יונתי בחגווי הסלע

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה: (שיר השירים ב יד).1

שיר השירים רבה פרשה ב, וילנא סימן ב, דונסקי סימן ל

תני דבי ר' ישמעאל: בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, ונכנסה לפנים ולא היתה יכולה להיכנס שעדיין הנחש מקנן, תחזור לאחורה לא תהי יכולה שהנץ עומד בחוץ. מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה. כך היו ישראל דומים על הים, לירד לים לא היו יכולין, שעדיין לא נקרע להם הים. לחזור לאחוריהם לא היו יכולין שכבר פרעה הקריב, מה עשו? "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ".2

שמות רבה פרשה כא סימן ה

אמר ר' יהושע בן לוי: למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך, והייתה בת מלכים צועקת לו: בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים. שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאישה. היה מתאווה שתדבר עמו ולא הייתה רוצָה. מה עשה המלך? גירה בה הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך. כיון שבאו עליה הליסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך: לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך. כך ישראל, כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם, התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה … מיד: "וירא אלהים את בני ישראל" (שמות ב כה). התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה; והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצים.3 מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם … מיד: "ויצעקו בני ישראל אל ה' ". באותה שעה אמר הקב"ה: לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר: "יונתי בחגוי הסלע … השמיעיני את קולך". "השמיעני קול" אינו אומר, אלא: "השמיעני את קולך" – אותו הקול שכבר שמעתי במצרים … כיון שהתפללו, אמר הקב"ה למשה: מה אתה עומד ומתפלל? כבר קדמה תפילתן של בני לתפילתך, שנאמר: "מה תצעק אלי".4

בראשית רבה פרשה מה סימן ד

ולמה נתעקרו האמהות?5 ר' לוי משם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן: שהקב"ה מתאווה לתפילתן ומתאוה לשיחתן, שנאמר: "יונתי בחגוי הסלע", יונתי, למה עקרתי אתכם? בשביל "הראיני את מראיך השמיעיני את קולך".6

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט פסוק יז

"ויוצא משה את העם לקראת האלהים" – ר' יוסי יודן ברבי היה אומר: "ה' מסיני בא" (דברים לג ב) – על סיני נגלה!7 ואני אומר: מסיני בא לקבל בניו בשמחה. מושלו משל: למה הדבר דומה? לחתן שיצא לקראת כלה. מכבודו של יוצא אתה למד מה כבודו של נכנס. לכך נאמר: "ויוצא משה את העם לקראת האלקים". "ויתיצבו בתחתית ההר" – נצפפו. ועליהם מפורש בקבלה: "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה" (שה"ש ב יד).8

ר' עקיבה אומר:  אין דבר זה אמור אלא לפני הר סיני. "הראיני את מראיך" – כעינין שנאמר: "וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר". "השמיעיני את קולך" – כעינין שנאמר: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יח ח). "כי קולך ערב" – "הטיבו כל אשר דברו" (דברים ה כד). "ומראך נאוה" – באהל מועד: "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' " (ויקרא ט ה).9

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מס' דבחדש פרשה ג

"ויתיצבו בתחתית ההר" – מלמד שנתלש ההר ממקומו, וקרבו ועמדו תחת ההר, שנאמר: "ותקרבון ותעמדון תחת ההר" (דברים ד יא). עליהם מפורש בקבלה: "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה" (שיר השירים ב יד). "הראיני את מראיך" – אלו שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל; "השמיעני את קולך" – אלו עשרת הדברות; "כי קולך ערב" – לאחר הדברות; "ומראך נאוה" – "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' " (ויקרא ט ה).10

שיר השירים רבה פרשה ב, וילנא סימן ב, דונסקי סימן ל11

רבי יוסי הגלילי פתר קרייה במלכיות, יונתי בחגוי הסלע, שחבויין בסתרן של מלכיות.12

הראיני את מראיך – זה התלמוד, השמיעני את קולך – זה מעשה הטוב. וכבר נמנו פעם אחת בבית עליית ערים בלוד13 ואמרו: מי גדול התלמוד או המעשה? ר' טרפון אומר: גדול הוא המעשה, ר' עקיבא אומר: גדול הוא התלמוד. נמנו וגמרו: גדול הוא התלמוד שמביא לידי מעשה. "כי קולך ערב" – זה התלמוד, "ומראך נאוה" – זה מעשה הטוב.14

רבי הונא ור' אחא בשם רבי אחא בר חנינא פתרי קרייה על דעתיה דרבי מאיר באהל מועד. יונתי בחגוי הסלע – שחבויין בסתר אהל מועד. הראיני את מראיך, שנאמר (ויקרא ח') ותקהל העדה אל פתח אהל מועד. השמיעני את קולך – (שם ט') וירא כל העם וירונו, שירה נאה אמרו על ידי שראו דבר חדש לפיכך אמרו שירה חדשה. כי קולך ערב – זה השיר, ומראך נאוה, שנאמר (שם) ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'.

אמר ר' תנחומא אינון פתרון לה על דעתיה דר' מאיר באהל מועד, אף אנא נפתרינה על דעתיה דרבנן בבית העולמים. יונתי בחגוי הסלע – שהיו חבויין בסתר בית עולמים. הראיני את מראיך – הא מה דאת אמרת (מלכים א' ח') אז יקהל שלמה. השמיעני את קולך – הא מה דאת אמרת (דברי הימים ב ה) ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים קול אחד …. ר' אבין בשם ר' אבא כהן בן דליה אמר: כתיב (שמות י"ט) ויענו כל העם יחדיו וכתיב (שם כד) ויען כל העם קול אחד ויאמרו – עד איכן עמד להם אותו הקול? עד "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד". כי קולך ערב – זה השיר, ומראך נאוה – אלו הקרבנות, הא מה דאת אמרת (מלכים א' ח') ויזבח שלמה את זבח השלמים וגו' בקר, אי זה בקר את ארבע העגלות ואת שמונת הבקר.

ר' אליהו פתר קרייה בעולי רגלים. הראיני את מראיך – אלו עולי רגלים שנאמר (דברים ט"ז) שלש פעמים בשנה יראה וגו'. השמיעני את קולך – זה קריאת ההלל בנועם בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום. מתלא אמר: פסחא בבייתא והלילא מתברא אברייאה.15 כי קולך ערב – זה השיר, ומראך נאוה – זה הדוכן.

שבת שלום ומועדים לשמחה

מחלקי המים

מים אחרונים: ועדיין לא דרשנו בשאר פסוקי היונים של שיר השירים: "עיניך יונים", "יונתי תמתי" ועוד. נצפין אפיקומן לשנה הבאה, כעת כזאת כולנו חיים.

עדכון אחרון: 18/01/2017

הערות שוליים

  1. עוד ארבע פעמים שהם שתיים כפול שתיים, פונה הדוד לרעיה בתיאורה כיונה. פעמיים בדימוי העיניים כעיני יונים בפרק א פסוק טו ובפרק ד פסוק א באותו הלשון בדיוק: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים"; ופעמיים בביטוי "יוֹנָתִי תַמָּתִי", בפרק ה פסוק ב: "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה", ובפרק ו פסוק ט: "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ". ואף הרעיה אינה נשארת חייבת ומחזירה לדוד בפרק ה פסוק יב שוב בדימוי העיניים כעיני יונים: "עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת". בסך הכל, יש שישה אזכורים של הדימוי ליונה בשיר השירים, חמישה של הרעיה ואחד של הדוד. זאת, בנוסף לאזכורים רבים אחרים בתנ"ך של היונה, אם כבעל החיים עצמו כפרשת המבול (בראשית ח) וקרבן הכשר למזבח (ויקרא); ואם כדימויים בדומה לשיר השירים שהבאנו, בספר ישעיהו (פרקים לח, נט, ס) ובספר תהלים (פרקים נה, נו, סח). ועדיין לא מנינו את כל ה"יונה" וה"יונים" שבתנ"ך. ומכולם, נתמקד הפעם בדימוי היונה בחגוי הסלע שבמגילת שיר השירים אותה נקרא בשבת זו.
  2. המדרש פותח בציטוט מבית מדרשו של ר' ישמעאל: "תנא דבי ר' ישמעאל" ואכן מצאנו מדרש זה במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ב: "למה היו ישראל דומים באותה שעה? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע, והיה נחש נושף בה. אם תיכנס לפנים הרי הנחש ואם תצא לחוץ הרי הנץ. כך היו ישראל דומים באותה שעה - הים סוגר ושונא רודף, מיד נתנו עיניהם בתפילה, עליהם מפורש בקבלה יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וגו' ". נראה לנו שיש כאן מקרה אופייני של מדרש אמוראים (שיר השירים רבה) שמרחיב ומבאר מדרש תנאים (מכילתא) בדומה אולי לגמרא על המשנה, תוספתא וברייתות. ראה גם פירוש רש"י על הפסוק בשיר השירים שמביא מדרש זה בלשון שונה קצת ומסיים, בהדגשת המוטיב של רצון הקב"ה לשמוע את תפילתם של ישראל: "אמר לה הקב"ה: הראיני את מראיך את כשרון פעולתך, למי את פונה בעת צרה".
  3. החידוש במדרש זה, הוא בכך ש"יונתי בחגווי הסלע" על ים סוף איננה הראשונה וכבר קדמה לה קריאת היונה במצרים. והיה להם לבני ישראל על ים סוף, ללמוד מקריאתם הראשונה ולא עשו כן. ובעל השובך, אשר שמע כבר את קריאת היונה פעם אחת, מתאווה לשמוע אותה בשנית. וכן הוא בשיר השירים רבה פרשה ב: ר' יהודה בשם ר' חמא דכפר תחומין: משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מתאוה לשמוע שיחתה. מה עשה הוציא כרוז ואמר: כל עמא יפקון לקמפון. כשיצאו מה עשה? רמז לעבדיו ונפלו לה פתאום בליסטין והתחילה צווחת: אבא, אבא הצילני! אמר לה: אילו לא עשיתי לך כך, לא היית צווחת ואומרת אבא הצילני. כך, כשהיו ישראל במצרים היו המצריים משעבדין אותם והתחילו צועקין ותולין עיניהם להקב"ה ... שמע הקב"ה לתפלתן והוציאן ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיה הקב"ה מתאוה לשמוע קולן ולא היו רוצין. מה עשה הקב"ה? חיזק לבו של פרעה ורדף אחריהם ... כתיב: ופרעה הקריב, מהו הקריב? שהקריב את ישראל לתשובה. כיון שראו אותם, תלו עיניהם להקב"ה ויצעקו לפניו, שנאמר: וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' - כאותה צעקה שצעקו במצרים. כיון ששמע הקב"ה אמר להם: אילולי שעשיתי לכם כן, לא שמעתי את קולכם. על אותה שעה אמר: יונתי בחגוי הסלע וכו' - השמיעני את הקול אין כתיב כאן אלא קולך, שכבר שמעתי במצרים, וכשצעקו בני ישראל לפני הקב"ה מיד ויושע ה' ביום ההוא". שים לב ל"הבדל הדק" בין שמות רבה שם המשל הוא על בת מלכים ומלך שרוצה לשאתה לאשה, ואילו בשיר השירים רבה (הקדום יותר?) המשל הוא על מלך ובתו. איזה משני המשלים מתאר יחס חזק יותר של "יונתי בחגווי הסלע"? איזה משניהם "מאוחר" יותר?
  4. מדרש מאוחר זה, השייך לקבוצת מדרשי התנחומא-ילמדנו, מציג פיתוח נוסף של המוטיב שראינו בשיר השירים רבה ובמכילתא הנ"ל. ראה שם איך הוא פותח בגבורת ישראל שרק אצל הקב"ה הם כיונה, אבל אצל אומות העולם הם "קשים כחיות". אבל זה עניין אחר ועכ"פ, כאן בים הם כיונה בחגווי הסלע ופוחדים מאד מפרעה. ראה שם גם הביטוי: "יפה הייתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפילות" המזכיר אולי את האמרה במסכת מגילה יד ע"א על הסרת טבעת אחשורוש ונתינתה להמן שהיא אשר החזירה את ישראל למוטב, ראה שם. אבל נראה שתוספת החידוש העיקרית כאן, של שיר השירים רבה ושל שמות רבה (בעקבותיו?) היא החלק הראשון, כאמור, היונה בחגווי הסלע הצועקת לבעל השובך עוד במצרים. ומכאן גם הסיומת, דברי הקב"ה למשה: "כבר קדמה תפילתם של בני לתפילתך", המנטרלת את הצורך בתפילתו של משה. ראה דברינו הרם את מטך ונטה את ידך בפרשת בשלח. נכון שבני ישראל התמהמהו בים, והיה להם ללמוד מצעקתם בארץ מצרים שנענתה, אך בסופו של דבר, זו לבני ישראל הפעם השנייה שהם מתפללים וכבר יש קשר ישיר בינם ובין הקב"ה. "כבר קדמה תפילתם של בני לתפילתך" – במשמעות כפולה.
  5. שרה, רבקה ורחל היו כולן עקרות וזכו לבנים רק בשלב מאוחר. וכך גם חנה. הדרשן לא יכול שלא לראות בכך יד מכוונת ותופעה שראוי לדרוש בה ולהסבירה. מדוע דווקא נשים צדיקות מתעקרות (ולא באופן זמני)? בפיסקא קודמת, הדנה בבנות לוט שהתעברו מביאה ראשונה של אביהם (ומכאן מיקום הדרשה בפרשת וירא דווקא) מוצע הסבר הלקח מהעולם החקלאי: "אמר ר' חנינה בן פזי: הקוצים הללו אינם לא מתנכשים ולא נזרעים, מאיליהם הן יוצאים, מתמרים ועולים. החיטה הזו. כמה צער וכמה יגיעה עד שלא תעלה".
  6. מעשה אמהות, סימן לבנים ובנות. הרי לנו שרצונו של הקב"ה לשמוע תפילה ותחנונים (וזעקה וצעקה) מקורה באמהות האומה (ומהאבות נראה לנו ניתן להוסיף לעניין העקרות את יצחק). אגב העניין, ראה סיבה נוספת לעקרות האמהות שם: "רבי עזריה משום ר' יוחנן בר פפא: כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין". וראה כל המדרש באריכות והרחבה בשיר השירים רבה בו אנו עומדים, פרשה ב (וילנא סימן ח, דונסקי סימן לב) ושם, בניגוד למדרשים אחרים, שרה נעשתה פחות יפה לאחר הולדת יצחק.
  7. הוא שואל: כיצד זה ה' בא מסיני? הוא בא אל סיני, הוא נגלה על סיני, אבל לא מסיני?! ותשובתו שהוא בא מסיני לקראת עם ישראל. לאחר שכבר בא אל סיני, הייתה ביאה נוספת כחתן לקראת כלה כפי שהוא ממשיך ומסביר.
  8. ההתייצבות תחת ההר, לרגלי ההר, הייתה אירוע חגיגי של שמחה כמו שמחת כלולות: חתן לקראת כלה – מנקודת ראות הקב"ה, כלה לקראת חתן - מנקודת עם ישראל, כנסת ישראל. "שמחתה של תורה" בלשון הפסיקתא (פסיקתא דרב כהנא פרשה יב). ראה מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה ב: "יונתי בחגוי הסלע - זו עמידתם לפני הר סיני, כמה שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט יז). משל למה הדבר דומה? למלך שהוא מבקש אשה, שלח שתנשא לו, קבלה עליה. אמר המלך לראותה, ראה אותה, אמר לה דברי ואני שומע דבריך, והיתה מדברת באזני המלך, והיה קולה ערב". ובמסכת תענית פרק ד משנה ח שנינו: "ביום חתונתו זו מתן תורה". אגב, הביטוי "כחתן לקראת כלה" מציין גם את שפעת הגשם. ראה ברכות נט ע"ב: "מאימתי מברכין על הגשמים - משיצא חתן לקראת כלה". ראה פירוש רש"י שם. תורה, מים (מחלקי המים), הכל באירוע משמח וחגיגי ואין שום זכר ליונה שבמצוקה.
  9. הדרשן הדורש את "יונתי בחגווי הסלע", על מתן תורה, בניגוד לדרשות אחרות שראינו ונראה, הוא ר' עקיבא. שים לב שהוא לא מביא את הפסוק בשמות כד ז: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", אלא את הפסוק שלפני מתן תורה, שמות יט ח: "... כל אשר דבר ה' נעשה". זהו "הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך". ושוב, בשיר השירים רבה כבר מוזכר הפסוק "נעשה ונשמע": "ר"ע פתר קרייה בישראל בשעה שעמדו לפני הר סיני, יונתי בחגוי הסלע שהיו חבויין בסתרו של סיני, הראיני וגומר, שנאמר וכל העם רואים את הקולות, השמיעני את קולך, זה קול שלפני הדברות, שנאמר (שמות כ"ד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, כי קולך ערב, זה קול שלאחר הדברות, שנאמר (דברים ה') וישמע ה' את קול דבריכם וגו' הטיבו כל אשר דברו ... ומראך נאוה שנאמר (שמות כ') וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". במכילתא: "נעשה". בשיר השירים רבה: "נעשה ונשמע". האם שוב פיתוח מדרש אמוראי מול תנאי לפנינו?
  10. היונה בחגווי הסלע כבר איננו מראה כ"כ נלבב ומשמח כמו במדרש מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שראינו לעיל. הסלע עומד מעל ראש היונה ונראה מאיים עליה. חזרנו לדימוי היונה הלחוצה לפני קריעת ים סוף בשיר השירים רבה ובמכילתא בהם פתחנו. אלא ששם בעל השובך הצילה וקרע את הים. ואילו כאן בעל השובך הוא שמלחיץ את היונה בהר העצום ובסלע התורה שנתלשו ממקומם ומרחפים באוויר. ואנו נזכרים מיד באמרה הידועה ממסכת שבת פח ע"א: "כפה עליהם הר כגיגית", שיש אף שרואים במכילתא זו - מדרש תנאים זה - את מקור הרעיון של מתן תורה בכפיה ודמות הר סיני שעומד ומאיים על הר בני ישראל. אך יש לשים לב שנוסח זה של המכילתא רחוק מאד מהנוסחים שם. בגמרא שבת שם הוא ממשיך ואומר: "אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". ואילו כאן, המשך הדרשה נראה מרוכך למדי: "הראיני את מראיך - אלו שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל; השמיעני את קולך - אלו עשרת הדברות; כי קולך ערב - לאחר הדברות וכו' ". ראה במיוחד הריכוך שמסתמך על קרבה נוספת של העם, הפעם בספר ויקרא בחנוכת המשכן: "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' ". אם אכן כאן הוא המקור, הרי לנו שוב הרחבה של דרשה תנאית בידי אמוראים שבמקרה זה (רב דימי בר חמא) לקחו את כל העניין לחומרה רבה.
  11. נסיים בשיר השירים רבה בו פתחנו ונראה עוד כמה דעות ודרשות על "יונתי בחגווי הסלע". באמת, יכולנו להביא את פרשה ב של שיר השירים רבה כסדרה, בלי לקפוץ למדרשים אחרים, אך נמשכנו אחרי השוואות מדרשי תנאים ואמוראים, אמוראים מוקדמים ואמוראים מאוחרים ואולי אף בלבלנו את הקורא. מכלל דרשה במרוצה ובשטפה יצאנו ואל היכל המחקר לא נכנסנו ושמא יצא שכרנו בהפסדנו. אך הקורא החרוץ מוזמן לעיין בשיר השירים רבה גופו וליהנות מהיונה המתחבאת שם בחגווי הסלע ובְּמָקוֹרָהּ עלה טרף, דרשות נוספות נאות ומתוקות.
  12. מוטיב המלכויות מחזיר אותו לתחילת המדרש, למוטיב של גבורת ישראל שרק אצל הקב"ה הם כיונה, אבל אצל אומות העולם הם "קשים כחיות": "אמר הקב"ה: קורא אני לישראל יונה ... אצלי הם כיונה אבל אצל אומות העולם כמין חיות דכתיב (בראשית מ"ט) גור אריה יהודה, נפתלי אילה שלוחה, יהי דן נחש עלי דרך, בנימין זאב יטרף". אבל פה נראה שהיונה בחגווי הסלע, מתחבאת מהחיות – המלכויות והדימיון הוא דווקא לנקיק הסלע, לנחש ולנץ.
  13. נוסחאות שונות יש למקום בו נועדו ונמנו החכמים: עליית ערים או ארים, עריס או אריס ובמקבילה במסכת קידושין מ ע"ב: "בית נתזה בלוד".
  14. ראה מקבילה (מקור?) במסכת קידושין דף מ ע"ב: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". התוספת אצלנו היא החיבור לפסוק "קולך ערב ומארך נאווה". ויש עוד לשאול אם כל זה דרשה חדשה או המשך ישיר ועניין אחד עם דרשת ר' יוסי הגלילי שיונתי בחגווי הסלע היא כנסת ישראל שחבויה בסתרן של מלכויות. אולי מרגע שאבדנו עצמאותנו, ואנו חיים בצלן ובחסדן של מלכויות, אין לנו אלא לימוד תורה וקיום מצוותיה ומעשים טובים.
  15. תרגום (בעזרת דונסקי): המשל אומר: פסח כזית, והלל משבר את הגגות. ראה תיאור אמירת הלל והמשל המקביל בגמרא פסחים פה ע"ב: "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא". מפרש ברש"י שם: "כזיתא פסחא - חבורות גדולות היו נמנין עד שלא היה הפסח מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח. והלילא פקע איגרא - לקול המולת ההמון מההלל דומין כאילו הגגין מתבקעים שהיו אומרים ההלל על הפסח, כדתנן לקמן /מי שהיה/ (צה, א): הראשון טעון הלל על אכילתו". ראה דברינו שירת הפסח בחג הפסח.