מיוחדים

מים ראשונים: כלל ידוע הוא ש"אין מטריחין על הציבור יותר מדאי" (להלן). טרחת הציבור הוא עניין שחכמים התחשבו בו מאד וגובל בנושא "כבוד הציבור" והגבלת הגזרות שמטילים על הציבור. זאת, לא רק משום דרך ארץ והתחשבות בציבור כפשוטם, אלא גם משום שהציבור מייצג את השכינה: "אלהים נצב בעדת אל". כדרכנו, רק נטעם מעט מן המעט בנושא חשוב זה וכל דברינו הם לאגדה ומדרש ולא להלכה.

מסכת ברכות דף ז עמוד ב – לכנס מנין בביתו

אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה: לא יכילנא. אמר ליה: לכנפי למר עשרה וליצלי. אמר ליה: טריחא לי מלתא. – ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר. – אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" – אימתי עת רצון – בשעה שהצבור מתפללין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא: "כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ" (ישעיהו מט ח). רבי אחא ברבי חנינא אמר, מהכא: "הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס כַּבִּיר כֹּחַ לֵב" (איוב לו ה), וכתיב: "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי" (תהלים נה יט).¹

מסכת ברכות דף לא עמוד א – רבי עקיבא בתפילה

תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר: סימן לדבר: "תכין לבם תקשיב אזנך" (תהלים י יז). תניא, אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור – היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו – אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה – מפני כריעות והשתחויות.²

מסכת ברכות דף ל עמוד ב – מתי חוזר ומתפלל

רבי חייא בר אבא צלי והדר צלי. אמר ליה רבי זירא: מאי טעמא עביד מר הכי? אילימא משום דלא כוון מר דעתיה – והאמר רבי אליעזר: לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את לבו – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל!³ – אלא דלא אדכר מר דריש ירחא.⁴ והתניא: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית – אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשחרית, בשחרית – אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין, במוספין – אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה!⁵ – אמר ליה: לאו איתמר עלה, אמר רבי יוחנן, – בציבור שָׁנוּ.⁶

מסכת ברכות דף יב עמוד ב – קריאת שמע

אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור.⁷

שכל טוב (בובר) שמות פרשת בשלח פרק טו – מס' הקרואים לתורה

דורשי רשומות אמרו: שלא עסקו בדברי תורה ג' ימים, ואין מים אלא דברי תורה, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה א). כיון שהלכו ג' ימים בלא תורה, נלאו. עמדו ותקנו נביאים שביניהם שיהיו קורין בדברי תורה בשבת. וקורין בשני בשבת ומפסיקין בשלישי וברביעי בשבת. וקורין בחמישי בשבת ומפסיקין בערב שבת. כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה.⁸

והכי הות דא תקנתא: דמעיקרא דהוי קרי חד גברא באנפי ציבורא תלתא פסוקי.⁹ אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקא, כל גבר פסוק חד, כנגד כהנים לוים וישראלים.¹⁰ אתא עזרא ותיקן תלתא גברי עשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין, והקורא ארבעה פסוקים הרי זה משובח.¹¹ והני מילי דקרו תלתא גברי בשני ובחמישי, דמותרין בעשיית מלאכה, משום טורח ציבור. וכן נמי ביום צום. אבל ביום שיש בו קרבן מוסף, והוא אסור במקצת מלאכה, כגון חולו של מועד וראשי חדשים, קרו ארבע גברי. חנוכה ופורים דלית בהו קרבן מוסף קרו תלתא גברי. יום טוב שאסור בעשיית מלאכה ויש בו קרבן מוסף קרו חמשה גברי. יום הכיפורים שאסור בעשיית כל מלאכה ובאכילה ובג' עניין אחרים, ויש בו קרבן מוסף, ויש בו איסור כרת, קרו שיתא גברי. יום שבת שאסור בעשיית כל מלאכה ומבורך ומקודש מששת ימי בראשית ויש בו קרבן מוסף ויש בו איסור כרת וסקילה, קרו שבעה גברי, לפי שהוא מובחר שבשבוע.¹²

מסכת תענית דף יד עמוד א – תעניות

בשני דרבי יהודה נשיאה הוה צערא,¹³ גזר תלת עשרה תעניות ולא איעני. סבר למיגזר טפי. אמר ליה רבי אמי: הרי אמרו: אין מטריחין את הצבור יותר מדאי.¹⁴ אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: רבי אמי דעבד – לגרמיה הוא דעבד. אלא הכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא לגשמים, אבל לשאר מיני פורענויות – מתענין והולכין עד שיענו מן השמים.¹⁵ … אמר לך רבי אמי: תנאי היא; דתניא: אין גוזרין יותר משלש עשרה תעניות על הצבור, לפי שאין מטריחין את הצבור יותר מדאי, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שיצא זמנה של רביעה.¹⁶

מסכת מגילה דף כב עמוד ב – נפילת אפיים

רב איקלע לבבל בתענית צבור. קם קרא בספרא, פתח – בריך, חתם – ולא בריך.¹⁷ נפול כולי עלמא אאנפייהו – ורב לא נפל על אנפיה.¹⁸ מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה? – רצפה של אבנים היתה. ותניא: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כו א) … אי הכי מאי איריא רב? אפילו כולהו נמי! – קמיה דרב הואי. – וליזיל לגבי ציבורא, ולינפול על אפיה! – לא בעי למיטרח ציבורא.¹⁹

מסכת ביצה דף כה עמוד ב

אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דרגלא משום ביעתותא, ואמרי לה משום דוחקא דצבורא.²⁰

רי"ף מסכת ראש השנה דף י עמוד ב – תקיעת שופר

נמצא עכשיו שתוקעין תשר"ת ג' פעמים ותוקעין תש"ת ג' פעמים ותוקעין תר"ת ג' פעמים ונהגו העם לתוקען כשהן יושבין ומברכין עליהם ברכת התקיעה.²¹ ומפני שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכות, לפיכך חוזרין ותוקעין על סדר הברכות תשר"ת פעם אחת ותש"ת פעם אחת ותר"ת פעם אחת. ובדין הוא שיהו תוקעין אותן על סדר ברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין.²² אלא כיון שהברכות אין מעכבות את התקיעות, הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין, ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר ברכות פעם אחת, שלא להטריח את הצבור. וכן המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות.²³

תלמוד ירושלמי מסכת שקלים פרק ב הלכה ג – מחצית השקל

רבי יודא אומר כו': דרכונות דינרין חזרו לשקול סלעין כשמוען חזרו לשקול טבעין פלגי סלעין בקשו לשקול דינרין קרטין ולא קבלו עליהן.²⁴ מן הדא: "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ" (נחמיה י לג).²⁵ ר' חלקיה בשם ר' אחא: מכאן שצריך אדם לשלש שקלו שלשה פעמים בשנה.²⁶ מכאן שאין מטריחין על הציבור יותר מג' פעמים בשנה.²⁷ א"ר אבין: מכאן לג' סאין מכאן לג' קופות מכאן לג' הפרשות.²⁸

במדבר רבה ח ד, פרשת נשא – בשביל הגרים נטריח את הציבור?

… אתה מוצא: הקב"ה תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעולתו של שאול לשלם לו שכר טוב. באותה שעה אמר דוד: וכי בשביל הגרים הללו עשה הקב"ה לעמו כן?²⁹ א"ל הקב"ה: אם תרחיק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים. צא ולמד מיהושע רבך, שבשעה שאמרו הגבעונים: "עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו" (יהושע י ו), באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור?! אמר לו הקב"ה: יהושע, אם תרחיק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים. צא ולמד מהיכן הוא מַטָעֲךָ,³⁰ לא מן הגרים?³¹ שנאמר: "ויולד ליוסף בארץ מצרים … את מנשה ואת אפרים" (בראשית מו כ), וכתוב: "למטה אפרים הושע בן נון".³²

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יח פסוק כה – ציווי הדיינים

"ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל" – מינה עליהן דיינין וציוה את הדיינין שיהיו סובלין טורח הצבור. כענין שנאמר: "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא וכו' " (דברים א טז).³³ וצוה את העם שיהיו נוהגין כבוד בדיינין כענין שנאמר: "ואצו אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון" (שם יח).³⁴

מדרש תנחומא פרשת משפטים סימן ב – מי שבורח מלהיות דיין

"ואלה המשפטים" – זה שאומר הכתוב: "מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט ד). מלכה של תורה, במשפט שהוא עושה מעמיד את הארץ. "ואיש תרומות יהרסנה" – אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזויות הבית ואומר מה לי בטורח הצבור, מה לי בדיניהם, מה לי לשמוע קולם, שלום עליך נפשי; הרי זה מחריב את העולם. הוי "ואיש תרומות יהרסנה". מעשה ברבי אסי כשהיה מסתלק מן העולם. נכנס בן אחותו אצלו מצאו בוכה. א"ל: רבי, מפני מה אתה בוכה? יש תורה שלא למדת ולימדת? הרי תלמידיך יושבים לפניך. יש גמילות חסדים שלא עשית? ועל כל מדות שהיו בך היית מתרחק מן הדינין ולא נתת רשות על עצמך להתמנות על צרכי צבור. א"ל: בני, עליה אני בוכה. שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל. הוי: "ואיש תרומות יהרסנה".³⁵

מדרש תנחומא פרשת שמיני סימן ט – אלימלך שברח למואב

שאלימלך היה איש חשוב שמחשבים אותו במקומו, והלך להציל את נפשו ונפש ביתו, ולא טרח עצמו בעסקי הצבור כמו שהוא אדם חשוב³⁶ ויאמינו לדברו להשיבם מרעתם ולהזהירם שישובו בתשובה. ולפיכך אירע לו כמו שאמר הכתוב: "וימת אלימלך איש נעמי" (רות א) וכן מתו בניו שנאמר (שם /רות א'/) וימותו שני בניו מחלון וכליון ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה,

שמות רבה כז ט, פרשת יתרו – חבר שנטל טלית

"וישמע יתרו" – זהו שכתוב: "בני אם ערבת לרעך, תקעת לזר כפך… נלכדת באמרי פיך…" (משלי ו א-ג) – אמר רבי נחמיה: נאמרה על החברים. כל הימים שאדם חבר לא איכפת לו בצבור ואינו נענש עליו. נתמנה אדם בראש ונטל טלית, לא יאמר: לטובתי אני נזקק, לא איכפת לי בצבור. אלא כל טורח הצבור עליו. אם ראה אדם מעביר בִּיָא על חברו, או עובר עבירה ולא ממחה בידו, הוא נענש עליו. ורוח הקדש צווחת: "בני אם ערבת לרעך" – אתה ערב עליו. "תקעת לזר כפיך" – אמר לו הקב"ה: אתה הכנסת עצמך לזירה, ומי שהוא מכניס עצמו לזירה או נָצוּח או נוֹצֵח.³⁷

מסכת עירובין דף מג עמוד ב

כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח.³⁸

מחלקי המים

מים אחרונים: ויש עוד דינים, הלכות ומנהגים רבים בנושא טרחת הציבור ואנו התמקדנו במקורות התנאים והאמוראים, במדרשי ההלכה והאגדה.