אין הקב"ה בא בִּטְרָחוֹת עם בריותיו

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: (ויקרא כג י).1

שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה': (ויקרא כב כז).2

ויקרא רבה פרשת אמור, פרשה כז סימן ו

"עַמִּי מֶה־עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת־מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (מיכה ו ג-ד).3 … כך אמר להם הקב"ה לישראל: שלשה שלוחים שלחתי לכם: משה, אהרן ומרים. שמא אכלו מכם? שמא שתו מכם? שמא הטריחו עליכם כלום? לא בזכותם אתם מתפרנסים? …4 אמר ר' יצחק: משל למלך ששלח פרוסדגמא שלו למדינה.5 מה עשו בני המדינה? עמדו על רגליהם ופרעו את ראשיהם וקראוה באימה וביראה, ברתת ובזיע.6 כך אמר הקב"ה לישראל: קְרִיַת שמע היא פרוסדגמא שלי. לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם שתהו קורים אותה, לא עומדים על רגליכם ולא פורעים ראשיכם, אלא: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו ז).7

אמר ר' יהודה בר ר' סימון: אמר הקב"ה: עשרה מיני בהמות מסרתי לך, שלשה ברשותך ושבעה אינם ברשותך. שלשה ברשותך: "שור שה כשבים ושה עזים" (דברים יד ד). ושבעה אינם ברשותך: "איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (שם ה). לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם להתייגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך, אלא ממה שברשותך, מן הגדל על אבוסך. זהו שכתוב: "שור או כשב או עז".8

שמות רבה לד א

"שדי לא מצאנוהו שגיא כח" (איוב לז כג) … מי ששומע הפסוק הזה אומר: שמא חירופים הוא? … אלא כך אמר אליהוא: לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה עם בריותיו, שאין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו, ואינו בא על האדם אלא לפי כוחו. אתה מוצא כשנתן הקב"ה את התורה לישראל, אילו היה בא עליהם בחוזק כוחו לא היו יכולים לעמוד, שנאמר: "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד – ומתנו" (דברים ה כב). אלא, לא בא עליהם אלא לפי כוחם, שנאמר: "קול ה' בכח" (תהלים כט ד) – בכוחו אינו אומר, אלא בכח, לפי כוחו של כל אחד ואחד.9

ויקרא רבה כח ב,ג10

"מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א ג). אמר ר' חייא בר אבא: בנוהג שבעולם, אדם מכבס את כסותו בימות הגשמים, בוא וראה כמה צער וכמה יגיע רואה עד שמנגבו. ואני משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים ומנגבן ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואין אתם מביאין לי את העומר?11

אמר ר' בניה: בוא וראה כמה צער וכמה יגיע רואין עד שמביאין את העומר. כאותה ששנינו: "קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה, היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצוות קלי דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בקנים ובקלחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך. נתנוהו לאבוב ואבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו. שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו. נתנוהו ברחיים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון, שהוא מנופה בי"ג נפה. כיצד הן עושין? שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב, עושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול".12 אמר רבי סימון:  אמר לו הקב"ה לאדם זה: "הרי חרשת וקצרת ועמרת ועשיתה ערימה. הרי ערימה עשויה? אם אין אני מוציא לך מעט רוח יכול אתה לזרות? אפילו שכר אותו הרוח יכול את ליתן? זהו שכתוב: "מה יתרון לו שיעמול לרוח" (קהלת ה, טו).13

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת ראה דף כז עמוד א

חג המצות שבעת ימים וחג הסוכות שבעת ימים, לפי שאינן עונת מלאכה. אבל עצרת שהיא עונת מלאכה הוא יום אחד. מלמד שחס הקב"ה על טורחן של ישראל, דברי רבי ישמעאל.14

מסכת עבודה זרה דף ג עמוד א

… אמרו לפניו: רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב: אשר אנכי מצוך היום? היום לעשותם – ולא למחר לעשותם, היום לעשותם – ולא היום ליטול שכר! אלא, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו.15

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת נשא דף פט עמוד א

"ונקה האיש מעון" … לפי שאין הקב"ה בא עם בריותיו בטרוניא ולא נתן להם חוקים כדי ליגען וכדי לטרדן מן העולם, אלא משפטים ישרים ותורות אמת. ואין הקב"ה מביא את האדם בדין, אלא על דבר שנצטוה ובידו כח לעשות (כדי) שידו מגעת. שהרי הקרבנות לא אמר לישראל להביא איל וצבי ויחמור אלא מן הגדלים בעדרו. וכן הנביא אומר (מיכה ו) עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי.16

 

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: התמקדנו במוטיב שאין הקב"ה מטריח את בריותיו. מה עם המוטיב הנגדי שבני אדם מטריחים את הקב"ה (ואולי גם מטריחים זה את זה)? נגענו במקצת במוטיב זה בהערה 14 לעיל והראינו פנים לכאן ולכאן. ראה בהקשר זה גם את דברי משה בפרשת קרח, במדבר רבה יח: "משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם שתים ושלש. כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך אמר: כמה פעמים אטריח את המלך? אף כאן משה, חטאו בעגל: ויחל משה ויהי העם, במתאוננים: ויתפלל משה, במרגלים: ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלוקתו של קרח אמר: כמה אוכל להטריח את המקום. לפיכך: וישמע משה ויפול על פניו". ראה גם גמרא תענית כד ע"א את דבריו הקשים של רבי יוסי דמן יוקרת לבנו: "בני, אתה הטרחת את קונך"! והסוף הטראגי שם. וספציפית לגבי משה, ראה דברינו חילופי דורות ומשמרות בפרשת פנחס. נראה שיש להעמיק בנושא בני אדם המטריחים את הקב"ה בנפרד ובהזדמנות אחרת.

 

עדכון אחרון: 29/01/2017

הערות שוליים

  1. מצוות העומר עליה כבר זכינו לדון בכמה הזדמנויות. ראה בפרט דברינו מנחת אומר לעומר בפרשה זו.
  2. ומיד אחריו הדין של אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד שגם עליו כבר הספקנו לדון. ראה פסוק זה בהקשר שמונה הפסוקים החותמים את פרק כב בספר ויקרא (מקרבן תודה ועד איסור חילול השם!). ויש לשאול, מה פשר העמדת שני הפסוקים בראש דברינו: מצוות העומר והבאת קרבן תודה? מה יכול להיות המשותף ביניהם ואיך כל זה מתקשר לכותרת הדף?
  3. ראה שם את הפסוקים הפותחים את פרק ו במיכה, הקב"ה קורא לעם ישראל לריב, נכון יותר לוויכוח: "שִׁמְעוּ־נָא אֵת אֲשֶׁר־ה' אֹמֵר ... שִׁמְעוּ הָרִים אֶת־רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַה' עִם־עַמּוֹ וְעִם־יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח".
  4. שהמן ירד לבני ישראל בזכות משה, הבאר בזכות מרים וענני הכבוד שהיו מסוככים עליהם מחום וקור המדבר – בזכות אהרון. ומטרחת השלוחים עובר המדרש לטרחת או טרחות השולח – הקב"ה שהוא הנושא שלנו.
  5. פרוסדגמא = כתב פקודה, מנשר מהשלטון.
  6. ראה מסכת ברכות כב ע"א, אבות דרבי נתן נוסח א פרק ו, יומא ד ע"ב ועוד שלימוד תורה צריך שיהיה: "ביראה ברתת ובזיעה כדרך שקבלו אבותיך מהר סיני באימה ביראה ברתת ובזיע". וכמו שקיבל משה בעלותו להר סיני.
  7. וזה אולי ההבדל הגדול בין קריאת שמע לתפילת עמידה בדיני הפסקה, קריאה בראש האילן, פטורים במקרים מיוחדים ועוד. ראה פרק ב במשנה ברכות ובפרט הדין: "האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך מה שאינן רשאין לעשות כן בתפילה". ולעומתו בפרק ה שם: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ... אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים , יש בה "הקלות"
  8. אמנם מצאנו במדרש תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן כ: "אמר הקב"ה: הטרחתי עליכם להביא קרבן בשביל לזכות אתכם". וכן משמע במדרשים אחרים שרוצים להבחין בין ישראל שקבלו את התורה ובין אומות העולם שסירבו: "איני מטריח על אומה אחרת אלא עליכם" (תנחומא תרומה סימן ד), ובוודאי יש טרחה לישראל בעצם קבלת התורה והמצוות, אבל בתוך עולם התורה, מעבר לטרחה הבסיסית ועול המצוות, אין הקב"ה מבקש שנוסיף טרחות נוספות. די לנו במה שצוונו.
  9. וכך הוא גם בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ב - כי תשא במצוות מחצית השקל, שהיא אחד משלושה הדברים ש"שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו - בשעה שאמר: ונתנו איש כופר נפשו (שמות ל יב), אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מי יכול לתת פדיון נפשו? ... אמר לו הקב"ה למשה: לא כשאתה סבור, אלא: זה יתנו - כזה יתנו. ר' הונא בשם רבי: שדי לא מצאנוהו שגיא כח - לא מצינו כוחו של הקב"ה, ואין הקב"ה בא בטרחות על ישראל. וכיון ששמע משה כך, התחיל לשבח בישראל ואומר: אשרי העם שי"י אלהיו אשרי העם שככה לו (תהלים קמד טו), אשרי שאל יעקב בעזרו (שם קמו ה)". וכן הוא בפסיקתא רבתי פיסקא טז - קרבני לחמי לגבי קרבן תמיד. ראה שם.
  10. כבר הארכנו לדון במדרש זה בדברינו מנחת אומר לעומר בפרשה זו, וכאן נביא אותו בקצרה ורק לצורך הנושא שלנו.
  11. קרבן העומר (מנחת העומר, נקרא גם מנחת ביכורים) הוא הפשוט מכולם: עשירית האיפה קמח שעורים. והוא סמל של המינימום שהקב"ה מבקש מהאדם. זה גם השיעור למצוות שכחה (מתנות עניים).
  12. בהכנת העומר, גידולו, קצירתו "בעסק גדול" (על מנת להוציא מלבם של צדוקים), הבהובו, טחינתו, ניפויו וכו', על מנת להוציא בסוף עשירית האיפה, יש צער וטרחה גדולים. האם מדרש זה סותר את הקודם? (שניהם בפרשתנו).
  13. גישה מינימליסטית כפולה: כל מה שהאדם ייתן, לעולם לא יענה על החסד שהוא מקבל מהקב"ה ולכן גם מספיק שייתן מינימום. הקב"ה אינו מטריח את האדם כי גם אם יטרח, לעולם לא ייתן מספיק. ומה עם הטרחה האנושית? וודאי שהיא קיימת: "בזעת אפיך תאכל לחם", עמל האדם ודאגת החקלאי המתמדת מ"טללים רעים", רוחות חמסין, גשם שלא בעתו ושאר פגעי עונת המעבר המאפיינים את ימי ספירת העומר. ראה דברינו בין פסח לעצרת ובין צינה לשרב – עם תום הגשמים ותחילת השרבים בפרשת אחרי מות. הקב"ה מסייע לאדם בטרחתו הכלכלית בדברים שנראים לנו מובנים מאליהם ובאמת אין הם כאלה. ראה דרשתו של ר' ינאי, מדרש אחד קודם בויקרא רבה שם, המשלימים את דרשת רבי סימון: "בנוהג שבעולם, אדם לוקח ליטרא אחת של בשר מן השוק, כמה יגיעות הוא יגע כמה צער הוא מצטער עד שבישלה. והבריות ישנין על מטותיהן והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומגדל צמחים ומדשן את הפירות ואין נותנים לו אלא שכר העומר". ומה עוד עושה הקב"ה?
  14. ראה ספרי דברים פרשת ראה פיסקא קמ: "רבי שמעון אומר: פסח וחג שאין עונות מלאכה, עשה זה שבעה וזה שמונה. עצרת שהיא עונת מלאכה, אינה אלא יום אחד בלבד. מלמד שחסך הכתוב לישראל. מלבד הסיוע שבטבע, חוסך הקב"ה בימי חג בעיצומה של העונה החקלאית. פסח בתחילת העונה – שבעה ימים. סוכות חג האסיף מהעבר השני – שמונה ימים. אבל חג השבועות – עצרת, שהוא באמצע בשיא העונה החקלאית הבוערת – יום אחד בלבד. הקב"ה לא מטריח על האדם, אבל האדם, בפרט מי שדואג בתקופה זו של השנה יכול ורשאי להטריח את הקב"ה בתפילתו ובקשותיו. כמאמר תלמוד ירושלמי ברכות פרק ט הלכה א: "בשר ודם, יש לו פטרון, אם הטריח עליו ביותר הוא אומר אשכח פלן דקא מטרחא לי. אבל הקב"ה אינו כן, אלא כל מה שאת מטריח עליו הוא מקבלך הה"ד השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". וכן הוא בדומה במדרש תהלים (בובר) מזמור ד: "אמר ר' זעירא: אדם יש לו בן בית, פעם ראשונה הוא מושיבו על המטה, כשהוא נכנס שניה אצלו מושיבו על הכסא, שלישית על הספסל, רביעית אמר לו כמה דוחק זה עלי ומטריחני. אבל הקב"ה אינו כן, כל מה שישראל דוחקין ובאים למקום תפילתו, שמחה הוא לפניו, לכך נאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו". וגם לטרחה זו יש גבול, ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת מקץ סימן יא: "שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש מהו להתפלל בכל שעה, אמר ליה אסור. אמר ליה למה? אמר ליה שלא תהא נוהג קלות ראש בגבורה. לא קיבל ממנו. מה עשה? השכים אצלו, א"ל קירי בדא, לאחר שעה נכנס אצלו, א"ל אמפרטור, לאחר שעה א"ל שלום עליך המלך. א"ל מה אתה מבזה על המלכות? א"ל ישמע אזניך מה שאתה מוצא מפיך, ומה אתה בשר ודם השואל בשלומך בכל שעה, אתה אומר כך, המבזה מלך מלכי המלכים הקב"ה על אחת כמה וכמה, שלא יהא מטריח בכל עת.
  15. הביטוי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" הוא ביטוי שונה אך דומה לביטוי "אין הקב"ה בא בטרחות על בריותיו" – אין הקב"ה מטריח יתר על המידה את בריותיו; וגדולים וטובים כבר חברו בין שני ביטויים אלה. ההסבר כאן הוא שהגויים מתחרטים, לעתיד לבוא, על שלא קבלו את התורה ומבקשים לקיים אותה. למרות שרק בעולם הזה ניתן לקיים את המצוות ("היום לעשותם") ורק מי שטרח בערב שבת (בעולם הזה) יאכל בשבת (יקבל שכר בעולם הבא), הקב"ה אינו בא בטרוניא לבריותיו (לגויים) ונותן להם הזדמנות לקיים את מצוות הסוכה (ראה הפטרת החג הראשון של סוכות בזכריה יד), שהיא בלשון חז"ל "מצווה קלה". ראה פירוש שטיינזלץ: "לפי שאין הקב"ה בא בטרוניא (בעלילה, עפ"י רש"י) עם בריותיו ורוצה שירגישו שדינם נעשה בצדק". ראה הביטוי גם בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים א - וזאת הברכה: "א"ר אבהו: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין אומות העולם מקבלין את התורה. מפני מה יצא ידיהן? שכך הן מידותיו של הקב"ה, אינו מעניש עד שיצא ידי בריותיו ... לפי שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו". נראה שמדובר בביטוי קרוב ודומה, אבל שונה!
  16. נראה שבמרוצת הדורות השתנתה מעט ההבנה של הביטוי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" והלך והתקרב לביטוי "אין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו" כפי שראינו במקורות לעיל, בפרט במדרש ויקרא רבה בפרשתנו בו פתחנו. ראה בדומה פירוש רבינו בחיי לשמות פרק טו יח: "ה' ימלך לעולם ועד. ע"ד הפשט יאמר, כשם שהראה מלכותו עתה בקריעת ים סוף שהוא מציל את יראיו ומאבד את המורדים בו, כן יהי רצון מלפניו שיעשה כן בכל הדורות לעולם, וכענין שכתוב: ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה (תהלים קמו י). ונכתב ימלך חסר, ללמדך שאין הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות שיהיה מבקש מהם עבודה קשה אלא בנחת ודברים רכים, כענין שכתוב: עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי (מיכה ו ג)". ואף בדורות המאוחרים כך. ראה למשל דברי העידוד שכתב האדמו"ר יוסף יצחק (הריי"צ) האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד – ליובאוויטש בשנות העשרים כאשר יהודי ברית המועצות סבלו קשות מרדיפות הקומוניסטים. ושם הוא גם מזכיר את הביטוי של חז"ל: לפום גמלא שיחנא (כתובות סז וכן קד) – היינו לפי גודל הגמל וחוזקו כך מעמיסים עליו. הקב"ה מטיל על האדם ייסורים לפי כוחו לעמוד בהם. שנזכה ולא נתנסה.