בָּנַי סָרְבָנִים הם

… וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה כֹּה־תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם … לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם … פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת־הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: … וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ: (שמות ג טו-יח).1

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת־כָּל־זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־פָקַד ה' אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת־עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ"(שמות ד כט-לא).2

שמות רבה פרשה ה סימן יד

"ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה" (שמות ה א)3 – היכן הלכו הזקנים שלא חשב אותם עמהם, שכבר אמר לו הקב"ה: "ובאת אתה וזקני ישראל"?4 אמרו רבותינו: הלכו עמהן הזקנים, והיו מְגַנְּבִים את עצמם ונשמטים אחד אחד, שניים שניים, והלכו להם. כיון שהגיעו לפלטרין של פרעה, לא נמצא אחד, שכן כתוב: "ואחר באו משה ואהרן". והיכן הזקנים? אלא שהלכו להם., אמר להם הקב"ה: כך עשיתם, חייכם שאני פורע לכם! אימתי? בשעה שעלה משה ואהרן עם הזקנים להר סיני לקבל התורה, החזירם הקב"ה, שנאמר: "ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה" (שמות כד יד).5

שמות רבה פרשה ז סימן ג

"ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים" (שמות ו יג).6 "אל בני ישראל" – אמר להם הקב"ה: בָּנַי סָרְבָנִים הם, רגזנים הם, טרחנים הם. על מנת כן תהיו מקבלים עליכם, שיהיו מקללים אתכם, שיהיו מסקלים אתכם באבנים.7

שמות פרק יז פסוקים ב-ד

וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה': וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:8

ויקרא רבה פרשה י סימן ב (פסיקתא דרב כהנא פסקא טז)

אמר ישעיה: מטייל הייתי בבית תלמודי ושמעתי קולו של הקב"ה אומר: "את מי אשלח ומי ילך לנו?" (ישעיה ו ח). שלחתי את מיכה והיו מכים אותו על הלחי … שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פְּסֶלוֹס … מעתה, את מי אשלח ומי ילך לנו? מיד: "ואומר הנני שלחני" (ישעיה שם). אמר לו הקב"ה: ישעיה, בָּנַי סרבנים הם, טרחנים הם. אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מִבָּנַי, אתה הולך בשליחותי. ואם לאו – אין אתה הולך בשליחותי. אמר לו: על מנת כן: "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים" (ישעיה נ ו) ואיני כדאי לילך בשליחות אצל בניך.9

יחזקאל פרק ב פסוק ו

וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה.10

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כו – ויהי בעת שסרחה

אמר לו הקב"ה: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מחרם הקדשתיך" (ירמיהו א ה) – עד שלא יצרתיך במעי אמך, מיניתיך להיות מתנבא על עמי. ענה ירמיה ואמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, איני יכול להתנבאות עליהם. איזה נביא יצא להם ולא בקשו להורגו? עמדו להם משה ואהרן, לא בקשו לרגום אותם באבנים? שנאמר: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" (במדבר יד י). העמדת להם אליהו בעל קווצות, והיו מלעיגים ומשחקים עליו: הרי מסלסל קווצותיו 11 … העמדת להם אלישע והיו אומרים לו: "עלה קרח עלה קרח" (מלכים ב ב כג) – איני יכול לצאת על ידי ישראל: "הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (ירמיה א ו).12

ספרי במדבר פיסקא צא13

"ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך … האנכי הריתי את כל העם הזה ואם אנכי ילדתיהו" (במדבר יא יא-יב) – והיכן דיבר לו כן?14 בשעה שאמר לו: "ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך" (שמות לב לד). עדיין דבר תלי בדלא תלי!15 תלמוד לומר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שמות ו יג) אמר להם: הֱיוּ יודעים שסרבנין וטרחנין הם. אלא על מנת שתקבלו עליכם, שיהו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים.16

ילקוט שמעוני פרשת בהעלותך רמז תשלו

"ולקחת אותם אל אהל מועד" (במדבר יא טז) – אמר לו: קחם בדברים. בתחילה אמור להם דברי שבח: אשריכם שנתמניתם. וחזור ואמור להם דברי פגם: הוו יודעין שסרבנים וטרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם, שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים – מה שהתניתי עמך התנה עמהן.17

רש"י במדבר פרק כז פסוק יט

וצויתה אותו – על ישראל, דע שטרחנין הם סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך.18

במדבר רבה פרשה יט סימן ט – פרשת חוקת

לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדן, שהיה מתירא מן השבועה שנשבע הקב"ה: "אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ" (דברים א לה). אמרו לו: הרי סלע! כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר, הוצא מזה. צווח עליהם: "שמעו נא המורים" (במדבר כ י) – מהו "המורים"? שיטות הרבה יש בו: המורים – סרבנים, המורים – שוטים, שכן בכרכי הים קורים לשוטים מוֹרוֹס, המורים – מלמדים את מלמדיהם, המורים – חִצִים: "וימצאוהו המורים אנשים בקשת" (שמואל א לא ג). 19

פסיקתא דרב כהנא פסקא יד "שמעו" – סוף הפסקא

כתיב: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שמות ו יג) – מה ציוום? אמר להם: אל תהו קוראין לבני מורים. וכיון שהיקניטו על מי מריבה, אמר להם משה: "שמעו נא המורים" (במדבר כ י), אמר להם הקב"ה: כל עצמי הייתי מצוה אתכם ואומר לכם: אל תהו קורין לבני מורים, ואתם קורין לבניי מורים! לית עסקיה דערים מהלך עם שטי.20

מדרש תהלים (בובר) מזמור יח

"תפלטני מריבי עם" – שלא יהא לי דין בפניהם. וכתיב "מריבי עמי" (שמואל ב כב מד) – שלא ארד מגדולתי, שידיינו עמי אותי. אמר בן עזאי: נוח לו למלוך על כל העולם כולו, ולא למלוך על שני עטופי סדינים21, אמר לו הקב"ה: דוד, אטילס.22 אמר לפניו: ריבונו של עולם, "תשימני לראש גוים" – לפי שישראל סרבנים הם, ואינן מודים על האמת, אבל אומות העולם כיון שמתגיירין קרובי תשובה הן, שנאמר: "לשמע אוזן ישמעו לי".23

מסכת ברכות דף לד עמוד א

תנו רבנן: שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור, ומלח, וסרבנות.24

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 09/08/2017

הערות שוליים

  1. אלה מילות הטלת השליחות על משה בחיזיון הסנה. אמנם, הקב"ה גם מגלה למשה שהדברים לא יהיו כ"כ פשוטים, ככתוב שם בהמשך: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא־יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת־מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם". אבל לא על קשיים מצד בני ישראל מדבר המקרא, אלא על קשיים מצד פרעה.
  2. ונתקיימו לכאורה דברי הקב"ה "ושמעו לקולך". ראה גם שמות רבה ה יג: " ... כיון שבא משה ואמר פקוד פקדתי אתכם, מיד: ויאמן העם ... ויקדו על הפקידה, וישתחוו על כי ראה את עוניים". ואם העם מגלה אח"כ קוצר רוח, היסוס ואף בא בטרוניות כלפי משה, יש לסנגר ולומר שאלה באו לאחר סירובו של פרעה והכבדת עולו עליהם, ככתוב בשמות פרק ה פסוק ט: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל־הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ־בָהּ וְאַל־יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי־שָׁקֶר" ובעקבות זאת, דברי העם למשה ולאהרון בפסוק כא שם: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". ראה דברינו מקוצר רוח ומעבודה קשה בפרשת וארא. עפ"י פשט המקרא, הקב"ה לא מגלה למשה שיהיו קשיים גם מצד עם ישראל. להוציא טרוניות, לכאורה מוצדקות אלה, אין במקרא רמז להיסוס, חוסר אמונה וספקנות מצד בני ישראל, רק קושי, סבל וקוצר רוח לגאולה המתמהמהת לבוא. אלא שהמדרש סבור אחרת.
  3. זה הפסוק הפותח את פרק ה ועוקב לפסוק שזה עתה הבאנו המסיים את פרק ד. העם שומע, מאמין, קד ומשתחווה, ומה עכשיו?
  4. איפה הזקנים ששמעו והאמינו וקדו והשתחוו? מדוע הפסוק אומר שרק משה ואהרון באו לפני פרעה בעוד שהקב"ה אמר למשה בסנה שהוא ילך עם הזקנים לפרעה?
  5. ראה לעומת זאת שמות רבה טז א, פרשת החודש הזה לכם, בשבח הזקנים שכן האמינו: "אמר הקב"ה: הריני פורע לזקנים על שעשו את ישראל להאמין בשמי ... אילו לא קבלו הזקנים את דבריו של משה, אף כל ישראל לא היו מקבלים. אלא הזקנים קבלו תחילה ומשכו כל ישראל אחריהם ועשו אותן להאמין לשמו של הקב"ה". ולפיכך נכללים הזקנים בפרשת החודש, בקריאה של "משכו וקחו לכם" (שמות יב כא). אבל כאן יש ביקורת על הזקנים שלא היה להם האומץ ללוות את משה ואהרון אל פרעה ולהתייצב מולו. וגם זו ביקורת מוגבלת, שהרי אפשר להבין את רתיעתם של הזקנים שהכירו את נחת ידו של פרעה. משה היום כאן ומחר במדין, והם בעבודת הפרך של שעבוד מצרים. ראה גם המדרשים על כך ששבט לוי (משה ואהרון) לא היו בשעבוד מצרים (שמות רבה טז, תנחומא וארא סימן ו, ראה המדרש במלואו שם!).
  6. פסוק זה לקוח מפרשת וארא, לאחר שפרשת שמות מסתיימת בקובלנה הגדולה של משה: "למה הרעות לעם הזה", עליה הרחבנו לדרוש בדברינו אותם הנתונים תחת הבנין בפרשת שמות. יש בפסוק זה מעין הטלת שליחות שנייה לאחר שזו הראשונה, של הסנה בפרשת שמות, לכאורה כשלה. הפסוק מדגיש שיש כאן ציווי, שהוא לשון קשה; וציווי זה הוא לא רק לפרעה, אלא גם לבני ישראל!
  7. כאן עושה המדרש קפיצה קוואנטית לפאזה שונה בתכלית. הטון הרך של תחילת השליחות מתחלף כאן, בשליחות השנייה, בטון קשה ולשון בוטה. כאילו שמשה שש אלי השליחות והקב"ה לא רק צריך לצנן את רוחו, אלא להזהיר אותו מפני האנשים אותם הוא נשלח להציל ולקיים את השבועה לאבות. כאילו הוא אומר לו: דע לך משה שהאנשים שאתה נשלח אליהם הם אנשים קשים, סרבנים, נרגנים, חמי מזג וכו'. עליך להיות מוכן לקללות ואף ליידויי אבנים. למה עושה זאת המדרש? מה האסמכתא שלו (מלבד לשון הציווי של המקרא כנ"ל)?
  8. הנה אסמכתא פשוטה מהמקרא שמשה מרגיש שעוד רגע והעם סוקל אותו באבנים. ראה שמות רבה כו ב שמתאר מה קרה שם, עד שמשה פונה לקב"ה: "אמר לפניו: ריבונו של עולם, הודיעני אם הורגים אותי אם לאו"! ואנו נמשיך לנביאים אחרים, שכולם מכוחו של משה הם באים.
  9. הרי לנו חזרה כמעט מדויקת של מוטיב "בני סרבנים הם" אצל ישעיהו, ולהלן נראה גם אצל נביאים אחרים. אפשר שמדרש ויקרא רבה על ישעיהו קדם היסטורית למדרש שמות רבה המאוחר יותר, אבל היא הנותנת. הקדמת המוטיב "בני סרבנים הם" לשליחות משה, ע"י מדרש שמות רבה, באופן שמשנה לחלוטין את סיפור המקרא על יחסם של בני ישראל אליו בתחילת השליחות, נחוצה על מנת שמשה ישמש בית-אב לכל הנביאים האחרים, שכולם באים מכח נבואתו (שמות רבה מב ח, תנחומא בהעלותך כב) ורבים מהם התעמתו עם העם. ובה בעת, אוי לו לנביא שיעז להתלונן על בני ישראל ולומר עליהם לשון הרע, כפי שהמדרש מוכיח את ישעיהו ואת אליהו ("רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני", "שמא מזבחותיך הרסו?", שיר השירים רבה א א), את משה עצמו (עונש הנחש והצרעת, תנחומא שמות כג) ושלא לדבר על התוכחה הגדולה לנביא הושע ("מה אעשה לזקן הזה?", פסחים פז ע"א).
  10. ראה פירוש רש"י על הפסוק: "סרבים - לשון מרדות כלומר סרבנים ... וסלונים - לשון קוצים ... ואל עקרבים אתה יושב - העם אשר אתה מוכיח ילאוך ויקניטוך כאילו אתה יושב על עקרבים העוקצין אותך מכל צדדיך". לפי רש"י, סרבנים הוא מלשון מרד או מרי. וכך הוא מבאר גם בפירושו למשלי יז יא, איוב יג כו, עזרא ד יט ועוד. וכך מפרש גם רד"ק על הפסוק בישעיהו ל ט: "כי עם מרי הוא – כתרגומו, עם סרבן". לעומתם, יש שפירשו סרבן מלשון ממאן. ראה גם מסכת ברכות פרק ה משנה ג: "העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה". ואולי לשון מקרא לחוד ולשון משנה וחז"ל לחוד. ועכ"פ, אם נחזור לפסוק ביחזקאל, נראה שאין למנהיג ולנביא לפחד מהסרבנות, הרגזנות והעקצנות של עם ישראל, אלא להמשיך בדרכו. אבל לא לכעוס ...
  11. הכוונה לתיאור אליהו במלכים ב א ח: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו וַיֹּאמַר אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא" והדרשן מבין זאת כתיאור מלגלג.
  12. ירמיהו רואה את אשר אירע לנביאים האחרים, אולי גם הכיר את המדרשים ואמר: תודה, לא "איני יכול לצאת על ידי ישראל". אבל גם הוא יצא וגם הוא סבל קשות מהעם ומההנהגה. ראה המשך מדרש זה שם ודברינו חסד נעורים בפרשת מטות.
  13. נחזור אל משה.
  14. היכן מצאנו שהקב"ה מטיל על משה שליחות כזו קשה? שואל המדרש. נראה שעיקר הפסוק חסר מהמדרש. ראה פסוק יא שם במלואו: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי". לשום את משא העם הזה עלי – זה החלק של הפסוק שעליו שואל המדרש: היכן דבר לו? היכן הטיל הקב"ה על משה משא כזה גדול?
  15. המדרש אינו מרוצה מהפסוק בפרשת כי תשא (לאחר חטא העגל): "ועתה לך נחה את העם". שם אין לשון הטלת משא, אלא הנחיה. אתה תולה, אומר הדרשן, בדבר שאין ראוי לתלות עליו, שהוא עצמו תלוי וצריך ראיה והוכחה.
  16. אין ברירה, מסיק המדרש, אלא לחזור לפסוק שראינו במדרש הראשון, לתחילת השליחות: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל". זה מקור השמת המשא על כתפי משה ואהרון. לשון הציווי שראינו לעיל. ולעצם העניין, רגע לפני שמשה נשבר ולא יכול יותר בפרשת המתאוננים, (ראה שם: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג ... וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי"), מזכירים לו את התנאי הבסיסי לשליחותו ומנהיגותו: "על מנת כן תהיו מקבלים עליכם, שיהיו מקללים אתכם, שיהיו מסקלים אתכם באבנים". והרי לנו שמשה איננו רק "בית אב" לנביאים האחרים, אלא גם ואולי בעיקר לעצמו. הקדמת "בני סרבנים הם" למשה, עליה הערנו בהערה 8, איננה רק עבור שאר הנביאים, אלא בראש ובראשונה עבור עצמו. כבר בתחילת השליחות ידעת משה שאלה התנאים!
  17. אנחנו עדיין בפרשת המתאוננים בה העם מבקש בשר לאכול (ראה פרשת בהעלותך, במדבר פרק יא). הפתרון לחוסר יכולת משה לשאת את משא העם (ראה תחילת ספר דברים: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" שאנו קוראים תמיד בשבת חזון שלפני תשעה באב), הוא הרחבת ההנהגה. מינוי שבעים זקנים שיסייעו בידי משה להנהיג את העם. אותם זקנים, או אחרים, שאת היחס הדו-ערכי כלפיהם כבר ראינו לעיל (הערה 5). מה יאמר להם משה? איך ישכנע אותם לקבל על עצמם להנהיג עם סרבן וטרחן כמו עם ישראל? האם יגלה להם את סוד הנהגת עם ישראל? פְּתַח בשבח, אומר לו הקב"ה, תסביר להם כמה זה מכובד ונבחר להנהיג את העם הנבחר. ורק אח"כ תספר להם את הפגם, את המשא הכבד. תעביר אליהם את מה שהוטל עליך, תתנה עמהם את מה שהותנה אתך: "על מנת כן תהיו מקבלים עליכם, שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים". ככה כנראה צריך מנהיג של העם הזה להעביר את התפקיד למנהיג הבא ...
  18. ממינוי שבעים הזקנים בתחילת ספר במדבר (פרשת בהעלותך), למינוי יהושע בסוף הספר (פרשת פנחס). גם ליהושע מגלה משה את סוד הנהגת עם ישראל, את התנאי ההכרחי (אבל אולי לא מספיק), את "על מנת שתקבל עליך", שבלעדיו אי אפשר להיות מנהיג לעם הזה. אבל רמב"ן בפירושו לפסוק זה של מינוי יהושע (במדבר פרק כז פסוק יט ), לא אוהב את הרעיון שדברים כאלה נאמרים בפומבי: "וצויתה אתו - על ישראל, דע שטרחנין הן סרבנין הן, על מנת שתקבל עליך, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני, בעבור שאמר "לעיניהם", כי יותר ראוי הענין הזה להיאמר בינו לבינו כי בפניהם יגרום בהם התפקרות, ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן מהיותם עוד טרחנין וסרבנין". ומה יענה רש"י לטענה זו? אולי שאין סודות, שהעם הזה יודע מזמן שהוא סרבן, טרחן ומרגיזן!
  19. ארבעים שנה הצליח משה לעמוד באזהרה שהזהיר אותו הקב"ה בתחילת השליחות: "בני סרבנים הם" ולא כעס כנגדם. בפרט לאחר חטא המרגלים והגזרה שהדור שמשה הוציא ממצרים לא יזכה להיכנס לארץ. ודווקא ברגע האחרון, אצל דור הבנים, 'נשבר משה'. סרבנים, טרחנים ומרגיזים יותר מאבותיהם: למה דווקא מהסלע הזה תוציא לנו מים ולא מהסלע ההוא? למה, מה קרה? זה סלע לא טוב להוציא ממנו מים? (ראה רש"י במדבר כ י). האם כעסו של משה הוא משום שנוכח לדעת שהחלפת הדור לא שיפרה את מצב העם? שהתאפקותו ארבעים שנה העלתה חרס בידו? כך או כך, כיון שלא עמד בציווי ובתנאי: "בני סרבנים הם, רגזנים הם, טרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם" – פקעה שליחותו והסתיימה מנהיגותו מאליה.
  20. אין עסקו של ערום (חכם) ללכת עם שוטה. ראה שם במדרש, כמו במדרש במדבר רבה לעיל: "בהדין לישנא יוונים צווחים לשטיא מורוס". מדרש זה מהדק את הקשר שבין חטא מי מריבה ותחילת השליחות של משה. אמנם לא מוזכר פה לשון סרבנים, אבל מתחזק מאד ההסבר שהצענו בהערה הקודמת בדבר פשר העונש של משה בחטא מי מריבה והסיבה לכך שאינו יכול להמשיך ולהנהיג את העם. מתחילת שליחותו התנה איתו הקב"ה שככל שיציקו לו בני ישראל, יזהר ולא יקרא להם מורים – שוטים. הסכם זה הופר ומנהיגותו של משה תמה. הוא לא יכול להנהיג את הדור החדש, הוא גם לא יכול להיכנס לארץ כ"אזרח פשוט" ואין לו ברירה אלא להישאר עם הדור שהוציא ממצרים. וכבר הארכנו בנושא זה בדברינו כי לא תעבור את הירדן הזה בפרשת ואתחנן.
  21. ראה מסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק כה: "הוא היה אומר נוח למלוך על כל העולם מלישב ולשנות בפני בני אדם העטופים בסדינין". עטופי סדינים הוא כינוי לתלמידי חכמים, או גם דיינים. ראה מסכת שבת י ע"א: "מאימתי התחלת דין? רבי ירמיה ורבי יונה, חד אמר: משיתעטפו הדיינין". ביטוי זה, יש שהוא נאמר בחיוב והערכה. ראה מסכת שבת כה ע"ב: "כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות". וכן בקהלת רבה פרשה א סימן ט: "כגון אתה וחבריך ושני עטופי סדינים כיוצא בך שאין אתם חשובים בעצמכם כלום". אבל כאן נראה שהכוונה לתלמידי חכמים שמקנטרים ועוקצים זה את זה וקשה לעמוד במחיצתם: "שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף" (אבות פרק ב משנה י). קל וחומר שקשה להנהיג אותם ולומר להם מה יעשו!
  22. אטליס או הטליס היא מילה ביוונית שפירושה יחידי, לבד, בטל. ראה בראשית רבה כ ח דברי חוה לאדם: "אמרה לו: מה אתה סבור, שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך? ... מה אתה סבור, שאני מתה ואתה יושב לך הטליס?" (ראה גם ילק"ש בראשית רמז כז). ומה עניין אטליס כאן? נראה שלאחר שדוד מתלונן שקשה לו למלוך על היהודים, אומר לו הקב"ה: שישב בדד. או שמא בלשון שאלה: דוד, האם אתה חושב לשבת לבד? כלום אתה יכול לשבת בטל? ועדיין צריך עיון.
  23. נראה שמדרש זה יכול בהחלט להיחשב מקור לאמירה שקשה להיות מלך על היהודים שתמיד מתחכמים וכל אחד חושב שהוא מתאים להיות מנהיג. והרבה יותר פשוט להנהיג גויים ממושמעים. שמעתי וורד בשם הרבי מקוצק ששאול לא הצליח להשליט מלכותו משום שהיה יהודי טוב "ללא דופי" ודוד הצליח משום שהיה דם של גויים בעורקיו ... (ראה יומא כב ע"ב).
  24. ראה הברייתא שם במלואה: "תנו רבנן: העובר לפני התיבה - צריך לסרב, ואם אינו מסרב - דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי - דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה? פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב, שלישית - פושט את רגליו ויורד. תנו רבנן: שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור, ומלח, וסרבנות". אמנם לשון משנה (חז"ל בזמנם) לחוד ולשון המקרא (חז"ל בפרשנותם למקרא) לחוד, כפי שכבר הערנו לעיל. אבל אולי באמת סרבנות הפרושים ולשון המשנה עדיפים. הכל במידה הראויה, לא יתר שאור שלא תתפח העיסה, לא יתר מלח שלא תקדיח הקדרה ולא יתר סרבנות שלא תיפרד האגודה (ראה בראשית רבה צח ב בברכת יעקב לבניו, תנחומא תחילת פרשת נצבים ועוד).