- וההמשך שם בפירוט חוקת התורה, בכל הנוגע לטהרת השלל שנלקח ממלחמת מדין וטהרת הלוחמים: "כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר־יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם: וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל־הַמַּחֲנֶה". לכאורה, עניין פשוט וברור לפנינו שבא ללמדנו "הלכות גיעול" כלשון רש"י שנראה להלן. מה לפסוק זה שלקוח מהפרשה ולכותרת הדף? מה לכותרת הדף ולפרשת השבוע?
- פעמיים בלבד נזכר הביטוי "חוקת התורה" במקרא (בתורה ובתנ"ך כולו), בפרשתנו ובפרשת חוקת – מצוות פרה אדומה. הקשר ביניהן הוא ענייני ולא רק לשוני, כאן נעשה שימוש במכשירי הטהרה שנחקקו ונעשו שם. ובשניהם אלעזר הוא המבצע (בהבדל ששם עדיין אהרון קיים וכאן לאחר מות אהרון אלעזר הוא הכהן הגדול). ראו פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת מטות קמ ע"א: "למה נאמר פרשה זו באלעזר? מפני שצריכין הזאה היו שלישי ושביעי מאפר פרה. ופרה אדומה נעשית על ידי אלעזר הכהן, שנאמר: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן (במדבר יט) - באלעזר היתה נעשית, באלעזר היתה הוראתה". ומעניין שבעל הטורים (בנוסח שבידינו) שבד"כ מחבר בין אזכורי מילים דומות במקרא, לא מזכיר השוואה פשוטה זו.
- נחזור לפסוק בפרשתנו, והדברים אולי גם נכונים לפסוק בפרשת חוקת. משה נתן את הציווי הכללי שבָּאֵי המלחמה והשלל צריכים להתחטא ואלעזר השלימו ופירש כיצד בדיוק יטוהרו. הכל נשמע תקין וברור. מה יכול להיות כאן לא בסדר?
- הדיון בגמרא שם מתחיל בנושא בדיקת סכיני השוחטים שהיו רגילים להראותם לרב טרם השחיטה, אם ראוי שחכם יבדוק את הסכין, כאשר רבו או רב מלומד ממנו נמצא בסביבה. משם מתגלגלת הגמרא לדין של "מורה הלכה בפני או לפני רבו". ופשיטא שלא מדובר סתם בתלמיד, אלא בתלמיד-רב שהוא עצמו כבר ראוי להוראה, אלא שרבו מצוי במקום או במרחק סביר.
- פעם אומר דוד שהוא צופן את אמרותיו בלבו ופעם שהוא עומד ומבשר אותן בפני הקהל. העמדת שני פסוקים אלה זה כנגד זה ("רמי" בלשון הגמרא) הוא במטרה להגיע לתשובה הבאה.
- שדוד לא הורה הלכה בפומבי כל עוד היה עירא היאירי רבו בחיים. ראו שמואל ב כ כו: "וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד" ומסורת חז"ל היא שעירא היאירי היה רבו של דוד ו"היה דוד משגר לו מתנותיו", היינו את מתנות הכהונה.
- הגענו אחר כל אלה אל פרשת השבוע, אל אלעזר הכהן. ראו הפסוק בשלמותו בראש הדף. איפה יש כאן מורה הלכה בפני רבו? אדרבא, אלעזר אומר בפירוש: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶת־ מֹשֶׁה". שוב נשאל, מה יכול להיות כאן לא תקין?
- ראו פירוש רש"י שם: "את אחי אבא ציוה - דחלק כבוד למשה, דכתיב: אשר צוה ה' את משה והורה הלכות גיעול אך את הזהב". אלעזר נתן את הכבוד למשה, אבל את פרטי ההלכה אמר "באופן עצמאי" שנשמע כמורה הלכה בפני רבו.
- וזו ירידתו של אלעזר מגדולתו, העונש שקיבל, שלמרות שנאמר על יהושע שיפעל עפ"י אלעזר, לא הזדקק לו יהושע בפועל. וכפירוש רש"י שם: "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו - שהיה עתיד יהושע להיות צריך לישאל דבר הלכה מאלעזר. ולא אשכחן - לאחר מיתת משה דאיצטריך ליה יהושע לאלעזר לשאול כלום". נראה שאפשר להקשות על קביעה נחרצת זו מהפסוקים ביהושע יד א על חלוקת נחלות הארץ (שהוא קיום הצו בתורה, במדבר לד יז). ראו גם יהושע יז ד, יט נא, כא א והנושא צריך עיון.
- כל מי שמשיב מילה לפני רבו.
- יורד לשאול בלא וולדות, נפטר בלא ילדים.
- ואין המשך בשלשלת הדורות שם, ומכאן שיהושע נפטר בלא בנים (ממשיכים) והרי לנו שגם יהושע נענש משום שהציע למשה שיכלא את אלדד ומידד שהוסיפו להתנבא במחנה. גם זה סוג של מורה הלכה בפני רבו. ואנו שואלים מה פשר דרשות אלה המבקשות למצוא פגם באישי התנ"ך שהורו הלכה בפני רבם? האם הדברים קשורים לדמותו של משה? האם הדרשן מנסה להילחם בתופעה שהייתה בעיה בימיו באמצעות הצבעה על אישים אלה שגם עליהם הייתה הקפדה?
- פירוש חזקוני חוזר לקשר עם פרה אדומה שכבר ראינו בפירוש אבן עזרא לעיל. אך שלא כאבן עזרא שמפרש בדרך הפשט ולא רואה כל בעיה בדברי אלעזר וגם לא כפסיקתא זוטרתא שאומר: "באלעזר היתה נעשית, באלעזר היתה הוראתה". חזקוני, כמחויב לחז"ל וכמבאר של רש"י (ראו בקדמתו המחורזת לפירושו לתורה: "ואני אין אני כמשיב על דברי רבינו שלמה, אלא כמוסיף על דבריו, ירבה האל שלומו"), מוסיף נופך לדבריהם ומחדד את הפער בין פסוק כא בו אלעזר מצטט את משה ובין המשך הפסוקים כב והלאה (ראו הערה 1 לעיל), שהם הפירוש שנתן והרחיב אלעזר על דברי משה, אולי משום שהצטווה אישית על פרה אדומה. אלה כבר בבחינת הוראת הלכה בפני רבו. כל זה חיזוק לדברי רש"י בגמרא בעירובין. ומה עם רש"י בפרשתנו?
- בקטע שהשמטנו מביא הירושלמי את הסיפור שכבר ראינו בגמרא עירובין לעיל על תלמיד של ר' אליעזר שהורה בפני רבו, כנראה לא ממש לפניו אלא בסמוך, ברדיוס שהירושלמי ממשיך ומשרטט להלן, "ולא יצאה שַׁבָּתוֹ עד שמת. אמרו לו תלמידיו: רבי, נביא אתה? אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אני מקובל שכל תלמיד מורה הלכה בפני רבו חייב מיתה". במחשבה שנייה, מדובר ברב שמקפיד על כבודו - ר' אליעזר שהיה קפדן גדול, חלק על כל החכמים, וגם גרם למותו של רבן גמליאל אחיה של אשתו, כשנפל על פניו. ראו המעשה בסוף הסיפור על מחלוקת תנורו של עכנאי, בבא מציעא דף נט. האם נוכל ללמוד מכך שהכל תלוי גם בקפדנותו של הרב? ואם ירצה להניח לתלמידו להורות, אין בעיה? האם ניתן להשליך מכך גם על משה ואלעזר?
- המוטיב שנדב ואביהוא מתו משום שהורו הלכה בפני רבם, הוא משה כמובן, חוזר במקורות רבים, כולל בגמרא עירובין סג הנ"ל, יומא נג ע"א, ספרא שמיני פרשה א, ויקרא רבה אחרי מות פרשה כ ועוד. זו אחת מהסיבות שהמדרשים והפרשנים מוצאים להבנת מותם של נדב ואביהוא בחנוכת המשכן. ראו דברינו נדב ואביהוא כסמל לדורות בפרשת אחרי מות. ומכולם, הסיבה שמתו משום שהורו הלכה בפני רבם, וכעת החיבור לדעה בפרשתנו שאלעזר אחיהם, ששרד מהאש שם, גם הוא כעת מורה הלכה בפני רבו, מצמררת מאד. זאת ועוד, האזכור כאן של ערבות מואב, לכאורה רק על מנת ללמוד את ההלכה של המרחק בו התלמיד צריך להיות מרבו על מנת לא להיחשב כמורה הלכה בפני רבו, איננו מקרי. המקומות: אבל השיטים, ערבות מואב, בית הישימות ומחנה ישראל ערב הכניסה לארץ, קשורים לדור 'הבנים הממשיכים': אלעזר, יהושע, פנחס וכלב אשר מתחילים כאן 'לתפוס פיקוד' – ראו דברינו חילופי דורות ומשמרות בפרשת פנחס. דווקא מכאן ללמוד על מורה הלכה בפני רבו? דווקא כאן לחזור ולקשר את אלעזר עם חטאם של אחיו הגדולים? להחזיר את הגלגל שלושים ושמונה שנים לאחור?
- כוונתו לפסוק במדבר כה ז: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ".
- ראו דיון הלכתי על בסיס פסוק זה בגמרא ברכות יט-כ, מועד קטן יז, שבועות ל.
- מפרשת מטות אחורה בסדר הפרשות לפרשת פנחס ומאלעזר קדימה בסדר הדורות לפנחס בנו. ראו שם בגמרא מחלוקת רב ושמואל אם פנחס התייעץ עם משה קודם שעשה מה שעשה, או לא. בשיטת רב, כן התייעץ, ראו שם הקטע: "אמר לו: אחי אבי אבא (כינוי למשה), לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא". קורא האגרת הוא השליח, היינו, קום ועשה מעשה. אבל לשיטת שמואל פנחס לא התייעץ וקיים את ההלכה: "במקום שיש חילול השם – אין חולקים כבוד לרב". ואם כך, אזי גם פנחס הוא בבחינת "מורה הלכה בפני רבו", למרות שיש לו צידוק ממקום אחר. ואם נחזור לאלעזר, הרי לנו לא רק האחים: נדב ואביהו שהורו הלכה בפני רבם, אלא כעת גם הבן – פנחס. אך אולי דווקא משם, מפנחס הבן, יבוא הפתרון גם לאלעזר האבא. הרי הכל עניין אחד – הנקמה במדיינים. פרשת מטות ממשיכה את פרשת פנחס. הציווי: "צרור את המדיינים" נאמר עוד בפרשת פנחס, והקיום: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" הוא ההמשך בפרשתנו. אלעזר האב, בעזרת צבא מסודר ומלחמה מתוכננת, ממשיך את מעשה היחיד הספונטני והקנאי של בנו.
- משנה היא במסכת סנהדרין פרק ט משנה ו: "הגונב את הַקַּסְוָה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו".
- עפ"י הירושלמי אין שתי שיטות במעשהו של פנחס. אין מחלוקת אם שאל את משה או לא. רק דעה אחת, שלא שאל. ויותר מזה, שפעל שלא ברצון חכמים ובקשו לנדותו! על פי הירושלמי, מעשהו של פנחס הבן חמור הרבה יותר מזה של אבא אלעזר שרק "פירש והרחיב" את דבריו של משה בהלכות טהרה והגעלה! אלא שזכה פנחס ויצאה בת קול ואמרה: "והייתה לו ולזרעו ברית כהונת עולם". ראו פירוש תורה תמימה הערות במדבר פרק כה הערה לא שמסכם יפה ירושלמי זה בהשוואה לבבלי סנהדרין פב שהבאנו לעיל ומציין שבת הקול שיצאה (רוח הקודש) העידה שקנאותו הייתה: "ברוח קנאה אמתית לכבוד ה' ", וגם ניקתה את פנחס מכך שהורה הלכה בפני רבו, משה, ואלה דבריו: "לשון זה הבת קול היה במכון להורות שלא היה בזה כמורה הלכה בפני רב ... ויצאה בת קול ואמרה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, והיינו שיהיה לו זרע וגם גדולה, והרי זה כלפי העונשים שבמורה הלכה בפני רבו, ומדזיכוהו בשתי מעלות אלו, שמע מינה שלא היה מורה הלכה בפני רבו". ואנו חוזרים ומציעים שהניקוי של פנחס יעזור גם לאלעזר - הבן יציל את האב. אם לפנחס בנו של אלעזר נסלח על שהורה הלכה בפני רבו ואף זכה לברית חיים ושלום ולכהונת עולם, איך לא ייסלח לאב?
- נעשה אתנחתא בדמות נוספת שהמדרש קובע שהורתה הלכה בפני רבה, כשהסימוכין הקלוש שהוא מוצא הוא בפסוק: "וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי" – הקישור בין שחיטת הקרבן ובין הבאת שמואל אל עלי. שמואל הנער, זה שלימים יביא לעלי את הבשורה הקשה על סוף ביתו וכהונתו, מורה הלכה כאן בפני עלי רבו; וכל כך עד שעלי מבטיח לחנה שייתן לה בן טוב ממנו לאחר ששמואל ימות, שהרי המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ראו שוב כל הביטויים הקשים בגמרא עירובין לעיל. מדרש זה קשור אולי יותר בדמותו של שמואל, עליה זכינו לדרוש בפרשת קרח, ובדמותה של חנה, לה הקדשנו כבר דף תפילת חנה בראש השנה וכמו כן הזכרנוה בדברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך. מה שחשוב לעניינינו כאן הוא, ראשית, ההרחבה של המדרש שמטילה על אישים נוספים במקרא את האשמה של "מורה הלכה בפני רבו". אלעזר ופנחס כבר לא לבד. ושנית, הפתרון שמדרש זה מציע. 'אין מצב' אומרת חנה לעלי שהנער הזה ימות משום שהורה הלכה בפניך (מה גם שההלכה היא נכונה ששחיטה כשירה בזר). אל הנער הזה התפללתי! ואינני רוצה בנער אחר שיבוא אולי מתפילתך, מבאר כאן מהרש"א. כוחה של התפילה, של האישה הזועקת, עומד כנגד הקביעה שמי שמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אולי גם אלישבע אמם של נדב ואביהוא הייתה צריכה לזעוק בתפילה, אבל האש כבר יצאה וכילתה. נסגור סוגריים ונחזור לאלעזר ופנחס.
- כאשר בני ישראל חוזרים ממלחמת מדין צצים שני 'אירועים הלכתיים'. הראשון הוא כעסו של משה על שבני ישראל החיו את הנשים המדייניות אשר גרמו לזנות בשיטים, ככתוב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל־נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר־מַעַל בַּה' עַל־דְּבַר־פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה' "! ראו דברי גמרא שבת סד ע"א על כך: "ויקצוף משה על פקודי החיל, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון?". בסוף אותו אירוע, בפסוקים יט-כ, מתייחס משה גם לנושא ההלכתי השני של טהרת הכלים והאנשים מהמלחמה. ואז נזכר הפסוק שהבאנו בראש דברינו ועליו אנו דנים: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל־אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶת־ מֹשֶׁה". כעסו של משה בפרשת בנות מדין, אומר המדרש, הוא שגרם לו לא לזכור את פרטי טהרת הכלים והאנשים: מתכות, בגדים וכו', כמפורט בפסוקים כב-כד. רק אז נכנס אלעזר לתמונה ומורה לעם את ההלכות שלמד מפי משה ונותן לו את מלוא הקרדיט, ככתוב: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶת־ מֹשֶׁה". גם בגדרי ההלכה אין זה "מורה הלכה בפני רב", אלא אדרבא, מחלצו מן המיצר. בכך יש שוב הקבלה עם מעשיו של פנחס. שם פנחס ראה שמשה וכל הזקנים אינן מגיבים למעשה זמרי: "והמה בוכים פתח אוהל מועד" ואי לכך: "ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' - כל מקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב". כאן רואה אלעזר שבעקבות כעסו, משה לא מפרט את דיני הטהרה, ולפיכך הוא אלעזר נוטל יוזמה ואומר את ההלכות בשם משה! אלעזר אפילו נהג בעדינות ובכבוד למשה יותר מפנחס!
- שאלעזר ואיתמר שתקו כפי שנסביר להלן.
- אלעזר ואיתמר.
- כבר הרחבנו במדרש זה ובקודם ובבא, בדברינו כשמשה כועס בפרשת שמיני וכאן נביא רק את הדרוש והנדרש לעניינינו. מדרש ספרי זוטא מחבר את הכעס של משה בפרשתנו עם כעסו בפרשת שמיני, בקשר לאי אכילת שעיר חטאת ראש חודש ושריפתו, לאחר מות נדב ואביהו כשלאהרון ובניו היה דין אונן. כבר שם, רומז הדרשן, היה כוח בידי אלעזר ואיתמר לענות למשה. אמנם אין אדם מורה הלכה בפני רבו, אבל כשרבו כועס ומתוך שהוא כועס הוא בא לידי טעות בהלכה, במצב כגון זה מותר ואולי אף מצווה בידי התלמיד להעמיד את רבו על טעותו. (וסוף דבר שמשה אכן מודה בטעותו, ראו דברינו לא שמעתי, שכחתי, טעיתי בפרשת שמיני). אלעזר ואיתמר שותקים שם, הן מפני כבוד אביהם והן מפני כבוד משה דודם רבם של כל ישראל: "שאין שבחו של אדם שתלמידו משיבו". אבל כוח יש בהם כבר שם, וכוח זה, כולל הכוח להבליג ולשתוק כשגדול מהם כועס או נאלם, בא לידי ביטוי כעת, בדור הבנים, והוא שמכשירם לעמוד בהנהגת הדור הבא ולהנחיל את בני ישראל את הארץ. בפרשת מטות, שוב אין אלעזר שותק! ואפילו פנחס בנו מדבר דברים ברורים עם משה. ראו ספרי במדבר פיסקא קנז: "ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה, אמר לו פינחס: רבינו, כשם שפקדתנו כך עשינו". בכך, סוגר מדרש זה מעגל עם המדרשים (הירושלמי) לעיל. נדב ואביהו מתו משום שהורו הלכה בפני רבם, אבל אלעזר אחיהם ופנחס אחיינם לא רק שאינם סובלים גם הם מכתם זה, אלא אדרבא, מסירים אותו.
- הנה עוד מדרש המרחיב בכעסו של משה ונותן בכך, בדרך עקיפה צידוק לאלעזר ופנחס. אבל ה"יש אומרים", הדעה השנייה במדרש, היא העיקר. משה לא כועס ואלעזר לא מורה הלכה בפניו. הכל ברוגע. חלוקת התפקידים בין משה ואלעזר בפרשת מלחמת מדין היא העברת מקל מסודרת והדרגתית של הנהגת העם תוך שיתוף העם. ראו דברינו חילופי דורות ומשמרות בפרשת פנחס.
- אחרי כל המדרשים הגענו לרש"י על הפרשה ונשווה את דבריו לרש"י שראינו לעיל בגמרא עירובין, שהיא המקור הראשי לכל נושא "מורה הלכה בפני רבו". ראו אזכור רש"י בגמרא עירובין בהערה 8 לעיל וכן חזקוני לעיל שמחזק את דברי רש"י אלה. רש"י בפרשה אינו 'מחויב' לגמרא בעירובין והולך בדרך הפשט והמדרשים על הפרשה. משה כעס, אבל לא הקפיד כנגד אלעזר ש"תלה ההוראה ברבו". ואין גם אזכור לעונש שקיבל אלעזר. נראה שזו דוגמא נאה להבדלים שבין רש"י על הש"ס ורש"י על התורה, בין רש"י כאחד מהראשונים על התלמוד ובין רש"י כפרשן המקרא. וכל היודע דבר אודות עניין זה ודוגמאות נוספות, אנא יחיש שמועתו הטובה אלינו ויבוא על שכרו. עכ"פ, חזקוני כפרשן המקרא, העדיף כאן את רש"י על הש"ס ולא הלך בעקבי רש"י על התורה כמנהגו.
- ושלא תאמר שהייתה זו דרשה ולימוד כללי, אולי דוגמת ר' אליעזר בן הורקנוס שדרש בנוכחות רבן יוחנן בן זכאי רבו (פרקי דרבי אליעזר פרק ב). בא המדרש ואומר במפורש: "ומורה הוריות"
- ומאלעזר ליהושע. גם הוא הורה בחיי משה רבו קבל עם ועדה. גם מדרש זה אולי מתווכח עם הגמרא בעירובין הנ"ל הקובעת עונש ליהושע על שאמר: "אדוני משה כלאם". יהושע הוא ממשיכו של משה, עוד בחייו של משה. ראו גמרא סוטה יג ע"ב: "וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד –תנא: אותה שבת של דְיוֹ זוּגֵי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה". ראו פירוש רש"י שם: "דיו-זוגי – שני זוגות, שני חברים היו, בהתחלת היום למשה וסופו ליהושע". במחלוקת הגדולה בה הודח רבן גמליאל מנשיאותו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה במקומו, ולאחר מכן התפייסו עם רבן גמליאל (ברכות כז-כח), חילקו את השבתות בין רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה וזהו ששאלו: "שבת של מי היתה?". אבל כאן שבת משותפת של משה ויהושע. מינוי יהושע כיוזמה של משה גם היא נזכרת בפרשתנו וכבר הארכנו בנושא זה בדברינו ונתת מהודך עליו וכן בדברינו יפקוד ה' איש על העדה בפרשת פנחס. אך הדברים לא כ"כ פשוטים ויש מדרשים אחרים בנושא העברת התפקיד ליהושע, ראו דברינו עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה בפרשת וילך. וכאן לא באנו אלא לדרוש בכבודו של אלעזר וממנו גלשו ליהושע. שהרי מכאן ואילך שניהם מנהיגים את העם.