תביאמו ותטעמו בהר נחלתך

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ: (שמות טו יז).1

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דשירה פרשה י

"תביאמו ותטעמו" – נתנבאו אבות ולא ידעו מה נתנבאו. "תביאנו ותטענו" אין כתיב כאן, אלא: "תביאמו ותטעמו".2 אמרו: הבנים נכנסין ולא האבות. וכן הוא אומר: "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך" (שיר השירים א ח) – אמרו: גדיים נכנסין ולא תיישים.3

דבר אחר: "תביאמו ותטעמו" – ככרם זה שהוא נטוע שורות שורות שנאמר: "מפאת קדים עד פאת ימה יהודה אחד דן אחד נפתלי אחד" (יחזקאל מח א).

דבר אחר: תביאמו ותטעמו, נטיעה שאין בה נתישה שנאמר: "ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש" (ירמיה כד ו), "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד" (עמוס ט טו): "בהר נחלתך" – בהר שהבטחתנו בו, שנאמר: "כי בהר קדשי בהר מרום ישראל" (יחזקאל כ מ).4

שמות רבה פרשה כ סימן טז

"ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים" – למה? …. רבינו הגדול אומר: לפי שביקש הקב"ה ליתן אימתן של ישראל על עובדי כוכבים עכבן מ' שנה במדבר. ומאיר להם בעמוד ענן ביום ובעמוד אש לילה ושמעו כל העובדי כוכבים ונפלה עליהם רעדה, שנאמר: "תפול עליהם אימתה ופחד", ואחריו מה כתיב: "תביאמו ותטעמו".5

מסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מג

יוסף נתנבא ולא ידע מה נתנבא שנאמר: "כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא" (בראשית מה כ) – נתנבא שעתידין לנצל את מצרים. פרעה נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר: "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א י) – ניבא שעתידים ישראל לעשות עמו מלחמה ולהעלות לשלום את הארץ. איוב נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר: "גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל" (איוב ב י) – נתנבא שהקב"ה עתיד לחזור עליו את הטובה. משה נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" (שמות טו יז) – אין כתיב כאן תביאנו ותטענו, אמרו: הבנים נכנסין והאבות אינן נכנסין.6

מדרש תנאים לדברים פרק ג פסוק כה

"ואראה את הארץ הטובה" – ארץ ששיבחתי אותה לישראל ואמרתי להן: "כי ה' אלה' מביאך אל ארץ טובה" (דברים ח ז).7 אמר לו הקב"ה: הלא מן הים אתה צפית שאין אתה נכנס לתוכה, שנאמר: "תביאמו ותטעמו" (שמות טו יז).8

איכה רבה פתיחתות, פתיחתא יא

רבי יצחק פתח: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך וגו' " (דברים כח), אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" (שמות טו), ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: "תבוא כל רעתם לפניך". אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה: "שמעו עמים ירגזון" (שם), ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: "שמעו כי נאנחה אני".9

מדרש תהלים (בובר) מזמור פד

"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' ". ולא משל עכשיו,10 אלא משהיו ישראל בים נתאוו לבית המקדש, שנאמר: "נחית בחסדך עם זו גאלת [וגו' אל נוה קדשך" (שמות טו יג), "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" (שם שם יז).

"גם צפור מצאה בית" – אמרו ישראל: עד מתי יהיו שונאין אותנו ואומרים: "כציפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו" (משלי כז ח), וכן הוא אומר: "נודי הרכם צפור" (תהלים יא א). לא אמר כיונה, אלא כצפור. היונה היו נוטלין גוזליה והיא חוזרת למקומה, שנאמר: "כיונה פותה אין לב" (הושע ז יא), אבל הצפור הזה אינו כן, אלא ילדה במקומה, וכשנוטלין גוזליה אינה חוזרת למקומה. כך משלו הרשעים הקב"ה וישראל כצפור, אמר להם: "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה".11

מסכת כתובות דף סב עמוד ב

(רבי) אזיל איעסק ליה לבריה בי ר' יוסי בן זימרא, פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב. אחלפוה קמיה, אמר להו: ניהוו שית שנין. אחלפוה קמיה, אמר להו: איכניס והדר איזיל. הוה קא מכסיף מאבוה א"ל: בני, דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב: "תביאמו ותטעמו", ולבסוף כתיב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".12

 

חג שמח

מחלקי המים

עדכון אחרון: 22/01/2017

הערות שוליים

  1. יחד עם הפסוק הסמוך: "ה' ימלוך לעולם ועד" חותם הפסוק שלנו את שירת הים ומתווה את המטרה של כל המהלך הגדול של יציאת מצרים בכלל, קריעת ים סוף בפרט, לאמר, כניסת עם ישראל לארצו ונטיעתו שם עולמית, כאשר מקדש ה' בהר הנחלה מסמל את חירות עם ישראל ונטיעתו בארצוו. ראה פירוש כלי יקר על הפסוק. וזה כידוע הפסוק היחידי בתורה המאזכר את בית מקדש הקבע במפורש (בספר דברים יש אזכור כללי "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם"). אין זה "ועשו לי מקדש" של המשכן הזמני שבתחילת פרשת תרומה (שכפי שראינו לדעת רבים וטובים בא בעקבות חטא העגל), אלא מקדש הקבע בהר נחלת ה' בארץ ישראל. זה המוטיב המסיים את שירת הים. זו גולת הכותרת. אבל אנו נתעכב הפעם דווקא על "תביאמו ותטעמו" שבפסוק.
  2. לא בגוף ראשון רבים: תביא אותנו ותטע אותנו, כי אם בגוף שלישי נסתר: תביא מישהו אחר ותטע מישהו אחר.
  3. המהלך ההיסטורי לא יהיה כ"כ פשוט ומיידי כפי שזה נראה כעת, ברגע ההתלהבות הגדולה של נס קריעת ים סוף. האבות לא יזכו, רק הבנים. במקבילה בגמרא בבא בתרא קיט ע"ב מודגש הרעיון שאמנם דור יציאת מצרים שהפך לדור המדבר, לא זכה לרשת פיסית את הארץ אבל ירש בפוטנציה ובניהם באים מכוח ירושתם: "ופשטו ליה תרוייהו: ירושה לכם מאבותיכם ומורישין ואינן יורשין. והיינו דכתיב: תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, תביאנו לא נאמר אלא תביאמו, מלמד שמתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין".
  4. זו המשאלה הגדולה שנטיעת עם ישראל בארצו תהיה לדורי דורות, נטיעה שאין אחריה נתישה (או נטישה). ראה פירוש אבן עזרא על הפסוק שלנו וקישורו עם פסוק אחר ביחזקאל: "תבאמו ותטעמו - תפלה שיעמדו שם הרבה ולא יגלו, כדרך: בהר מרום ישראל אשתלנו (יחזקאל יז כג)". וכן פירושו על הפסוק המסיים את ספר עמוס (פרק ט פסוק טו): "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ". מפרש אבן עזרא שם: "ונטעתים - ואני אנטעם על אדמתם כעץ שלא יזוז ממקומו וככה תביאמו ותטעמו וככה אשתלנו". וכל זה לעתיד לבוא כי בית ראשון וגם שני לא היו נטיעה שאין לה עוד נתישה. עצם החיבור של אקורד הסיום של שירת הים עם חזון הנביאים, אומר הכל. לא רק האבות שיצאו ממצרים, אלא גם הבנים שבאו אחריהם, האבות שלנו לדורותיהם, נבאו ולא ידעו מה נבאו. שכל זה הוא לעתיד לבוא. מי יתן ויזכו בני הבנים של ימינו.
  5. החזון\משאלה של "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", האקורד המסיים את ההתלהבות הגדולה של משירת הים, נתון במלקחיים של קרקע המציאות. בין: "ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים ... פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" של תחילת פרשת בשלח ובין מסע בני ישראל ארבעים שנה במדבר הצפוי בהמשך. רבי יהודה הנשיא (רבינו הגדול) מנסה להכיל את קרקע המציאות יחד עם ההתלהבות ולהראות שיש כאן תכנית מכוונת. ואמנם, בספר יהושע אומרת רחב למרגלים: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם" (יהושע ב י). ר' יהודה הנשיא רואה בספר יהושע התגשמות המשאלה של שירת הים ואם אח"כ שוב גלו וה"תטעמו" פסק, זה עניין אחר, תוצאת מעשיהם של הדורות הבאים. ההבטחה\משאלה של שירת הים התקיימה בספרי נביאים ראשונים. וכבר הארכנו בנושא הדרך הקצרה לארץ ישראל בדברינו לא דרך ארץ פלשתים בפרשת בשלח.
  6. וכך הביא גם רש"י על הפסוק: "תביאמו -  נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא נאמר תביאנו". כאן הנושא איננו כללי "אבות ובנים" ודור המדבר כולו, אלא אישי על משה. הדרשן משתמש באמירה "ניבא ולא ידע מה ניבא" במשמעות כללית שלעיתים אדם לא מודע מה בעצם יוצא מפיו ואולי שלדיבור עצמו יש כוח משלו. אבל אי אפשר להתעלם ממשמעות החלת האמירה הזו על משה אדון הנביאים שראה באספקלריה המאירה (המצוחצחת) שהוא נתנבא ולא ידע מה נתנבא. זאת ועוד, ראה מי עוד מוזכר במדרש זה (ראה המדרש בשלמותו שם). לא רק יוסף, חנה ואיוב, אלא גם פרעה וגיחזי שכולם נתנבאו ולא ידעו מה נתנבאו. משה נמצא ב"חברה טובה". אין זאת אלא שכשהדברים מגיעים לפן האישי, משה הוא ככל אדם שיש לו נגיעה ועניין אישי ואלה מונעים ממנו לראות ולהבין דברים עד סופם.
  7. ראה דברינו הארץ הטובה בפרשת שלח לך.
  8. כאן כבר אין "ניבא ולא ידע מה ניבא", אלא אדרבא. משה מבקש להיכנס לארץ ומרמז לקב"ה: "ארץ ששיבחתי אותה לישראל", איך ייתכן שלא אכנס אליה? עונה לו הקב"ה: אין זו פליטת פה מקרית שאמרת בשירת הים תביאמו ותטעמו ולא תביאנו ותטענו. מדבריך אתה: "תביאמו ותטעמו" יכולת לצפות ולהבין שאינך נכנס לארץ. ראה גם פסיקתא דרב כהנא פיסקא ה – החודש ושם יש דווקא נחמה קטנה למשה: "יהודה בר נחמן בשם ר' שמעון בן לקיש פתח: שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך (תהלים מג ג). שלח אורך, זה משה ... ואמתך, זה אהרן ...  א"ר יצחק: מן הים צפה משה שאינו נכנס לארץ ישראל, צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז). תביאנו ותטעינו אין כתיב כאן, אלא תביאמו ותטעימו (שמות טו יז). הא כתיב: כן יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך (תהלים מג ג)? אלא אילו סופרי ארץ ישראל שהן קדושים כארץ ישראל". ומשה הוא ודאי סופר ארץ ישראל.
  9. ובהמשך שם כל האל"ף בי"ת בסדר יורד: אילו זכיתם היה מתקיים בכם דבר טוב כזה וכזה ועכשיו שחטאתם ולא זכיתם, מתקיים בכם הדבר הרע. שניהם תמיד באותה האות. וכבר נדרשנו למדרש זה בפתיחתות לאיכה רבה בדברינו לתשעה באב. ומכולם, דווקא הת"ו שלנו מעניינת ושונה. אילו זכיתם הייתם קוראים: "תבאמו ותטעמו" ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: "תבוא כל רעתם לפניך". מה רע ב"תבוא כל רעתם לפניך" שהוא מעין "שפוך חמתך אל הגויים"? התשובה: אילו זכיתם ונטעתם באדמתכם לדורי דורות, לא חטאתם ולא גליתם, לא הייתם צריכים נקמה בגויים. לא הייתם צריכים להתפלל לקב"ה שיגמול לגויים וישפוך עליהם חמתו.
  10. לא מרגע זה התחילה הכמיהה והערגה לחצרות ה'. לא דוד הוא שמחדש ענין זה.
  11. ראה גם המשל על היונה בקריעת ים סוף במכילתא דרבי ישמעאל בשלח: "למה היו ישראל דומים באותה שעה ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע והיה נחש נושף בה. אם תכנס לפנים הרי הנחש ואם תצא לחוץ הרי הנץ. כך היו ישראל דומים באותה שעה הים סוגר ושונא רודף מיד נתנו עיניהם בתפלה עליהם מפורש בקבלה: יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וגו' (שיר השירים ב יד)". ראה דברינו יונתי בחגווי הסלע בשיר השירים. המשאלה הגדולה של בעל תהלים, כמו עם ישראל בכל דורותיו, היא להשלים את המעגל. לחבר את הבטחת הנביאים לנטיעה מחודשת באדמת ישראל (ראה המכילתא בה פתחנו שמביאה פסוקים מירמיהו, עמוס ויחזקאל)  עם ה"תביאמו ותטעמו" של שירת הים שהתגשמה רק בחלקה. על פארי הנטיעות המחודשות בארץ ישראל, ישכנו יונים שתמיד חוזרות לקינן וגם ציפורים שיפסיקו לנדוד מקן לקן ומגלות לגלות.
  12. בחרנו לסיים בבבת צחוק קלה ולהראות את דרך המדרש להשתמש בפסוקים גם ברוח קלילה יותר ולטבל בהם את חיי היום יום. רבי הלך להתעסק בנישואי בנו עם בתו של ר' יוסי בן זמרא. הסכימו (המחותנים) ביניהם שבנו של רבי ילך ללמוד תורה שתים עשרה שנה, והם יפרנסוהו, ואח"כ יעמיד חופה ויכנוס את בתו של ר' יוסי בן זמרא, ארוסתו. אבל בשעת האירוסין, העבירו את הנערה לפני החתן וכשראה אותה אמר: יהיו אלה בבקשה רק שש שנים. עברה לפניו פעם נוספת, אמר: אולי קודם אכנוס ואח"כ אלך ללמוד תורה. והיה מתבייש מאביו שראה את הנערה וחשק בה ולא יכול היה להמתין. אמר לו אביו (ר' יהודה הנשיא): דעת קונך יש בך שאתה נוהג כדרך שנהג הקב"ה. שמעיקרו של דבר הייתה הכוונה להקים את המקדש בארץ ישראל: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ... מקדש ה' כוננו ידיך" ואח"כ הקדים את מעשה המשכן עוד בהיותם במדבר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ולנו נראה שיש כאן קצת יותר מבת צחוק קלה ושימוש קליל בפסוקים. ראה דברינו מקדש על תנאי בפרשת תרומה. וראה גם המשך הסיפור שם שמרוב המתנה וגעגועים נעשתה הנערה עקרה. ראה גם דברינו הנשים הממתינות, דף שטרם עלה לאתר. נשמח לקבל תגובות.