- "כמה דיו משתפך וכמה קולמוסין משתברין וכמה עורות אבודים וכמה תינוקין מתרצעין" (ביטוי הלקוח ממדרש תנחומא צו סימן ז) לדון בפרשת מות נדב ואביהו. ואף אנחנו שלחנו קולמוסנו בנושא בדברינו וידום אהרון, על כן עלמות אהבוך ואף פייטנו בו. ומכולם, נראה שנשכחה "דמות מסוימת" – דמות שגם לה יש "קשר מסוים" לאירוע טרגי זה.
- הפסוק המלא הנדרש הוא: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל".
- מדובר כמובן באלישבע אשת אהרון. יבמה היינו גיסה הוא משה, אחי אהרון, שעפ"י מדרשים רבים היה לו דין מלך, כגון: "ויקרא רבה לא ד: "ויהי בישורון מלך – זה משה" וחצוצרות הכסף היו סמל למלכותו של משה (תנחומא בהעלותך יז). ראו עוד בשמות רבה מ ב פרשת כי תשא בציווי על המשכן: "בא משה לירד סבור שהוא עושה אותו. קרא לו הקב"ה אמר לו: משה, מלך עשיתיך. אין דרך המלך לעשות דבר אלא גוזר ואחרים עושים, אף אתה אין לך רשות לעשות דבר אלא אמור להם והם עושין". אבל מדרש שיר השירים רבה לעיל סבור שרק בשעה שנחנך המשכן נעשה משה מלך. מה הקשר?
- זה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה שהקריב ביום הראשון לחנוכת המשכן, ראו דברינו נחשון הראשון בפרשת נשא. אלישבע, אשת אהרון היא אחותו של נחשון, ככתוב בשמות ו כג: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת־אֱלִישֶׁבַע בַּת־עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־נָדָב וְאֶת־אֲבִיהוּא אֶת־אֶלְעָזָר וְאֶת־אִיתָמָר". לבני אהרון היה ייחוס מכובד לא רק מצד אהרון אביהם, אלא גם מצד אלישבע אמם. ראו בראשית רבה צז ח על ברכת יהודה: "אתה יודוך אחיך - משבט יהודה יצאה אלישבע אם הכהונה".
- דרשות רבות חיוביות יש לנו על הפסוק: "מי זאת עולה מן המדבר", כגון זו שבתנחומא פרשת שמות סימן יד: "וינהג את הצאן אחר המדבר - א"ר יוחנן: למה היה רודף למדבר? לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר, שנאמר: מי זאת עולה מן המדבר. עלייה מן המדבר, התורה מן המדבר, המן והשליו מן המדבר, המשכן מן המדבר, השכינה מן המדבר, הכהונה ומלכות מן המדבר, הבאר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר. לפיכך: וינהג את הצאן אחר המדבר". ראו דברינו תורה ומדבר בפרשת במדבר. אבל כאן התמרות אינן ענן הקטורת היוצא מאוהל מועד, אלא ענן שריפתם של נדב ואביהוא, ענן אבלה של אלישבע אמם שבחדא מחתא (ברגע אחד, בפעם אחת) הפכה שמחתה הגדולה לאבל קשה.
- נגררנו להמשך המדרש, בו הפסוק: "מי זאת עולה מן המדבר" משמש להספד של אבל על מות תלמיד חכם – ר' אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי שהיה בעל מקרא, משנה ופיוט. לצד הבעת צער, יש בהספד זה גם מתן כבוד והערכה לנפטר, שנראה שמת בגיל מבוגר ובדרך טבעית – מה שלא זכתה לו אלישבע שבניה מתו צעירים. ראו שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו סימן א על ההבדל בין מות זקנים למות צעירים: דודי ירד לגנו לערוגת הבושם ... דודי - זה הקב"ה, לגנו - זה העולם, לערוגת הבושם - אלו ישראל, לרעות בגנים - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וללקוט שושנים - לסלק את הצדיקים שבישראל. מה בין מיתת זקנים למיתת נערים? ר' יהודה ורבי אבהו. ר' יהודה אומר: הנר הזה, בזמן שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה. ובזמן שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה. רבי אבהו אמר: התאנה הזו, בזמן שנלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה. ובזמן שאינה נלקטת בעונתה, רע לה ורע לתאנה". ושם גם הסיפור על הרב ותלמידיו שישבו ללמוד תחת עץ התאנה וחשד בהם בעל התאנה. ראו שם.
- מדרשים רבים יש על קומתו, חכמתו ופלאותיו של אדם הראשון שמילא את העולם "מקצה לקצה" ומן הארץ לרקיע (סנהדרין לח ע"ב), שראה עד קצה ההיסטוריה (אבות דרבי נתן נוסח א פרק לא), "חסיד גדול היה" (עירובין יח ע), שהיה שלמות היופי (בבא מציעא פד "ב) ועוד ועוד, עד שמלאכי השרת "טעו בו ובקשו לומר לפניו קדוש" (בראשית רבה ח י), מקצת מהם הבאנו בדברינו בין אדם הראשון למשה בפרשת בראשית.
- האם היה אברהם שוחט את יצחק אילולי המלאך שעצר אותו? עפ"י מדרש זה התשובה היא: כן. ראו דברינו האם נשחט יצחק? וכן דברינו איזה קול אתה שומע בפרשת וירא.
- כבר הארכנו לדון במדרש זה בדברינו חיי שרה – מחיר העקידה בפרשת וירא, כולל שהתקיעות בראש השנה הם כנגד צעקתה של שרה (לא יבבותיה של אם סיסרא). ראו גם דברינו איפה יצחק בעקידה שם. כאן רק נבקש ליצור את הקשר עם הפסקה הבאה, על אלישבע בפרשתנו. בין שתי אימהות אלה, שרה ואלישבע, מופיעה עוד דרשה על עם ישראל ועל הקב"ה עצמו שאין להם שמחה בעולם הזה: "ישראל לא שמחו בעולמי, שנאמר: ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמט ב) - שמח ישראל בעושיו אינו אומר, אלא: ישמח - עתידים הם לשמוח במעשיו של הקב"ה לעתיד לבוא. כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?". ראו שם. אך אנו בקשנו כאמור ליצור את הסמיכות בין שרה לאלישבע. כאבה של מי גדול יותר אם ניתן בכלל להשוות. בניגוד לשרה, אלישבע לא יכולה לכעוס על אהרון (או שמא כן, אם הבינה שמות הבנים היה עונש על חטא העגל. חור שמסר נפשו על העגל עפ"י המדרש, היה גם הוא משבט יהודה וקרוב משפחה (רחוק קצת) של אלישבע. שניהם מהענף של חצרון בנו של פרץ בנו של יהודה. ראו דברי הימים א פרק ב). אך בניגוד לאלישבע, יצחק בנה של שרה נשאר בחיים.
- כבר ראינו מדרש זה בשיר השירים רבה לעיל, וכאן, גם בויקרא רבה, וכן הוא גם בגמרא זבחים קב ע"ב. ראו כמו כן מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמיני סימן ג: "אין אתה מוצא איש ואשה שראתה שמחות כאלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן ... ראתה בעלה כהן גדול משמש בכהונה גדולה ונביא, ומשה אחי בעלה מלך ונביא, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון ראש לכל שבטי ישראל. ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' (ויקרא י ב). לכך נאמר: אמרתי להוללים אל תהולו". ושם יש גם השוואה עם חפני ופנחס בני עלי שמתו במלחמה. מדרשים אלה ודומיהם שנראה להלן, ממלאים את החסר במקרא שמתמקד באהרון, בניו הנותרים ומשה ומתעלם מכאבה של האשה, אלישבע – האם. בדומה לשרה בעקידה, גם בפרשת מות נדב ואביהו משלים המדרש את מה שמחסיר או מעלים המקרא ויוצר בעצם סיפור חדש – סיפורה של האשה. (ובדברינו חיי שרה – מחיר העקידה הראינו שמנהג הקריאה בארץ ישראל המחבר את פרשת העקדה שבסוף פרשת וירא עם תחילת חיי (מיתת) שרה, יוצר אזכור של שרה בעקידה במקרא).
- נעשה אתנחתא קלה ונפנה לפרשת קרח מבני יצהר, המקטרג על משפחת בית עמרם שנטלה לעצמה את כל הכיבודים ומערער על הנהגתם של משה ואהרון. הדמיון הלשוני של מדרש זה עם המדרשים לעיל: "משה מלך, אהרון כהן גדול וכו', מעלה את האפשרות שמות נדב ואביהוא היה מעין "עין הרע" על ריבוי השמחות והכבוד שנפל בחלקם של בני עמרם. ואולי זה עצמו מקור למוטיב "היהודי" (ואולי הכלל-אנושי) של חשש מריבוי טובה, עושר, שמחה ומזל טוב שיעוררו קנאה ועינא בישא. הדרשן מתאר את הדברים מנקודת המבט האישית של אלישבע\ שמחתה המהולה באבלה, אבל אפשר שהוא מכוון למשהו רחב יותר. ראו גם לשון סדר עולם רבה (ליינר) פרק ז: "בו ביום נמצאת אלישבע בת עמינדב יתרה על ישראל ארבע שמחות ואבל אחד: יבמה מלך, ובעלה כהן גדול, אחיה נשיא, ובניה סגני כהונה, ואבלה בשני בניה נדב ואביהוא". מן הסתם הייתה מוותרת אלישבע על יתירות זו, מסתפקת בפחות שמחות, ובלבד שייחסך ממנה האבל שהתקיימו בו דברי רבקה: "למה אשכל גם שניכם יום אחד"..
- נראה שהמקור למדרש זה הוא פסיקתא דרב כהנא פיסקא כו אחרי מות (הפסיקתא ליום הכיפורים) ובעקבותיה צועד קהלת רבה שהבאנו וכן תנחומא (גם בובר וגם הרגיל) פרשת אחרי מות ואחרים, שדורשים את שמחתה/אבלה של אלישבע על הפסוק בקהלת ב ב: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה". ראו גם הפסוק הקודם: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל" שוודאי עומד גם הוא ברקע. מכאן יש לכאורה חיזוק להצעתנו בהערה הקודמת שהאסון של אלישבע בא מרוב טובה, משמחה חריגה וגדולה מדי. ראו בהמשך קהלת רבה שם, והוא גם בויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כ סימן ג (שממשיך את ויקרא רבה הנ"ל), הסיפור הקשה על שמחה שהפכה לאבל בחתונה בכפר כבול (שבגליל המערבי התחתון בנחלת אשר): "ר' אבא בר כהנא פתח: לשחוק אמרתי מהולל - אם השחוק הזה מעורבב, מה מהנה החדווה? מעשה באחד מגדולי כבול שהיה משיא את בנו, וברביעי שלו זימן אצלו אורחים. משאכלו ושתו והטיבו את לבם אמר לבנו: עלה והבא לנו חבית של יין מן העלייה. כיון שעלה, הכישו נחש ומת. המתין לירד ולא ירד. אמר: אין אני עולה ורואה מה טיבו של בני? עלה ומצאו שהכישו נחש ומת והוא מוטל בין החביות. המתין עד שגמרו סעודתם. אמר להם: רבותי, לא לברך את בני ברכת חתנים באתם? ברכו עליו ברכת אבלים. לא להכניס את בני לחופה באתם? הכניסוהו לקברו. הפטיר עליו ר' זכיי מכבול: לשחוק אמרתי מהולל". ראו גם מנהג חכמים לשבור חפץ יקר בעת שהשמחה גואה (ברכות ל ע"ב, לא ע"א). שמחה מוגזמת עלולה להביא לדבר רע ויש להישמר מלהפריז במשתה ושמחה (וסיפוק עצמי), מעין אמונה ב"עינא בישא". נשמח לשמוע על מקורות נוספים למוטיב זה מפי שואבי המים.
- מדרש זה יוצר קשר בין רות ואלישבע שכאמור לעיל יש ביניהם קשר משפחתי. ראו שרשרת היוחסים לאחור מבעז ורות עד נחשון, בסוף מגילת רות ושוב בדברי הימים א ב פסוק י. אלישבע אחות נחשון היא בתו של עמינדב שהוא חימש ליהודה. לעניינינו, המדרש לעיל מזכיר, באופן חריג, רק את שמחותיה של אלישבע ונשמט שם האבל. הזקנים והעם מאחלים לבעז ורות שביתם יהיה כבית פרץ וכוונתם, עפ"י המדרש, למה שזכתה אלישבע שאביה עמינדב הוא נין של פרץ. אבל המדרש ממשיך ומזכיר שעוד באותו לילה נפטר בעז ומכאן שגם שמחתה של רות נמהלה באבל וביתה היה אכן כביתה של אלישבע לטוב ולרע, לשמחה ולאבל. וגם "בית פרץ" אינו נטול פרצות ומזכיר את שני הבנים של יהודה: ער ואונן שמתו (בראשית פרק לח).
- וכן הוא בשמות רבה (שנאן) פרשת וארא פרשה ז סימן ה: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה (שמות ו כג). ממשמע שנאמר בת עמינדב, איני יודע שהיא אחות נחשון? אלא ללמדך, שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה. ותנינן: רוב הבנים דומין לאחי האם". כבר הזכרנו לעיל את אלישבע המחברת בין שבט יהודה המיוחס למלכות עם שבט לוי המיוחס לכהונה ולעבודת הקודש, שני השבטים ששרדו עד ימינו. ראו גם פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת שמות - וארא פרק ו סימן כג: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון - נתערבה משפחת הכהונה עם משפחת המלכות, שבט לוי ושבט יהודה". אך במדרש זה הדגש הוא על הדמיון בין האחיין לדודו: "רוב בנים דמים לאחי האם". מה הדמיון האפשרי בין נדב ואביהו ובין נחשון דודם? אולי הקפיצה קדימה, הדחף והמוכנות לעשות משהו חריג, מה שלא הצטוו. אלא שנחשון שקפץ לים וזכה ואילו נדב ואביהוא "קפצו" עם אש זרה ולא זכו. תכונות וגנים דומים, אלא שזה לדרך החיים וזה לדרך המיתה. ראו דברינו סם חיים וסם מוות בדפים המיוחדים. ודרך מי עברו גנים "קופצניים" אלה מנחשון לנדב ואביהו? דרך אלישבע אמם ...
- סמך להשערה שהעלנו בהערת השוליים הקודמת, בדבר תכונות האחיינים שבאו בירושה מדודם דרך אמם, מצאנו במדרש זה שכבר על הפסוק בתחילת ספר שמות (פרשת וארא) המציין את תולדותם של נדב ואביהו דרך נישואי אהרון לאלישבע, עומד על תכונת אופים אשר גרמה להם לחטוא באש זרה אשר לא צוו. נדב – שהולך בנדבת רוחו וברצון לבו, ואביהו שראה באהרון רק אבא ביולוגי ולא אבא רוחני ומחנך. ואפשר אגב ששמותם של נדב ואביהו קשורים לאביה של אלישבע: עמינדב.
- ובמדרש שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה א יג: "וכשראה פרעה שהם רבים גזר על הזכרים, הדא הוא דכתיב: ויאמר מלך מצרים למיילדות העברית (שמות א טו). מי הם? רב אמר: כלה וחמותה - אלישבע בת עמינדב ויוכבד. ושמואל בר נחמן אמר: אשה ובתה - יוכבד ומרים. ולא היו למרים אלא חמש שנים, היה אהרן גדול ממשה שלוש שנים". מי היו המיילדות העבריות שעמדו באומץ כנגד פרעה וסרבו להמית את ילדי ישראל? לפי שיטת רב היו אלה יוכבד ובתה מרים. אך לפי שיטת שמואל, היו אלה יוכבד וכלתה אלישבע. השיטה שהמיילדות הן יוכבד ומרים נדחקת לכך שכבר בגיל חמש סייעה מרים לאמה. ניחא. אך מה תעשה השיטה שהמיילדות היו יוכבד ואלישבע אשת אהרון? והרי משה נולד כשאהרון היה בן שלוש! על כורחנו שמדובר הרבה לפני שנישאה אלישבע לאהרון. אלישבע התגלתה כנערה רגישה לצערם של ישראל, לצער היולדות בפרט, והתנדבה לסייע להן. יוכבד מצאה בה מיומנות, רגישות וסיוע רב ומשם נוצר הקשר של בית עמינדב עם בית עמרם. אהרון לא צריך לבדוק הרבה באחיה של כלתו לעתיד, בנחשון, ובמשפחתה. אמו כבר יכלה להמליץ על כלתה לעתיד. כך או כך, מי שסייעה ליילד רבים מילדי ישראל בשעבוד מצרים ולחיותם, שיכלה את שני בניה הגדולים ביום חנוכת המשכן!
- ראו דברינו אשת חיל מי ימצא במגילת רות, שם נזכרות רבות מאימהות האומה. אלישבע אמנם לא נזכרת שם, אבל המיילדות כן ולפי שיטת שמואל לעיל, אלישבע היא אחת מהמיילדות לצד יוכבד כלתה.
- שרה מתה בעקבות העקידה, רות נותרה אלמנה ומה עלה בגורלה של אלישבע? איננו יודעים. המדרשים לעיל מתמקדים באירוע של מות בניה של אלישבע ולא מספרים לנו מה עלה בגורלה בהמשך. איך נראו חייה מכאן ואיך? אימתי נפטרה וממה נפטרה? האם זכתה לשיבה טובה? האם התנחמה בשני בניה הנותרים אלעזר ואיתמר? מה חשבה על קנאות פנחס נכדה שקפץ גם הוא ועשה מעשה בלי לשאול את אהרון ומשה. בדפוסים שלפנינו מובא רק חלקו הראשון של הפסוק: "עוז והדר לבושה" ולפיכך מוזכרים כאן רק השמחות ולא האבל (בדומה לרות זוטא לעיל). אבל אנחנו, כמנהגנו, השלמנו את הפסוק עד סופו: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". פשיטא שהפסוק עמד במלואו לנגד עיני הדרשן ובלב שומעיו שהכירו היטב את ספר משלי בכלל, פרק לא אשת חיל מי ימצא בפרט. אנו מציעים להעמיד את "ותשחק ליום אחרון" כנגד כל המדרשים לעיל על "לשחוק אמרתי מהולל". אלה האחרונים דרשו את השחוק כמידת הדין שפגעה באלישבע והוללה (חללה) את שמחתה (ראו שוב הפסוק מתהלים עה שבראש מדרש ויקרא רבה לעיל: "אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל־תָּהֹלּוּ"). ואילו אנו רואים במדרש זה, ובהרחבה שהצענו, מקור לשחוקה של אלישבע על מידת הדין. את כוחה לשמר את השמחה ולשאת בעוז והדר את אבלה וצערה עד יומה האחרון.