- מונח שהוא עצמו קשור לנושא התפילה. נשאיר זאת בשלב זה כחידה לקורא.
- לא בטוח שפסוק זה שייך לנושא שלנו, אבל כמנהגנו לפתוח בפסוק מהמקרא זימן לנו החיפוש במחשב פסוק זה. פרק עב בתהלים הוא שיר ושבח למלך (שלמה? ראה הפסוק הראשון והאחרון בפרק), כולל גדולתו ושבח מעשיו הטובים בהנהגת העם בכלל והדאגה לעניים ולחלשים בחברה, בפרט. רד"ק מפרש שמדובר על הקשר בין המלך שדואג לעני: "ויחי – כמו: וחי אחיך עמך. ו"יתן לעני מהונו שיחיה עמו", והעני מצדו: "ויתפלל בעדו תמיד - העני יתפלל בעד המלך תמיד ויברכנהו כל היום, רצונו לומר כל הימים". כך בדומה מפרש גם אבן עזרא. ופירוש דעת מקרא מציע שמדובר על כלל העם שמחזיר טובה למלך: "מלך צדיק הנוהג כך, אהוב על העם וכל העם מתפללים להצלחתו. כל היום יברכנהו – תמיד יברך העם את המלך". אבל רש"י מפרש שמדובר בקשר בין המלך והקב"ה: "ויחי - שלמה: ויתן לו – הקב"ה מזהב שבא ... ויתפלל בעדו תמיד - היא התפילה היא הברכה - כשהקב"ה אומר לאדם: ברוך תהיה, לשון תפילה הוא". ומתפילת העם אל מלך בשר ודם נוכל ללמוד לתפילת האדם אל הקב"ה.
- הדרשן מחפש פשר לוא"ו שבמילה: "וזאת הברכה" שנראית כממשיכה ומוסיפה על מה שכבר נאמר קודם. הצעה אחת שם היא שברכת משה היא המשך לברכתו של יעקב: "הרי זו מוסיף על ברכה ראשונה שברכם יעקב אביהם". ראה דברינו וזאת הברכה.
- הוא"ו מרמזת שקדם לברכה משהו. ומהו זה? זו "תפילת משה איש האלהים". פרק צ בתהילים קדום לפרשת וזאת הברכה שבתורה! אך הוויכוח לא נגמר. ראה פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים א - וזאת הברכה: "וזאת הברכה. ר' איבו אמר: תפילה קודמת לברכה. מאי טעמא? על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא (תהלים לב ו), ואחר כך ברכה (בפרק לג הסמוך?). ורבנן אמרין: ברכה קודמת לתפילה. מאי טעמא? ברוך י"י לעולם אמן ואמן (תהלים פט נג), ומה כתוב בתריה: תפילה למשה איש האלהים". בא רש"י שראינו בהערה הקודמת ואומר בלשון הזהב שלו: היא התפילה היא הברכה. ובא מדרש פסיקתא דרב כהנא ומזכיר לנו את הפסוק בתהלים: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" ממנו אפשר אולי ללמוד שאדם יכול להתפלל בכל עת שמצויה לו, או בכל עת שימצא את עצמו משתוקק להתפלל. וכל זה ע"ס פסוקי ספר תהלים שקשור מאד לנושא התפילה.
- להלן הפסוק המלא שקטעים ממנו יופיעו עוד בהמשך הדרשה, דניאל פרק ו פסוק יא: "וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה". תרגום בסיוע דעת מקרא: "ודניאל כאשר ידע כי נרשם הכתב, בא לביתו, וחלונות פתוחים לו בעלייתו כנגד ירושלים, ופעמים שלוש ביום הוא בּוֹרֵך (כורע) על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלוהיו, כל עומת אשר היה עושה מלפני זה". עניין זה של תפילה כנגד החלונות דווקא (במקומות אחרים משמע שתפילה טובה היא כנגד הכותל או הקיר כחזקיהו) הוא נושא לעצמו שקשור בחלונות שהיו בבית המקדש ובחלונות שברקיע. ראה בתי מדרשות מדרש כתפוח בעצי היער החלונות שמשה ראה כשעלה לרקיע: "חלונות של תפילה, חלונות של בקשה, חלונות של בכיה", של שמחה, של שובע, רעב, עושר עניות ועוד.
- מהתשובה שמתפללים שלוש פעמים ביום אנו למדים על השאלה, שאין הכוונה שאדם ימלא את יומו בתפילה ולא יעשה שום דבר אחר: מלאכה, לימוד תורה, דרך ארץ, אלא שלא יתפלל בכל רגע שנראה לו ושלא במועדי התפילות הקבועות. אם כך, מה באמת אם אדם שמקפיד על מועדי התפילה (ומקפיד להקדיש עתים למלאכה, תורה, גמ"ח ודרך ארץ) רוצה להוסיף תפילה? "להתפלל כל היום" לא במובן של כל היום, אלא במובן להוסיף תפילות במהלך היום, בזמנים מלבד התפילות הקבועות?
- שמנהג התפילה הקבוע שלוש פעמים ביום החל רק מהירידה לגלות בבל אבל לפני כן, ואולי בארץ ישראל גם אחרי כן, יכול אדם להתפלל בכל עת שירצה?
- מקדמת דנא. ראה דברינו תפילות אבות תקנום בפרשת וירא. ושם גם שיטת ר' יהושע בן לוי שהתפילות הן על סדר העבודה במקדש. האם בגלל קביעות זמנים אלה אין להוסיף? למה לא נראה אותם כמינימום כמו שהגמרא אכן תסביר במשפט הבא? אם למדנו תפילה מהאבות, האם נאמר שתפילת יעקב לפני המפגש עם עשו הייתה בהכרח באחד מזמנים אלה? ואם למדנו את סדר התפילות מעבודת בית המקדש, בפרט משני קרבנות התמיד שחרית ולפנות ערב (מה שבאמת מותיר את תפילת ערבית כספק חובה ספק רשות משום שלא היו קרבנות קרבים בלילה), הרי קרבנות נדבה ועולה של יחידים הוקרבו כל היום כולו!
- כדברי שלמה בתפילתו בחנוכת המקדש: "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ" (מלכים א ח מד).
- שאלה ותשובה זו מחזקות את הקביעה של שלוש תפילות ביום לפחות ובמועדים קבועים, אבל אין לשמוע ממנה שלא להוסיף תפילות.
- הגמרא ממשיכה בדינים נוספים הקשורים בתפילה: איסור הגבהת הקול, סדר התפילה: קודם שבח – רינה ואח"כ בקשת הצרכים – תפילה. שים לב לשימוש הדו-משמעי של המילה תפילה במשפט אחד. תפילה במובן של דברי שבח והודיה ותפילה כבקשת צרכים. זו קודמת לזו. חלק זה נוגע פחות לנושא שלנו, אבל ההמשך שיבוא מיד, אולי כן. ואגב, כל מה שקראנו בגמרא עד כאן יסודו בתוספתא ברכות פרק ג הלכה ו ונדרש גם בדברים רבה תחילת פרשה ב, פרשת ואתחנן.
- להלכה, ראה רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ו הלכה ב: "המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפילתו יותר מדאי. אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו. ואם בא לומר אחר תפילתו אפילו כסדר וידוי יום הכפורים – אומר. וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה מוסיף". ראה גם שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קיט: " ... ומכל מקום כשמוסיף לצורך יחיד, לא יאריך אפילו הוא מעין הברכה, או בשומע תפילה. אבל לאחר התפילה, קודם שעקר רגליו רשאי להאריך אפילו כסדר יום הכפורים". וראה גם שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קכב סעיף א שצריך להפסיק כרגע ששליח הציבור מתחיל "לסדר תפילתו". אבל תוספת זו היא "לאחר התפילה" היא תפילת העמידה ובעצם כחלק מסיומה. היינו שוב לא במקום נוסח התפילה שטבעו חכמים וזמני שלוש התפילות, אבל אם רוצה להוסיף ולהתפלל גם במהלך היום וללא קשר לתפילות הממוסדות?
- כאן מוצגת בבירור שיטת רבי יוחנן במילותיו: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ולא כאמירה אגב שאלה כמו לעיל: "יכול יתפלל אדם כל היום כולו?"). רבי אלעזר סבור שקריאת שמע היא מהתורה (דאורייתא) ולפיכך אם אדם מסתפק אם קרא או השלים קריאת שמע – יחזור ויקרא. אך תפילה שהיא מדברי חכמים (מדרבנן) – לא. רבי יוחנן יכול להסכים שהתפילה היא מדרבנן, אבל לשיטתו מי שמסתפק אם התפלל או לא, יחזור ויתפלל משום הכלל: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו". ראה בעיונים שטיינזלץ על אתר שרבי אלעזר מייצג את הדעה שהתפילה יסודה בעבודת קרבן התמיד הקבוע: "שנים ליום עולה תמיד". אך ר' יוחנן מכוון לקרבנות הנדבה, נדבת היחיד, שקרבים כל היום ללא הגבלה בין שני קרבנות התמיד. ראה בהמשך הסוגיה שם שיטת רב יהודה בשם שמואל: "התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללין, אם יכול לחדש בה דבר מה – יחזור ויתפלל". היכולת לחדש בתפילה, שהוא דבר רצוי בכל תפילה, מחזקת את שיטת רבי יוחנן שאדם רשאי להוסיף תפילה בכל עת ועוד נחזור לעניין החידוש בתפילה להלן. וגם ממקור זה נראה שאין כוונת ר' יוחנן שכל היום יעסוק האדם בתפילה.
- ראה דברינו ואכלת ושבעת בפרשת עקב וכן ברכת המזון בפרשת מסעי.
- כאן בירושלמי, העימות הוא בין תפילה לברכת המזון שנזכרת בפסוק מפורש בתורה. כאן חולק ר' יוחנן על ר' זעירא (או זירא) וסובר שוב שאין הדבר תלוי אם המצווה היא מהתורה או מדרבנן. בקריאת שמע ובברכת המזון חוזר וקורא או מברך משום שהם מצוות מהתורה, אבל בתפילה, חוזר ומתפלל משום שתפילת נדבה אין מוגבלת בזמן ויפה בכל עת. וכאן נוסף הביטוי: "שאין תפילה מפסדת". בתפילה לעולם אין הפסד, גם אם לא תהיה בכוונה הכי מושלמת. נראה שביטוי זה יכול להשלים יפה את אמירתו של רש"י לעיל: היא התפילה היא הברכה. אתה ר' זעירא מעדיף את ברכת המזון על פני התפילה ואני ר' יוחנן אומר לך: היא התפילה היא הברכה – אין תפילה מפסדת! ראה סיכום הנושא להלכה ברמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ו: "מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן מתפלל תפילה זו על דעת שהיא נדבה. שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה יתפלל".
- וזו הסיבה שאומרים לפני התפילה: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", לאחר התפילה: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" – שאזכה לחדש בתפילתי לפני אמירתה ושחידושי עלה לרצון בסיומה. ורבי יודן אמר את שניהם לפני התפילה. כל זה בקטע שקיצרנו והשמטנו.
- חזרנו לתפילה נטו ומה קורה לא במקרה של ספק אם התפלל אלא במקרה שנזכר שכבר התפלל. חותך, אומר רב. תפילה היא דבר קבוע במועדים ובנוסח ואין זה נאה שהאדם חוזר ומתפלל. אולי משום שהדבר נראה "כקורא באיגרת" – ואין להכביר מילים ללא צורך לפני המלך. "שאם בא לגומרה נמצא כמי שמקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום בל תוסיף" מסביר הרי"ף על הדף. אבל שמואל בבבל ורבי יוחנן בארץ ישראל אומרים: ימשיך להתפלל. לפי "שאין תפילה מפסדת". הבאנו את הסוגיה מתחילתה משום שנראה שהדבר קשור במוטיב החידוש בתפילה, בעשייתה תחנונים ולא קבע. אפשר שגם רב יסכים במקרה של מי שיכול לחדש שיכול להמשיך בתפילתו, אלא שהוא מטיל ספק ביכולת זו. הנושא של מי שעמד בתפילה ונזכר שהתפלל נדון בהרחבה בראשונים: הרי"ף, רשב"א, רא"ש ואחרים כאן, ולהלכה, ראה שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קז סעיף א: "אם הוא מסופק אם התפלל, חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש שום דבר; אבל אם ברי לו שהתפלל, אינו חוזר ומתפלל בלא חידוש".
- משנה היא במסכת שבת פרק א משנה ב שדנה בישיבה "סמוך למנחה" לפני הספר, כניסה לבית מרחץ וישיבה בדין. אבל הגמרא (בבלי שבת יא ע"ב) מסבירה שה"סיפא" של המשנה, הקטע שמצוטט כאן, מדבר על לימוד תורה. מפסיקים לקריאת שמע מיד עם הגיע זמנה ואין מפסיקין לתפילה. הכיצד?
- על גרמיה – מדעתו הוא. את הדעה הקודמת מביא ר' יוחנן בשם ר' שמעון בר יוחאי, אך מביא דעה שנייה, סותרת, בשם עצמו.
- כל אחד כדעתו. רבי שמעון בר יוחאי כדעתו ור' יוחנן כדעתו.
- ובמקבילה בבלי שבת יא ע"א: "דתניא: חברים שהיו עוסקין בתורה - מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו - מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה". רבי שמעון שהעיד על עצמו ועל בנו שהם "בני עלייה" (סוכה מה ע"ב), שהתחבאו במערה שלוש עשרה שנה (דברינו בל"ג בעומר), שחלק על ר' ישמעאל בצורך לעסוק במלאכה (דברינו ואספת דגנך בפרשת עקב) – הוא שתורתו אכן אומנותו, לא יפסיק מלימודו אפילו לא לקריאת שמע, אבל אנחנו איננו בדרגתו של רבי שמעון בר יוחאי, אומר ר' יוחנן. אנו נפסיק לא רק לקריאת שמע אלא גם לתפילה ומן הסתם גם לצרכי אנוש וחברה אחרים. התוספת בנוסח הירושלמי היא שוב האמירה: "ולואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין תפילה מפסדת". תוספת שבאה לומר שההפסקה מלימוד תורה לצורך תפילה איננה רק בשל פחיתות לימוד התורה שלנו שאינו כדרגתו של רשב"י, אלא גם בשל ערך התפילה. כדאי לאדם להפסיק מלימודו על מנת לעמוד ולהתפלל לפני קונו: וודאי תפילות החובה, ואולי גם לצורך תפילות נדבה ורגש מתרגש. שאם לא כן, אילו חיי רוח ויהדות הם בלי שפוך שיח ועטיפת הנפש? רק עיונים אינטלקטואליים?
- על תפילה זו של יעקב שהייתה "לפי השעה" או "לעת מצוא" כפי שנראה להלן, מיוסד מדרש זה הדן בשלוש התפילות הקבועות שייסדו חכמים: שחרית, מנחה, ערבית. והדבר אומר דרשני. ראה דברינו אל שדי יתן לכם רחמים בפרשת מקץ.
- הדרשה שלהלן מקורה בגמרא ברכות כו ע"ב והיא בשיטת רבי יוסי ברבי חנינא שאומר: תפילות אבות תקנום.
- שני "וישכם אברהם בבוקר" יש לנו במקרא. האחד אחרי הפיכת סדום כארש אברהם עומד ומשקיף אל העשן העולה מכיכר סדום והשני ליציאה לעקידה. באיזה משניהם תיקן אברהם תפילת שחרית? בזה שאחרי הפיכת סדום! הוא אברהם שעמד לפני ההפיכה והתעמת קשות עם הקב"ה, ראה דברינו חלילה לך מעשות כדבר הזה בפרשת וירא, וההמשך לפנחס ש"עשה פלילות עם קונו" (סנהדרין מד ע"א). תפילה היא גם מלשון פלילים. ראה שמואל א ב כה, דברי עלי לבניו.
- ולרגל הנסיבות בהן נכתב דף זה ("ימי הקורונה", תש"פ), כדאי להשלים את הפסוק: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".
- פסוק זה, שחוזר גם בירמיהו יא יד מכיל בקטע שהשמטנו את המילים "רינה ותפילה" שמקורן בתפילת שלמה שראינו בגמרא ברכות בה פתחנו. ירמיהו אומר דבריו בכעס: לא אשמע אל הרינה ואל התפילה. ולפי פירושנו לעיל, היינו לא לדברי השבח ולא לדברי הבקשות, לא לתפילת הציבור הקבועה, ולא לתפילת היחיד כנדבה או תחנונים.
- אלה תפילות החובה שייסדו חכמים שמקורן כאמור באבות האומה (ואז תפילת ערבית שווה בערכה לתפילות שחרית ומנחה) או בקרבנות התמיד שבבית המקדש (ואז תפילת ערבית רשות) ומצאו לכך סמך גם מהפסוקים בספר תהלים ודניאל. להן נוספת תפילת המוספים בשבתות ובחגים, ותפילת נעילה ביום הכיפורים ובתעניות.
- אז איך אומר ר' יוחנן: "ולוואי יתפלל אדם כל היום"?
- תואר מלכותי שלא פורש. נוסחאות רבות יש בשתי מילים אלה. ראה המקבילה בתנחומא בובר מקץ סימן יא.
- והדברים מזכירים את איסור חכמים להפריז בשבח הקב"ה, ברכות לג ע"ב: "ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו עד דסיים, כי סיים אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך?". לשון הפרזה או נדנוד חוזר למלך הוא הטרדה אם לא ביזוי. לתשומת לב המרבים בתארים לבשר ודם ... לעניינינו, האם קבלנו תשובה לשאלה שנשאלה בסוף הקטע הקודם? האם הדרשן נשאר בביקורת על הצעת רבי יוחנו: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום", או שניתן לפשר בין המשל (ההצגה) של רבי לאנטונינוס ובין דברי רבי יוחנן?
- אם התפילה היא בעת רצון או אפילו יוצרת את שעת הרצון, אזי יש לנו לכאורה תמיכה בשיטת רבי יוחנן. את "עת הרצון" ניתן אולי גם לחבר ל"עת מצוא", ככתוב בתהלים לב ו: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ", גם אם עת מצוא זו היא עת צרה כמדרשים על פסוק זה. אבל רבי יוסי בר חלפתא לא מסעים וסבור שעת הרצון היא "בשעה שהצבור מתפללין". וחזרנו לתוספות התפילה שנאמרות בצמוד לתפילה "אחר התפילה - אפילו כסדר וידוי של יום הכפורים".
- ולהתפלל עם הציבור.
- כאן אנו מגיעים לנושא ריבוי התפילה שכבר לא נספיק לדון בו הפעם. ראה כמקדמה ירושלמי ברכות ד א שם מוצגות פנים לכאן ולכאן בנושא ריבוי תפילה. כולל חנה אם עשתה כהוגן שהרבתה להתפלל או שמא לא. ובאשר למשה שזכה לראות את הארץ, ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלו: "את הארץ אשר תראה - מגיד שראה משה בעיניו מה שלא הלך יהושע ברגליו".
- תפילתם של משה (שנענתה חלקית) ושל חזקיהו ויעקב (שנענו) היא אולי הסיום שחיפשנו. הנה תפילות יחיד, ולא רק של תודה ונדבה (אצל חזקיהו יש את שתיהן!) "לעת מצוא" וב"עת רצון" מתקבלות ונענות. ועדיין שילוב התפילות הממוסדות דווקא בדרשה על תפילתו של יעקב "ואל שדי יתן לכם רחמים" צריכה עיון ולימוד נוסף.