כאדם האוֹרֶה את התאנים

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם בֶּן־בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל־הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹ לִקְרֹא־לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי: וְעַתָּה לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן־ הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר: (במדבר כב ה-ו).1

 

במדבר רבה פרשת בלק פרשה כ סימן יט

דבר אחר: "מן ארם ינחני בלק … לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל" (במדבר כג ז)2 – אמר לו: הָשוֵינו שנינו להיות כפויי טובה. אילולי אברהם אביהם לא היה בלק …3 ואילולי יעקב אביהם לא הייתי אני בעולם …4

"לכה ארה לי" – מי שהוא מְאָרְרָם, לעצמו מארר, שכך כתיב: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור" (בראשית יב ג),  ואומר: "אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ" (בראשית כז כט).5 "לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל" – אילו לאומה אחרת בקש שאקלל, כגון בני אברהם ויצחק, הייתי יכול.6 אלא "יעקב"? מלך שבורר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עליה, כלום יש לו חיים?7 וְאֵלוּ [הם] חֶבְלוֹ ונחלתו וסגולתו, שנאמר: "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב ט).8

במדבר רבה פרשת בלק פרשה כ סימן ז

"וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר … לקרוא לו". "פתורה" – שם עירו היה. ויש אומרים: שולחני היה, שהיו מלכי גוים נמלכים בו כשולחני הזה שהכל מריצין לו.9 ויש אומרים בתחילה פותר חלומות היה חזר להיות קוסם וחזר לרוח הקודש.10 … "ארץ בני עמו לקרוא לו" – שכתב לו: לא תהא סבור שלי לבדי אתה עושה, ואני לבדי מכבדך. אם תעקרם, מכל האומות אתה מתכבד, וכנען ועמלקים ומצרים משתחווים לך.11

"הנה עם יצא ממצרים" אמר לו: אתה, מה איכפת לך? אמר לו: "הנה כסה את עין הארץ" – סתמו שתי עיניים שהארץ תלויה בהם: סיחון ועוג, החרימום וכסו את עיניהם, ואני מה אעשה? "וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" – מִמֻּלִי כתיב, כמו שאתה אומר: "בשם ה' כי אמילם" (תהלים קיח י-יב).12  "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה" – מהו "ארה לי"? אמר: אולי אוכל אני לשלוט בהם קמעה קמעה, כאדם שהוא אורה את התאנים.13

"כי עצום הוא ממני" – לא שהם גיבורים ממני וחילותיהם מרובים משלי, אלא שהם מנצחים בפיהם, מה שאיני יכול לעשות.14

בראשית רבה מו יז, פרשת לך לך

"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן־תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי־אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז א).15 "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם" (הושע ט י).16 ר' יודן אמר: התאנה הזו, בתחילה אוֹרִים אותה אחת אחת, ואחר כך שתים שתים, ואחר כך שלוש שלוש, עד שאורים בסלים ובמגרפות. כך, בתחילה: "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג כד), ואחר כך: אברהם ויצחק, ואחר כך: אברהם יצחק ויעקב, עד: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (שמות א ז).17

מסכת שביעית פרק א משנה ב

איזהו שדה האילן? כל שלשה אילנות לבית סאה. אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי, חורשים כל בית סאה בשבילן. פחות מכאן, אין חורשין להן, אלא מלוא הָאוֹרֶה וסלו חוצה לו.18

תהלים פרק פ פסוק יג

לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל־עֹבְרֵי דָרֶךְ.19

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויחי פרק מט סימן כז

דבר אחר: "ארור אפם כי עז" – מלשון וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ יג), כלומר תיבצר ותתמעט אפם כי עז.20

בראשית רבה פרשת חיי שרה, פרשה סב סימן ב21

מה בין מיתת נערים למיתת זקנים? ' יהודה אומר: הנר הזה, בשעה שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה. ובשעה שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה. רבי אבהו אמר: התאנה הזו, בשעה שהיא נלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה.22 ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה, רע לה ורע לתאנה.23

ר' חייא רבה ותלמידיו, ויש אומרים ר' עקיבא ותלמידיו, היו למודים להיות משכימים ויושבים ושונים תחת תאנה אחת. והיה בעל התאנה משכים ולוקטָהּ. אמרו: שמא הוא חושדנו.24 מה עשו? החליפו מקומם. הלך אצלם ואמר להם: רבותי, מצוה אחת, שהייתם למודים לזכות בי, שתשבו ותשנו תחת תאנתי, ביטלתם? אמרו לו: אמרנו שמא אתה חושדנו. פייסם וחזרו למקומם. מה עשה? השכים בשחרית ולא ליקטה, וזרחה עליה החמה והתליעו. אמרו: בעל התאנה יודע אימת היא עונתה של תאנה ללקוט ולוקטה. כך הקב"ה יודע אימתי היא עונתם של צדיקים להסתלק מן העולם ומסלקם. זהו שכתוב: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו ב).25

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: בדומה לאריית התאנים, כאברהם ולא כבלעם, המתרבה והולכת, כך גם בלימוד תורה וחכמה, וכדרשות היפות על הפסוק במשלי יג יא: "וְקֹבֵץ עַל־יָד יַרְבֶּה". ראה ספרי פסקא מח וכן רבים. וזכינו ב"ה לקבץ על יד תאנה אחר תאנה, ולמלא דלי אחר דלי ודף זה הוא מס' 750 מאז התחלנו לחלק מים.

עדכון אחרון: 01/08/2019

הערות שוליים

  1. וכך גם חוזר ואומר בלעם בפתח נאומו הראשון: "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן־אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ־מוֹאָב מֵהַרְרֵי־קֶדֶם לְכָה אָרָה־לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל" (במדבר כג ז). המתרגמים, בראשם אונקלוס, מתרגמים "ארה" – לייט או לוט, שהוא קללה בארמית וכמו שמשתמע מהפסוק עצמו: "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". ולפיכך רוב הפרשנים אינם מתעכבים על פירוש מילה זו, ופשיטא להם שהשורש שלה הוא אר"ר. רש"י על המילה "נכה" מרמז לאפשרות נוספת: "לשון משנה הוא: מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט". אז אולי גם המילה "ארה" איננה אר"ר במובן הרגיל, אלא משהו קצת שונה.
  2. שים לב שהמדרש הוא על הפסוק השני של "ארה לי" שהבאנו בהערה הקודמת. בלק אומר: "ארה לי את העם הזה", איזה עם? "עם היוצא ממצרים", ואילו בלעם יודע בדיוק על עם מדובר וגם מכיר אותו בשמו הכפול: יעקב וישראל.
  3. שמואב הם מצאצאי לוט שאברהם פדה אותו גם במלחמת ארבעת המלכים וגם בסדום. ראה הרחבה באיכה רבה א לח.
  4. שללבן היו רק בנות ונולדו לו בנים רק אחרי שיעקב הגיע לחרן, כפי שהמדרש מוכיח שם מצירופי פסוקים. ובלעם הוא עפ"י חז"ל מצאצאי לבן הארמי.
  5. הפסוק הראשון נאמר על אברהם ע"י הקב"ה, והשני על יעקב ע"י יצחק אביו. מי שמברך אותם – ברוך יהיה, ומי שמקלל אותם – הקללה תחול עליו. ואנחנו, אומר בלעם לבלק, מצאצאי אותם אנשים וכעת נהיה כפויי טובה ונקלל ונימצא מקוללים? ראה איך מוטיב זה חותם גם את נאומו השלישי והאחרון של בלעם: "מברכיך ברוך ואורריך ארור" (במדבר כד ט) שלאחריו מבין בלק שאין עוד טעם לנסות את בלעם. וכך הוא במדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת בלק פרק כד: " ... ולכך כששמע בלק שאמר בלעם אורריך ארור, אותה שעה הכיר בלק אל בלעם שאם יקללם הוא יהיה בארור והוא נתיירא עוד לקללם לכך חרה אפו, שנאמר: ויחר אף בלק, שלא היה בו [כח] עוד לקללם". ועפ"י מדרש במדבר רבה הנ"ל, בלעם אומר זאת לבלק מיד בהתחלה.
  6. הכוונה לישמעאל ולבני הפילגשים של אברהם ולעשו בנו של יצחק.
  7. בין בלעם שהוא מצאצאי לבן ובין יעקב יש עוד חשבון והוא גל העד, יגר שהדותא, שהקימו לבן ויעקב בסוף פרשת ויצא (בראשית סוף פרק לא). וכשבלעם הולך לקלל את בני ישראל הוא עובר את הגל ומפר את השבועה שהייתה בין לבן ויעקב, ארם וישראל. ראה כל העניין בבראשית רבה עד טו, תנחומא ויצא יג, תנחומא דברים ג ועוד. ומדרש אגדה (בובר) במדבר בלק כב כה מוסיף שהקיר שעליו לחצה האתון את רגלו של בלעם היה הגלעד שהקימו לבן ויעקב ומשם נעשה בלעם חיגר. כל זה עניין לפעם אחרת.
  8. ובהמשך המדרש שם: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו - להודיע שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבתו. למה הדבר דומה? לאדם שבא לקוֹץ את האילן. מי שאינו בקי, קוצץ את הנופים, כל ענף וענף, ומתייגע. והפיקח מגלה את השורשים וקוצץ. כך אמר אותו רשע: מה אני מקלל כל שבט ושבט? הריני הולך לשורשיהם. בא ליגע, מצאן קשים. לכך אמר: כי מראש צורים אראנו". בלעם הולך לשורשים, להרס היסודות ולא מתעסק בענפים. לשורשים הייחודיים של עם ישראל (יעקב) ולא של עמי האזור (אברהם ויצחק). ראה גם ההתמקדות בכפל הלשון יעקב וישראל, רש"י במדבר כג פסוק ז: "ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל - בשני שמותיהם אמר לו לקללם, שמא אחד מהם אינו מובהק". ומדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת בלק פרק כב סימן ז: "ולכה קבה לי. שִׂנְאָה שהיה שונא בלעם לישראל גדולה משנאה שהיה בלק שונא. בלק אמר: לכה ארה לי, ובלעם אמר קבה לי". כללו של דבר: "לכה ארה לי", הן בקריאת בלק לבלעם והן בתחילת נאומו של בלעם הוא מלשון ארירה, מארה, קללה. כפשט התרגומים והמפרשים.
  9. ראה רש"י במדבר פרק כב ה: "פתורה - כשולחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם. ולפי פשוטו של מקרא כך שם המקום".
  10. בלעם היה נביא והפך לקוסם ושוב נביא "שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם" ולבסוף שוב קוסם, כמוסבר בראש פרשה כ במדרש במדבר רבה בו אנו עומדים, וכן בגמרא סנהדרין קו ע"א: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב - קוסם? נביא הוא! אמר רבי יוחנן: בתחילה נביא ולבסוף קוסם". ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו עמוד 168: "אמר ר' יצחק: בשעה שהרגו בני ישראל לבלעם היו מתנחמין ואומרים: מה עשינו שהרגנו נביא שכתוב בו ויודע דעת עליון. יצתה בת קול ואומרת: קוסם הרגתם ולא נביא".
  11. אחוות אנטישמים? אחד מעיז לעשות את מה שכולם היו רוצים שיקרה, ומצפה שיכירו לו תודה ואולי גם ישתתפו בהוצאות ... ראה איך לבן (הארמי!) משתף את כל אנשי המקום ברמאותו כלפי יעקב, כשהחליף את רחל בלאה, וגם לקח מהם כסף! (בראשית רבה ע יט). והכל כמובן, בעיני הדרשן היהודי.
  12. רש"י שוב הולך בצעדי המדרש ומרחיב ומסביר: "והוא יושב ממלי - חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו (תהלים קיח י) כי אמילם". ראה גם אבן עזרא בתהלים ש"אמילם" יכול להיות גם מלשון "כמו ימולל ויבש .. ורבי משה אמר כי אמילם מגזרת אמלל על משקל פקידה והוא רחוק". ואולי גם מלשון למולל ובכך אנחנו מתקרבים לדרשה הבאה שהיא מטרתנו.
  13. ובמדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת בלק פרק כב סימן ו: "ארה לי את העם: כאדם האורה את התאנים מעט מעט: אולי אוכל נכה בו: כאדם המנכה מן המדה מעט". משם לקח רש"י את "נכה" במובן של ניכוי מעט ולא במובן של מכה רבה וחד-פעמית. לא "ארה" מלשון לקלל, אלא מלשון ללקט, שהיא פעולת הקטיף של התאנים. וכאן שואלים בשולחן שבת את פעולות הקטיף השונות: ... בחטים, ... בענבים, ... בזיתים, ... בתמרים ואורה או מלקט בתאנים. מישהו מכיר עוד פעולת קטיף (במין אחר)?
  14. אפשר שאין אלה דרשות רחוקות ויש קשר בין "ארה" של קללה ו"ארה" של ליקוט או ניכוי קמעא קמעא. לדיבור, בניגוד לכח הפיסי, יש עוצמה לכאורה חלשה יותר, אבל ארוכת טווח ומתמשכת. הקללה אינה מחוללת שינוי מיידי, אלא משרה דיכאון וייאוש שנזקם הוא בטווח הארוך והמתמשך. וההפך בברכה. להוותנו, בסופו של דבר, אכן הזיקו דברי בלעם ומארתו. ומהיכן אגב ידע בלק שכוחו של העם הזה הוא בפיו, במילים ובדיבור (אולי גם בכתב, עם הספר)? ראה במדבר רבה כ ד (מובא ברש"י בתחילת הפרשה): "ויאמר מואב אל זקני מדין - מה טיבן של זקני מדין כאן? שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך הארץ ואמרו: מנהיג שלהן במדין נתגדל, נדע מהן מה מידותיו. אמרו להם זקני מדין: אין כחו אלא בפיו. אמרו להם: אף אנו נבוא כנגדן עם אדם שכוחו בפיו".
  15. זו הפרשה בה מצטווה אברהם על המילה ומורחב שמו מ"אברם" ל"אברהם – אב המון גויים".
  16. ראה המשך פסוק זה שם שקשור לסוף פרשת השבוע שלנו, לחלק הפחות משמח: "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל־ פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם", כלשון הושע שמוכיח רבות את עם ישראל. ונראה שהפעם ציטוט רק "חצי הפסוק" איננו מעשה ידי העורך או המלבה"ד, אלא של הדרשן במקור.
  17. וההמשך שם בתאנה גם כמסמלת את ברית המילה. ראה שוב אזכור אברהם במדרש הראשון בו פתחנו. הקב"ה מברך את האבות שיוסיפו ויתרבו קימעא קימעא כמו התאנים, שבתחילה מבשילות אחת או שתיים ואח"כ, כל יום מוסיפות ומבשילות תאנים רבות נוספות. ואילו בלעם מבקש לפעול בכיוון ההפוך בדיוק ולנכות מישראל קימעא קימעא (לאחר שאולי הבין שאינו יכול לקעקע את היסוד). ראה (שוב) מדרש תנחומא (בובר) פרשת בלק סימן ו: "ועתה לכה נא ארה לי (במדבר כב ו). מהו ארה לי? אולי אוכל אני לשלוט בהן קימעא קימעא, כאדם שהוא אורה את התאנה". פירוש תופעת לקיטת התאנים קימעא קימעא, לשבח או לגנאי, היא פרי דרשתו ודמיונו של הדרשן, אבל לבטח קשורה בחיים החקלאיים של תקופתו. ועל ההשוואה בין אברהם לבלעם, כבר הרחבנו בדברינו בין אברהם לבלעם בפרשה זו בשנה האחרת.
  18. המשנה דנה בדין חרישה של שדה אילן בערב שביעית, מה שנקרא במשנה תוספת שביעית. אם יש פחות משלושה אילנות בשטח של בית סאה או גם אם יש, אבל הם מפיקים פחות מכמות מסוימת של תאנים דרוסות (דבילות), יש לשדה זה דין של שדה לבן (מושג הפוך משדה אילן, היינו שדה פתוח שאין בו צל) ואין לחרוש בו. אבל עדיין מותר לחרוש סביב כל אילן במרחק (רדיוס) של הָאוֹרֶה, האיש שעומד כשקוטף את התאנים, והסל שלו, כשהוא על כתפו, או מונח ע"ג הקרקע, שנותן עוד קצת מרחק. ברור שמדובר לא רק בתאנה ובמלאכת הארִיָה שלה, אלא בכל עץ פרי, כפי שמסביר שם הרא"ש: "המלקט את התאנים נקרא אורה, כמו בוצר בענבים ומוסק בזיתים וגודר בתמרים". ראה אזכור פעולות הלקיטה השונות גם בפירוש ברטנורא למשנה במסכת פאה (פרק ח משנה א) הדנה בדין לקט באילן ומביאה דוגמא ממסיק הזיתים: "מסיקה בזיתים כמו קוצר בתבואה, בוצר בענבים, אורה בתאנים, גודר בתמרים, כך מוסק בזיתים". וכך גם באיסור מלאכות בשבת, שבמניין ל"ט מלאכות נזכר רק קוצר, אבל הכוונה לכל סוגי הקטיפה והקצירה, כפי שמבאר הרמב"ם בפירושו למשנה, מסכת שבת פרק ז משנה ב: "וכל אלו האבות הם רק דוגמאות, כגון אמרו קוצר הוא מאבות מלאכות והוא הדין לכל חותך צמח מחובר לארץ אם נתכוון לאותו דבר שהוא חותך, כגון האורה בתאנים הבוצר בענבים והמוסק בזיתים, שכל אחת ממלאכות אלו אין אומרים בה שהיא תולדת קוצר אלא היא הקוצר עצמה". ולא הבאנו מקורות אלה, אלא להראות את מקור המילה אר"ה שהוא לשון המשנה, כאחת מפעולות הקטיף כמו קוצר, בוצר, גודר מוסק או סתם קוטף ומלקט. ומלשון המשנה משליכים המדרשים שהבאנו לעיל ללשון המקרא ומבארים את: "לכה נא ארה לי את העם הזה" כפעולת ליקוט.
  19. אחרי לשון התורה ולשון המשנה, הנה גם לשון הכתובים. וכאן מדובר בגפן ובעל ספר תהלים מיצר על כך שהגפן שהקב"ה הסיע ממצרים ושלחה את מלוא שורשיה בארץ, כעת נפרצה וארוה כל עוברי דרך. רש"י מבאר שם: "פרצת גדריה - של אותה הכרם: וארוה כל עוברי דרך - לקטוה כל הבא, כמו: אריתי מורי עם בשמי (שיר השירים ה א) וכן בלשון משנה: כמלוא אורה וסלו". ולפי זה "האורה וסלו" שראינו במשנה מסכת שביעית לעיל אינו רק קטיף התאנים, אלא גם ענבים ואולי קטיף וליקוט בכלל. ראה פירוש הרמב"ם למשנה בשביעית הנ"ל שהולך בדרך זו ומבאר שם, על בסיס הפסוק מתהלים: "ואורה, שם לוקט התאנים על הרוב, ויאמר גם על הגפן וארוה כל עוברי דרך". ואגב למדנו שגם הפסוק: "אריתי מורי עם בשמי" משיר השירים הוא ליקוט ואיסוף שמן המור.
  20. פשט הפסוק "בברכת" יעקב לשמעון ולוי: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית מט ז) שהוא מקללם. אך מדרש זה, ורבים כמותו, מנסים לרכך ולומר שמדובר במיעוט והקטנת אפם העז של בני לוי ושמעון ולא בקללה ממש. הראיה שהם מביאים היא מהפסוק בתהלים: "לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל־עֹבְרֵי דָרֶךְ". ולנו נראה, שאם ניקח את הפסוק בתהלים, עם הפסוק בברכת יעקב וכל הפירושים שהבאנו, נקבל שוב שילוב של אר"ה שבמקורה היא פעולה חיובית של לקיטת הפירות לברכה, אבל בתנאים מסוימים, כמו הפסוק בתהלים, כמו הפסוק בברכת יעקב (גם אם נרכך את מילת "ארור" שכתובה שם בפירוש), הופכת לפעולת הרס או לפחות הקטנה וניכוי. הגדר פרוצה וכל עוברי הדרך אורים את השדה שהגדר גדרה בעדה. וזה בדיוק מה שביקש בלק מבלעם כשאמר לו: "לכה ארה לי את העם הזה" – תפיל את הגדרות שמגינות עליהם. ראה מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויצא - וישלח פרק לב: "וגם בלעם פרץ את הגדר והלך לקלל את ישראל".
  21. בסוף פרשת חיי שרה מתוארת מיתתו של אברהם בשיבה טובה: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו" (בראשית כה ח), ואף זכה שיצחק וישמעאל בניו קברו אותו במערת שדה המכפלה לצד שרה אשתו שלמענה קנה את אחוזת הקבר. לאחר שהמדרש מתאר את סילוקם של הצדיקים בכבוד ובעת הנכונה, הוא עובר לתיאור מיתת נערים שלא בזמנה. וכבר דנו במקבילה של מדרש זה בשיר השירים רבה פרשה ובדברינו דודי ירד לגנו בפרשת שמיני, מות נדב ואביהו.
  22. לעץ התאנה יש לומר.
  23. ראה גמרא חגיגה ה ע"א הסיפור על ר' יוחנן שראה אדם שמקפיד ללקט את התאנים הפחות בשלות ושאל אותו: הרי הבשלות טובות יותר! ענה לו אותו האיש שהוא יוצא לדרך והתאנים הבשלות פחות טובות יותר למסע. ור' יוחנן רואה בכך משל לתלמידי חכמים שנפטרים טרם זמנם ובוכה וקורא את הפסוק מאיוב טו טו: "הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין".
  24. חושד בנו שאנחנו קוטפים פירות מהתאנה שלו שלא ברשות.
  25. ראה כאמור מקבילה בשיר השירים רבה פרשה ו על הפסוק: "דודי ירד לגנו" וכן הוא בקהלת רבה ה ב על הפסוק: "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל" (קהלת ה יא). ומקור כולם הוא כנראה ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ח. ולהוותנו חזינו בימים הקשים האחרונים מיתת נערים ושלושה נרות שכבו טרם זמנם ושלוש פתילות שנותרות מפויחות ומפוחמות. יהיה רצון שנזכה לאריית התאנים של אברהם ולא של בלעם, כדברי בראשית רבה שראינו לעיל: "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם" (הושע ט י). ר' יודן אמר: התאנה הזו, בתחילה אוֹרִים אותה אחת אחת, ואחר כך שתים שתים, ואחר כך שלוש שלוש, עד שאורים בסלים ובמגרפות. כך, בתחילה: "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג כד), ואחר כך: אברהם ויצחק, ואחר כך: אברהם יצחק ויעקב, עד: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד".