אלישבע

וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י א-ג).1

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ג סימן ז

"מי זאת עולה מן המדבר" – מדבר באלישבע בת עמינדב. אמרו: אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד: ראתה יְבָמָהּ מלך,2 ואחִיהָ נשיא,3 ובעלה כהן גדול, ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, מיד נעשית כתימרות עשן.4

כד דמך ר' אלעזר ברבי שמעון היה דורו קורא עליו: "מי זאת עולה מן המדבר וגו', מכל אבקת רוכל" – מה הוא מכל אבקת רוכל? דהוה ר' אלעזר בר ר' שמעון קראוי ותנויי וקריבוי ופייטויי.5

ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כ סימן ב

ר' לוי פתח: "אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל־תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל־תָּרִימוּ קָרֶן" (תהלים עה ה) … אמר להם הקב"ה לרשעים: הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח?

ריש לקיש בשם ר' שמעון בן מנסיא אמר: תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו – על אחת כמה וכמה … א"ר לוי בשם ר' חמא בר חנינא: י"ג חופות קשר לו הקב"ה בגן עדן, שנאמר: "בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל־אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" (יחזקאל כח יג) … ואחר כל השבח הזה: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג יט).

אברהם לא שמח בעולמי ואתם מבקשים לשמוח בעולמי? נולד לו בן למאה שנה ובסוף א"ל הקב"ה: "קח נא את בנך  … והעלהו לעולה" (בראשית כב ב). ועשה אברהם מְהַלֵּךְ שלושה ימים, לאחר ג' ימים ראה ענן קשור על גבי ההר, אמר: כמדומה אני שזהו המקום … אמר לו ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הן. –  מה אתה רואה? אמר לו: ענן קשור על גב ההר אני רואה .. נטל את יצחק בנו והעלהו הרים והורידו גבעות, העלהו על אחד מן ההרים ובנה מזבח וסדר עצים וערך מערכה. ונטל את הסכין לשוחטו, ואילולי שקראו מלאך מן השמים כבר היה נשחט. תדע לך שהוא כן, שכיון שחזר יצחק אצל אמו ואמרה לו: היכן היית בני? אמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני גבעות … ואילו לא בא מלאך ואמר לו: "אל תשלח ידך אל הנער" – הייתי נשחט … באותה שעה צווחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות. אמרו: לא הספיקה את הדבר עד שמתה. זהו שכתוב: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כג) – ומהיכן בא? ר' יהודה ב"ר סימן אמר: מהר המוריה בא.6

אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולמי ואתם מבקשים לשמוח בעולמי? אלישבע ראתה חמישה כתרים ביום אחד: יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סגני כהונה, פנחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב ונשרפו, נהפכה שמחתה לאבל. זהו שכתוב: "אחרי מות שני בני אהרן".7

במדבר רבה יח ד

… והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד. מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל ואמרו: משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה, תרומה לכהן, מעשר לכהן, כ"ד מתנות לכהן. מיד: "ויקהלו על משה".8

קהלת רבה פרשה ב סימן ב

"לשחוק אמרתי מהולל" – מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב. אלישבע בת עמינדב ראתה ד' שמחות ביום אחד, משה יבמה מלך, נחשון אחיה נשיא ראש כל הנשיאים, אהרן בעלה כהן מלובש אבני אפוד, שני בניה סגני כהונה, וכיון שנכנסו להקטיר שלא ברשות נשרפו ונהפכה שמחתה לאבל. הוי אומר: "ולשמחה מה זו עושה" שנאמר (ויקרא ט"ז) אחרי מות שני בני אהרן וגו'.9

מדרש זוטא – רות (בובר) פרשה ד סימן יב

"ויהי ביתך כבית פרץ" (רות ד יב) – לא נאמרו דברים הללו אלא כנגד אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד, בעלה ובניה כהנים גדולים, יבמה מלך, ואחיה נשיא. "ויקח בועז את רות" – אמרו: אותו הלילה שבא עליה מת.10

מסכת בבא בתרא דף קי עמוד א

אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, שנאמר: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון". ממשמע שנאמר בת עמינדב, איני יודע שאחות נחשון היא? מה תלמוד לומר אחות נחשון? מכאן, שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא: רוב בנים דומין לאחי האם.11

שכל טוב (בובר) שמות פרשת שמות – וארא פרק ו סימן כג

"ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו את נדב ואת אביהוא" – הוא נדב שהלך אחר נדב רוחו ולא נמלך במשה רבו. אביהוא – שאמר על אהרן אביו הוא לתולדה ולא למועצה.12

מסכת סוטה דף יא עמוד ב

ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו' – רב ושמואל, חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר: אשה ובתה – יוכבד ומרים; ומאן דאמר: כלה וחמותה – יוכבד ואלישבע.13

מדרש משלי (בובר) פרשה לא סימן מד

"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" (משלי לא כה)14 – זו אלישבע בת עמינדב שראתה ארבע שמחות ביום אחד: אחיה נשיא, ובעלה כהן גדול, ואחי בעלה מלך, ושני בניה פרחי כהונה.15

 

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 22/01/2017

הערות שוליים

  1. "כמה דיו משתפך וכמה קולמוסין משתברין וכמה עורות אבודים וכמה תינוקין מתרצעין" (ביטוי הלקוח ממדרש תנחומא צו סימן ז) לדון בפרשת מות נדב ואביהו. ואף אנחנו שלחנו קולמוסנו בנושא בדברינו וידום אהרון, על כן עלמות אהבוך ואף פייטנו בו. ומכולם, נראה שנשכחה "דמות מסוימת" – דמות שגם לה יש "קשר מסוים" לאירוע טרגי זה.
  2. יבמה היינו גיסה והוא משה, אחי אהרון, שהיה לו דין מלך כפי שדורשים מדרשים רבים: "ויהי בישורון מלך – זה משה" (ויקרא רבה לא ד וכן רבים). וחצוצרות הכסף היו סמל למלכותו של משה (תנחומא בהעלותך יז).
  3. זה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה שהקריב ביום הראשון לחנוכת המשכן, ראה דברינו נחשון הראשון בפרשת נשא. אלישבע, אשת אהרון היא אחותו של נחשון, ככתוב בשמות ו כג: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת־אֱלִישֶׁבַע בַּת־עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־נָדָב וְאֶת־אֲבִיהוּא אֶת־אֶלְעָזָר וְאֶת־אִיתָמָר". לבני אהרון היה ייחוס מכובד לא רק מצד אהרון אביהם, אלא גם מצד אלישבע אמם. ראה בראשית רבה צז ח על ברכת יהודה: "אתה יודוך אחיך - משבט יהודה יצאה אלישבע אם הכהונה".
  4. דרשות רבות חיוביות יש לנו על הפסוק: "מי זאת עולה מן המדבר", כגון זו שבתנחומא פרשת שמות סימן יד: "וינהג את הצאן אחר המדבר - א"ר יוחנן: למה היה רודף למדבר? לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר, שנאמר: מי זאת עולה מן המדבר. עלייה מן המדבר, התורה מן המדבר, המן והשליו מן המדבר, המשכן מן המדבר, השכינה מן המדבר, הכהונה ומלכות מן המדבר, הבאר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר. לפיכך: וינהג את הצאן אחר המדבר". ראה דברינו תורה ומדבר בפרשת במדבר. אבל כאן התמרות אינן ענן הקטורת היוצא מאוהל מועד, אלא ענן שריפתם של נדב ואביהוא, ענן אבלה של אלישבע אמם שבחדא מחתא הפכה שמחתה הגדולה לאבל קשה.
  5. נגררנו להמשך המדרש, בו הפסוק: "מי זאת עולה מן המדבר" משמש להספד של אבל על מות תלמיד חכם – ר' אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי שהיה בעל מקרא, משנה ופיוט. לצד הבעת צער, יש בהספד זה גם מתן כבוד והערכה לנפטר, שנראה שמת בגיל מבוגר ובדרך טבעית – מה שלא זכתה לו אלישבע שבניה מתו צעירים. ראה שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו סימן א על ההבדל בין מות זקנים למות צעירים: דודי ירד לגנו לערוגת הבושם ... דודי - זה הקב"ה, לגנו - זה העולם, לערוגת הבושם - אלו ישראל, לרעות בגנים - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וללקוט שושנים - לסלק את הצדיקים שבישראל. מה בין מיתת זקנים למיתת נערים? ר' יהודה ורבי אבהו. ר' יהודה אומר: הנר הזה, בזמן שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה. ובזמן שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה. רבי אבהו אמר: התאנה הזו, בזמן שנלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה. ובזמן שאינה נלקטת בעונתה, רע לה ורע לתאנה". ושם גם הסיפור על הרב ותלמידיו שישבו ללמוד תחת עץ התאנה וחשד בהם בעל התאנה. ראה שם.
  6. כבר הארכנו לדון במדרש זה בדברינו חיי שרה – מחיר העקידה בפרשת וירא, כולל שהתקיעות בראש השנה הם כנגד צעקתה של שרה! כאן רק רצינו ליצור את הקשר עם הפסקה הבאה, על אלישבע בפרשתנו. בין שתי אימהות אלה, שרה ואלישבע, מופיעה עוד דרשה על עם ישראל ועל הקב"ה עצמו שאין להם שמחה בעולם הזה: "ישראל לא שמחו בעולמי, שנאמר: ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמט ב) -  שמח ישראל בעושיו אינו אומר, אלא: ישמח - עתידים הם לשמוח במעשיו של הקב"ה לעתיד לבוא. כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?". ראה שם. אך אנו בקשנו כאמור ליצור את הסמיכות בין שרה לאלישבע.
  7. כבר ראינו מדרש זה בשיר השירים רבה לעיל, וכאן, גם בויקרא רבה, וכן הוא גם בגמרא זבחים קב ע"ב. ראה כמו כן מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמיני סימן ג: "אין אתה מוצא איש ואשה שראתה שמחות כאלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן ... ראתה בעלה כהן גדול משמש בכהונה גדולה ונביא, ומשה אחי בעלה מלך ונביא, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון ראש לכל שבטי ישראל. ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' (ויקרא י ב). לכך נאמר: אמרתי להוללים אל תהולו". ושם יש גם השוואה עם חפני ופנחס בני עלי שמתו במלחמה. מדרשים אלה ודומיהם שנראה להלן, ממלאים את החסר במקרא שמתמקד באהרון, בניו הנותרים ומשה ומתעלם מכאבה של האשה, אלישבע – האם. בדומה לשרה בעקידה, גם בפרשת מות נדב ואביהו משלים המדרש את מה שמחסיר או מעלים המקרא ויוצר בעצם סיפור חדש – סיפורה של האשה. (ובדברינו חיי שרה – מחיר העקידה הראינו שמנהג הקריאה בארץ ישראל המחבר את פרשת העקדה שבסוף פרשת וירא עם תחילת חיי (מיתת) שרה, יוצר אזכור של שרה בעקידה במקרא).
  8. נעשה אתנחתא קלה ונפנה לפרשת קרח, מבני יצהר, המקטרג על משפחת בית עמרם שנטלה לעצמה את כל הכיבודים ומערער על הנהגתם של משה ואהרון. הדמיון הלשוני של מדרש זה עם המדרשים לעיל: "משה מלך, אהרון כהן גדול וכו', מעלה את האפשרות שמות נדב ואביהוא היה מעין "עין הרע" על ריבוי השמחות והכבוד שנפל בחלקם של בני עמרם. ואולי זה עצמו מקור ל"מוטיב היהודי" (ואולי הכלל-אנושי) של חשש מריבוי טובה, עושר, שמחה ומזל טוב שיעוררו קנאה ועינא בישא. הדרשן מתאר את הדברים מנקודת המבט האישית של אלישבע\ שמחתה המהולה באבלה, אבל אפשר שהוא מכוון למשהו רחב יותר. ראה גם לשון סדר עולם רבה (ליינר) פרק ז: "בו ביום נמצאת אלישבע בת עמינדב יתרה על ישראל ארבע שמחות ואבל אחד: יבמה מלך, ובעלה כהן גדול, אחיה נשיא, ובניה סגני כהונה, ואבלה בשני בניה נדב ואביהוא". מן הסתם הייתה מוותרת אלישבע על יתירות זו, מסתפקת בפחות שמחות, ובלבד שייחסך ממנה האבל.
  9. נראה שהמקור למדרש זה הוא פסיקתא דרב כהנא פיסקא כו אחרי מות (הפסיקתא ליום הכיפורים) ובעקבותיה בא מדרש זה וכן בתנחומא (גם בובר וגם הרגיל) פרשת אחרי מות ואחרים, שדורשים את שמחתה/אבלה של אלישבע על הפסוק בקהלת ב ב: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה". ראה גם הפסוק הקודם: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל" שוודאי עומד גם הוא ברקע. ומכאן קבלנו חיזוק להצעתנו בהערה הקודמת שהאסון של אלישבע בא מרוב טובה, משמחה חריגה וגדולה מדי. ראה בהמשך קהלת רבה שם, והוא גם בויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כ סימן ג (שממשיך את ויקרא רבה הנ"ל), הסיפור הקשה על שמחה שהפכה לאבל בחתונה בכפר כבול (שבגליל המערבי התחתון בנחלת אשר): "ר' אבא בר כהנא פתח: לשחוק אמרתי מהולל - אם השחוק הזה מעורבב, מה מהנה החדווה? מעשה באחד מגדולי כבול שהיה משיא את בנו, וברביעי שלו זימן אצלו אורחים. משאכלו ושתו והטיבו את לבם אמר לבנו: עלה והבא לנו חבית של יין מן העלייה. כיון שעלה, הכישו נחש ומת. המתין לירד ולא ירד. אמר: אין אני עולה ורואה מה טיבו של בני? עלה ומצאו שהכישו נחש ומת והוא מוטל בין החביות. המתין עד שגמרו סעודתם. אמר להם: רבותי, לא לברך את בני ברכת חתנים באתם? ברכו עליו ברכת אבלים. לא להכניס את בני לחופה באתם? הכניסוהו לקברו. הפטיר עליו ר' זכיי מכבול: לשחוק אמרתי מהולל". ראה גם מנהג חכמים לשבור חפץ יקר בעת שהשמחה גואה (ברכות ל ע"ב, לא ע"א). שמחה מוגזמת עלולה להביא לדבר רע ויש להישמר מלהפריז במשתה ושמחה (וסיפוק עצמי), מעין אמונה ב"עינא בישא". נשמח לשמוע על מקורות נוספים למוטיב זה מפי שואבי המים.
  10. מדרש זה, היוצר קשר בין רות ואלישבע, מזכיר, באופן חריג, רק את שמחותיה של אלישבע ונשמט שם האבל. הזקנים והעם מאחלים לבעז ורות שביתם יהיה כבית פרץ וכוונתם, עפ"י המדרש, למה שזכתה אלישבע שאביה עמינדב הוא נין של פרץ (ראה סוף מגילת רות). אבל המדרש ממשיך ומזכיר שעוד באותו לילה נפטר בעז ומכאן שגם שמחתה של רות נמהלה באבל וביתה היה אכן כביתה של אלישבע לטוב ולרע, לשמחה ולאבל. וגם "בית פרץ" אינו נטול פרצות ומזכיר את שני הבנים של יהודה: ער ואונן שמתו (בראשית פרק לח).
  11. וכן הוא בשמות רבה (שנאן) פרשת וארא פרשה ז סימן ה: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה (שמות ו כג). ממשמע שנאמר בת עמינדב, איני יודע שהיא אחות נחשון? אלא ללמדך, שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה. ותנינן: רוב הבנים דומין לאחי האם". כבר הזכרנו לעיל (הערה 3) את אלישבע המחברת בין שבט יהודה המיוחס למלכות עם שבט לוי המיוחס לכהונה ולעבודת הקודש, שני השבטים ששרדו עד ימינו. ראה גם פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת שמות - וארא פרק ו סימן כג: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון - נתערבה משפחת הכהונה עם משפחת המלכות, שבט לוי ושבט יהודה". אך במדרש זה הדגש הוא על הדמיון בין האחיין לדודו: "רוב בנים דמים לאחי האם". מה הדמיון האפשרי בין נדב ואביהו ובין נחשון דודם? אולי הקפיצה קדימה, הדחף והמוכנות לעשות גם מה שחריג, מה שלא הצטוו. אלא שנחשון שקפץ לים וזכה ואילו נדב ואביהוא "קפצו" עם אש זרה ולא זכו. תכונות וגנים דומים, אלא שזה לדרך החיים וזה לדרך המיתה. ודרך מי עברו גנים "קופצניים" אלה מנחשון לנדב ואביהו? דרך אלישבע אמם ...
  12. סמך להשערה שהעלנו בהערת השוליים הקודמת, בדבר תכונות האחיינים שבאו בירושה מדודם דרך אמם, מצאנו במדרש זה שכבר על הפסוק בתחילת ספר שמות (פרשת וארא) המציין את תולדותם של נדב ואביהו דרך נישואי אהרון לאלישבע, עומד על תכונת אופים אשר גרמה להם לחטוא באש זרה אשר לא צוו. נדב – שהולך בנדבת רוחו וברצון לבו, ואביהו שראה באהרון רק אבא ביולוגי ולא אבא רוחני ומחנך. ואפשר אגב ששמותם של נדב ואביהו קשורים לאביה של אלישבע: עמינדב.
  13. ובמדרש שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה א יג: "וכשראה פרעה שהם רבים גזר על הזכרים, הדא הוא דכתיב: ויאמר מלך מצרים למיילדות העברית (שמות א טו). מי הם? רב אמר: כלה וחמותה - אלישבע בת עמינדב ויוכבד. ושמואל בר נחמן אמר: אשה ובתה - יוכבד ומרים. ולא היו למרים אלא חמש שנים, היה אהרן גדול ממשה שלוש שנים". מי היו המיילדות העבריות שעמדו באומץ כנגד פרעה וסרבו להמית את ילדי ישראל? לפי שיטת רב היו אלה יוכבד ובתה מרים. אך לפי שיטת שמואל, היו אלה יוכבד וכלתה אלישבע. השיטה שהמיילדות הן יוכבד ומרים נדחקת לכך שכבר בגיל חמש סייעה מרים לאמה. ניחא. אך מה תעשה השיטה שהמיילדות היו יוכבד ואלישבע אשת אהרון? והרי משה נולד כשאהרון היה בן שלוש! על כורחנו שמדובר הרבה לפני שנישאה אלישבע לאהרון. אלישבע התגלתה כנערה רגישה לצערם של ישראל, לצער היולדות בפרט, והתנדבה לסייע להן. יוכבד מצאה בה מיומנות, רגישות וסיוע רב ומשם נוצר הקשר של בית עמינדב עם בית עמרם. אהרון לא צריך לבדוק הרבה באחיה של כלתו לעתיד, בנחשון, ובמשפחתה. אמו כבר יכלה להמליץ על כלתה לעתיד. כך או כך, מי שסייעה ליילד רבים מילדי ישראל בשעבוד מצרים ולחיותם, שיכלה את שני בניה הגדולים ביום חנוכת המשכן!
  14. ראה דברינו אשת חיל מי ימצא במגילת רות, שם נזכרות רבות מאימהות האומה. אלישבע אמנם לא נזכרת שם, אבל המיילדות כן ולפי שיטת שמואל לעיל, אלישבע היא אחת מהמיילדות לצד יוכבד כלתה.
  15. שרה מתה בעקבות העקידה, רות נותרה אלמנה ומה עלה בגורלה של אלישבע? איננו יודעים. המדרשים לעיל מתמקדים באירוע של מות בניה של אלישבע ולא מספרים לנו מה עלה בגורלה. איך נראו חייה מכאן ואיך? אימתי נפטרה וממה נפטרה? האם זכתה לשיבה טובה? האם התנחמה בשני בניה הנותרים אלעזר ואיתמר? בדפוסים שלפנינו מובא רק חלקו הראשון של הפסוק: "עוז והדר לבושה" ולפיכך מוזכרים כאן רק השמחות ולא האבל (בדומה לרות זוטא לעיל). אבל אנחנו, כמנהגנו, השלמנו את הפסוק עד סופו: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". פשיטא שהפסוק עמד במלואו לנגד עיני הדרשן ובלב שומעיו שהכירו היטב את ספר משלי בכלל, פרק לא אשת חיל מי ימצא בפרט. אנו מציעים להעמיד את "ותשחק ליום אחרון" כנגד כל המדרשים לעיל על "לשחוק אמרתי מהולל". אלה האחרונים דרשו את השחוק כמידת הדין שפגעה באלישבע והוללה (חללה) את שמחתה (ראה שוב הפסוק מתהלים עה שבראש מדרש ויקרא רבה לעיל: "אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל־תָּהֹלּוּ"). ואילו אנו רואים במדרש זה, ובהרחבה שהצענו, מקור לשחוקה של אלישבע על מידת הדין. את כוחה לשמר את השמחה ולשאת בעוז והדר את אבלה וצערה עד יומה האחרון.