעשות רצון יוצרם בלב שלם" בראשית רבתי, רק כדוגמא). ראה גם חרדת אברהם המרומזת באמירה: "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו" (משנה תענית פרק ב), שאברהם מתפלל כל העת בלבו שהמסע הקשה הזה ייגמר בטוב. וכבר גלשנו לנושא העקידה (שתמיד חוזרים אליו) ואנחנו בפרשת תולדותיה.
  3. כשיעקב נכנס, נכנס איתו ריח גן עדן (להלן) ואילו עשו מביא איתו את ריח הגהינום. זו החרדה שחרד יצחק וזו ההשוואה עם העקידה. ראה הרחבת מדרש זה בתנחומא (בובר) סימן כב בפרשתנו, תוך חיבור מלא בין שתי הפיסקאות של בראשית רבה הנ"ל וללא שום חרטה או מחשבה שנייה של יצחק או יעקב. עשו הוא הרשע, כל החרדה היא בגינו, ואין מה להרהר כאן: "אמר ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא: אין אדם אומר גדולה עד מאד אלא שהיתה אחרת לפניה. ומה שתי חרדות חרד יצחק? אחת בהר המוריה, כשעקדו אביו ונטל את המאכלת לשחטו, נגלה הקב"ה על המלאכים, ופתח את הרקיע, ויצחק נשא עיניו ורואה חדרי המרכבה וחרד ונזדעזע, וכאן חרד חרדה והיתה גדולה מן הראשונה. להלן ראה את הקב"ה ואת חדרי המרכבה ואת המלאכים וחרד, וכאן בשביל שנכנס יעקב ונטל את הברכות והיתה חרדתו גדולה מאותה חרדה. ולמה חרד? אמר נתן החבר בשם ר' אחא ור' יהודה הלוי ב"ר שלום בשם ר' יוחנן: כשנכנס יעקב נכנס גן עדן עמו, שנאמר: וירח את ריח בגדיו (בראשית כז כז) ... ואין לך ריח רע בעולם מן השטף של עזים, ומהו וירח את ריח בגדיו? יש דורשים לומר הקטורת העתידה לעשות בבית המקדש הפיח הקב"ה ריחה בבגדיו של יעקב. אבל כשנכנס עשו הרשע ... נכנסה גיהנם עמו ... יצחק רואה בביאתו של עשו מרתיח הבית ורואה את גיהנם. התחיל מצעק וחרד, שנאמר ויחרד יצחק חרדה וגו'. ויאמר מי אפוא ... אמר יצחק: ריבון העולמים, מי נאפה בתוך התנור הלזה, אני או יעקב בני? א"ל הקב"ה: לא אתה ולא יעקב בנך, אלא מי? הוא הצד ציד, זה עשו, שנאמר ויהי עשו איש יודע ציד". והסיום בבראשית רבה לעיל "הוא צָד הַצַּיָּד" שמתכוון ליעקב, מוסיף אולי גם נימה של לגלוג אם לא שמחה לאיד. החרדה היא כולה לשלומם של יצחק ויעקב. לעשו, יש רק גְנוּת וגיהינום. ראה מדרש תנחומא סימן יא בפרשתנו: "אמר יצחק לעשו: אתה הלכת לצוד ואתה נוצדת, א"ל עשו מה לך אתה תמיה".
  4. הסיום: "גם ברוך יהיה" משמש בידי פרשנים ומדרשים לריכוך מעשהו של יעקב ולהצבעה על כך שבסופו של דבר היה יצחק שלם עם "התרגיל" שיעקב עשה לו. ראש לכולם הוא בראשית רבה עצמו בו אנו עומדים, בסימן ב מיד בהמשך למדרש שהבאנו, באמרתו של ר' אלעזר: "אין קיום גט אלא בחותמיו. שלא תאמר: אילולי שרימה אבינו יעקב באביו לא נטל את הברכות, תלמוד לומר: גם ברוך יהיה". ולכאורה גם מדרש זה מצטרף לקו זה. אבל אי אפשר להתעלם מעיקר הדרשה: "חרדה שהחריד יעקב ליצחק ... יתן מוקש - בדין היה לקללו". אלא שבינתיים, נמסרו המפתחות מהמברך למבורך, ובידי המברך לא נותר שום כח לברך או לקלל. ראה בהמשך מדרש בראשית רבה זה בסימן ג שם: "אמר ר' יצחק: בא לקללו, אמר לו הקב"ה: היזהר שאם אתה מקללו, לנפשך אתה מקלל, שאמרת: אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ". וכבר הצבענו על שבלק פוסק מלבקש עוד מבלעם שיקלל את ישראל, ברגע שחתם ואמר: "מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר כד ט), שהיא גם הברכה שנתנה לאברהם: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בראשית יב ג). אבל מסירת המפתחות וגם הסיום "ברוך יהיה" אינם יכולים לשנות את העובדה שיצחק מרגיש מרומה עד מאד ורצה לקלל את יעקב שככה עולל לו. זה פירוש החרדה עפ"י מדרש זה. וההשוואה עם רות מעניינת עד מאד ונשאיר לדולי המים ושותיהם להעלות רעיונותיהם ולמהר לשלחם אלינו. ראה מקבילה ברות רבה ו א (ושם גם על הציפורים המחרידות את האדם).
  5. מדרש זה מסכם ומתמצת את שני המדרשים הקודמים, המנוגדים, ואולי מנסה לפשר ביניהם. הסיומת של לב האבן ולב הבשר מעניינת במיוחד. סיומת זו מופיעה בחיתום של מדרשים רבים, במבט לגאולה לעתיד. האם הועתקה לכאן אגב אורחא, או שמא בכוונה ברורה? אם כן, מה היא? למי יש כאן לב של אבן שלעתיד לבוא יהפוך ללב בשר ולרוח חדשה? האם לבני יעקב שלא יצטרכו יותר לעשות כמעשה אביהם ולהחריד עולמות? בנוסף, שים לב שההשוואה עם חרדת העקידה מופיעה כאן ללא גיהינום וגן עדן וכו' ומחזקת את הפרדת הפיסקאות שעשינו בבראשית רבה הראשון שהבאנו. ראה הערה מס' 2 לעיל.
  6. נעשה אתנחתא "קלה" בין המדרשים, בין המגינים למגנים, בין הסלחנים למחמירים ולמפשרים, ונראה מעט מפרשני המקרא. לפי פירוש רד"ק יצחק "עושה הצגה" לעשו, או שהוא מגלה אמפתיה כלפי מי שהפסיד את הבכורה ועדיין הוא בן אהוב כפי שהתורה מעידה: "ויאהב יצחק את עשו". ואולי הוא פשוט חושש לעתיד ומבין שרק רעה תצמח מכל הסיפור הזה – מלחמת אחים בין שני התאומים שהוא ורבקה עתרו להם כל כך – והוא מנסה למזער את הנזק. ובדיעבד גם מברך את עשו (לאחר שזה הפציר בו מאד).
  7. נראה שחזקוני מבין את רש"י, המתבסס על המדרשים שהבאנו לעיל בדבר הגיהינום שנכנסה עם עשו, באופן שונה מהמקובל. יצחק רצה לקלל את יעקב ואז נבהל כי ראה גיהנום פתוחה מתחתיו. נראה לנו שזו הבנה ייחודית לחזקוני בדברי רש"י והמדרש.
  8. יצחק תמה כיצד נתן הקב"ה למעשה זה לקרות, כמעט היינו אומרים: כיצד שיתף הקב"ה פעולה עם רבקה ויעקב. זו חרדת יצחק עפ"י חזקוני. איך נתן הקב"ה לדבר כזה לקרות ולא סייע בידי שאני עיוור ולא רואה טוב!
  9. האמירה: "גם ברוך יהיה", גם אם היא קביעת עובדה ולא תוספת ברכה (כשיטת רש"י ואחרים), אינה יכולה להסתדר עם חרדה בגין תגלית יצחק שהבן שזה עתה בירך לא היה בנו האהוב עשו, אלא יעקב. ובוודאי שאין זו חרדה לצורך הפסת דעתו של עשו, כפי שרד"ק מציע. על כרחך שהחרדה באה מכיוון אחר לגמרי, כפי שרמב"ן מוסיף ומבאר.
  10. יצחק הרגיש שקרה כאן משהו שהוא לא תכנן. הברכה חלה על יעקב מעצמה, היה כאן מעשה רוחני חשוב, מעין התגלות.
  11. עפ"י רמב"ן חרדת יצחק לא הייתה ממעשה הרמאות של יעקב, כי אם חרדה מתוצאות אירוע רוחני גדול שעבר עליו עצמו, כשהברכה התממשה והורגשה, ושוב אינו יכול לחזור ולתיתה לבנו האהוב הוא עשו. קרה כאן משהו בלתי צפוי שבא מגבוה והפתיע את יצחק, כפי שמעיר שעוועל על הרמב"ן ומפנה לפירוש הזוהר על הפסוק: "מי איפה, דקיימתא שכינתא תמן כד בריך ליה יצחק ליעקב". יצחק תמה ומשתאה ונחרד: מי הוא זה "הצד ציד, אשר היה יכול לרמותי שאברכהו" ולמרות שרימה, הצליח להחיל את הברכה עליו? וכבר הארכנו לדון ברמב"ן זה בדברינו בא אחיך במרמה בפרשה זו בשנה האחרת. נחזור למדרשים.
  12. מילה קטנה, "איפוא", מעלה מחדש את אותה חרדה שהחריד יעקב את יצחק אביו והופכת אותה לזעזוע ולשבר בבית יעקב. ואין לטעות במילה "אתמהה". אין זו תמיהה של השתוממות או הפתעה (פליאה), כמו שאולי נראה מפירוש רש"י על הפסוק (שמצטט את תרגום אונקלוס אבל מרכך אותו מאד) וכמו שמקובל בלשוננו היום, אלא תמיהה של זעזוע ושבר ("תמהון לבב", פרשת התכחה בספר דברים, נוסח הווידוי ביום הכיפורים). ובמדרש אגדה (בובר) בראשית פרק מג הזעזוע הוא "נטו": "ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא. אותה חרדה שהחרדתי לאבא, שנאמר: ויחרד יצחק חרדה גדולה ויאמר מי איפוא, היא שנזדעזעה עלי".
  13. עפ"י הזוהר, זיכרון החרדה הגדולה שגרם יעקב לאביו נולד כבר בפרשת וישב, בכתונת הפסים שהוטבלה בדם, במילים של האחים (של יהודה): "הכר נא", מיד לאחר מכירת יוסף. הרבה לפני "איפוא זאת עשו" של פרשת מקץ, עשרים שנה מאוחר יותר, כשיוסף המשנה למלך מצרים מתנכר אליהם. אם נחבר שני קצוות אלה, נמצא שבכל התקופה הארוכה של שכול יוסף שעברה על יעקב, הוא לא פסק מלשחזר את רגע החרדה הנוראה שגרם ליצחק אביו. אגב, כמעט כל המדרשים על "הכר נא" מצביעים על העונש שקבל יהודה, שאמר לאביו "הכר נא" ותמר אומרת לו "הכר נא". אם יורשה לנו שוב לחבר מדרשים, נקבל שרשרת של מעשה-תוצאה ודקדוק הקב"ה עם הצדיקים כחוט השערה (ראה הערת השוליים הסמוכה), מחרדת יצחק ועד מעשה תמר. ואולי השרשרת מתחילה אף קודם ונמשכת אח"כ – לא הספקנו לבדוק ולהתעמק. אין מעשה ללא תוצאה והשלכה.
  14. ואפרופו "איפוא" שלעיל ו"אפו" שכאן היינו אומרים שאין הקב"ה נוהג איפה ואיפה, רק מידה כנגד מידה. למקורות נוספים למאמר אין הקב"ה ותרן, ראה מסכת בבא קמא נ ע"א בסיפור על בתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור ונעשה לה נס ולמרות זאת שילם על כל ר' נחוניא במות בנו בצמא: " ... וסביביו נשערה מאד (תהלים נ ג) - מלמד, שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. ר' נחוניא אמר, מהכא: אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו (תהלים פט ח) אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יותרו חייו, שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים לב ד)". וכן הוא במדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן כו, בחטא העגל: " ... לאחר שבער את העגל ואת עובדיו בא לו אצל הקב"ה בתחנונים ובבקשה, שנאמר: וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא וגו' ועתה אם תשא וגו', ויאמר ה' אל משה מי אשר וגו' ועתה לך נחה וגו' וביום פקדי ופקדתי. הריני יושב עליהם בדין ביום הכפורים ומזכה את הזכאי ומחייב את החייב, שנאמר: וביום פקדי. אר"ח: כל מי שאומר רחמנא ותרן יתותרון בני מעיו, אלא מאריך אפו וגובה. הוי: וביום פקדי ופקדתי".
  15. יש שמנסים להפריד בין זעקה לצעקה, ראה למשל פירוש מלב"ים לפסוק בתהלים קז ו: "וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם" (על הולכי מדבריות שצריכים לוֹמר הגומל, פרק שאנו אומרים בתפילת יום העצמאות). מבאר מלב"ים: צעקה גדולה מזעקה, והצלה גדולה מישועה". אבל ממדרש זה וכן ממקורות רבים נראה שאין הבדל בין זעקה לצעקה. ועכ"פ, צעקת עשו מהדהדת הרבה מעבר לספר בראשית וחייו של יעקב, ומגעת עד דורו של מרדכי שהוא כמובן מצאצאי יעקב.
  16. זו כמובן שאלה ריטורית. הדרשן מביא אמנם בהמשך דוגמא מחנה שהתפללה בלחש, ממנה נגזרה תפילת לחש, תפילת עמידה שלנו והאיסור להגביה קול בתפילה, ואפשר גם להוסיף על שאלתו מאליהו שמהתל בנביאי הבעל בכרמל ואומר להם: "קִרְאוּ בְקוֹל־גָּדוֹל כִּי־אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי־שִׂיג לוֹ וְכִי־דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מלכים א יח כז). אבל בה בעת יש לנו מספיק פסוקים ומדרשים על כוחה של הזעקה והצעקה: בספר שמות משה ובני ישראל במספר מקומות, ספר תהלים, הפסוק שזה עתה הבאנו בהערה הקודמת: "וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם", המשנה במסכת תענית פרק ב: "מי שענה את ... יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה" ועוד. ברור אם כך שהשאלה מדוע צווח מרדכי היא ריטורית שמטרתה לחדד את הרעיון המרכזי בדרשה שלהלן.
  17. אולי הצרות הרבות שעם ישראל סובל לדורותיו מצאצאי עשו ודומיהם, מביאות מדרש זה לשנות כיוון בהשוואה לבראשית רבה הנ"ל. צעקת מרדכי איננה עונש בגין הצעקה שיעקב גרם לעשו, אלא אדרבא, צעקה כנגד התרככותו של יצחק שנעתר לבקשת עשו: "ברכני גם אני אבי" והוא נותן לו את ברכת החרב וההרג ממנה עם ישראל סובל: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה".
  18. פרק פ בתהלים המתנה את צרות ישראל מאויביו ונקרא בימי תענית וצום: "לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ". הפסוק הספציפי שעליו מדובר הוא פסוק ו שם: "הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ".
  19. בסדר, אומר בעל ספר תהלים, הקב"ה אינו ותרן ומדקדק כחוט השערה, חרדת יצחק וצעקת עשו לא יכולות להישאר ללא מענה, ועל יעקב (ובניו) לשלם את מחיר המעשה שעשה. אבל איפה החרדות והצעקות שלנו? איפה עלבוננו ושעבוד נפשנו (שידו של עשו בהם)? דברי רד"ק אלה מבוססים על מדרש תנחומא, שם אולי הנימה יותר אופטימית ומקווה. ייגמר התשלום לעשו, ואז יחל התשלום ליעקב שדמעותיו הן מלוא הנאד והרבה יותר משלוש. תנחומא (בובר) פרשת תולדות סימן כד: "אמר ר' אבין בשם ר' אחא: אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ומה עשו הרשע על שהוריד שתי דמעות נתמלא עליו רחמים מיד, אנו שדמעותינו תדירה ביום ובלילה כלחם, על אחת כמה וכמה, שנאמר: היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה (תהלים מב ד), עד עכשיו לא הגיע הקץ שנתמלא עלינו רחמים? אמר דוד: שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש (שם לט יג), אמר להם הקב"ה: אפרע לעשו הרשע כבוד אבותיו וארוממנהו, ואחר כך אני בא ומרומם אתכם, ופורע לכם מה שפעלתם, ומה שפעלו אבותיכם".