מועדי ישראל

חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
מגילת רות
שבועות
יום ירושלים
ל״ג-בעומר
יום העצמאות
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
שבת וראש חודש
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
ליל הסדר
פסח
שבת הגדול
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת שקלים
ט״ו בשבט
חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
מגילת רות
שבועות
יום ירושלים
ל״ג-בעומר
יום העצמאות
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
ליל הסדר
פסח
שבת הגדול
שבת וראש חודש
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת שקלים
ט״ו בשבט
חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
שבת וראש חודש
מגילת רות
שבועות
יום ירושלים
ל״ג-בעומר
יום העצמאות
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
ליל הסדר
פסח
שבת הגדול
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת וראש חודש
שבת שקלים
ט״ו בשבט
חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
מגילת רות
שבועות
יום ירושלים
ל״ג-בעומר
יום העצמאות
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
שבת וראש חודש
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
ליל הסדר
פסח
שבת הגדול
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת שקלים
ט״ו בשבט
חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב

כופר נפש

פרשת ויקהל – שקלים, תש"ס

עדכון אחרון: 27/02/2022

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: (שמות ל יא-יב).1

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: (ויקרא יז א פרשת אחרי מות).2

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: (במדבר לה לא-לב פרשת מסעי).3

כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ עָשְׁרוֹ וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה: (משלי פרק יג פסוק ח).4

 

במדבר רבה יב ג – שמע משה ונרתע

א"ר יהודה בר סימון בשם ר' יוחנן: ג' דברים שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו.5 כיון שאמר לו: "ונתנו איש כופר נפשו", אמר משה: מי יוכל ליתן כופר נפשו? "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב ד) ועדיין אינו מגיע,6 שנאמר: "אח לא פדה יפדה איש, לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם" (תהלים מט ח-ט).7 אמר לו הקב"ה: איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחם: "זה יתנו … מחצית השקל". אמר ר' מאיר: נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה: "זה יתנו" – כזה יתנו.8

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מס' דנזיקין משפטים פרשה י – רחמי המקום

רבי ישמעאל אומר: בוא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם על בשר ודם, שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים, שנאמר: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם". ואומר: "איש כסף נפשות ערכו" (מלכים ב יב ה)9  ואומר: "כופר נפש איש עשרו" (משלי יג ח).10

כתובות דף לז עמוד ב – אין כופר נפש לרצח

"ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת" (במדבר לה לא) – למה לי? דאמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מקטלא (לא תקח ממנו ממון ותפטרהו ממיתה).11

"ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן" (במדבר לה לב) – למה לי? דאמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מן גלות.12

ספרא אמור פרשה יד (גמרא בבא קמא פג ע"ב) – יש כופר לאיברים

יכול סימא את עינו יסמא את עינו, קיטע את ידו יקטע את ידו, שיבר את רגלו ישבר את רגלו? תלמוד לומר: מכה בהמה – מכה אדם. מה מכה בהמה בתשלומים אף מכה אדם בתשלומים, אם נפשך לומר: "לא תקחו כופר לנפש רוצח". לרוצח אין את נוטל כופר, אבל אתה נוטל כופר לאיברים.13

מסכת סנהדרין דף טו עמוד ב – דין בעלים של שור מועד שהרג אדם

שור הנסקל בעשרים ושלשה, שנאמר: "השור יסקל וגם בעליו יומת"14 – כמיתת הבעלים כך מיתת השור.15 אמר ליה אביי לרבא: ממאי דהאי "וגם בעליו יומת" לכמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דאתא, אימא לקטלא הוא דאתא?16 … אלא אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה: אמר קרא: "מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא" (במדבר לה כא) – על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו.17

במדבר רבה ח ד פרשת נשא – הגבעונים שדרשו נפשות

"ויאמר דוד אל הגבעונים מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה' " (שמואל ב כא ג) – אמר להם: מה הנייה תהא לכם אם תקטלון מבית שאול נפש? אלא אִמְרוּ לי מה תקנה אעשה לכם שאתם מתפייסים וכמה כסף וזהב אתן לכם כופר נפשם ובמה אכפר, כמו שאתה אומר: "אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו" (שמות כא ל) כדי שיפסוק הרעב … מיד: "ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו" (שמואל ב כא ד) … אמר להם דוד: מה הנייה לכם שהם נהרגים? טלו לכם כסף וזהב. אמרו לו: אין אנו מבקשים כסף וזהב עם שאול ועם בני ביתו. לא היה לנו חייב ממון שממון ניטול ממנו, אלא נפשות חייב לנו ונפשות אנו מבקשים.18

ילקוט שמעוני פרשת כי-תשא רמז שפו – חזרה לפרשת שקלים19

"ונתנו איש כופר נפשו" – כששמע משה כן, נתירא. אמר: "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו".20 רבי יהודה ברבי אילעאי אומר: אמר משה: מצינו שפדיון נפשו של אדם כִּכַּר כסף שנאמר: "והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול" (מלכים א כ לט).21 רבי יוסי אומר: ממוציא שם רע אתה למד, שנאמר: "וענשו אותו מאה כסף" ואנחנו הוצאנו שם רע ואמרנו: "אלה אלהיך ישראל".22 כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן מאה כסף. ריש לקיש אמר: מן האונס למד … ואנו אנסנו הדבור שכתב: "לא יהיה לך" ועשינו עבודה זרה. כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף. רבי יהודה בר' סימון אמר: משור נגח למד, שנאמר: "אם עבד יגח השור" ואנחנו המרנו כבודו בשור … כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן שלושים שקל.23

ידע הקב"ה מה בלבו של משה א"ל: חייך, לא ככר כסף ולא מאה כסף ולא חמשים שקלים ולא שלושים שקלים. אלא, זה יתנו.24 אמר רבי מאיר נטל הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו. אמר משה: מי יתן? אמר לו הקב"ה: כל העובר על סכומיא.25 "מחצית השקל" – רבי יהודה אומר: לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל … רבי יהודה בר נחמני אמר בשם רבי יוחנן בן זכאי: לפי שעברו ישראל על עשרת הדברות יתנו עשרה גרה שהוא מחצית השקל.26

כיון שראה דוד שב"זה" כפרה יש להם, התחיל אומר: בואו וראו נפלאותיו של הקדוש ברוך הוא ומעשיו, שבדבר שהכעיסוהו, בו בדבר נתן להם כפרה: "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ח). "זה" שהשפיל ישראל לבאר שחת: "אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם" (נחמיה ט יח), ו"זה" ירים ישראל שרומם קרנם ב"זה": "זה יתנו".27

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: נראה שבדברים קצרים אלה נגענו בציפור נפש רגישה ביותר, שיש לה השלכות קשות עד ימינו. היכן עובר הגבול של "כופר נפש"? קו הפרדה חשוב יכול להיות האבחנה בין אדם למקום ובין אדם לחברו. הקב"ה מוכן לרחם ולסלוח ולקבל כופר נפש, מה שגם מתקשר עם רעיון התשובה (ראו דברינו שתי פנים לתשובה בשבת שובה),28 אך לא כך בין אדם לחברו, שם הדברים מורכבים יותר. 29 חז"ל עשו הבחנה ברורה בין רצח עליו אין שום אפשרות של כופר נפש (גם לא רצח בשוגג, גם לא הריגה של עבד כנעני) ובין הרג ע"י רכוש (שור) ופגיעה באיבר חיוני. אך מה נאמר אונס והתעללות קשה פיסית ומינית? נשמח מאד לשמוע לקח טוב משואבי המים בנושא מורכב זה, כולל דברים שכתבו אחרים שיחכימונו.

הערות שוליים

  1. שלש פעמים מוזכר כופר נפש בפרשת מחצית השקל (שקלים) שבראש פרשת כי תשא: בפסוקים יב, טו וטז. בפסוק יב הכפרה היא לכאורה פשוטה: על עריכת המניין. כך משמע בפשטות מלשון הפסוק וכך פירושו רוב המפרשים: רש"י, אבן עזרא, רמב"ן אור החיים ועוד, בעקבות הגמרא בברכות סב ע"ב והמדרשים הדנים בחטאו של דוד שמנה (ספר) את ישראל (שמואל ב כד א). ראה דברינו מניית עם ישראל בפרשת במדבר. בשני הפסוקים האחרים כבר מדובר ברעיון כללי יותר של כופר נפש הקשור לתרומה לבית המקדש ולקורבנות. כך מובא ברש"י פסוק יב ומפרשים אחרים, בעקבות הגמרא במגילה כט ע"ב: "שלש תרומות הן, של מזבח למזבח, ושל אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית". ואנו נרצה לברר את העניין העקרוני של מתן כופר נפש. האמנם תיתכן כפרה לנפש ע"י כסף ובאילו מקרים? ראו הביטוי "כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים" בפסוק טז.
  2. צירוף נוסף של השורש כפ"ר ונפש נמצא בפרשת הקרבנות בכלל ובמקומו של הדם בתהליך זה בפרט. ראו רש"י על הפסוק: "כי נפש הבשר - של כל בריה בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם. תבוא נפש ותכפר על הנפש". הקרבן הוא כופר נפש האדם באמצעות נפש הבהמה. גם לבהמה יש נפש, ראו בראשית א כד, ויקרא כד יח, משלי יב י. אך אנו לא נתעכב כאן על מוטיב 'כופר נפש' שבקרבנות ולא נשאל, למשל, מה עם קרבנות נדבה? האם גם בהם יש כפרה סמויה?. בדף זה נפנה למשמעות כופר כממון ובדומה לשימוש במונח זה בימינו.
  3. אזכור נוסף של הצמד כפ"ר ונפש הוא בדין זה, בפרשת ערי מקלט ורוצח בשגגה ובמזיד. על נטילת נפש אין כופר נפש, לא בממון ולא בכליאה בעיר מקלט ופשיטא שגם רוצח בשגגה לא יכול לפדות עצמו בתשלום כספי כתחליף לגלות. וכפסוק הממשיך שם: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" וכפי שכבר צוותה התורה בספר בראשית פרשת נח בראשית ט ו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (דברינו בפרשת נח). אבל האם הדגש על המקרה הקיצון של רצח בו אין כופר נפש נותן לנו פתח לכופר נפש במקרים קלים יותר (אך עדיין חמורים לעצמם)?
  4. זה האזכור הרביעי והאחרון (היחידי בנביאים ובכתובים) בו מצאנו את הצמד כפ"ר ונפש. בפשטות, נראה שהפסוק מציין עובדה ותופעה חברתית (בביקורת) ולא קובע עקרון או נוהג רצוי. אך רש"י על הפסוק מפרש: "כפר נפש איש עשרו - עשרו של אדם הוא כופר נפשו שעשה ממנו צדקה: ורש לא שמע גערה - ובלבד שלא ישמיע גערה לרש שנותן לו ואינו מכלימו". וחז"ל חזרו וחברו פסוק זה עם "כופר נפש" שבפרשתנו, היינו מצוות מחצית השקל, כפי שנראה במכילתא להלן וכפי שגם רש"י מביא כפירוש נוסף שם. אז לכסף ולעושר יש משמעות? האם צדקה היא סוג של כופר (מצפון רע)?
  5. אחד מהשלושה הוא כופר הנפש כמוסבר להלן. שני הדברים האחרים הם המשכן עצמו והציווי להביא קורבנות. ראה מדרש תנחומא בפרשת כי תשא סימן י שהוא מדרש מקביל לבמדבר רבה שהבאנו, וזה לשונו: "רבי יהודה בר סימון אמר: שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמר: רבש"ע, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. א"ל: משה, לא כשם שאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם. וכשאמר לו: את קרבני לחמי, אמר משה: רבש"ע, אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם העלאה אחת ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת. א"ל: משה, לא כמו שאת סבור, אלא, את הכבש אחד תעשה בבקר. וכשאמר: ונתנו איש כפר נפשו, תמה ואמר: מי יוכל לתת פדיון נפשו? שנאמר: ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כופרו. אמר לו: לא כמו שאת סבור, אלא זה יתנו - כזה יתנו. רב הונא בשם רב אמר: שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז) - אין הקב"ה בא בטרחות עם ישראל. כששמע משה כך אמר: אשרי העם שככה לו, אשרי שאל יעקב בעזרו (תהלים קמו)". לרתיעה הראשונה של משה בדבר צמצום השכינה כבר הקדשנו את הדף האמנם ישב אלהים את האדם בפרשת תרומה. לרתיעת משה השנייה בטרחה שבקרבנות הקדשנו את הדף אין הקב"ה בא בִּטְרָחוֹת עם בריותיו בפרשת אמור. והפעם אנו עם הרתיעה השלישית, כיצד זה יוכל האדם לתת כופר נפשו.
  6. למחיר (ערך) הנפש.
  7. משה נרתע מעצם הרעיון שאדם יכול לפדות את נפשו בכסף (ראה רס"ג בפרשתנו שמפרש כופר נפש - פדיון נפש). את הפסוקים מאיוב ב ומתהלים מט שהדרשן שם בפי משה, יש להבין כך: הפסוק מאיוב "עור בעד עור" מראה שאדם מוכן לעשות הכל בעד הצלת נפשו, להקריב איבר על מנת להציל את עצמו ובוודאי לתת כסף (ראה רש"י ומצודות על פסוק זה). דבר זה טבעי וברור. יש אגב לזכור שאלה דברי הקטרוג של השטן כנגד צדקותו של איוב (ואין לדרשן בעיה לשים דברים אלה בפי משה)! אך הפסוק בתהלים אומר שאדם לא יכול לפדות את עצמו בכסף, כשם שאינו יכול לפדות את עצמו בנפשו של אדם אחר (אפילו אח שמוכן להציל את אחיו). כך גם במדרש ספרי דברים פיסקא שכט : "ואפילו נותן אדם לו כל ממון שבעולם אין נותנין לו כפרו, שנאמר: אח לא פדה יפדה איש ויקר פדיון נפשם - יקרה היא נפש זו שכשאדם חוטא בה אין לה תשלומים". תמיהתו של משה, היא איפוא, חזקה וברורה.
  8. הביטוי "מטבע של אש" שהראה הקב"ה למשה נזכר במקומות רבים ותמיד בשמו של ר' מאיר. ראה ירושלמי שקלים פרק א הלכה ד, תנחומא כי תשא ט, נשא יא ובהעלותך ו, פסיקתא דרב כהנא ב ופסיקתא רבתי י ועוד רבים. ובמסכת מנחות כט ע"א יש תוספת של "שלושה דברים" של אש כשהוא מקשר שם את המטבע של אש עם המנורה, הארון והשולחן של אש שירדו מן השמים שהתקשה בהם משה. האם דרשה זו של ר' מאיר היא חלק מהמדרש שלנו או עניין אחר? האם המטבע של אש היא חלק מהתשובה שהקב"ה נותן למשה? ואם כן, מה כאן התשובה? שאכן גם בכסף יכולה להיות קדושה כמו שאר כלי המשכן? גזירת הכתוב? "כזה ראה וקדש"?
  9. פסוק זה לקוח מהפטרת פרשת שקלים שנקרא בשבת זו המספרת על התרומה לחיזוק בדק הבית שערך המלך יהואש. ראה רש"י על הפסוק שם שמסביר שהיו שם שתי תרומות: "כסף השקלים שבכל שנה" והתרומה המיוחדת לבדק הבית. וכבר זכינו להשלים ולדרוש בהפטרה זו בדברינו הפטרת שבת שקלים – בדק הבית.
  10. ועוד שם פסוקים מדניאל ד כד ומאיוב לג כג-כד בשבח מוטיב כופר הנפש ויכולת האדם לקנות את עצמו בממון. ובאשר לפסוק ממשלי שכבר הבאנו בראש הדף, במקומות מסוימים נדרש פסוק זה בתמיהה אם לא בשלילה (ראה מדרש תהלים צא יושב בסתר עליון), ורש"י כנזכר כבר לעיל דורש פסוק זה על מצוות צדקה. אבל רוב הדרשות והפרשנים למדו מפסוק זה, כמו המכילתא, שאכן יש מקרים בהם יש כופר לנפש, בפרט למי שיש לו כסף ויכול לתת צדקה. אף בניגוד ל"כופר נפש איש עושרו" של משלי, אומר הפסוק בפרשתנו: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" - כולם יתנו מחצית השקל, "איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחם". לא הכמות קובעת אלא "זה יתנו". ראה עוד רש"י על חציו השני של הפסוק ממשלי שם: "ורש לא שמע גערה - על מחצית השקל מדבר שהטיל הכתוב על כל ישראל והשוה בו דל ועשיר, שאין הרש שומע גערה וכלימה מן העשיר לאמר לו: חלקי גדול מחלקך בקרבנות צבור". ראה גם פירוש אבן עזרא על פסוק זה: "ואין לזה מעלה על זה, כי העשיר אם ייתפש בעבור ממונו יתן עושר כופר נפשו, אבל רש לא ישמע גערת שוטר ונוגש" – אולי כדאי לפעמים להיות עני!
  11. אגב דיון בגמרא על הכלל שמחייבים אדם בעונש אחד "כדי רשעתו" ולא בעונש כפול כגון מלקות ומיתה או ממון ומיתה, שואלת הגמרא למה נחוץ לנו הפסוק "ולא תקחו כופר לנפש רוצח"? ותשובתה היא שפסוק זה לא בא ללמדנו פטור ממון של מי שהתחייב מיתה היינו שאין עונש כפול, אלא דבר בסיסי יותר שהוא ביותר: אין שום אפשרות לכפר על רצח, גם בשוגג, באמצעות תשלומי ממון, כמובא בקטע הבא.
  12. שני פסוקים אלה שבסוף פרשת מסעי, שכבר הזכרנו בתחילת הדף, הם האמירה ההלכתית הברורה ביותר נגד כופר נפש. רוצח, גם בשגגה, לא יכול לפטור עצמו בכופר. וזה כולל גם הריגת עבד כנעני, ככתוב בשמות כא כ: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם". ראו דין זה בגמרא סנהדרין נב ע"ב ובפרשני המקרא על פסוק זה שוודאי חידוש גדול היה זה בעולם העתיק בו העבד נחשב קניינו של בעל הבית (ראו הפסוק הסמוך "כי כספו הוא"). אך יש בתורה מקרים אחרים בהם יש כופר. והיא הנותנת, אם התורה מדגישה שלרוצח אין כופר, אפשר אולי להבין שלמקרים קלים יותר יש.
  13. דין מיוחד שהוא ללא ספק מחידושי התורה שבע"פ המשמעותיים ביותר, הוא תשלום ממון על נזק גופני, לכאורה בניגוד גמור לפסוקי התורה. ראו הפסוקים בפרשת אמור ויקרא כד יט-כ: "וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ". (ראו שם גם פסוק לפני ופסוק אחרי המתייחסים להכאת בהמה). כבר הארכנו לדון בנושא מיוחד זה בדברינו עין תחת עין בפרשת משפטים. שם גם הבאנו את הדעות שלא בכדי נוקטת התורה שבכתב "עין תחת עין" – לומר לך שבמידת הצדק האמיתית, העונש ההולם על פגיעה גופנית והשחתת איבר היא פגיעה והשחתה בגוף הפוגע, אבל באה התורה וממצווה לעצור במעגל החמור הזה ולא נותר אלא תשלום ממון היינו כופר איברים.
  14. ראו הפסוק המלא בשמות כא כט: "וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת". אך ראו גם את הפסוק הסמוך שם: "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו". אז "יומת" או כופר?
  15. עד כאן ציטוט מהמשנה בסנהדרין פרק א משנה ד שלומדת מהפסוק ששור מועד שהרג אדם, הורגים את השור בסקילה (בדומה לאדם שהרג). אבל כתוב בפסוק "וגם בעליו יומת"! מה עם בעלי השור שלא שמר עליו כראוי?
  16. זאת בדיוק שאלת אביי לרבא. ניחא שלומדים בדרשה מהפסוק שמיתת השור בסקילה כמיתת אדם שהרג נפש, אבל עדיין כתוב "וגם בעליו יומת"! האין זה בא לומר שדינו של אדם שלא השגיח על שור מועד וסופו שהרג אדם, שגם בעל השור יומת?
  17. התשובה היא: על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו". ומדרשי ההלכה, מכילתא וספרי, מדגישים שעדיין יש משמעות לפסוק "וגם בעליו יומת" והיא: שאדם ששורו המועד הרג אדם חייב מיתה בידי שמים. אלא שלמיתה כזו, בניגוד לדין מיתה בבית דין, יש אפשרות של כופר או פדיון נפש. ראו מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה י: "וגם בעליו יומת - יומת בידי שמים. אתה אומר בידי שמים או אינו אלא בידי אדם, כשהוא אומר: אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, הא נותנין פדיון למומתין בידי שמים". ומדרש ספרי במדבר פיסקא קסא: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח. למה נאמר? לפי שהוא אומר אם כופר יושת עליו, או כשם שנותנים פדיון למומתים בידי שמים כך יהו נותנים פדיון למומתים בידי אדם? תלמוד לומר: ולא תקחו כופר לנפש רוצח". ככלל, על רצח שדינו מסור לבית הדין אין כופר בתורה. אבל על מקרים חמורים אחרים - יש. ראו שוב לשון המכילתא לעיל "שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים". מדין שמים – כן, אבל לא מדין אדם. וכל זה כמובן בדינים שבין אדם לחברו ואילו בפרשת שקלים וכיוצא בה, מדובר בכופר נפש בין אדם למקום.
  18. על פרשה מיוחדת זו של הגבעונים שבקשו נקמה מבית שאול, כבר הרחבנו לדון בדברינו הגבעונים בפרשת נצבים. רב הנסתר על הגלוי בפרשה זו בה עפ"י המקרא היה רעב שלוש שנים בימי דוד ובתשובה לשאלת דוד על מה ולמה ה' עונה לו: "אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים". ראו פרשני המקרא, בפרט דעת מקרא על פרשה זו וכאמור דבברינו הגבעונים. מה שחשוב לעניינינו הוא נקמת הדם שהגבעונים מבקשים שבוודאי איננה עפ"י ההלכה או עפ"י כל אמת מוסר אחרת, ובעקבותיה ריחק אותם דוד סופית. וכלשון הירושלמי בקידושין: "באותה השעה אמר דוד: ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל: רחמנין ובויישנין וגומלי חסדים ... וכל שאין לו בושת פנים, דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני ... ואלו אין בהן אחד מהן. מיד עמד וריחקן, שנאמר: והגבעונים לא מבני ישראל המה". עם כל הכאב והצער, פדיון נפש וכופר נפש עדיפים על פני המשך מעגל דמים. הריגת בני משפחת שאול היא מעשה נקמה אכזרי גרידא שאין בו שום פיצוי או ריפוי.
  19. נחתום בדרשה שתחזיר אותנו לפרשת שקלים בה אנו עומדים. דרשה זו מצויה גם בפסיקתא רבתי פיסקא י כי תשא וכן במדרש תנחומא כי תשא סימן יא. נקטנו את נוסח ילקוט שמעוני המלקט עיקר ונעיר עליו משני הנוסחים האחרים.
  20. משפט פתיחה זה מזכיר את רתיעת משה שראינו במדרש במדבר רבה בו פתחנו. הכיצד זה ייתכן כפרה על חטא העגל במחיר של מחצית השקל? אבל המשך הדרשה מעיד שמשה מסכין עם הרעיון ורק תמה באשר ל'מחיר'. אולי לפיכך לא נזכרת המילה "נתיירא" בנוסח התנחומא. מנגד, ראו הפתיחה בנוסח פסיקתא רבתי: "כי תשא ... ונתנו איש כופר נפשו - אמר לו הקב"ה: משה, מיתה הם חייבים על שעשו את העגל, אלא יתנו כפרת נפשם - ונתנו איש כופר נפשו". כך או כך, בסיס הדרשה הוא הפסקה בין פסוק יב: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" ובין פסוק יג העוקב: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה' " וכאילו שהיו שם שני דיבורים של הקב"ה למשה (ולישראל). תחילה הציווי הכללי לתת כופר בלי 'תג מחיר' ובהמשך, כאילו בא דיבור שני בו נקבע כמה יתנו. בין שניהם, עומדת כל הדרשה שמשה ובני ישראל מחשבים מה הוא הכופר הראוי. ואולי נכון שבעל הקורא ישהה מעט בין שניהם.
  21. במשל של אחד מבני הנביאים, לאחאב מלך ישראל ששילח חופשי את בן הדד מלך ארם, על אדם שהופקד לשמור על אדם אחר והתחייב לשקול, היינו לשלם, ככר כסף אם ייכשל בשמירה והלה יברח. ראו במקור שם. מכאן ואילך מתחיל דיון באשר לסכום שיש לתת ככופר נפש. ויש לשים לב לערכים ההולכים ויורדים מככר כסף עד מחצית השקל שהיא עשרה גרה כסף.
  22. בני ישראל מצטרפים למשה בדיון מה הוא כופר הנפש הראוי. משה או העם מחפשים דין דומה בתורה ללמוד ממנו את סכום הכופר. ראו הנוסח בפסיקתא רבתי שאמנם מצרף גם הוא את בני ישראל לתהליך, אבל באופן שכואב ליבם על שהם צריכים להיפרד מחלק מהכסף שהוציאו ממצרים: "כיון ששמעו ישראל – היצרו. אמרו: על חנם היינו יגיעים ובוזזים בתי מצרים ונוטלים את ממונם ולהשליך את ממונם וכו' ".
  23. על בסיס הפסוק בתהלים קו כ: "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב:". ובמדרשים על בסיס פסוק זה: "אין לך מנוול ומשוקץ יותר מן השור בשעה שהוא אוכל עשב" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ו, שמות רבה ד ד ועוד). והאזכור של שור נגח ש"הועד בבעליו ולא ישמרנו" בוודאי שאינו מקרי.
  24. ובנוסח פסיקתא רבתי שמשתף את העם אבל גם מחמיר איתם על חמדנות הממון: "ידע הקדוש ברוך הוא מה בלבם, אמר למשה: אמור להם למה אתם מתייראים, איני מבקש מכם שתתנו לי לא כאונס לא כמפתה ולא כמוציא שם רע ולא כשור נגח אלא זה יתנו".
  25. תרגום של "כל העובר על הפקודים". היינו אדם מבוגר שנפקד – נספר – נִסְכָם במפקד. כך גם בתנחומא כי תשא סוף סימן ט. ראו רש"י שמות ל טז שמסביר שהציווי "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" שבתחילת פרשת כי תשא התקיים פעם ראשונה בציווי על המשכן "אחר יום הכיפורים" (וממנו נעשו האדנים), ופעם שנייה במניין הפקודים שבתחילת ספר במדבר (לצורך קרבנות הציבור). מה שאגב פותר את השאלה כיצד מנה משה את העם.
  26. כאן משה לא נרתע ולא מופתע מעצם הרעיון שיש כפרה בכסף שהרי התורה מלאה בעונשים כספיים שבאים על פגיעה לא כספית. אדם יכול להשיג כפרה גם בהבאת קרבן, תפילה או תשובה. גם זה כבר ידוע למשה. לכאורה, כל מה שנותר הוא לקבוע את הסכום. הדיון הכמותי שבמדרש משקף דיון מהותי מה היא העבירה המדויקת שעשו ישראל ועל מה הם צריכים כופר נפש. את התשובה של "עשרים גרה השקל מחצית השקל" לוקח המדרש לכיוון סמלי של העבירה על עשרת הדברות (ומתעלם מהמשך הפסוק "תרומה לה' "), ובהמשך מוסיף המדרש שם גם תזכורת היסטורית של חטא מכירת יוסף שנמכר בעשרים כסף ("אח לא פדה יפדה איש")! ראו דברינו על מכרם בכסף צדיק בפרשת וישב. אבל את 'ירידת הערך' עד למינימום יחד עם הסכום הקבוע "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", אפשר גם להבין כאמירה הבאה: אין בעצם מחיר כספי שיכפר על חטא או מעשה לא מוסרי (אין 'שטרי מחילה' ביהדות)! הסכום הכספי לא רלוונטי כמו עצם הנתינה ובלבד שמתלוות לה הכרה בחטא וקבלה לעתיד (ובאנו להלכות תשובה). "אין הקב"ה בא בטרחות עם ישראל".
  27. את הפיסקה האחרונה לקחנו מסיום הדרשה בנוסח פסיקתא רבתי ונטלנו רשות לא רק לחבר פיסקה זו עם ילקוט שמעוני (שאולי העתיק מפסיקתא רבתי) אלא גם לרווח אותה ולהשלים פסוקים בשלמותם. ובאשר למוטיב "בדבר שהכעיסו – נתן להם כפרה", ראו דברינו קטיגור נעשה סניגור בדפים המיוחדים וכן כפרת אהרון בפרשת שמיני. ועל הלשון "זה", ראו דברינו "זה הדבר" בפרשת תצוה.
  28. ראו שוב לשון המכילתא לעיל "שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים".
  29. ראו דברינו בין אדם לחברו ובינם למקום ביום הכיפורים שם ניסינו להציף את 'הצלע השלישית' של 'בין אדם לחברה ולציבור בכללותו', כעומדת בתווך בין 'בין אדם לחברו' ובין 'בין אדם למקום'. נראה שדווקא בקבוצה זו יש מקום לכופר נפש בשל הפגיעה הכללית הלא-אישית.

להצטרפות לרשימת התפוצה

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה