מיוחדים

לנושא הבא לנושא הקודם < חזרה לרשימת הנושאים

אומות העולם המאמינים בה'

דפים מיוחדים, תשפ"ה

עדכון אחרון: 15/07/2025

מים ראשונים: נושא דף זה הוא גויים המאמינים בה', אם לא כאל יחיד, היינו אמונה מונותאיסטית טהורה, אז לפחות כ'אל עליון' העומד מעל כל האלילים ואלוהי כל עם ועם. נושא זה כבר נסקר חלקית בדברינו אלוהי האלהים בפרשת עקב, וכן בדף ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים. כך גם בדף מי אתה מלכיצדק בפרשת לך לך.¹ הדף הנוכחי חוזר ומרכז את כל המקורות שמצאנו בנושא, ומן הסתם נחזור בו על כאלה שכבר הובאו בדפים הנ"ל. נקווה שנזכה גם לחדש מספר מקורות, ונשמח כמובן מאד אם שואבי המים יגלו את אזנינו ויאירו את עינינו במקורות נוספים.

כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת: (מלאכי פרק א פסוקים א–יב).

מֵאֵין כָּמוֹךָ ה' גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה: מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ: (ירמיהו פרק י פסוקים ו-ז):²

מסכת מנחות דף קי עמוד א – אלהא דאלהא

אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים. איתיביה רב שימי בר חייא לרב: "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה" (מלאכי א יא)!³ אמר ליה: שימי, את? דקרו ליה אלהא דאלהא.⁴

מסכת סופרים פרק ד הלכה ו – אלוהי האלוהים, דברי משה

"כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים" (דברים י יז) – הראשון קודש והשֵׁיני חול. "ואדני האדנים", הראשון קדש והשֵׁיני חול.⁵

ספורנו בראשית פרק יד – דור הפלגה

פסוק ד: "עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם"⁶ – נעשה שֵׁם שתהיה כמגדל ויצא בכל המין האנושי שֵׁם גובה מקומה וגודל עירָהּ, באופן שֶׁתֵּחָשֵׁב אלהי האלהים אצל כל בני האדם ואליה ידרשו כולם.⁷

פסוק ו: "עתה לא יבצר מהם".⁸ אם כן, אין מונע להם מהשלים כוונתם, ותהיה אותה עבודת גילולים אשר יבחרו כללית לכל מין האדם, ולא יפנה אחד מהם לדעת את הבורא יתברך ולהבין כי יוצר הכל הוא.⁹ והפוך זה יקרה, כשתהיה מחלוקת בענין האלהי הנכר. כי כל אחת מהנה תחשוב שיש אלוהי האלהים שכל האלוהות מסכימים לדעתו, ובו ישלם סדרם וסדר המציאות, כאמרו: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים" (מלאכי א יא).¹⁰

בראשית יד יח-כב פרשת לך לך – אל עליון קונה שמים וארץ

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל: …. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:¹¹

בראשית פרקים כא, כו – אבימלך ואברהם

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: … וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית: … עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם: … וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים: וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם:¹²

בראשית פרק כו – אבימלך ויצחק

וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר … וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם: וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ: אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה':¹³

בראשית כה א-ד – צאצאי אברהם?

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה: וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ: וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים: וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה:¹⁴

בראשית ל כז – לבן משביע את יעקב

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ:¹⁵

בראשית לט ב-ג פרשת וישב – פוטיפר

וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ:¹⁶

שמות ח טו – החרטומים?

וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':¹⁷

שמות ט כז פרשת וארא – פרעה?

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים:¹⁸

שמות יח י-יא – יתרו

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם:¹⁹

במדבר פרק כב – בלעם?

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם: … וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה: וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה:²⁰

יהושע פרק ב פסוק ט – יא – רחב

וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: ²¹

שמואל ב ו ח-יב – עובד אדום הגתי??

וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה': וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי: וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ: וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה:²²

מלכים ב ה יז-יח – נעמן שר צבא ארם

וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַה': לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח נא ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה:²³

מלכים ב יז כד–מא – גירי אריות

וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ: וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת ה' וַיְשַׁלַּח ה' בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם: … וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת ה':…וַיִּהְיוּ יְרֵאִים אֶת ה' וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת: אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם:… וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת ה' וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים גַּם בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים עַד הַיּוֹם הַזֶּה:²⁴

יונה פרק א – מלחי האניה

… וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה: וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה זֹּאת עָשִׂיתָ כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם: … וַיֹּאמְרוּ אָנָּה ה' אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא כִּי אַתָּה ה' כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ: וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ: וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה' וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וַיִּדְּרוּ נְדָרִים:²⁵

מלכים ב פרק יח פסוק כה – נבוכדנצר?

עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ:

ובמקבילה, ישעיהו פרק לו פסוק י: "וְעַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְהַשְׁחִיתָהּ ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ".²⁶

ירמיהו י י-יא – איגרת ירמיהו לגולה

כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה:²⁷

ירמיהו פרק י פסוקים ו-ז – מי לא ייראך מלך הגויים

מֵאֵין כָּמוֹךָ ה' גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה:מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ:²⁸

עזרא א א-ג – כורש

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: ²⁹

ראש השנה דף ג עמוד ב – מלך כשר היה

אמר רבי אבהו: כורש מלך כשר היה, לפיכך מנו לו כמלכי ישראל.³⁰

עזרא פרק ה פסוקים יא-יב – אלוהי השמים והארץ

וּכְנֵמָא פִתְגָמָא הֲתִיבוּנָא לְמֵמַר אֲנַחְנָא הִמּוֹ עַבְדוֹהִי דִי אֱלָהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וּבָנַיִן בַּיְתָא דִּי הֲוָא בְנֵה מִקַּדְמַת דְּנָה שְׁנִין שַׂגִּיאָן וּמֶלֶךְ לְיִשְׂרָאֵל רַב בְּנָהִי וְשַׁכְלְלֵהּ: לָהֵן מִן דִּי הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא יְהַב הִמּוֹ בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל כַּסְדָּאָה וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל:

תרגום: וככה השיבונו דבר לאמר: אנחנו הם (הננו) עבדיו של אלוהי השמים והארץ, ובונים את הבית אשר היה בנוי מלפני כן שנים רבות ומלך ישראל גדול בנאו ושכללו: אלא מאחר שהרגיזו אבותינו את אלוהי השמים, נתן אותם ביד נבוכדנצר מלך בבל הכשדי ואת הבית הזה החריב והעם הגלה לבבל.³¹

רמב"ם מורה נבוכים חלק א פרק לו – הסיבה הראשונה

ואתה יודע כי כל מי שעובד עבודה זרה לא יעבדה על דעת שאין אלוה בלעדיה, ולא דִמָּה מעולם כלל מן העובדים, ולא יְדַמֶּה מן הבאים שהצורה אשר יעשה מן המתכת או מן האבנים והעצים, שהצורה ההיא הוא אשר בראה השמים והארץ והיא הנהיגם. אבל אמנם יעבדוה על צד שהיא דמיון לדבר שהוא אמצעי בינם ובין האלוה יתברך, כמו שבאר ואמר: מי לא ייראך מלך הגויים וכו'. ואמר: ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי וכו', רומז אל הסבה הראשונה אצלם, וכבר ביארנו זה בחבורנו הגדול.³²

שמות רבה טו יז – למי משתחווים עובדי האלילים

משל לעץ נאה שהיה נתון בבית המרחץ, נכנס פרופסיטוס³³ לרחוץ הוא וכל עבדיו ודישו את העץ. וכן הפגאנים³⁴ וכן כל אחד ואחד מהן (מתאווים לפסוע לפניו). לאחר ימים שלח פּרוֹטוֹמֵי³⁵ שלו לאותה מדינה, שיעשה לו איקונין, ולא מצאו עץ חוץ מאותו שהיה במרחץ. אמרו האומנים לשלטון: אם מבקש אתה להעמיד האיקונין, הבא את העץ שיש במרחץ שאין לך טוב ממנו. הביאוהו ותקנו אותו כראוי ונתנוהו ביד צייר וצייר את האיקונין עליו והעמידה בתוך הפלטין. בא השלטון וכרע לפניה וכן דוכוס וכן אפרכוס וכן הפרופוסיטון וכן הלגיונות וכן דימוס וכן כולם. אמרו להן אותן האומנים: אתמול הייתם מדיישים את העץ הזה במרחץ, ועכשיו אתם משתחוים לפניו? אמרו להם: אין אנו כורעים לפניו בשבילו אלא בשביל פרוטומי של מלך שהיא חקוקה עליו.³⁶

המשך שמות רבה שם סימן כב – איקונין הקב"ה³⁷

אדם רואה עמוד נאה, אומר: ברוך הַמַחְצָב שנחצב ממנו! נאה העולם, ברוך המקום שחצבו ובראו בְּדִבֵּר. אשריך העולם שהקב"ה מלך בך! בשר ודם צר איקונין שלו על הטבלא של עץ, הטבלא גדולה מצורתו; האלהים יהי שמו מבורך, הוא גדול ואיקונין שלו גדולה. העולם קטן והוא גדול מן העולם, שנאמר: "כי ביה ה' צור עולמים" (ישעיה כו ד).³⁸

מחלקי המים

מים אחרונים 1: סוף דבר, נראה שהאישים הבאים: מלכי צדק, יתרו, רחב, נעמן, אנשי נינוה, ואולי גם לבן, פוטיפר, כורש וגירי האריות, יכולים להיחשב על חכמי האומות, שבלשון רמב"ם "יודעים שיש אלוהא דאלוהא". ולגבי החרטומים, פרעה, נבוכדנצר, אבימלך, עובד אדום הגתי ועוד, יש פנים לכאן ולכאן.

מים אחרונים 2: התמקדנו כדרכנו בנקודת המבט הפנימית של ספרות חז"ל, במטרה לבחון מה ניתן לדלות בנושא 'עדין' זה ממקורות פנימיים של תרבות ישראל. ומסתבר שיש לא מעט. בה בעת יש לזכור שהנושא מצוי באופן בולט וברור גם במקורות חיצוניים ונתמך בעובדות היסטוריות אובייקטיביות. בתחילת האלף הראשון לספירה הכללית, התרבות האלילית הולכת ונחלשת ומוכרת תופעה של גויים 'יראי השם' שמתעניינים ביהדות (גם בדתות אחרות). למקורות בנושא ראו:

הערך יראי השם בויקיפדיה
מאמר של יוחנן לוי דברי טאציטוּס על קדמוניות היהודים ומידותיהם, ראו באתר פרויקט בן יהודה.

הערות שוליים

ראו גם הדפים דרכו של אברהם לאמונה בבורא עולם, הדפים הלוא אין בה ממש ו- על השיתוף בפרשת כי תשא; והדף בין עבודה זרה לטבע – שיטת ר' יוסי הגלילי בפרשת ראה.

אלה שני פסוקי הבסיס המרכזיים, לנושא שלנו (עפ"י רמב"ם מורה נבוכים שנביא להלן), אך בהמשך הדף נראה גם מקורות אפשריים נוספים במקרא. מה מתכוונים הנביאים ירמיהו ומלאכי לומר בדברים אלה? מי הם הגויים היראים את הקב"ה ולא עוד אלא מגישים לו קטורת ומנחה טהורה (בעוד בני ישראל מגישים שולחן מגואל)? דגש חשוב הוא ההקשר בו נאמרים הדברים: שבח והלל בירמיהו, תוכחה ומוסר במלאכי ומומלץ מאד לעיין ברקע ובהקשר הרחב של פסוקים אלה במקור. יש גם לשים לב לתיחום של "חכמי הגויים" בירמיהו מול "בכל מקום" של מלאכי, אך כאן נתמקד בעצם הרעיון שיש גויים המאמינים בה'. מי אלה ובמה הם מאמינים?

ולא רק בין צור לקרטגיני – בעולם כולו מוכר שם ה'!!

רב סונט ברב שימי על עצם שאלתו: אתה שימי אומר דבר כזה? אך בה בעת הוא שטובע את הביטוי "אלהא דאלהא". ראו רש"י על הפסוק: "גדול שמי בגוים - אמרו רבותינו דקרו ליה אלהא דאלהיא. אפילו מי שיש לו עכו"ם יודע (שיש אלוה) שהוא על כולם ובכל מקום מתנדבים לשמי אף העכו"ם". וכן פירוש רד"ק שם: "גדול שמי בגוים - כי אף על פי שעובדים לצבא השמים מודים בי שאני הסבה הראשונה אלא שעובדים אותם לפי דעתם שיהיו אמצעיים ביני ובינם ואמרו רז"ל דקרו ליה אלהא דאלהין". תואר זה נאמר בסוגייה שם במשמעות 'נמוכה' של אמונה שטחית ורדודה, אבל נכנס לעולם המחשבה ומזכיר את "אלוהי האלוהים" של משה (המקור הבא). וכבר הקדשנו כאמור דף מיוחד לנושא זה, ראו ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים.

ראש לכולם הוא משה רבנו בפסוק: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד". הכיצד, למה מכוון כאן משה? - הוא משה שאמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"?! הדרשה לעיל מציעה פתרון פשוט המבוסס על כך שהמילה "אלוהים" מופיעה פעמים רבות במשמעות חילונית: בית דין, שליט – בעלי שררה. הקב"ה עומד מעל כל שליטי בשר ודם. אבל נראה שהביטוי "אלוהי האלוהים" במשמעות הרוחנית-דתית נכנס אחר כבוד לשפה העברית ולמקורות, ראו בפרט ספר תהלים: פרק קלה פסוק ה: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים", פרק קלו ב-ג הלל הגדול: "הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעֹלָם חַסְדּוֹ": וכן בפרק צה פסוק ג: "כִּי אֵל גָּדוֹל ה' וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים", בפרק צו פסוק ד: "כִּי גָדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים". ובפרק צז פסוק ט: "כִּי אַתָּה ה' עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים" – אלה האחרונים נקבעו בתפילת קבלת שבת. ולהלן נראה גם מי הוא שחידש את מטבע הלשון והתואר "אל עליון". וכבר הקדשנו כאמור דף מיוחד אלוהי האלהים בפרשת עקב.

ראו הפסוק המלא שם: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ".

כוונת אנשי מגדל בבל היה לבנות מגדל אחד ועיר אחת (ועבודה זרה אחת) שייחשבו כדבר היחיד והמוחלט, "אלוהי האלוהים" לכל המין האנושי (דאז). לכאורה דבר חיובי, אך לזה בדיוק התנגד הקב"ה, כפי שמוסבר בקטע הבא.

ראו הפסוק המלא שם: "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". ראו הדף בין דור המבול לדור הפלגה. ראו אגב גם הדף אברהם ודור הפלגה שיכול לשפוך אור על דרכו של אברהם להפיץ את שם ה' בעולם.

אחדות המין האנושי סביב מחשבה אחידה (שהיא מטרת בניית העיר האחת והמגדל הגבוה שכולם רואים והשפה המשותפת) היא מסוכנת. באופן זה, אף אחד "לא יפנה לדעת את הבורא יתברך ולהבין "כי יוצר הכל הוא", והמגדל יהפוך לעבודה זרה. אבל בעצם למה?

דווקא ריבוי אלוהויות ומחלוקות יכול להיות דבר חיובי. ייווצר מגוון של ריבוי דעות ותרבויות (וערים ומגדלים ושפות), ובה בעת ובאופן פרדוכסלי, תיווצר גם הסכמה שמעל האלוהות הספציפית של כל תרבות ועם, חייב להיות "אלוהי האלהים" שכל האלוהויות (ובני אדם הסוגדים להם) מסכימים עליו. וזו המשמעות של הפסוק במלאכי: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת". בריבוי וגיוון זה שמעליו מתנוסס דגל "אלוהי האלוהים" יושלם סדרם וסדר המציאות. פירוש זה של ספורנו הוא חריג ומיוחד – אין אפשרות של אחדות האל ומונותיאיזם טהור לכתחילה באנושות כולה. דווקא האלילות המקומית היא הבסיס לאלהא דאלהא (הפרטי של כל אחד). לכאורה, פירוש זה של ספורנו מתנגש חזיתית עם "אלוהי האלוהים" של משה (שבמקור לא נאמר לגויים, אלא כמרשם אמונה לבני ישראל!). משה מן הסתם לא יסכים שמריבוי אלוהויות תצמח ההכרה ב"אלוהי האלוהים". אלא אם נאמר שבדור הפלגה מדובר על אומות העולם וזו הדרך להביאם בהדרגה לאמונה ב"אלוהי האלוהים", לכתחילה וב"כוונה ראשונה" לדידם; בעוד שמשה בפרשתנו מדבר על עם ישראל שכבר מכיר (צריך להכיר) בייחודיות הקב"ה. "אלוהי האלוהים" כמסר לעם ישראל היא אמונה של "כוונה שנייה" שתמנע נתק גמור ותשמש תזכורת מתמדת ל"כוונה הראשונה" של ישראל שהיא "אין עוד מלבדו". וצריך עיון נוסף.

על פי עדות התורה, מלכי צדק מלך שלם (היא ירושלים של אז) הוא "כהן לאל עליון" ומחדש גם את התואר לקב"ה "קונה שמים וארץ". מלכי צדק הוא דמות מרכזית איתה נפגש אברהם בבואו "לארץ אשר אראך". בתשובתו של אברהם (אל מלך סדום) הוא מאמץ את התואר "אל עליון קונה שמים וארץ" של מלכי צדק ורק מוסיף את שם הוויה: "ה' אל עליון קונה שמים וארץ". (בדקו איפה בתנ"ך ובסידור התפילה מופיעים "אל עליון", "עליון", ו"קונה שמים וארץ") חז"ל לא הסתפקו בפשט המפגש של שתי דמויות אלה כמסופר במקרא, והעצימו אותו ע"י זיהוי מלכי צדק עם שם בן נח. "כך היו אברהם ושם מסויימים בעולם ... זה שרוי בקיצו של עולם, וזה שרוי בקיצו של עולם.. קרבו ויאתיון - זה קרב אצל זה, וזה קרב אצל זה. איש את רעהו יעזורו - זה עוזר לזה בברכות: ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון וגו' , וזה עוזר לזה במתנות: ויתן לו מעשר מכל". ושניהם ביחד יוצרים את השם ירושלים. ראו כל זה במדרש בראשית רבה פרשות מד ו-נו – מובא בדברינו מי אתה מלכי צדק? אבל לנושא שלנו נראה שדי לנו במקרא עצמו. מחדש האמונה באל אחד שבא מארם נהריים נפגש עם מאמין ב"אל עליון קונה שמים וארץ" שכבר מצוי ב"ארץ אשר אראך". האם זו הסיבה שאברהם נשלח לארץ כנען דווקא?

ובמקום הזה מצא אברהם מנוחה, ככתוב שם: "וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים". (ולאחריה באה פרשת העקידה, שנפתחת בשם אלוהות ועוברת בהמשך לשם הווי"ה, ראו דברינו איזה קול אתה שומע בפרשת וירא). חשבנו לצרף גם את אבימלך לרשימה הגויים המכירים את ה', אך דא עקא שאבימלך משתמש בשם אלוהות ולא בשם הווי"ה. ולא רק במפגש שני זה ביניהם, אלא גם במפגש הקודם עם אברהם סביב לקיחת שרה לבית אבימלך (בראשית פרק כ). שם טוען אבימלך כנגד אברהם טענות מוסריות כלל-אנושיות: "מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי"!. בחזרה למפגש לעיל, אפשר גם לשאול (מה שלא מצאנו במפרשים) בשם מי נשבע אברהם כשהוא כורת את הברית עם אבימלך? למה לא מספרת לנו התורה, בדומה לסיפור מלכי צדק, שבעוד שאבימלך בא בשם אלוהות, אברהם בא בשם ה'? כנראה משום שלא כך היה, והשאלה היא אם כן: מדוע? אמנם, בסוף הפרשה, מספר לנו המקרא: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". עכשיו אברהם? למה לא בפני אבימלך? ראו פירוש רד"ק על הפסוק שמסביר שהכרזה זו הייתה עם הפנים פנימה, לתוך בית אברהם: "בדבר הבאר אסף את הבנים שם וקראו להם בשם ה' שיחזיקו באמונתו מעבוד זולתו".... מכל זה תכירו כי הוא אל עולם ויכול על הכל".– האם חזר אברהם להתכנס בתוך בני ביתו? ראו גם הפסוק: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וכו' " (בראשית יח יט). אבל רבי בחיי בן אשר מבאר את נטיעת האשל והקריאה בשם ה', עם הפנים החוצה, ומפרש שם: "ויקרא שם בשם ה'. לשון קריאה והכרזה. ... וכוונת הכתוב: כי אברהם מכריז ומודיע לבריות שהעולם מחודש, ויש לו מנהיג יחיד וקדמון, ועל כן יאמר כי ההכרזה הזאת היתה בשם הי היחיד "אל עולם" הקדמון".

נראה שנטיעת האשל והקריאה בשם ה' של אברהם, בעקבות הברית הראשונה עם אבימלך והפלשתים, בין אם הייתה קריאה פנימית בתוך בית אברהם כשיטת רד"ק ובין אם הייתה קריאה חיצונית לעולם כשיטת רבי בחיי בן אשר, השפיעה על כריתת הברית השנייה, זו של יצחק עם אבימלך והפלשתים. מהשוואה פשוטה של שם הוי"ה במפגש אבימלך עם יצחק, עם שם הווי"ה במפגש אבימלך עם אברהם, נראה שאבימלך ואנשיו 'התקדמו' קצת. הם רואים שה' עם יצחק ומכתירים אותו "בְּרוּךְ ה' ". ראו פירוש ספורנו שמדגיש: "כי היה ה' עמך. ולא מיראתנו ממך נכרות אתך ברית". רש"י (בראשית פרק כו כח) אמנם מדגיש את המשכיות הברית שנכרתה עם אברהם ואומר: "ראו ראינו - ראינו באביך ראינו בך: תהי נא אלה בינותינו וגו' - האלה אשר בינותינו מימי אביך, תהי גם עתה בינינו וביניך". וחזקוני על הפסוק, מוסיף ומדגיש שכמו שבברית עם אברהם, כך הברית כעת עם יצחק היא: "בינותינו - השבועה שאנו נשבעים ביראתנו גם עתה". ואבימלך וחבורתו גם מצפים "בינינו ובינך שתהיה אתה נשבע בהם" (יצחק יישבע ביראתם של הפלשתים??). אבל הפסוק אומר בפשטות: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" וכאמור הם מכתירים את יצחק בתואר "בְּרוּךְ ה' ". פרשנים רבים גם מדגישים שהברכה פסקה משדות פלשתים לאחר שיצחק נפרד מהם: "וראינו עכשיו אחרי שהלכת משם שפסקה ממנה ברכתה" (חזקוני). "כי הלא אחר לכתך מעמנו אתה לבדך ברוך ה' " (אלשיך).

כבר הקדשנו דף מיוחד בני קטורה לצאצאי אברהם אלה. לעומת מדרש ספרי דברים פיסקא שיב שדן אותם ל"פסולת" שאברהם מרחיק מיצחק: "צאו מתוך שלי", מדרשים כגון בראשית רבה סא, רואים בהם עמים שכנים/קרובים המתייחסים על אברהם אבינו: "אשר פריו יתן בעתו - זה ישמעאל; ועלהו לא יבול - זה יצחק; וכל אשר יעשה יצליח - אלו בני קטורה, שנאמר: ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה". האם נטע אברהם את האמונה באל אחד בבניו מהפילגשים, שהם העמים השכנים של בני ישראל הבאים לנחול את ארץ? ומה נאמר על "הנפש אשר עשו בחרן" – "אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים" (בראשית רבה פד ד, רש"י על הפסוק)? ועל כל "ילידי בית ומקנת כסף" הנכרים שאברהם מל? האם הנחיל להם את האמונה בה'? למה לא נפוצה בעולם האמונה בה' (במודל מלכי צדק לפחות) עוד בימי אברהם? איפה כולם? סתם המקרא וגם המדרש שותק. האם נוכל להכניס לרשימה גם את ענר, אשכול וממרא "בעלי ברית אברהם"?. ראו למשל כיצד אברהם מתייעץ איתם על המילה (בראשית רבה מב ח).

ועוד לפני כן, במסע העבד להביא "אשה ליצחק", בראשית כד נא פרשת חיי שרה, אומרים בתואל ולבן לעבד: "הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' ". ובפרידת לבן ויעקב, בראשית לא מח-מט: "וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ". באיזה שם השתמש לבן כאשר אמר לעבד אברהם: "כאשר דבר ה' "?, או כאשר השביע את יעקב: "יצף ה' ביני ובינך"? האם משה כותב התורה הוא ששם את שם הוויה בפי לבן? ולבן מה באמת אמר? בשם מי השביע את יעקב? נראה יותר פשוט לומר שהייתה ידיעה כללית של יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א כאל עליון ומשותף, ובו השתמש לבן על מנת לחייב את יעקב. ולא מצאנו התייחסות של הפרשנים לעניין זה.

כבר הרחבנו מעט בראייה זו של פוטיפר "כי ה' אתו" בדברינו ויהי ה' את יוסף בפרשת וישב. שם הבאנו את המחלוקת במדרש בראשית רבה פו ה, האם חשד פוטיפר שיוסף עושה מעשי כשפים או "שראה שכינה עומדת על גביו". ובמדרש תנחומא נשא לד, במדבר רבה יד ג מובא שבשביל כבודו של יוסף נגלה הקב"ה לפוטיפר! אך לעניינינו מעניינת יותר מחלוקת הפרשנים שם. רש"י מפרש בפשטות: "ראה שם שמים שגור בפיו", היינו שעל כל דבר אמר יוסף: ברוך ה', תודה לה', בעזרת ה' וכו'. ואם לפרעה הוא אומר: "בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה", אולי מאימת המלכות, כאן בינו לבין עצמו הוא משתמש בשם הווי"ה, ופוטיפר שומע ומפנים. אך רמב"ן מדגיש יותר את העשייה של יוסף שמצליחה, לא את הדיבור, ומפרש: "כי יצליחו מעשיו בכל עת יותר מכל אדם וידע כי מאת אלהים הוא לו". רש"י יטען ויאמר: אם לא שהיה יוסף מזכיר את שם ה', מנין היה פוטיפר יודע לייחס את הצלחתו לכך שה' איתו! ורמב"ן יענה: היא הנותנת, שהרי ידעו המצרים שיוסף הוא עברי ושונה מהם, וכשיראו את הצלחתו ישאלו ויסיקו שאלהי העברים בעזרו וזהו קידוש השם שעשה יוסף. נראה שאפשר לשלב בין שני הפירושים וכולם יצאו נשכרים. כך או כך, נזכיר כאן את ההבחנה שבכל פרשת יוסף ואחיו, מפרק לז ועד סוף ספר בראשית, אין שימוש בשם הווי"ה רק בשם אלוהות (מדת הדין). יוצאות מן הכלל הן פרשת יוסף בבית פוטיפר ובבית הסוהר ופרשת יהודה ותמר. בשתיהן מצוי שם הווי"ה באופן בולט. דווקא בפרשות בהן מעורבים גויים מופיע שם הווי"ה.

האם נוכל לכלול ברשימת המכירים שיש "אלוה דאלוהא" גם את חרטומי מצרים? ראו שמות רבה י ז פרשת וארא: "כיון שראו החרטומים שלא יוכלו להוציא הכנים, מיד הכירו שהיו המעשים מעשה אלהים ולא מעשה שדים. ועוד לא חששו לדמות עצמן למשה להוציא המכות". האבחנה של החרטומים היא בין מעשה שדים ומעשה אלהים – האם נוכל לראות ב"אלהים" של מי ששקוע כולו ברוחות ושדים הכרה בכוח גבוה יותר? ואמנם, במדרש שכל טוב (בובר) שמות ח טו מצאנו אמירה קצת יותר ברורה: "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא. מכה זו מלפני הבורא נשתלחה ולא ממשה ואהרן שאילמלי ממשה ואהרן היא, גם אנו היינו יכולים לעשות ולהוציא כנים". אך פירוש אבן עזרא חוזר ומנמיך את הכרת החרטומים בה', ואלה דבריו: "אמרו החרטומים אצבע אלהים היא. זו מכת אלהי הארץ היא, ולא בא על ידי משה, כי הנה המכה גם היא בבהמה. וכבר הודעתיך, כי פרעה ועבדיו היו מאמינים באלהים, רק כחשו השם, על כן חזק לב פרעה". כך גם חזקוני שמפרש: "אצבע אלהים היא – מכת מדינה היא זו, דאילו על ידיהם של אלו באה, גם כן היינו עושים". ונראה שגם רמב"ן, שאמנם חולק על אבן עזרא, מסכים בסופו של דבר לשיטה המנמיכה שלא הייתה הכרת ה' במצרים. ראו פירושו לשמות ח טו ושיטתו שם: "אבל הענין כפשוטו, כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, ולהמעיט הענין אמרו 'אצבע אלהים' ולא אמרו 'יד אלהים', כלומר מכה קטנה מאתו. ולא אמרו 'אצבע ה', כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה, בעבור שהוא יזכירנו להם". בשביל פרעה ועבדיו, ה' הוא "אלוהי העברים".

ובשמות ח ד פרשת וארא: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה' ". ובשמות פרק י: "וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים: ... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם: לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה". בדומה ללבן ופוטיפר לעיל, גם אצל פרעה אפשר לשאול: האם משה כותב התורה הוא ששם את שם הווי"ה בפי פרעה? ואם כן, אזי מה באמת אמר פרעה, מי הוא "הצדיק"? או אולי גם כאן נוכל לומר שהייתה ידיעה כללית של יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א כאל עליון, כאיזה כח שעומד מעל כל אלילי מצרים? עפ"י המקרא, שם הווי"ה בהקשר עם שליט נכרי ראשון, הוא פרעה של ירידת אברהם למצרים כמתואר בתחילת פרשת לך לך.

הוא יתרו שהתנסה בכל עבודה זרה שהייתה בעולם ולפיכך נאה לו לומר דבר זה. ראו קהלת רבה פרשה ג: "אילו אחר אמר זה הפסוק מן חכמי האומות: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, הייתי אומר זה שאינו יודע ודאי של עבודת כוכבים אומר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. אלא זה יתרו שאמר עתה ידעתי כי גדול וגו' שעבד עבודת כוכבים הרבה, דתני ר' ישמעאל: לא הניח רעואל זה יתרו עבודת כוכבים בעולם שלא יחזיר עליה ועבדה". ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת יתרו סימן ה: "אמר יתרו: לא הנחתי אלוה שלא עבדתי אותו, ולא מצאתי אלוה כאלוהו של ישראל". ומדרש מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ו מדגיש שיתרו הכיר את ה' כבר שנים רבות קודם: "וכן יתרו אמר למשה עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים (שמות יח יא). מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר שנתגדל שמו בעולם". ראו רעיון זה גם בשמות רבה כב א. ואל תאמר שאלה רק דברי יתרו וברגע של חולשה או חנופה אמר "עתה ידעתי", הנה הועתק מוטיב זה לפרקי הללויה שבספר תהלים: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים" (תהלים קלה ה). ראו גם השימוש במוטיב זה בדברי שלמה בעת ההכנות לבניין בית המקדש, הפרדוקס של בניית בית "גדול" לה': "וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי גָדוֹל אֱלֹהֵינוּ מִכָּל הָאֱלֹהִים: וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה לּוֹ בַיִת כִּי אִם לְהַקְטִיר לְפָנָיו" (דברי הימים ב ב ד-ה). ראו הדף כי האמנם ישב אלהים את האדם.

המדרשים נותנים לבלעם מקום של כבוד בהשוואה עם משה. ראו בפרט במדבר רבה יד ב: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים לד י) - בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ... זה בלעם בן בעור. ... שלוש מידות היו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם ... שלוש מדות היו ביד בלעם מה שלא היה ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו ... משה לא היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו ... בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה" ושם גם המשל על הטבח - זה בלעם, והשר - זה משה. ראו דברינו יודע דעת עליון וכן משל הטבח והשר בפרשת בלק. נראה סביר לומר שבלעם עם כל רשעותו וחמדנותו, הכיר לפחות את אל עליון, שהרי הוא אומר על עצמו: "יודע דעת עליון"! אבל על מנת לענות תשובה ברורה, יש לקרוא קריאה מדוקדקת את פרשת בלק. בקטע שמובא לעיל נראה שבלעם מתיימר לדבר עם ה', אבל מי שמדבר איתו הוא "אלוהים". עיון נוסף בפרשת האתון מגלה שהאתון היא שרואה את מלאך ה', לא בלעם. ויש לעיין עוד במפרשים ובמדרשים כאן ולא היה סיפק בידינו.

אפשר לומר שרחב אמרה מה שאמרה (ובגדה בעירה) מפחד בני ישראל. אבל חז"ל העצימו מאד את דמותה של רחב שעפ"י המדרש נישאה ליהושע ויצאו ממנה שמונה נביאים כהנים וגם חולדה הנביאה. ראו דברינו רחב מהמקרא לאגדה בפרשת שלח לך. השוו גם את דבריה: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" עם דברי משה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד לט). אולי לא בכדי מחסירה רחב את "אין עוד" של משה (שהרי גם משה אומר במקום אחר "אלוהי האלוהים"). ואם נשווה גם עם יתרו לעיל ועם נעמן שנראה להלן, ראו הדרשה בדברים רבה ב כח המסכמת את שלושתם: "יתרו נתן ממש בעבודה זרה, שנאמר: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים (שמות יח יא). נעמן הודה במקצת ממנה, שנאמר: הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה). רחב שמתהו בשמים ובארץ, שנאמר: כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (יהושע ב יא). משה שמו אף בחללו של עולם, שנאמר: כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים ד לט) - מהו 'אין עוד'? אפילו בחללו של עולם". ובהשוואה בלי משה, יוצאת רחב מעל יתרו ונעמן. ראו מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא וישמע פרשה א: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. עד עכשיו לא הודה לו בדבר כי גדול ה' ... אמרו: לא הניח יתרו עבודה זרה בכל העולם, שלא חזר עליה ועבדה, שנאמר: מכל האלהים. ונעמן הודה בדבר יותר ממנו, שנאמר: הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל. וכן רחב הזונה אומרת: ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

בקריאה פשוטה של פרשה קטנה זו נראה לנו שמדובר באדם שאיננו יהודי וזה אכן החידוש הגדול, שאחרי שארון ה' נשבה במלחמה עם פלשתים, ומוחזר לישראל (לבית שמש ומשם לקרית יערים), ואחרי שדוד מעלה אותו פעם ראשונה ומתרחש אסון מות עוזא, דווקא בבית עובד אדום הגתי נמצאת מנוחה לארון ולסביבתו המתברכת. אך חז"ל לא סבורים שעובד אדום הגתי היה גוי. ראו במדבר רבה ד כ: "לוי היה עובד אדום הגתי שכן מיחסו עם הלוים ועובד אדום ואחיו: כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם (דברי הימים א כו ח). ולמה נקרא שמו עובד? ע"י שעבד לפני ה' כראוי. אדום - שהאדים פני דוד. הוא היה מתירא מפני הארון שלא ימיתנו והוא עובד לפניו. ובירכו הקב"ה". אך מסיים שם המדרש: "הגתי - שהיה מגת". אז אולי בכל זאת היה עובד אדום גוי ... אך המפרשים: רש"י, רד"ק. ומצודות, בעקבות חז"ל, כולם בדעה שעובד אדום הגתי היה יהודי כשר למהדרין "היה מתגורר בגת אבל היה לוי ומן השוערים". כך נאלצנו להיפרד מדמות מעניינת זו ומהרעיון שדווקא בבית גוי נמצא מנוחה (זמנית) לארון ה'. ראו דברינו גלגוליו של ארון הברית בפרשת בהעלותך.

לאחר שהתרפא מצרעתו ע"י טבילה בירדן כדבר אלישע, מקבל נעמן שר צבא ארם על עצמו שלא לעבוד יותר לאלהים אחרים ומתנצל מראש לאלישע שבעת שייאלץ ללוות את אדונו מלך ארם לבית יראתו, יצטרך להשתחוות (להתכופף) לפני הפסל. ראו פירוש אבן עזרא שמות כ א פרשת יתרו על הדיבר הראשון של עשרת הדברות: "כי הדבור הראשון הוא היסוד, ועליו כל בניני המצות, ואחריו כתוב לא יהיה לך. ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עובד עבודת גילולים, כי יש רבים שהם מאמינים בשם, והם מזבחים ומקטרים לעבודת גילולים, כמו המקטירים למלכת השמים ... וכתוב: את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים (מלכים ב יז, לג). וככה נעמן בהשתחויתי בית רמון (שם ה, יח). והנה אלה מודים בשם, רק משתפים עמו אחר". ראו דברינו על השיתוף בפרשת כי תשא. ראו שם המדרש על 365 בתי עבודה זרה שהיו בדמשק (אסתר רבה ג ד, איכה רבה פתיחתא י) ותלונת הנביא שאפילו יום אחד בשנה לא עבדו בני ישראל את ה'. אפילו לא בשיתוף כמו הגויים! ובהקשר לנעמן מן הראוי להזכיר שהוא גם מבקש מאלישע "משא צמד פרדים אדמה" על מנת להקים בדמשק מזבח אדמה לה' אלוהי ישראל – הוא המזבח הפשוט ביותר שנזכר בספר שמות מיד לאחר מתן תורה. ראו דברינו מזבח אדמה תעשה לי בפרשת יתרו. ונשאיר לשואבי המים להרהר מה פשר החיבור בין גוי שמכיר בקב"ה והחזרה לעבודת ה' ע"י האמצעי הכי פשוט והכי בסיסי שמזכיר לאדם את ברייתו מחד גיסא ואת סופו מאידך גיסא.

בעקבות פירוש אבן עזרא לעיל על חשיבות הדיבר הראשון נגררנו אל פרשת גירי האריות (אבות השומרונים). ראו פירוש מלבי"ם שם שמחזיר אותנו אל מוטיב השיתוף: "ויהיו יראים את ה'. שהגם שעשו ע"ז שלהם, היו יראים את ה' ג"כ, ולא לבד שכן עשו הם עצמם אלא שכן הנהיגו ג"כ בעבודתם הכללית שנעשה ע"י כהניהם שעשו להם מקצות העם כהני במות, וכן היו עושים הכהנים להם בבית הבמות העבודה על אופן זה מהשיתוף" ופירוש רד"ק מרחיב ומנסה להתמודד עם השאלה למה שיתוף מקובל אצל הגויים, אבל לא אצל עם ישראל, ואלה דבריו: "איך יראו את ה' - הורה אותם שאף על פי שהם עובדים איש אלוהיו, יהיה לבם לאל. כי ישראל אעפ"י שהיו עובדים העגלים לא היו עושים אלא להיותם אמצעיים בינם ובין האל. כי כן היתה דעת האומות בזמן ההוא שעל כל פנים היה צריך אמצעי להתקרב אליו ולעבדו, וישראל טעו אחרי דעות האומות. אם כן מה בין ישראל ובין האומות? יש אומרים כי האומות כשהיו עובדים איש את אלהיו, החכמים שבהם היו יודעים כי הצלמים לא יועילו, אלא להיותם אמצעיים ולעבדם ... אבל המון העם לא היה להם לב וסברו כי אם על הנעבד. והיו חושבים כי הוא המטיב והמריע. וישראל לא כן. אלא כולם היו יודעים מירושת אבות כי האל יתברך הוא אלהי האלהים, אלא שהיו טועים אחרי דעות האומות ... וכשהיו רואים ההצלחה לאומות העולם היו סוברים כי אלהיהם האמצעיים היו גורמים להם ההצלחה ההיא והיו אומרים: איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני (דברים יב ל)".

חז"ל מסבירים שמלחים אלה התגיירו והיו לגירי צדק (פרקי דרבי אליעזר פרק ט, תנחומא ויקרא סימן ח), אך בפשט המקרא לפנינו אנשים שאינם בני ברית שאמנם הם כעת בעת צרה, אבל המהירות בה הם מקבלים את דברי יונה שהוא בורח "מלפני ה' ", התפילה שלהם לה' ובה האמירה "אתה ה' כאשר חפצת עשית", היראה והכרת התודה אחרי שניצלו, ככתוב: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה' וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וַיִּדְּרוּ נְדָרִים" – כל אלה נותנים הרגשה ששם ה' כאלוה עליון שבו היהודים (העברים) מאמינים היה מוכר להם. ראו פירוש זוהר לתורה פרשת פקודי שמדגיש שיראת המלחים באה מרגע שיונה אומר להם שהוא בורח מפני ה': "כיון ששמעו שמו של הקב"ה, מיד פחדו ... ועל זה אמרו לו: מה זאת עשית שעברת על ציווי אדונך" (התרגום החופשי לעברית הוא באחריותנו). משתמע מפירוש זה שדי היה בהזכרת שם "ה' אלוהי השמים" כדי להטיל אימה על המלחים. זה שם שהיה ידוע להם ועוד נידרש לו להלן. יונה לא מחדש להם שם שלא שמעו אף פעם. ראו גם פירוש אברבנאל יונה פרק א: "והנה המלחים יראו יראה גדולה בראותם שהיתה סבת צרתם גדולה מנשוא ושאלו עוד ליונה מה זאת עשית. ואינה שאלה לבד, אבל היא הפלגה, כאומר: איך עשית דבר כזה למרוד את פי ה' ולברוח מפניו?". ובפירוש מלבי"ם שם: "וייראו האנשים יראה גדולה, כי ממה שאמר תחילה וייראו המלחים היתה יראת הסכנה. אבל יראה זו, היתה יראת ה' שהיא גדולה למעלתה לפי גדולת העצם שהתיראו ממנו". נראה אם כך שאפשר להוסיף את מלחי יונה למלכי צדק שטבע את "אל עליון", ליתרו שאמר "כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים", ולרחב שאמרה: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת".

נבוכדנצר מתגאה לפני בני ישראל ומנסה למוטט את רוחם באמירה שה' שלח אותו לכבוש את ירושלים ולמוטט את ממלכת יהודה. ראו פירוש רלב"ג: "כאילו יאמר: איך תבטח על ה' שיצילך והוא אמר אלי שאעלה על הארץ הזאת להשחיתה". האמנם נבוכדנצר מכיר בה' ומשוכנע שהוא נשלח על ידו? ראו פירוש אברבנאל שם: "המבלעדי ה' עליתי על הארץ הזאת להשחיתה, רוצה לומר, אם אתה חזקיהו אומר שבמצות השם הרסת ונתצת את הבמות ואת המזבחות, גם אני אומר שבמצוותו באתי אני על העיר הזאת להשחיתה ... ובאמת סגנון הדברים האלה מורה שהיה רבשקה ישראל משומד. ולכן היה יודע ענין הבמות שהסיר חזקיהו ... ושהיה יודע מה שנבא ישעיהו". ומדרש הגדול במדבר לג נה, מכנה את דברי נבוכדנצר אלה "דברי חסודין" (מילים מוכיחות ומתחסדות), ואלה דבריו: "ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם. סוף שהן מצירין לכם ושמחים ברעתכם. ולא עוד אלא שמוכיחין אתכם ואומרין לכם דברי חסודין בשעה שאתם חוטאין, שכן רבשקה אומר לחזקיהו ועתה המבלעדי יי' עליתי על הארץ הזאת להשחיתה". ומיטיבי לכת בנתיבות המדרש יעיינו גם בפירוש רד"ק לזכריה יא ה, על הרשע המדבר בשם ה': " ... המוכר ברוך ה' זהו, בחשבו כי רצון האל יתברך במעשה זה כמו שאמר סנחריב המבלעדי ה' עליתי על הארץ הזאת להשחיתה". מכל אלה, נראה לומר שדברי מלכי אשור ובבל שה' שלח אותם הם דברי רהב ואין בהם כדי להעיד על אמונה כלשהיא באל עליון או אלהא דאלהא, רק שידעו כיצד היהודים מכנים את הקב"ה (רבשקה היה יהודי משומד!). לפיכך, לא נוכל למנות אותם בקהל המאמינים ורק נחתום בדברי ישעיהו בפרק י: "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי: ... וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט", ובפרק יד: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן: אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר".

ראו פירוש רש"י על הפסוק: "כדנה תאמרון - אגרת היא ששלח ירמיה ליכניה וגלותו בגולה להשיב לכשדים ארמית תשובה, אם אומרין להם לעבוד לעכו"ם". ומה יענו להם היהודים? רש"י מקצר (אולי המעתיקים השמיטו) ואנו נהיה לו לפה. תענו להם, אנחנו ממשיכים את פירוש רש"י, אלהים ששמים וארץ לא עשו (בראו) יאבדו מהארץ ומתחת שמים אלה. וכך גם פירוש רד"ק, דעת מקרא ועוד. ומצודת דוד מרחיב: "האלהים אשר לא עשו את השמים ואת הארץ יהיו נאבדים מן הארץ ומתחת השמים האלה שעשה המקום ברוך הוא. רוצה לומר: מהראוי שיהיה נאבד מהם שם אלהות בכל המקומות שברא אלהי האמתי כי מה להם בהמקומות האלה|". ורבי בחיי בן אשר מזכיר פסוק זה בפירושו לשמות יב יב על השפטים שנעשו באלילי מצרים, גם את נפילת פסל דגון לפני ארון הברית (שמואל א ה ג)". ופירוש מלבי"ם שולח את האלילים לעולמות אחרים: "אחר שהם מודים שה' הוא ברא את השמים ואת הארץ, א"כ איך תכנו את האלילים בשם אלהים, אחר שלא בראו דבר? ואף אם תאמרו שבראו עולמות אחרים, מכל מקום אחר ששמיא וארקא לא עבדו, רוצה לומר השמים והארץ שאנו בם, א"כ יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה, ר"ל מה להם בשמים וארץ אלה שלא בראו, ישכנו בשמים וארץ האחרים שבראו אותם, לא במקום שאינו שלהם". (מלבי"ם מניח קיומם של יקומים אחרים?). האם מכל הפירושים האלה נוכל להסיק שאגרת זו של ירמיהו לבני הגולה מוכיחה שהוא מניח (יודע) שיש גויים שמאמינים בה' כאל העליון בורא (קונה) השמים והארץ ואיתם יש לנהל דיאלוג ולשכנע אותם שבני ישראל לא יכולים לעבוד אלילים 'מקומיים' שאינם אלוהי השמים והארץ? שלפחות גויים אלה לא ילחצו את ישראל הגרים ביניהם לעבוד עבודה זרה?

פרק י בספר ירמיהו, ממנו צטטנו את המקור הקודם, מתחיל בפסוקים: "שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". הפרק ממשיך בלגלוג על עבודת הפסלים: "בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק: כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם", ואז מגיע לצמד הפסוקים הנ"ל: "מֵאֵין כָּמוֹךָ ה' גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה ... כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ|: פסוק אחרון זה משמש מקור חשוב בספרות מחשבת ישראל לרעיון שגם בקרב הגויים יש רבים שמכירים בקב"ה כאל עליון ו"אלהא דאלהא" (רמב"ם מורה נבוכים א לו, חיבור התשובה למאירי, דרשות הר"ן דרשה ט, ראו דברינו ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים. אם כך, נראה לומר שגם הפסוקים לעיל: "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם וכו' ", שמצויים במרחק ארבעה פסוקים בהמשך הפרק, גם הם נאמרו מאות ה השקפה: שיש גויים המאמינים בה'.

ומי שלא יעלה, יחזק את העולים. ואם אין לו ממון – יחזקו אותו אנשי מקומו, ככתוב שם: "וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם". ראו מקבילה לפסוקים אלה בדברי הימים ב סוף פרק לו. וכבר קדם לשניהם הנביא ישעיהו בנבואה קצרה על כורש בפרק מד: "הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד" (נבואה קצת קשה מבחינת סדר הזמנים). וביתר פירוט בפרק מה: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ: אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר ... לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ... אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי: לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד ... אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". חמש פעמים שם הווי"ה! ראו פירוש רש"י על הפסוקים הנ"ל בעזרא: "כה אמר כורש מלך פרס וגו', נתן לי - שאני מלך ושליט על כל הממלכות: והוא פקד עלי - צוה עלי ע"י ישעיה הנביא לבנות לו בית המקדש בירושלים ... כך היה מכריז וכותב לכל הממלכות מי בכם מכל עמו של הקב"ה, יהי הקב"ה בעזרו ויעלה לבנות ביתו אשר בירושלים". הכרזה בכל הממלכה! ליהודים הפזורים בממלכה או אולי לידיעת העמים כולם? האם נוכל לומר על כורש, שלא כנבוכדנצר וסנחריב לעיל, שהוא הכיר בה'? האם כ"אלוהי ישראל" בלבד, או שמא כ"אלהא דאלהא"?

מלבד 'תעודת הכשרות' הזו ששנות מלכותו של כורש נמנות על בסיס חודש ניסן, כמו מלכי ישראל (שנות מלכי אומות העולם נמנים על בסיס חודש תשרי, ראו ראש השנה ח ע"א), לא מצאנו דעה חיובית על כורש בספרות חז"ל, גם לא שריבוי הציטוט של "ה' " מעיד על אמונה כלשהיא. אדרבא, יש בחז"ל ביקורת לא מעטה על כורש שאמנם איפשר את שיבת ציון, את בניית המקדש וחידוש עבודתו, אך לאחר מכן שינה את דעתו, עצר את העליה ואת בניית המקדש (שאח"כ שוב התחדשו, בימי דריוש?). ראו בהקשר זה גמרא מגילה דף יב עמוד א: "אמר לו הקב"ה למשיח: קובל אני לך על כורש, אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי. והוא אמר מי בכם מכל עמו... ויעל". ראו גם בקהלת רבה פרשה י א: "דברי פי חכם חן - זה כורש מלך פרס שאמר (עזרא א') מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל. שפתות כסיל תבלענו - שבילע דבריו וחזר בם". כך גם באסתר רבה פתיחתות סימן ח: "תחילת דברי פיהו סכלות - מה הסכלות? מי בכם בכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים (עזרא א'). (קהלת י') ואחרית פיהו הוללות רעה, די גזר ואמר די עבר פרת עבר ודי לא עבר לא יעבור". וכך גם בשיר השירים רבה (וילנא) פרשה ה: "בההיא שעתא גזר ואמר דעבר פרת עבר דלא עבר לא יעבור", ומדרש פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא לה - רני ושמחי ממעיט באיכות מקדש שני משום "שבנאו כורש מלך פרס שהוא מזרעו של יפת, לפי שאין שכינה שורה במעשי ידיו של יפת. אבל בית הראשון שבנו בני ישראל בני בניו של שם [שרתה בו שכינה], שנאמר: יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם". כורש לא התכוון לבנות את אוהל שם – לשם השם. השוו עם מלכי צדק בו פתחנו ומסע אברהם אל "אוהלי שם". סוף דבר, לא נוכל (לצערנו) למנות את כורש ברשימת הגויים המאמינים בה'.

ראשי גולי יהודה השבים כעת לארץ מסבירים לתתני ואנשים שמלשינים לדריוש, כיצד ניתנה הרשות לבנות מחדש את בית המקדש. עניינינו כאן הוא אלוהי השמים והארץ. הביטוי אלוהי השמים (והארץ) מופיע באופן מובהק בתחילת המקרא ובסופו. בתקופת האבות ובתחילת בית שני (יש גם את ירמיהו לעיל). ספר בראשית מזה, ספרים דניאל, עזרא ונחמיה מזה. נחמיה פרק א פסוקים ד-ה: "וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם: וָאֹמַר אָנָּא ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו". האם כל זה קשור לנושא שלנו?

"חבורנו הגדול" הוא ספר ההלכה הראשי של רמב"ם היד החזקה, וכוונתו לדבריו בראש הלכות עבודה זרה כשהוא מתאר את התדרדרות העולם מהאמונה באל אחד לריבוי האלילים: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ... אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ... ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא ... וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו. ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ... והחכמים שהיו בהם ... מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים". ובהמשך דבריו שם, מתוארת ההתדרדרות הקשה של בני ישראל במצרים: " ... עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן, חוץ משבט לוי ששמר במצוות אבות ... וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן". דברי רמב"ם כאן במורה נבוכים, משלימים את דבריו ביד החזקה. ומייצגים את הדעה המרוככת ביותר באשר למהותה של עבודה זרה – בישראל ובאומות העולם. לאורך כל הדורות וההתדרדרויות, תמיד נשאר מיעוט איכותי שהכיר ב"אלהא דאלהא" ואליו מכוונים ירמיהו ומלאכי. לפיכך, נראה גם לשער שהמעבר מהעולם האלילי לעולם המונותאיסטי (הנצרות והאסלאם) היה יחסית טבעי ומהיר.

נציב, מושל Praepositus.

האנשים הפשוטים, ההדיוטות.

פסל דמות ראש אדם וחלק עליון של גופו. מי שלח? כנראה מושל גבוה יותר.

המשך הדרשה שם מסביר שמשל זה מובא כאנלוגיה למעמד עם ישראל באחרית הימים כאשר אומות העולם קובלות על כך שפעם יכלו לעשות כרצונם בעם ישראל וכעת, באחרית הימים, הן נאלצות להשתחוות לו. והתשובה של הקב"ה היא באמצעות משל זה וברעיון למי אתה בעצם משתחווה, ובלשון המדרש: "אומרים אנשי המלכים: עד עכשיו היינו עושים בישראל מה שאי אפשר ... ועכשיו לישראל אנו משתחוים? אומר להן הקב"ה: הן, בשביל שמי שכתוב עליהם, שנאמר: ... וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח י)". אבל למשל כמות שהוא, בלי הנמשל, יש משמעות מפתיעה. יש בו תשובה לכאורה לכל המונותיאיסטים שמלגלגים על עבודה זרה, וסיוע רב לעובדי האלילים, בפרט לחכמים שבהם כשיטת רמב"ם לעיל. וסיוע מיוחד לאישים דוגמת נעמן. ראו דברי ירמיהו (פרק י פסוקים ג-ה): "כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד: בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק: כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם". וישעיהו (הפטרת שבת ויקרא) מלגלג: "חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר: וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה ... וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד" (ישעיהו פרק מד טז-יט, ראו כל התיאור הציורי שם). בא מדרש זה ומציג עמדה הפוכה - מעין תמונת ראי לדברי הנביאים - סניגוריה על עבודת כוכבים! המלעיגים והמלגלגים לא מבינים שההשתחוויה לפני הפסל איננה לחפץ עצמו, כי אם למה שהוא מייצג "אין אנו כורעים לפניו בשבילו אלא בשביל פרוטומי של מלך שהיא חקוקה עליו". והרי זה הטיעון גם בימינו של אנשים שמקדשים 'חפצי קדושה' כאלה או אחרים. ראו הדף סניגוריות על חטא העגל. נראה שמדרש זה שייך לז'אנר של מדרשים שראינו במקומות אחרים, המייצגים גישה מעמדה של כוח של חז"ל והאמונה המונותיאיסטית, כלפי העולם הפגאני ההולך ושוקע וכבר אין בו סכנה ותחרות של ממש. אין בו ממש, וכבר נשחט יצר הרע של עבודה זרה (עבודה זרה יז ע"ב, יומא סט ע"ב). מה שגרם לנביאי בית ראשון לעמוד ולזעוק, כבר לא גורם להתרגשות (תיאולוגית) בבית שני.

תוספת מדרש זו אולי חורגת מהנושא שלנו ועניינה לפעם אחרת, אך התפתינו להביאה כאן.

לעובדי האלילים יש לכאורה טענה חזקה על המונותיאיסטים שטועים לחשוב שעובדי האלילים סוגדים לפסל עצמו, בעוד שהם (המתוקנים שבהם) סוגדים לאיקונין, היינו לדמות החקורה ולא לעץ, לאבן או למתכת שמחזיקים אותה. מה יענו המונותיאיסטים? שעצם החריטה של הדמות על החומר היא הגבלה והמעטה: "הטבלה גדולה מהצורה" ועוטפת אותה. האיקונין (כביכול) של הקב"ה מצוי בכל מקום "והוא גדול מן העולם". הקב"ה הוא "צור עולמים" – יוצר ונוצר שני עולמות. זה החומרי-פיסי הנראה לנו וזה המופשט והנסתר שמכיל את 'האיקונין'. ונראה שהמדע בימינו בשני קצותיו, זה המיקרוסקופי (מיקרוביולוגיה, פיסיקה של תת חלקיקים) וזה המקרוסקופי (חקר היקום וגודלו), מגלה בהדרגה שאין "חומר".