- אלה מילות הטלת השליחות על משה בחיזיון הסנה. הקב"ה אמנם מגלה למשה שהדברים לא יהיו כ"כ פשוטים, ככתוב שם בהמשך: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא־יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת־מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם". אבל מקריאת הדיאלוג בין משה לקב"ה בנושא השליחות לפרעה והוצאת העם ממצרים, נראה שמלבד הצטנעותו לנוכח גודל השליחות: "מי אנכי כי אלך אל פרעה", מתעורר משה מהר לבעיה של יחסיו עם העם. תחילה: "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם", ואח"כ: "והם לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". נראה שמשה צפה מראש את "בני סרבנים".
- ונתקיימו לכאורה דברי הקב"ה "ושמעו לקולך". ראו גם שמות רבה ה יג: " ... כיון שבא משה ואמר פקוד פקדתי אתכם, מיד: ויאמן העם ... ויקדו על הפקידה, וישתחוו על כי ראה את עוניים". ואם העם מגלה אח"כ קוצר רוח, היסוס ואף בא בטרוניות כלפי משה, יש לסנגר ולומר שאלה באו לאחר סירובו של פרעה והכבדת עולו עליהם, בעקבות הופעת משה ואהרון הראשונה לפני פרעה, ככתוב בשמות ה ט: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל־הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ־בָהּ וְאַל־יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי־שָׁקֶר". בעקבות זאת באו דברי העם למשה ולאהרון בפסוק כא שם: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". ראו דברינו מקוצר רוח ומעבודה קשה בפרשת וארא. עפ"י פשט המקרא, הקב"ה לא מגלה למשה מראש שיהיו קשיים גם מצד עם ישראל. להוציא טרוניות, לכאורה מוצדקות אלה, אין בדברי הקב"ה רמז להיסוס, חוסר אמונה וספקנות מצד בני ישראל, רק קושי, סבל וקוצר רוח לגאולה המתמהמהת לבוא. אלא שהמדרש סבור אחרת.
- זה הפסוק הפותח את פרק ה ועוקב לפסוק שזה עתה הבאנו המסיים את פרק ד. העם שומע, מאמין, קד ומשתחווה. אח"כ באים הטרוניות שהזכרנו בהערה הקודמת (הקדמנו את המאוחר). האם 'היה מצב' שהגאולה תהיה מיידית וקצרה?
- איפה הזקנים ששמעו והאמינו וקדו והשתחוו? מדוע הפסוק אומר שרק משה ואהרון באו לפני פרעה בעוד שהקב"ה אמר למשה בסנה שהוא ילך עם הזקנים לפרעה?
- ראו לעומת זאת שמות רבה טז א, פרשת החודש הזה לכם, בשבח הזקנים שכן האמינו: "אמר הקב"ה: הריני פורע לזקנים על שעשו את ישראל להאמין בשמי ... אילו לא קבלו הזקנים את דבריו של משה, אף כל ישראל לא היו מקבלים. אלא הזקנים קבלו תחילה ומשכו כל ישראל אחריהם ועשו אותן להאמין לשמו של הקב"ה". ולפיכך נכללים הזקנים בפרשת החודש, בקריאה של "משכו וקחו לכם" (שמות יב כא). ראו גם שבחם של שוטרי בני ישראל, הם הזקנים של מצרים, של מעמד סיני והסנהדרין הראשון בפרשת בהעלותך. אבל כאן יש ביקורת על הזקנים שלא היה להם האומץ ללוות את משה ואהרון בהליכתם אל פרעה ולהתייצב מולו. וגם זו ביקורת מוגבלת, שהרי אפשר להבין את רתיעתם של הזקנים שהכירו את נחת ידו של פרעה. משה היום כאן ומחר במדין, ואילו הם בעבודת הפרך של שעבוד מצרים. ראו גם המדרשים על כך ששבט לוי (משה ואהרון) לא היו בשעבוד מצרים (שמות רבה טז, תנחומא וארא סימן ו, ראו המדרש במלואו שם!).
- פסוק זה לקוח מפרשת וארא, לאחר שפרשת שמות מסתיימת בקובלנה הגדולה של משה: "למה הרעות לעם הזה ... למה זה שלחתני ... והצל ל הצלת את עמך", עליה הרחבנו לדרוש בדברינו אותם הנתונים תחת הבנין בפרשת שמות. יש בפסוק זה מעין הטלת שליחות שנייה לאחר שזו הראשונה, של הסנה בפרשת שמות, לכאורה כשלה. הפסוק מדגיש שיש כאן ציווי, שהוא לשון קשה; וציווי זה הוא לא רק לפרעה, אלא גם לבני ישראל!
- כאן עושה המדרש קפיצה קוואנטית לפאזה שונה בתכלית. הטון הרך של התחלת השליחות מתחלף כאן, בשליחות השנייה, בטון קשה ולשון בוטה. כאילו שמשה שש אלי השליחות והקב"ה לא רק צריך לצנן את רוחו, אלא להזהיר אותו מפני האנשים אותם הוא נשלח להציל ולקיים את השבועה לאבות. כאילו הוא אומר לו: דע לך משה שהאנשים שאתה נשלח אליהם הם אנשים קשים, סרבנים, נרגנים, חמי מזג וכו'. עליך להיות מוכן לקללות ואף ליידויי אבנים. כאילו הם הבעיה ולא פרעה. למה עושה זאת המדרש? מה האסמכתא שלו (מלבד לשון הציווי של המקרא כנ"ל)?
- ובמדרש תנחומא בשלח סימן א: "וחמושים עלו בני ישראל - אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש מאות ... ואימתי מתו? בימי האפילה שהיו קוברין ישראל מתיהן ומצרים יושבין בחושך. ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן". גם אם הגזימו הדרשנים כשקבעו שרק 20% (ואף פחות) מבני ישראל יצאו מארץ מצרים, המשמעות היא שרבים מאד מבית יעקב לא יצאו ונטמעו בתרבות מצרים! סרבנות בני ישראל עפ"י המדרש, לא הייתה איזו התנגדות ראשונית שאח"כ רוככה בעקבות מכות מצרים, אלא התקיימה בפועל. מנגד, ראו דברינו גם ערב רב עלה איתם בפרשת בא (אז בחיבור המדרשים אם מותר, מיהו 'דור יוצאי מצרים' שזכה לנס קריעת ים סוף (200 או 250 מכות) ולמעמד הר סיני?)..
- סרבנות העם לא נעצרה ביציאת מצרים. הנה אסמכתא פשוטה מהמקרא בפרשת מי מרה שמשה מרגיש שעוד רגע והעם סוקל אותו באבנים. ראו מדרש שמות רבה כו ב שמתאר מה קרה שם, עד שמשה פונה לקב"ה: "אמר לפניו: ריבונו של עולם, הודיעני אם הורגים אותי אם לאו"! ואנו נמשיך לנביאים אחרים, שהרי כולם מכוחו של משה הם באים.
- הנה חזרה כמעט מדויקת של מוטיב "בני סרבנים הם" אצל ישעיהו, ולהלן נראה גם אצל נביאים אחרים. אפשר שמדרש ויקרא רבה על ישעיהו קדם היסטורית למדרש שמות רבה המאוחר יותר, אבל היא הנותנת. הקדמת המוטיב "בני סרבנים הם" לשליחות משה, ע"י מדרש שמות רבה, באופן שמשנה לחלוטין את סיפור המקרא על יחסם של בני ישראל אליו בתחילת השליחות, נחוצה על מנת שמשה ישמש בית-אב לכל הנביאים האחרים, שכולם באים מכח נבואתו (שמות רבה מב ח, תנחומא בהעלותך כב) ורבים מהם התעמתו עם העם. בה בעת, אוי לו לנביא שיעז להתלונן על בני ישראל ולומר עליהם לשון הרע, כפי שהמדרש מוכיח את ישעיהו ואת אליהו ("רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני", "שמא מזבחותיך הרסו?", שיר השירים רבה א א), את משה עצמו (עונש הנחש והצרעת, תנחומא שמות כג) ושלא לדבר על התוכחה הגדולה לנביא הושע ("מה אעשה לזקן הזה?", פסחים פז ע"א).
- ראו פירוש רש"י על הפסוק: "סרבים - לשון מרדות כלומר סרבנים ... וסלונים - לשון קוצים ... ואל עקרבים אתה יושב - העם אשר אתה מוכיח ילאוך ויקניטוך כאילו אתה יושב על עקרבים העוקצין אותך מכל צדדיך". לפי רש"י, סרבנים הוא מלשון מרד או מרי. כך הוא מבאר גם בפירושו למשלי יז יא, איוב יג כו, עזרא ד יט ועוד. וכך מפרש גם רד"ק על הפסוק בישעיהו ל ט: "כי עם מרי הוא – כתרגומו, עם סרבן". לעומתם, יש שפירשו סרבן מלשון ממאן. ראו גם מסכת ברכות פרק ה משנה ג: "העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה". ואולי לשון מקרא לחוד ולשון משנה וחז"ל לחוד. בין כך ובין כך, אם נחזור לפסוק ביחזקאל, נראה שאין למנהיג ולנביא לפחד מהסרבנות, הרגזנות והעוקצנות של עם ישראל, אלא להמשיך בדרכו. אבל אסור לו לכעוס. הוא צריך לקבל סרבנות זו, לצורותיה השונות, באורך רוח ובסבלנות אם לא באהבה.
- הכוונה לתיאור אליהו במלכים ב א ח: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו וַיֹּאמַר אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא". הדרשן מבין זאת כתיאור מלגלג.
- ירמיהו רואה את אשר אירע לנביאים האחרים, אולי גם הכיר את המדרשים ואמר: תודה, לא "איני יכול לצאת על ידי ישראל". אבל גם הוא יצא וגם הוא סבל קשות מהעם ומההנהגה. ראו המשך מדרש זה שם ודברינו חסד נעורים בפרשת מטות.
- נחזור אל משה.
- היכן מצאנו שהקב"ה מטיל על משה שליחות כזו קשה? שואל המדרש. ראו פסוקים יא-יב שם במלואם: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: ... כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ וכו' ". לשום את משא העם הזה עלי ... כי תשאהו בחיקך– זה חלק הפסוק שעליו שואל המדרש: היכן דבר לו? היכן הטיל הקב"ה על משה משא כזה גדול? ובאמת, עצם הטלת השליחות להוציא שישים ריבוא ממצרים ואח"כ להנהיגם ארבעים שנה במדבר, לא נחשב משא כבד בעיני הדרשן?
- המדרש אינו מרוצה מהפסוק בפרשת כי תשא (לאחר חטא העגל): "ועתה לך נחה את העם". שם אין לשון הטלת משא, אלא הנחיה ואדרבא, שליחת מלאך לצידו של משה (ראו דברינו הנה אנכי שולח מלאך לפניך). אתה תולה, אומר הדרשן, בדבר שאין ראוי לתלות עליו, שהוא עצמו תלוי וצריך ראיה והוכחה.
- אין ברירה, מסיק המדרש, אלא לחזור לתחילת השליחות (המחודשת, בתחילת פרשת וארא), לפסוק שראינו בשמות רבה זו לעיל: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל". זה מקור השמת המשא על כתפי משה ואהרון – או בחיקם. לשון הציווי, כולל הציווי לנהוג בכבוד עם פרעה, ראו הדף לחלוק כבוד למלכות בפרשת וארא. ולעצם העניין, רגע לפני שמשה נשבר ולא יכול יותר בפרשת המתאוננים, (ראו שם: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג ... וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי"), הקב"ה מזכיר לו את התנאי הבסיסי לשליחותו ומנהיגותו: "על מנת כן תהיו מקבלים עליכם, שיהיו מקללים אתכם, שיהיו מסקלים אתכם באבנים". האזהרה "בני סרבנים הם", תשמש דגם ותקדים עבור שאר הנביאים (הערות 9-11 לעיל), אבל עיקרה מופנה בראש ובראשונה למשה עצמו. כבר בתחילת השליחות ידעת משה שאלה התנאים!
- אנחנו עדיין בפרשת המתאוננים בה העם מבקש בשר לאכול (ראו פרשת בהעלותך, במדבר פרק יא, דברינו המתאוננים). הפתרון לחוסר יכולת משה לשאת את משא העם (ראו תחילת ספר דברים: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" שאנו קוראים בשבת חזון שלפני תשעה באב), הוא הרחבת ההנהגה. מינוי שבעים זקנים שיסייעו בידי משה להנהיג את העם. אותם זקנים, או אחרים, שאת היחס הדו-ערכי כלפיהם כבר ראינו לעיל (הערה 5). מה יאמר להם משה? איך ישכנע אותם לקבל על עצמם להנהיג עם סרבן וטרחן כמו עם ישראל? האם יגלה להם את סוד הנהגת עם ישראל? פְּתַח בשבח, אומר לו הקב"ה, תסביר להם כמה זה מכובד ונבחר להנהיג את העם הנבחר. רק אח"כ תספר להם את הפגם, את המשא הכבד. תעביר אליהם את מה שהוטל עליך, ותתנה עמהם את מה שהותנה אתך: "על מנת כן תהיו מקבלים עליכם, שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים". ככה כנראה צריך מנהיג של העם הזה להעביר את התפקיד למנהיג הבא.
- ממינוי שבעים הזקנים בתחילת ספר במדבר (פרשת בהעלותך, דברינו קול אחד וקולות רבים), למינוי יהושע בסוף הספר (פרשת פנחס, דברינו ונתת מהודך עליו). גם ליהושע מגלה משה את סוד הנהגת עם ישראל, את התנאי ההכרחי (אבל אולי לא מספיק), את "על מנת שתקבל עליך", שבלעדיו אי אפשר להיות מנהיג לעם הזה. אבל רמב"ן בפירושו לפסוק זה של מינוי יהושע (במדבר פרק כז פסוק יט), לא אוהב את הרעיון שדברים כאלה נאמרים בפומבי: "וצויתה אתו לעיניהם - על ישראל, דע שטרחנין הן סרבנין הן, על מנת שתקבל עליך, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני, בעבור שאמר: לעיניהם, כי יותר ראוי הענין הזה להיאמר בינו לבינו, כי בפניהם יגרום בהם התפקרות. ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן מהיותם עוד טרחנין וסרבנין". ורש"י יענה תשובה כפולה לטענה זו: האחת, שהאמירה "טרחנים הם, סרבנים הם" נאמרה בין משה ליהושע לפני ההודעה הפומבית על מינוי יהושע. והשנייה שאחרי ארבעים שנה של הנהגת משה את העם, אולי יותר סודות והפתעות, העם יודע (שמשה יודע שהוא יודע) היטב שהוא סרבן, טרחן ומרגיזן!
- ארבעים שנה הצליח משה לעמוד באזהרה שהזהיר אותו הקב"ה בתחילת השליחות: "בני סרבנים הם" ולא כעס כנגדם. בפרט לאחר חטא המרגלים והגזרה שהדור שמשה הוציא ממצרים לא יזכה להיכנס לארץ. ודווקא ברגע האחרון, אצל דור הבנים, 'נשבר משה'. סרבנים, טרחנים ומרגיזים יותר מאבותיהם: למה דווקא מהסלע הזה תוציא לנו מים ולא מהסלע ההוא? למה, מה קרה? זה סלע לא טוב להוציא ממנו מים? (ראו רש"י במדבר כ י). האם כעסו של משה הוא משום שנוכח לדעת שהחלפת הדור לא שיפרה את מצב העם? שהתאפקותו ארבעים שנה העלתה חרס בידו? כך או כך, כיון שלא עמד בציווי ובתנאי: "בני סרבנים הם, רגזנים הם, טרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם" – פקעה שליחותו והסתיימה מנהיגותו מאליה. ראו דברינו חילופי דורות ומשמרות בפרשת פנחס.
- אין עסקו של ערום (חכם) ללכת עם שוטה. ראו שם במדרש, כמו במדרש במדבר רבה לעיל: "בהדין לישנא יוונים צווחים לשטיא מורוס". מדרש זה מהדק את הקשר שבין חטא מי מריבה ותחילת השליחות של משה. אמנם לא מוזכר פה לשון סרבנים, אבל מתחזק מאד ההסבר שהצענו בהערה הקודמת בדבר פשר העונש של משה בחטא מי מריבה והסיבה לכך שאינו יכול להמשיך ולהנהיג את העם. מתחילת שליחותו התנה איתו הקב"ה שככל שיציקו לו בני ישראל, יזהר ולא יקרא להם מורים – שוטים. הסכם זה הופר ומנהיגותו של משה תמה. הוא לא יכול להנהיג את הדור החדש, הוא גם לא יכול להיכנס לארץ כ"אזרח פשוט" ואין לו ברירה אלא להישאר עם הדור שהוציא ממצרים. ראו דברינו כי לא תעבור את הירדן הזה בפרשת ואתחנן.
- ראו מסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק כה: "הוא היה אומר נוח למלוך על כל העולם מלישב ולשנות בפני בני אדם העטופים בסדינין". עטופי סדינים הוא כינוי לתלמידי חכמים, או גם דיינים. ראו מסכת שבת י ע"א: "מאימתי התחלת דין? רבי ירמיה ורבי יונה, חד אמר: משיתעטפו הדיינין". ביטוי זה, יש שהוא נאמר בחיוב והערכה. ראו מסכת שבת כה ע"ב: "כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות". וכן בקהלת רבה פרשה א סימן ט: "כגון אתה וחבריך ושני עטופי סדינים כיוצא בך שאין אתם חשובים בעצמכם כלום". אבל כאן נראה שהכוונה לתלמידי חכמים שמקנטרים ועוקצים זה את זה וקשה לעמוד במחיצתם: "שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף" (אבות פרק ב משנה י, ראו הדף שועל, עקרב שרף וגחלי אש בדפים המיוחדים). קל וחומר שקשה להנהיג אותם ולומר להם מה יעשו!
- אטליס או הטליס היא מילה ביוונית שפירושה יחידי, לבד, בטל. ראו בראשית רבה כ ח דברי חוה לאדם: "אמרה לו: מה אתה סבור, שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך? ... מה אתה סבור, שאני מתה ואתה יושב לך הטליס?" (ראו גם ילק"ש בראשית רמז כז). ומה עניין אטליס כאן? נראה שלאחר שדוד מתלונן שקשה לו למלוך על היהודים, אומר לו הקב"ה: שישב בדד. או שמא בלשון שאלה: דוד, האם אתה חושב לשבת לבד? כלום אתה יכול לשבת בטל? ועדיין צריך עיון.
- נראה שמדרש זה יכול בהחלט להיחשב מקור לאמירה שקשה להיות מלך על היהודים שתמיד מתחכמים וכל אחד חושב שהוא מתאים להיות מנהיג. והרבה יותר פשוט להנהיג גויים ממושמעים. בשם הרבי מקוצק ששאול לא הצליח להשליט מלכותו משום שהיה יהודי טוב "ללא דופי" ודוד הצליח משום שהיה דם של גויים בעורקיו ... (ראו יומא כב ע"ב).
- ראו הברייתא שם במלואה: "תנו רבנן: העובר לפני התיבה - צריך לסרב, ואם אינו מסרב - דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי - דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה? פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב, שלישית - פושט את רגליו ויורד. תנו רבנן: שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור, ומלח, וסרבנות". אמנם לשון משנה (חז"ל בזמנם) לחוד ולשון המקרא (חז"ל בפרשנותם למקרא) לחוד, כפי שכבר הערנו לעיל. אבל אולי באמת סרבנות הפרושים ולשון המשנה עדיפים. הכל במידה הראויה, לא יתר שאור שלא תתפח העיסה, לא יתר מלח שלא תקדיח הקדרה ולא יתר סרבנות שלא תיפרד ותתפרק האגודה (ראו בראשית רבה צח ב בברכת יעקב לבניו, תנחומא תחילת פרשת נצבים ועוד). ואפרופו דברים שבמידה, ראו הדף על מיעוט שיחה בלימוד תורה.