- בחרנו לפתוח במדרש עם בת צחוק קלה, כמנהג חכמים לפתוח את דבריהם במילתא דבדיחותא ואולי גם לכבוד חודש אדר. וכבר הקדשנו דף מיוחד בשם בדיחות הדעת של חכמים בדפים המיוחדים. נתרגם ונסביר את הקטע לעיל: רבי הלך להתעסק בנישואי בנו עם בתו של ר' יוסי בן זמרא. הסכימו (המחותנים) ביניהם שבנו של רבי ילך ללמוד תורה שתים עשרה שנה, והם יפרנסוהו, ואח"כ יעמיד חופה ויכנוס את בתו של ר' יוסי בן זמרא, ארוסתו. בשעת האירוסין, העבירו את הנערה לפני החתן וכשראה אותה אמר: יהיו אלה בבקשה רק שש שנים. עברה לפניו פעם נוספת, אמר: אולי קודם אכנוס ואח"כ אלך ללמוד תורה. והיה מתבייש מאביו שראה את הנערה וחשק בה ולא יכול היה להמתין. אמר לו אביו (ר' יהודה הנשיא): דעת קונך יש בך שאתה נוהג כדרך שנהג הקב"ה. שמעיקרו של דבר הייתה הכוונה להקים את המקדש בארץ ישראל, ככתוב: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ... מקדש ה' כוננו ידיך" ואח"כ הקדים את מעשה המשכן עוד בהיותם במדבר, ככתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מעבר לבת הצחוק, הבאנו מדרש זה במטרה להראות שהמשכן הוא מקדש (ומקדש הוא משכן, ראו גם במדבר י כא: "וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם") ובימינו בית כנסת מקדש מעט, ולבחון את שלושתם בהיבט של נתינה או קיום על תנאי. המקרא בפרשתנו קורא למשכן מקדש, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אבל תוספת הסיפור שהבאנו היא שהמשכן מכונה "מקדש" משום שהוא מימוש מוקדם של מקדש הקבע שמקומו הוא ארץ ישראל.
- מפסוקי הברכה "אם בחוקותי תלכו". ופשיטא לדרשן שמדובר על המקדש בישיבת הקבע של עם ישראל בארצו.
- חיבור הפסוק בפרשתנו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" עם הפסוק בברכת ספר ויקרא: "ונתתי משכני בתוככם" (ובתוכחה שם "מקדשיכם") יוצר את הזהות בין "משכן" ו"מקדש". ראו גם גמרא שבועות טז ע"ב: "אם נאמר משכן, למה נאמר מקדש? ואם נאמר מקדש, למה נאמר משכן?", שמקדש ומשכן אחד הם, והשימוש שהתורה עושה פעם בשם זה ופעם בשם אחר הוא מכוון ובא ללמדנו הלכות המשותפות לשניהם. (ובתווך 'אוהל מועד' כמקום התוועדות). ואנחנו ננסה כאמור להתחקות אחר הדין והמוטיב שהמקדש והמשכן, ובהמשך בית הכנסת – מקדש מעט, הם 'על תנאי' וקיומם מותנה.
- וההמשך שם: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם". עצירת גשמים שסופה גלות. ראו מכילתא וספרי דברים על הפסוק.
- פסוק מתוך הפטרת השבת. קביעת הפטרה זו מספר מלכים א פרק ו לשבת תרומה מחזקת את הקשר משכן – מקדש.
- ראו המשך המדרש שם שמביא פסוקים שמוכיחים שגם מלכות בית דוד היא על תנאי ואינה מובטחת לנצח (בניגוד למדרשים רבים אחרים ולברכת ההפטרה: "על כסאו לא ישב זר"). אבל התורה לא נתנה על תנאי בגלל הפסוק: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – דברינו בפרשת וזאת הברכה (ואפשר להוסיף גם את הפסוק: "כי לא תשכח מפי זרעו", דברינו בפרשת וילך). גם בריתו של אהרן לא ניתנה על תנאי, שנאמר: "ברית מלח עולם הוא", "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". ומדרשים אחרים מוסיפים את "בנים אתם לה' אלהיכם", שבני ישראל יישארו לעולם בניו חביביו של המקום, בלי תנאי. ראו משנת רבי אליעזר פרק טז. ומכל אלה, נעקוב כאמור אחרי המקדש והמשכן שניתנו על תנאי.
- מדרשים ופרשנים מהמעטים שנדרשו לפסוקים אלה, רואים בהם ייחול של הקב"ה להקמת בית קבע לשכינה. הנה סוף סוף קם איש כדוד שמקנא לשכינה שנאלצת לנדוד ממקום למקום ומבקש לבנות לה משכן של קבע. ראו למשל דברי רמב"ן בפירושו למדבר טז כא: "הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן, ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר ... רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך, ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום". אבל פשט הפסוקים, כפי שמבאר דעת מקרא, הוא שהקב"ה אומר שאין הוא זקוק לבית מפואר על מנת להשרות שכינתו. ראו גם איך הקב"ה מעיד בשלמה בעת בניית הבית, מלכים א ו יב: "הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר־אַתָּה בֹנֶה אִם־תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת־כָּל־מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת־דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־דָּוִד אָבִיךָ: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל". ראו גם דברי אזהרת ה' לשלמה אחרי חנוכת הבית המפוארת, בפרק ט: "וְאַתָּה אִם־תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם־לֵבָב וּבְיֹשֶׁר ... וַהֲקִמֹתִי אֶת־כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל־יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם ... אִם־שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה ... וְאֶת־הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וכו' ". הרי לנו לא רק תנאי כי אם אזהרה ברורה מה יהיה גורל הבית וגורל מלכות בית דוד ששניהם נתנו על תנאי. וכבר בפרק יא, עוד בחיי שלמה עצמו, נקרעה מלכות בית דוד ונגזר גורלו של המקדש.
- המילה משכן מכילה בתוכה את המילה משכון, היינו דבר שניתן באופן זמני וכערבון (וכנגד הלוואה, מי היא ההלוואה?). המשכן כמשכון לא על עצמו, לא על מה שעבר ממנו לשילה וחרב (שמשום מה לא נזכר כאן, ראו דברינו משכן שילה בפרשה זו), אלא כמשכון על שני בתי המקדש: כפילות הלשון "חבול חבלנו" כנגד כפילות הלשון "המשכן, משכן" – חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. הרעיון של מִשְכּוּן המשכן, מופיע כבר בפרשת משפטים, בסידרא "אם כסף תלוה את עמי", בהקשר של שמירה על החוקים והדינים. ראו שמות רבה לא י: "אמר הקב"ה: אעפ"כ תנאי התניתי עמהם, אם יחטאו יהא בית המקדש מתמשכן עליהם, שנאמר: ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו יא) - אל תהי קורא מִשְכַּנִי אלא מַשְכּוֹנִי. וכן בלעם אומר: (במדבר כד) מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל - שני משכונות. ונקראו אוהליך כשהם בנויים ומשכנותיך כשהם חרבים. וכן התניתי עם משה עליהם, שנאמר: (שמות כב) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה. ואם תעברו על המצות האלו, אני ממשכן שתי משכונות, שנאמר: אם חבול תחבול שלמת רעך. א"ל משה: ולעולם הם ממושכנים? א"ל: לאו, אלא עד בוא השמש, עד שיבוא משיח, שנאמר: (מלאכי ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא". ועד שיבוא המשיח? מי יגאל את המשכון? וכבר הארכנו בכל זה בדברינו שני משכנות בפרשת פקודי.
- אנחנו עוברים מהמשכן ובית המקדש לבית הכנסת בימינו, נכון יותר בימי המשנה והתלמוד, שבמקורותיהם נתמקד. לנושא שלהלן יש השלכות הלכתיות בימינו ואין הוא פשוט כלל ועיקר. לפיכך, ברור שלא באנו לפסוק כאן הלכה, רק להתבשם מקו המחשבה.
- היינו ארון קודש.
- מעיל וכיסויים לספר התורה.
- ספרי נביאים וכתובים וגם חומשים, היינו ספרי תורה נפרדים, מה שמכונה מגילות.
- המשנה מציגה כאן רמות שונות של קדושה והמחשה של הכלל 'מעלין בקודש ואין מורידין'. בשרשרת זו, קדושת בית הכנסת פחותה לא רק מספר תורה, אלא גם מהמטפחת ('וימפל' בפי הָיֶקִים) של הספר ומהארון בו הוא מאוחסן! ניתן למכור בית כנסת ובלבד שבכסף שהתקבל יקנו דבר שקדושתו גבוהה יותר. ולהלן נראה שאין הדברים פשוטים כפי שלכאורה עולה מפשט המשנה והגמרא מרחיבה.
- אם מדובר באותו חפץ, באותה דרגה של קדושה, לא מעלין ולא מורידין, משמע ממשנה זו שגם זה אפשרי. אפשר למכור בית כנסת ובכסף לבנות בית כנסת אחר. בוודאי אם הוא נאה ומשופץ ומרווח יותר. אבל אין למכור בית כנסת או ספר תורה שמשמשים ציבור גדול לטובת בית כנסת או ספר תורה המשמשים ציבור קטן יותר.
- נראה שכאן לא מדובר במכירת בית הכנסת לצורך של דבר קדוש יותר, כמו קניית ספר תורה שראינו לעיל, אלא מכירה לצורך לא ברור (ולא ברור מה יעשו עם הכסף). כי אם קנו בכסף דבר קדוש יותר, כגון ספר תורה, איך יחזירוהו? אולי מדובר בבית כנסת שהתרוקן ממתפלליו ועומד ריק והכסף עומד למשמרת בקופת הציבור. כך או כך, לפי חכמים ולפי ר' יהודה אין בעיה עקרונית למכור בית כנסת, במגבלות פשוטות יחסית. אך לפי ר' מאיר המכירה היא על תנאי. לא הבנייה על תנאי, אלא המכירה. על תנאי שבכל רגע נתון כשיחליטו גבאי העיר ('שבעת טובי העיר'? ראו להלן ההבדל ביניהם), ניתן יהיה לפדותו ולהחזירו לייעודו המקורי כבית כנסת.
- אם משתי המשניות הראשונות ניתן ללמוד שקדושת בית הכנסת איננה דבר מוחלט, היא מותנית ועשויה לפוג, הנה כאן, בבית כנסת שנחרב, יש לנהוג קדושה גם אחרי ששוב אינו מתפקד, אולי דווקא משום שנחרב. וכך גם כמובן במקום המקדש. שים לב לדין האחרון במשנה שלא מנכשים עשבים שעלו בבית כנסת שנחרב, וכנראה גם לא משפצים חלקית ומסדרים אבנים שנפלו, כדי לגרום לעגמת נפש לכל מי שרואה את בית הכנסת בחורבנו. אולי ככה יתעוררו לתקנו. שים לב גם לדין שאין מספידים בבית כנסת שנחרב, קל וחומר בבית כנסת בנוי כך מסתבר. ודין זה אינו נוהג להלכה בימינו ונראה מקצתו בהמשך.
- זכתה מסכת מגילה שאגב עיסוקה העיקרי בדין קריאת מגילת אסתר בפורים הבעל"ט, היא משמשת אכסניה לדיני הקריאה בתורה ובנביא ומנהגי בתי הכנסת, וסדרי תפילה, וניתן ללמוד ממנה רבות על התפתחות מוסד בית הכנסת - מקדש מעט - לאחר החורבן. נעבור בקצרה על מספר 'צימוקים' מהסוגיה שם בפרק שלישי במסכת מגילה ולא נתיימר לכסות את הנושא.
- מעיון בגמרא נראה שיש נטיות מחד גיסא להקל ומאידך גיסא להחמיר בכל הנוגע למכירת בית כנסת ולהתנהגות בו, ביישובו וגם בחורבנו. כאן, מגבילה הגמרא את הדין של אפשרות מכירת בית כנסת (שניתן לקחת בדמיו, תיבה, מטפחות (!) וספרים, עוד לפני ספר תורה), לבית כנסת 'מקומי', פרטי היינו אומרים, של ציבור קטן. אבל בית כנסת ציבורי, ששייך 'לעולם' וגם הוועד הנבחר איננו בעצם בעל הבית, ולא דיירי השכונה – אינו יכול להימכר. ובמשתמע שזה לאו מוחלט ולא חשובה הסיבה, גם לא לצורך קניית ספר תורה. בית כנסת ששייך לציבור רחב הוא בדרגת הקדושה הגבוהה ביותר, אולי משום שהוא באמת מעין מקדש מעט ומזכיר את בית המקדש. ראו שם בהמשך הסוגיה הדיון על ירושלים שלא התחלקה לשבטים ועל מקום המקדש. אבל יש שחלקו על דין זה, כמו רב אשי שאומר שמשום שהוא זה שיזם ובנה את בית הכנסת של העיר מחסיא, הוא רשאי למכור אותו: "כיון דאדעתא דידי קאתו - אי בעינא מזבנינא לה". ושם גם מובא: "מעשה בבית הכנסת של טורסיים שהיה בירושלים שמכרוה לרבי אליעזר, ועשה בה כל צרכיו". נראה שיש כאן התנגשות בין הרצון לקדש את בית הכנסת כתחליף למקדש ובין צרכיי הקהילה המשתנים, כולל חילופי מגורים ואוכלוסים. התנגשות שפשטה ולבשה צורה במרוצת הזמן והמקומות בהן נדד עם ישראל וזכתה לדיון רחב ורווי סיטואציות בספרות ההלכה.
- רבא מציג דעה נגדית לפיה לוועד העיר – 'שבעת טובי העיר' – יש סמכות מוחלטת למכור את בית הכנסת וקדושתו פוקעת ואין שום חיוב להשתמש בכסף שהתקבל למטרה של קדושה מכל סוג שהוא. רבא מצמצם מאד את המשנה שראינו לעיל ולא ברור לשיטתו, מי שם מכר את בית הכנסת ומה הייתה סמכותו? הוועד המקומי של בית הכנסת? וועד השכונה? ושוב מצאנו בגמרא שם דעות מנוגדות: רב אשי שתומך בשיטת רבא (ראו אותו בהערה הקודמת), בעוד שאחרים חולקים. ולהלכה, ראו דין מכירת בית כנסת ע"י בני העיר מול מכירתו ע"י שבעת טובי העיר (במעמד אנשי העיר), בשולחן ערוך, אורח חיים קנג ז.
- כאן מעלה הגמרא סיטואציה שלא נזכרת במשנה, של הריסת בית כנסת על מנת לבנותו מחדש, ומביאה את הכלל שתבע רב חסדא שיש תחילה לבנות בית כנסת חדש ורק אח"כ לסתור את הישן (או למכור אותו?). ראו שם הסיפור על רמי בר אבא שרצה להשתמש בקורות ולבנים של בית כנסת נטוש עבור בית הכנסת חדש שבנה ולא התירו לו רב פפא ורב הונא. אפשר שהחמרה זו נובעת מדין אחר של: "לא תעשון כן לה' אלהיכם". ראו תוספתא מסכת מכות ה ח: "הנותץ אבן אחת מן האולם מן ההיכל מבין האולם ולמזבח ומן המזבח עובר בלא תעשה שנאמר: ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם לא תעשון כן לי"י אלהיכם". ולהלכה ראו שולחן ערוך אורח חיים קנב א. עוד בדינו של רב חסדא, ראו הדיון בגמרא בבא בתרא ג ע"א שאסור להרוס בית כנסת קיים אפילו אם כבר קנו את כל החומרים לבניית בית הכנסת החדש. ראו שם הקשר עם בניין הורדוס שסתר את בית המקדש (השני) שבנו עולי בבל ובנה במקומו בית מקדש חדש. ראו דברינו בניין הורדוס בפרשה זו.
- ממהלך הסוגיה נראה שהגמרא סבורה שתוספתא זו, "תנו רבנן" זה, לא באה לסתור את המשנה, אלא להוסיף איסורים שנוהגים בבתי הכנסת, גם בבתי כנסת חרבים. ראו שטיינזלץ עיונים שמעלה את השאלה מה החידוש בכך שמותר לקרוא ולִשְׁנוֹת בבית הכנסת, היינו ללמוד בו תורה? וכי יכולנו לחשוב אחרת? והתשובה היא: כן, בית הכנסת במקור היה בעיקר מיועד להיות מקום תפילה בלבד ודבר זה השתנה עוד בתקופת האמוראים. ראו בהמשך הגמרא שם (כט ע"א) שאביי עבר מלימוד תורה בביתו ללימוד תורה בבית הכנסת. והרי לנו עוד 'על תנאי' שקשור במקדש מעט – ייעודו כמקום תורה ולא רק תפילה. השוו עם סנהדרין שהייתה חושבת בלשכת הגזית, בסמוך למקדש, אבל לא בתוכו.
- כאן באנו למחלוקת ראשונים גדולה מהו "על תנאי" של בתי הכנסת שבבבל ובמה הם שונים מאלה שבארץ ישראל. רש"י מסביר שלגבי בתי כנסת שבבבל, ומן הסתם גם בצרפת מקום מגוריו, באשכנז, בספרד ובכל מקום מחוץ לארץ ישראל, אפשר להתנות שגם בעת שהם מתפקדים ומיושבים, מותר לעשות בהם את כל הפעולות הנ"ל שנמנים בתוספתא חוץ מחשבונות וענייני חולין ממש. אבל לא בבתי הכנסת של ארץ ישראל. שם לא מועיל שום תנאי לשימוש שאינו השימוש הייעודי של בית הכנסת (לתשומת לב יושבי הארץ). אבל תוספות וראשונים אחרים סבורים שרשימת 'קלות הראש' של התוספתא רלוונטית לבתי כנסת בבבל החרבים ושאינם עוד מתפקדים. ראו דברי התוספות, מגילה כח ע"ב: "בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין - רוצה לומר כל זמן שהן בטלין ... הכא מיירי כשחרב, דאז מהני התנאי. ודווקא לאותן שבבבל מהני התנאי, שהרי לעת בוא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן. אבל לאותן שבארץ ישראל לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת". (ההבלטה היא שלנו). ויש לתמוה על המנהג שקנה שביתה בדורנו של הכנסת עיתונים לבתי הכנסת וקריאה בהם בשעת התפילה וקריאת התורה, מה גם שהם מכילים 'עובדין דחול' ומסיחים את הדעת לתכנון חופשות, קניית מגורים, אירועים מוזיקליים ועוד. ורבני ישראל משתתפים בהם ואין מי שמוחה על תופעה זו (אולי ההיתר הוא שזה "הספד של רבים").
- רבי יוחנן ב"ר אהרן לוריא, מאה 15, אלזס שבגבול צרפת-גרמניה. ספרו 'משיבת נפש' הוא פירוש על פסוקים מהתורה ועל פירושים של רש"י, ונמצאות בו גם דרשות ותמצית ויכוחיו עם נוצרים. (מתוך פרויקט השו"ת).
- קטע זה (והקודם) לקוחים מגמרא תענית כא ע"ב (שלקחה ממכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ג): "תנינא, רבי יוסי אומר: לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו. שכן מצינו בהר סיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו - אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. נסתלקה שכינה ממנו - אמרה תורה: במשוך היובל המה יעלו בהר. וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהוא נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע. הוגללו הפרוכת - הותרו זבין והמצורעים ליכנס שם". ומה עם המשכן עצמו? כאשר עצר הענן ובני ישראל חנו במדבר והקימו את המשכן, הפכה פיסת אדמה מדברית פתוחה לכל, למקום השכינה עליו נאמר "הזר הקרב יומת". וגם אהרון לא יכול היה לבוא בכל עת אל קודש הקדשים, שעד לפני כמה שעות צאן ובקר רעו בו. ובהעלות הענן ובהתחיל מסע דגלים חדש, נעלמה כל הקדושה וחזרה אותה פיסת אדמה להיות כאחת מאלפי חברותיה שבמדבר הפתוח. ארבעים ושתיים פעמים חנו ונסעו (עפ"י מסכת סופרים ב יא)! ראו דיון הלכתי על כך בגמרא מנחות צה ע"א.
- החידוש של בעל משיבת נפש הוא החיבור של קדושת המקום הזמנית שנלמדת ממעמד הר סיני ומשילוח המצורעים ממחנה ישראל, עם הקדושה על תנאי של בתי הכנסת בבבל שראינו בגמרא מגילה לעיל. אין קדושה שלא על תנאי, אין קדושה מובטחת בכל מצב. לא במעמד הר סיני, לא במחנה השכינה והמשכן במדבר ולא בבית כנסת של ימינו, בפרט בבבל. שים לב לחתימת דבריו בפסוק: "שאל אביך ויגדך", שנראה שכוונתו שלא בא כאן לפסוק הלכה, רק לפרש את המקרא. ואם תתעורר אצל הקורא שאלה מעשית בעניין, יפנה לרבו.
- הברכה "ברוך אתה בבואך" מותנית בביאה וכניסה לבית המדרש ולבית הכנסת. בבואך להיכן? – למקום תפילה ותורה (שפעם הופרדו ובמרוצת הזמן התאחדו). אם לצורך תפילה או תורה באת, אז תהיה ברוך בצאתך ובדיעבד גם בבואך. כך נראה לנו לפסק עפ"י המשפט הקודם שם: "ונתנך ה' עליון, על תנאי. ואם לאו, הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה". עוד ניתן לדרוש במדרש זה: כל כניסה לבית המדרש ולבית הכנסת, ללימוד תורה ולתפילה הם על תנאי. וכתפילתו של רבי נחוניה הקנה במשנה ברכות פרק ד משנה ב: "רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפילה זו? אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי". אף אנו נקווה שלא ארעה תקלה על ידינו בדף זה ונודה על חלקנו בתורה שנמשלה למים.